מספרת הסיפורים 2: קללה

פרק 1

רילְדָה עצרה את הסיפור ובדקה אם הילדים נרדמו סוף־סוף.

חלף רגע, וניקל פקח עיניים מטושטשות. "הסיפור נגמר כבר?"

זרילדה התקרבה אליו. "אתה כבר אמור לדעת," לחשה והסיטה תלתל משערו הבלונדיני הצמרירי, "שהסיפורים הכי טובים לעולם לא נגמרים באמת. לדעתי 'באושר ובעושר עד עצם היום הזה' הוא אחד השקרים הכי פופולריים שלי."

הוא פיהק. "אולי. אבל זה שקר יפה."

"נכון," היא אישרה. "עכשיו שקט. הגיע הזמן לישון. אני אמשיך בסיפור מחר."

הוא לא התווכח, רק הסתובב על הצד כדי לפַנות עוד מקום לגֶרְדְרוּט הקטנה, ששכבה לחוצה בין ניקל והנס, בעוד פריץ ואנה שוכבים בזוויות לא נוחות בקצה המיטה. חמשת הילדים פיתחו להם מנהג לישון במיטה של זרילדה, אף שהוקצו להם דרגשים משלהם במגורי המשרתים. זה לא הפריע לזרילדה. משהו בגוש הזה של איברים שלובים ופיות פתוחים, עפעפיים כחלחלים ותלונות ממולמלות שמישהו גונב את כל השמיכות מילא את ליבה במעין שביעות רצון.

כמה שהיא אהבה את הילדים האלה.

כמה שהיא שנאה את מה שנעשה להם. כמה ייסרה את עצמה באחריות לכך, בידיעה שהיא האשמה. היא ולשונה הבוגדנית והסיפורים שלא הצליחה להתאפק מלספר. הדמיון שסחף אותה כל כך לעולם הבדיון מאז שזכרה את עצמה אבל לא הביא לה דבר מלבד צרות. חיים שלמים של אסונות.

והאסון הגרוע מכולם – החיים שנלקחו מחמש הנשמות היקרות הללו.

אבל הם המשיכו לבקש ממנה שתספר את הסיפורים שלה, אז מה יכלה לומר? היא לא הייתה מסוגלת לסרב להם בדבר.

"לילה טוב." היא משכה את השמיכות עד סנטרו של ניקל וכיסתה על כתם הדם שדלף מבעד לכותונת הלילה שלו מעל החור בחזהו, היכן שעורבי הלילה של שר־היער אכלו את ליבו.

זרילדה רכנה קדימה ונשקה ברפרוף לרקה של ניקל. היא התאפקה מלהעוות את הפנים בתגובה לחלקלקות הצוננת של עורו. כאילו המגע העדין ביותר עלול למעוך את הגולגולת שלו, כאילו הוא פריך כמו עלי שלכת באגרוף קפוץ של ילד. רוחות רפאים אינן ישויות עדינות – הן כבר מתות, וקשה להזיק להן עוד. אבל הן לכודות היכנשהו בין צורתן האנושית לבין גופן המרקיב, כך שדמויותיהן כמו לא מסוגלות להחליט היכן להסתיים, איזה מרחב לתפוס. המראה של רוח רפאים מזכיר קצת חזיון תעתועים, קווי המִתאר נעים ומיטשטשים ללא הרף. המגע בה מעורר תחושה לא טבעית בעליל. קצת כמו לגעת בחשֹוּפית מתה, כזאת שנשארה להירקב בשמש קופחת. אבל... צוננת יותר.

ובכל זאת, זרילדה אהבה כל כולה את חמש רוחות הרפאים הקטנות, וגם בהיעדר גוף גשמי, גם אם הייתה לכודה בטירה הרדופה הזאת וכבר לא יכלה להרגיש בליבה פועם, לעולם לא תחשוף בפניהם את הרתיעה שלה בכל פעם שאחד מהם מחבק אותה או טומן בידה את ידו המתה הקטנה.

זרילדה חיכתה עד שהייתה משוכנעת שניקל נרדם, וגם גרדרוט התחילה לנחור, נחירות מרשימות ביותר יחסית לקטנטונת כמוה. רק אז ירדה בזהירות מהמיטה ועמעמה את אור העששית שעל כוננית הלילה. היא ניגשה לאחד החלונות המסורגים המשקיפים על האגם הגדול המקיף את הטירה, היכן ששמש הערב התנוצצה על המים.

מחר יחול יום אמצע הקיץ.

מחר היא תינשא.

נקישה קלה על הדלת קטעה את מחשבותיה לפני שתיתקף ייאוש מהן. היא חצתה את השטיח – בצעדים שקטים כדי לא להעיר את הילדים – ופתחה את הדלת.

מָנְפְרֶד, הרַכּב של שר־היער ורוח הרפאים הראשונה שפגשה זרילדה בחייה, עמד שם. לפני שנים רבות מאוד שֵירת מנפרד את מלך ומלכת אָדַלְהַייד, אבל נקטל כששר־היער ובני האופל שלו רצחו את כל תושבי הטירה והשתלטו עליה. מותו של מנפרד, כמו רבים אחרים, היה אכזרי – במקרה שלו, אזמל פלדה בעין. האזמל היה תקוע שם גם עכשיו והדם נטף לאט, לנצח, מארובת העין. אחרי כל הזמן הזה התחילה זרילדה להתרגל למראהו של מנפרד, ועכשיו קידמה את פניו בחיוך.

"לא ציפיתי לךָ הערב."

מנפרד השתחווה. "הוד קדרותו מבקש את נוכחותך."

החיוך שלה מיהר להתפוגג. "ברור," היא אמרה בחמיצות. "הילדים בדיוק נרדמו. תן לי רגע."

"את לא חייבת להזדרז. לא אכפת לי לתת לו לחכות."

זרילדה הנהנה בידענות. מנפרד ושאר רוחות הרפאים אמנם שירתו את בני האופל, אבל תיעבו את אדוניהם. הם חיפשו דרכים קטנות לעצבן את שר־היער ואת חצרו בכל עת שיכלו. מעשי מרי קטנים, אולי, ובכל זאת – מרדנות.

זרילדה קלעה מחדש את שערה הארוך בשתי צמות. עלה על דעתה שנערות רבות המזומנות אל חתנן העתידי היו אולי צובטות צבע בלחייהן או מתבשֹמות בנגיעה של מי ורדים על עצם הבריח. ואילו זרילדה התפתתה להגניב פגיון אל תוך הגרב שלה למקרה שתמצא הזדמנות לנעוץ אותו בצווארו של ארוסה.

היא העיפה מבט אחרון בילדים, שלא נראו ישֵנים, לא בדיוק. הם היו חיוורים מדי, נשימתם דוממת מדי. במנוחה הם נראו לגמרי מתים.

עד שראשה של גרדרוט נשמט הצידה, והיא השמיעה קול שהזכיר טחינת אבני ריחיים.

זרילדה נשכה שפתיים כדי לא לצחוק ונזכרה למה היא עושה את זה.

למענם.

רק למענם.

היא הסתובבה וחמקה החוצה אל המדרגות.

זרילדה הכירה את הדרך אל מגוריו של שר־היער, אך בכל זאת הייתה אסירת תודה על חברתו של מנפרד בעודם עושים את דרכם במסדרונות הטירה. אלה היו מוארים בלפידים ומקושטים בשטיחי קיר מלחיצים, שתיארו מחזות מחרידים של כלבים קוטלים בעלי חיים במהלך ציד. זרילדה התחילה להסתגל לצללים המאיימים, הרדופים, אשר מילאו את מסדרונות הטירה, אך התקשתה להאמין שתרגיש כאן בנוח אי־פעם. לא כשמעבר לכל פינה עשויים להתגלות בן אופל שילעג לה בבוז, או מפלצת שלא מהעולם הזה שתעקוב אחריה בעיניים רעבות.

בקרוב היא תהיה מלכת המקום הזה, אבל קשה להאמין שאפילו זה יַקנה לה תחושת ביטחון. המפלצות והיצורים ששכנו כאן זה מכבר הבהירו לה בהבעותיהם היהירות ובהערותיהם הנבזיות שיעדיפו לטרוף את עורה מעליה ורק לא להשתחוות למלכה בת תמותה.

היא ניסתה לא לקחת את זה אישית.

"כולם להוטים לסיום החגיגות?" שאלה זרילדה בעודם עושים את דרכם במבוך המסדרונות.

מנפרד ענה בקולו החדגוני הרגיל. "כלל לא, מַלכּתי," אמר. בניגוד לבוז של בני האופל – ואולי חלקית בגללו – משרתֵי הרפאים הפגינו הסתגלות אדיבה למעמדה המשודרג של זרילדה. רבים כבר החלו להשתמש בתוארי מלוכה כאשר פנו אליה – "הוד מלכותך" ו"מלכתי" ופה שם אפילו "הוד נהרתך". "להבנתי, רבים מצאו בהכנות לחתונה הסחת דעת מבורכת."

"הסחת דעת ממה?"

הוא צידד אליה מבט בעין השלֵמה שלו, וזקנו המאפיר זע עקב גיחוך קל. "מהחיים שלנו," אמר ביובש. ואז הוסיף במשיכת כתפיים, "או היעדרם."

פניה של זרילדה קדרו. אף שמנפרד ורבות מרוחות הרפאים האחרות מתו לפני מאות שנים, היה ברור שמותם נשאר פצע פתוח. במקרים רבים, פשוטו כמשמעו.

"מנפרד," היא אמרה לאט, "אתה זוכר את התקופה ששֵירַתָ את משפחת המלוכה הקודמת? זאת שחיה כאן לפני שבני האופל הגיעו?"

"אני זוכר מעט מאוד מהחיים הקודמים בטירה. אני כן זוכר שהרגשתי" – הוא שקל את דבריו רגע ארוך, ונראה מלא כמיהה משונה כשאמר לבסוף – "גאווה. בעבודה שלי. גם אם לא ברור לי מה היא הייתה."

זרילדה חייכה אליו חיוך עדין, שמהר מאוד התרסק להבעה המאופקת הרגילה שלה. היה מפתה לומר עוד, להתעקש על העניין, לדחוק בו להיזכר במשהו, לא חשוב במה – אבל מה הטעם. כל הזיכרונות ממשפחת המלוכה הקודמת נמחקו כששר־היער הטיל קללה על הנסיך ועל שמו ומחק את משפחת המלוכה מההיסטוריה.

מתוך ניסיון ההיכרות שלה את רוחות הרפאים של הטירה, התברר לה שככל שמישהו קרוב יותר למשפחת המלוכה, כך נותרו לו פחות זיכרונות מחייו לפני הטֶבח. משרתת שקרצפה סירים ומחבתות בחדר שטיפת הכלים עשויה לזכור את חייה הקודמים כמעט בשלמותם, אבל מי ששהה דרך קבע בסביבות המלך והמלכה או הנסיך והנסיכה לא זכר כמעט דבר.

איש מלבדה לא ידע זאת, אלא שהנסיך עדיין היה כאן ביניהם. הנסיך הנשכח.

בימינו תושבי אדלהייד קראו לו פֶרְגוֹלְדֶטְגַייסְט, רוח הרפאים המוזהב.

אחרים קראו לו הפּוֹלְטֶרְגַייסְט, או טווה הזהב.

זרילדה הכירה אותו פשוט כגילְד. הנער שעזר לה בשקרים שלה, ושוב ושוב טווה זהב מקש כדי להציל את חייה. זה שמבלי דעת סיפק את הזהב לשרשראות, ששר־היער תכנן להשתמש בהן כדי ללכוד אל.

גם הזיכרונות של גילד עצמו נגנבו ממנו. הוא לא זכר דבר. לא מחייו. לא ממותו. שום דבר מפרק הזמן לפני שהפך לנער מקולל, לפולטרגייסט שלכוד במקום הנורא הזה. שר־היער אפילו מחק את שמו מההיסטוריה – מהספרים ועד המצבות. גילד לא ידע שהוא נסיך עד שזרילדה סיפרה לו מה קרה לו ולמשפחתו. הוא קולל. האחרים מתו. נרצחו, והכול כנקמה בו, כיוון שהרג את אהובת ליבו של ארלקניג – הציידת פֶּרְכְטָה. עד עצם היום הזה הפגין גילד ספקנות בכל פעם שזרילדה הזכירה את זה.

אבל לזרילדה לא היה אכפת מכל זה. לא מהשם שלו. לא מהמורשת שלו.

היה אכפת לה רק מכך שגילד הוא האבא של התינוק ברחמה.

היה אכפת לה מכך שפעם, ברגע של ייאוש, היא הבטיחה לו את הילד העתידי הזה בתמורה לעזרתו בטוויית זהב מקש.

היה אכפת לה מכך שהיא קצת מאוהבת בו.

אולי... יותר מאשר קצת.

"אני מתארת לעצמי שהיית חשוב מאוד," היא אמרה בעוד מנפרד והיא חולפים על פני אוסף של טרקלינים. "דרגה גבוהה יותר מרַכּב, זה בטוח. המשרת האישי של המלך, אולי. או יועץ מלכותי. בגלל זה אתה לא זוכר כמעט כלום. אבל אני בטוחה שיש לך כל סיבה להתגאות."

מנפרד נותר שותק. בהליכות הליליות שלהם היא סיפרה לו קצת ממה שקרה כאן. למשפחת המלוכה. לו ולכל האנשים שלרוע מזלם נמצאו בטירה כששר־היער הגיע לנקום את נקמתו. בפעם הראשונה שסיפרה את הסיפור הזה לגילד, חשבה שזאת מעשייה שהמציאה, אבל עכשיו ידעה שהכול אמת. ללא ספק מתנה מווירְדית, הפטרונית האלוהית שלה.

דבר מעברה הטראגי של הטירה לא הפתיע את אלה שנאלצו לשרת את בני האופל במשך מאות שנים. הם ידעו שמשהו נורא קרה להם. רבים נשאו את הפציעות המוכיחות זאת. לחלקם היו זיכרונות מקוטעים מהחיים לפני כן. הם לבשו בגדים התואמים תפקידים שונים בטירה, ממשרתות לשליחים לאנשי חצר הדורים, אף שמעמדם הקודם היה חסר חשיבות בעיני בני האופל.

לא היה קשה להאמין שהם שירתו בני מלוכה, כששר־היער השתלט על הטירה ורצח את כולם, גם אם לא זכרו את פניהם של בני משפחת המלוכה או את שמותיהם, או אם נתיניהם כיבדו ואהבו אותם.

איש לא ידע שגילד, הפולטרגייסט המציק שלהם, הוא הנסיך הנשכח שלהם. היא לא העזה לספר לאיש את האמת הזאת. היא לא יכלה להסתכן בכך ששר־היער יגלה שהיא יודעת, ולא יכלה לבטוח באיש שישמור על שתיקה. זרילדה חיבבה רבות מרוחות הרפאים הללו, אבל הן היו שייכות לשר־היער. גם אם הוא אִפשר להן חופש מסוים, ביסודו של דבר הן נאלצו לציית לו.

לא הייתה להן ברירה.

הדבר היה נכון גם לגבי הילדים שהשאירה ישנים בחדריה. שר־היער העמיד פנים שהם המַתנה עבורה. בני לוויה למלכתו. אבל הם היו גם מרגלים שלו. או יכלו להיות, אילו נתנה לשר־היער סיבה כלשהי לרגל אחריה.

היא לא יכלה לבטוח באיש בטירה הזאת.

באיש מלבד –

נצנוץ זהב משך את תשומת ליבה מהמשך המסדרון. חוט זעיר שנכרך סביב בסיס נר באחד המעמדים שעל הקיר. פרט קטנטן שקל לא להבחין בו. כל אחד אחר יחמיץ אותו.

אבל בשבועות האחרונים זרילדה התרגלה לחפש פרטים קטנטנים.

היא הזדקפה. "תודה רבה, מנפרד, אבל אין צורך שתלווה אותי עד שם. אני מכירה את הדרך מכאן."

"זה לא מפריע לי, הליידי."

"אני יודעת. אבל אני חייבת ללמוד להתמצא במבוך הזה בסופו של דבר, נכון? ולא יזיק לי רגע... להכין את עצמי."

הבעת חמלה הבזיקה לרגע על פניו. "כמובן, הליידי," הוא אמר והשתחווה. "אם כך, אעזוב אותך לנפשך."

"תודה רבה, מנפרד."

הוא התרחק באותו גב זקוף וצעדים מדודים שבהם התנהל תמיד, וזרילדה לא יכלה שלא לראות בו אחד הג'נטלמנים האמיתיים הבודדים בטירה הזאת, מוקף שדים על כל שעשועיהם הגסים.

ברגע שמנפרד פנה מהמסדרון, זרילדה שמטה את כתפיה המתוחות. היא הושיטה יד אל הנר ומשכה את לולאת הזהב מעלה מעבר ללהבה. היא כרכה את החוט הזהוב על אצבעה ובחנה את המסדרון.

דממה וצללים.

"צא החוצה, גילד," אמרה זרילדה בחיוך. "אני יודעת שאתה כאן."