מספר חסוי



1

התקדמתי בצעדים מהירים לעבר בית הקפה. אני לא אוהב לאחר. אלא שהשופטת גלזר התעכבה היום יותר מהצפוי בעבודה.

זה שמונה חודשים שאני עובד כמתמחה של השופטת רבקה גלזר, שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב. איך אומרים בצבא, עוד ארבעה חודשים למנאייק. זאת אומרת, עוד ארבעה חודשים להתמחות. אחר כך בחינות לשכה, ואם ירצה השם עוד חצי שנה בערך (טפו, טפו, טפו) אני אעמוד עם עוד אלף וחמש מאות עורכי דין צעירים באיצטדיון טדי בירושלים בטקס ההשבעה, כשבראשי, כמו בראשם של שאר העומדים שם, מנקרת שאלה אחת: איך לעזאזל אני מוצא עבודה בשוק מוצף כל כך?!

בגלל המחסור בחדרים בבית המשפט אנחנו יושבים יחד באותה לשכה, השופטת ואני. היא — מול שולחן גדול העומד במרכז החדר, ואני מול שולחן קטן הפונה אל הקיר. אני שומע את כל שיחות הטלפון שלה והיא את שלי. אין מה לדבר, אווירה אינטימית יצרה הרשות השופטת במדינת ישראל למתמחים ולשופטים. למרות זאת אני עדיין מכנה אותה "כבוד השופטת" או "גברתי". ולא רק באולם בית המשפט או בפני אחרים, גם כשאנחנו לבד. בהתחלה זה נראה לי מאוד מוזר. אבל, ככה זה. חוץ משניים־שלושה מתמחים בבית המשפט, שקוראים לשופטים שלהם בשמות פרטיים, כולם פונים כך לשופטים.

היא בסך הכול בסדר, השופטת גלזר. בואו נאמר, משהו כמו שישים וחמש בקטגוריית נשים מעל גיל חמישים. אולי אפילו שבעים. מהרגע הראשון היא גילתה כלפי יחס אימהי. מדי יום היא מתעניינת מה אכלתי, מה שתיתי, כמה ישנתי. אבל יותר מכול היא מתעניינת בחיי הרווקות שלי. כשאני מספר לה שנפרדתי מבחורה כלשהי, נדמה לי שהיא לוקחת את זה באופן אישי. "אבל מה לא היה בסדר?" היא שואלת בטון נעלב כמעט. "לא יודע, לא הסתדר," אני עונה לה. "אתה פשוט משגע אותי עם האדישות הזאת," היא נאנחת, "אתה לא משתדל מספיק." כשאני לא מודה באשמה, היא מעודדת את עצמה בספק אמירה, ספק שאלה, "טוב, לא נורא. מי החדשה על הכוונת?"

העניין עם השופטת הוא... לא יודע איך להסביר את זה. כשאתה לומד בפקולטה למשפטים, שופטים נראים לך אנשים שרק כותבים פסקי דין. מורמים מעם כאלה, שמתעסקים רק בבעיות עקרוניות. עכשיו, כשאני יושב כל כך קרוב אליה ומכיר עוד שופטים, אז, איך לומר זאת בפשטות: אתה מגלה שהם בני אדם.

בזמן האחרון מטרידים את כבוד השופטת שלושה דברים. האחד, בעלה שיצא לפנסיה ויושב בבית משועמם, מחפש תעסוקה ומוצא לעצמו עבודות יזומות. כשהיא מזהה את מספרו על צג הטלפון הנייד שלה, היא לוקחת נשימה עמוקה לפני שהיא עונה, ובדרך כלל אני לא מספיק לספור עד שבע לפני שהיא צועקת לתוך הטלפון, "עשית מה?! עשית מה?! בשביל מה היית צריך לעשות את זה?! דוד, אני אומרת לך, אין לי כוח לזה. אתה תגמור אותי. פשוט תגמור אותי."

הדבר השני שמעסיק את כבוד השופטת הוא הנכדה החדשה, שנולדה לבנה לפני חודשיים. כשהיא לא באולם, היא כל חצי שעה מתקשרת לכלתה לשאול מה שלום הנכדה: איך היא אכלה, איך היא ישנה, למה היא בוכה. בעיקר, למה היא בוכה. בשיחה האחרונה עם כלתה היא אפילו קצת נזפה בה. "אני לא יודעת למה היא בוכה כל כך הרבה," היא אמרה, "אצלי הילדים אף פעם לא בכו." אני חושב שבשלב ההוא הכלה ניתקה את הטלפון.

והדבר השלישי שמטריד את כבוד השופטת גלזר הוא נשיא בית המשפט המחוזי, השופט יהושע לוי, או "כבוד הנשיא", כפי שהשופטת מקפידה לכנות אותו. בשבועות האחרונים גלזר משוכנעת שכבוד הנשיא מתנכל לה ומנתב לעברה "תיקים לא מעניינים" בגלל הסטטיסטיקה שפירסם משרד המשפטים בדבר מהירות הטיפול של שופטים בתיקים, ואשר הציבה אותה במקום נמוך.

לכן באותו יום, למרות שפחות או יותר סיימנו את העבודה, ישבנו השופטת ואני בלשכה, דרוכים ומחכים שכבוד הנשיא יעזוב את לשכתו, שממוקמת בהמשך המסדרון שבו יושבת כבוד השופטת. החל בשעה ארבע וחצי בערך הצצתי בכל חמש דקות מבעד לדלת לעבר המסדרון לראות אם כבוד הנשיא יצא.

כשהודעתי לשופטת שהנשיא יצא מלשכתו, היא קמה במהירות מכיסאה, דחפה לידי את ערמת התיקים שהיתה מונחת על שולחנה ואמרה לי, "בוא." למרות שהיא כאמור אישה לא צעירה וגם לא מאוד רזה, היא יצאה במהירות מהלשכה ורצה לעבר מעלית השופטים. כבוד הנשיא עמד שם, מחכה למעלית שתיקח אותו לחניון השופטים.

"שלום, יהושע," אמרה לו, מתנשפת מעט.

יהושע לוי היה איש קטן ועגול, בעל ראש ביצה, שנע במהירות ממקום למקום, ומשום כך כונה "המפטי דמפטי" על ידי מזכירותיו ומתמחיו לאורך השנים.

"שלום, רבקה," בירך אותה לוי, "מה שלומך?"

"נו, אתה יודע. עובדים קשה. הנה תראה, לקחתי את כל העבודה הזאת הביתה," נאנחה וסימנה באצבעה לעבר התיקים שסחבתי.

"הייתי סוחבת אותם בעצמי," היא המשיכה, "אבל יש כל כך הרבה, ואתה יודע, הגב... אני הורגת את עצמי כל יום כשאני יושבת באולם. הרופא אמר לי לנוח. אבל אני, הרי אתה מכיר אותי, אם לא אעבוד אהיה חולה יותר."

לוי חייך לעברה ונכנס בשתיקה לתוך המעלית.

"מה שלום שרה?" שאלה השופטת בעודה צועדת אחריו.

"בסדר, תודה," ענה לה לוי ביבושת, "ודוד?"

השופטת נאנחה, "מאז שהוא יצא לפנסיה הוא יושב בבית ומשגע אותי. עכשיו הוא החליט ללמוד לבשל. אתמול הוא הכין פסטה עם רוטב עגבניות תוצרת בית. חזרתי הביתה ומצאתי אותו עומד בתוך מטבח שנראה כמו אחרי פוגרום, לבוש בסינר. כשראיתי את כל הכתמים האדומים שהיו עליו, חשבתי לרגע שקרה לו משהו. מה אני אגיד לך, יהושע..."

השופטת קטעה את דבריה כשהבינה שנסחפה. לא על הצרות בבית היא רצתה לדבר עם כבוד הנשיא.

"מי היה מאמין שסמנכ"ל משרד התחבורה, אדם שכל כך הצליח בחייו..." היא הוסיפה כדי לוודא שלנשיא ברור שאינה נשואה לאיזה עקר בית.

לוי חייך.

"והילדים?" ניסתה השופטת כיוון אחר.

"תודה. בסדר גמור."

השתיקה שהשתררה במעלית עוררה בשופטת אי־נוחות. חשתי שהיא קצת מאוכזבת שהוא לא שאל על נכדתה החדשה.

"כבד לך? אתה בסדר?" היא שאלה אותי פתאום, מחפשת נושא לשיחה.

הנדתי בראשי לשלילה. "זה בסדר, גברתי," אמרתי.

"תסלחו לי על חוסר הנימוס שלי," אמרה לשנינו, "כבוד הנשיא תכיר: זהו יוני, יוני בראל, המתמחה שלי."

"נעים מאוד, אדוני," אמרתי והפניתי את מבטי לעבר כבוד הנשיא.

"בוודאי שאני יודע מי האדון," הוא אמר, "מאז שהוא התחיל להתמחות אצלנו בבית המשפט, אני חושב שהתפוקה של העוזרת המשפטית ושל המתמחה שלי ירדה בעשרים וחמישה אחוזים לפחות."

השופטת הביטה בנשיא במבט מבוהל. אני לעומתה חייכתי במבוכה. ידעתי על מה הוא מדבר.

"לא פעם ולא פעמיים הפרעתי להן באמצע דיון עליך. 'השווה' אני חושב שהן קוראות לאדוני," אמר הנשיא בחיוך ממזרי.

השופטת צחקה. "אוי, יהושע, כבר הבהלת אותי לרגע," היא אמרה וחיוך מאוזן לאוזן נמרח על שפתיה. אם היא עצמה לא מקבלת מחמאות על עבודתה, אז לפחות על בחירת המתמחים שלה.

דלת המעלית נפתחה ויצאנו אל החניון.

"שיהיה לכם יום טוב," אמר יהושע לוי.

"גם לך, אדוני," אמרנו שנינו כמעט במקהלה.

ליוויתי את השופטת למכוניתה. היא היתה במצב רוח מרומם. הפגישה עם כבוד הנשיא היתה מוצלחת בסך הכול.

"נתראה מחר, גברתי," אמרתי לאחר שהנחתי את כל התיקים במושב האחורי של המכונית.

"המתמחה של הנשיא, עינת, דווקא עושה רושם של בחורה נחמדה," אמרה השופטת בעודה נכנסת למכוניתה. "למה שלא תזמין אותה לצאת? רק אתמול אמרת לי שנפרדת מהבחורה הזאת שעובדת בבנק. נו, מה שמה? נעמה, כן נעמה. זאת שגילית שהיא לוקחת כדורים נגד דיכאון וגם שהיא... טוב, לא משנה."

חייכתי אליה ולא אמרתי דבר. חיכיתי שתאמר מה באמת הפריע לה אצל אותה בחורה, אבל היא עצרה בעצמה. חוץ מעניינים פוליטיים לא היה נושא שנחשב טאבו לשיחה ביני ובין השופטת. בעניין הזה היא נזהרה מאוד לא להביע עמדה בפני. אבל אני ידעתי מה הפריע לה אצל נעמה. לא העובדה שהיא לקחה כדורים (האמת היא שגם אני לא התרגשתי מכך — זו לא פריווילגיה שאתה יכול להרשות לעצמך בתל אביב), אלא דווקא העובדה שסיפרתי לה שבבחירות האחרונות היא הצביעה לאיזו מפלגה ערבית. דברים כאלה היו בשביל השופטת סדין אדום. בשבילי, אגב, פחות. אחרי שיצאתי עם מתנחלת שקנתה לי חולצות כתומות; עם בחורה שלקחה אותי לערבי שירה פלסטינית ודחפה לי ספרים על עוולות הכיבוש; ולסיום עם בחורה שהתעניינה במה שקורה ב"כוכב נולד" יותר מאשר במה שקורה במדינה — החלטתי שדעות פוליטיות לא נכנסות אצלי לניקוד.

"נו, אז מה אתה אומר על עינת?" דחקה בי השופטת.

המשכתי לשתוק. אין סיכוי שאצא איתה. יש לי כלל ברזל: אני לא יוצא עם בחורות שהן פחות משבעים וחמש. ועינת הזאת, היא בקושי שישים, וגם זה אחרי עשר נקודות בונוס על כך שהיא אוהדת של הפועל תל אביב.

"אני אחשוב על זה," אמרתי לשופטת.

היא נתנה בי מבט ספקני ונכנסה למכונית.