מעבדה להרס העולם

הקדמה

"אין לבלבל בין האנטישמיות המודרנית לרדיפה אחר היהודים בתקופות קודמות, אף־על־פי שבארצות מסוימות עדיין יש לה היבטים דתיים. הזרם המרכזי של שנאת היהודים כיום... הוא תוצאה של האמנציפציה של היהודים".

תיאודור הרצל (1896)

"ועכשו לא נותרה לו [ליהודי] ברירה אלא להרגיש כי כל העולם שונא אותו, והוא אינו מוצא מקום שבו הוא יכול לזכות במעט חמימות כאשר הוא מבקש אותה. זאת המצוקה היהודית הנפשית המרה יותר מן המצוקה הפיזית..."

מקס נורדאו (1897)

"...הנבלים האנטישמיים המרושעים צודקים לחלוטין, יתכן שאתם מעדיפים לא להקשיב לעלבונות שלהם... אבל הם אינם אלא ביטויים מגומגמים של תחושה נכונה מאוד כי יש פער בלתי־ניתן לגישור בין היהודים ללא־יהודים – כי הן אלה והן אלה מחזיקים באידיאלים מנוגדים של יופי ושל מוסריות".

נתן בירנבאום (1902)

"אמנם אנחנו הווינאים אנטישמיים, אבל בהחלט אין לנו שום נטייה לרצח ולאלימות. ואולם אם היהודים יאיימו על מולדתנו, לא נפגין כלפיהם שום רחמים".

קארל לוּאֶגֶר (1905)

"אתה רוצה לדעת איך נראה אל־המלחמה של המאבק הזה? הנה הוא שם. יהודי שמן מחֵיל האוטומובילים. כרסו נראית כמו המוֹלֶ (Moloch). אפו חרמש נוטף דם".

קארל קראוס (1922)

"בווינה למדתי לשנוא את היהודים. כל חירוּת הניתנת ליהודי וינה כמוה כעלייה במספר הטפילים ההרסניים... מובן מאליו כי נשרוף את הזבל הזה ונטהר את וינה כמו גם את ברלין".

אדולף היטלר (1931)

"כאשר על האדם להתמודד עם רדיפות מחודשות, הוא שואל את עצמו פעם נוספת כיצד הפכו היהודים להיות מה שהם ומדוע הביאו על עצמם את השנאה הנצחית הזאת. עד מהרה מצאתי את הנוסחה: משה ברא את היהודים".

זיגמונד פרויד (1934)

הטרגדיה של השואה מציבה באורח בלתי־נמנע שאלות נוראות בפני כל מי שחוקר את החוויה היהודית במרכז אירופה שישים שנה לאחר מעשה. ספר זה אינו מתמקד ברצח יהודי אירופה אלא דווקא בתקופה שקדמה לו – בגורמים התרבותיים, הדתיים, החברתיים והפוליטיים אשר אפשרו את האסון הנורא. יתר־על־כן, הוא מתמקד בעיקר באוסטריה (ובייחוד באוסטריה של שלהי תקופת הקיסרות ההאבסבורגית), יותר מאשר ברייך הגרמני, אף־על־פי שדברי־הימים של שתי הקיסרויות השכנות הללו שלובים זה בזה באופן הדוק. אנחנו עוסקים פה בהיבטים של מה שאני מכנה "מורשת אוסטרית" ייחודית, שהיא למעשה מסלול מיוחד של התפתחויות היסטוריות שהגיעו אל שיאן בפשעים חסרי התקדים שבוצעו בין השנים 1945-1938.

האוסטרים התחילו הרבה יותר מאוחר משכניהם הגרמנים ליזום "התמודדות מוסרית" עם המורשת האנטישמית שלהם ועם זוועות הנציונל־סוציאליזם. אבל הודות לקתרזיס שסיפקה פרשת ולדהיים ולעבודתו של דור חדש של היסטוריונים (אוסטרים נוסף על זרים), חלה התקדמות רבה בנושא. ואף־על־פי־כן, כמעט שלא נעשו מאמצים לשלב את תוצאות המחקרים שבוצעו בתחומים הנפרדים של ההיסטוריה האוסטרית בת ימינו ושל ההיסטוריה היהודית לנקודת־מבט רחבה יותר. מי שעוסקים בהיסטוריה האוסטרית בת ימינו, לרוב אינם מקדישים תשומת־לב מרובה ליהודים; ואילו ההיסטוריונים העוסקים בתולדות העם היהודי בעת האחרונה רק לעתים רחוקות מתבוננים בתמונה הכוללת או שוקלים את התובנות שיכולים להעניק להם קווי המִתאר המקיפים יותר של העבר האוסטרי.

יש קושי נוסף הטבוע מיסודו במלאכתו של ההיסטוריון – סיכון מקצועי, ולעתים פיתוי שאין לעמוד בפניו, לראות הכול כאילו נקבע מראש על־פי תוצאתם הסופית של האירועים, כאילו כך תוכנתו הדברים כבר מלכתחילה. אילו באמת היינו בוחנים את כל העבר האוסטרי והגרמני כאילו היה הקדמה להיטלר ותו לא, לא זו בלבד שנגביל באופן מהותי את שדה הראייה שלנו, אלא גם נסתכן בסילוף היכולת להבין כיצד ומדוע התחוללו מאורעות מסוימים. יש להימנע מלהיכנע לפיתוי, אף־על־פי שאוסטריה עצמה הייתה שקועה בהכחשה זה עשרות שנים.

היטלר בהחלט לא היה פולש בלתי־רצוי בשנת 1938. והוא גם לא היה תאונה היסטורית. לדברים שייצג היו שורשים עמוקים, נטועים עמוק בהיסטוריה האוסטרית. יתר־על־כן, בשום מקום באירופה של ה־ fin-de-siècleלא ניכרה לעין אותה רציפות של האנטישמיות הקתולית המסורתית באותה מידה כמו באוסטריה. בשום מקום לא זכתה האנטישמיות לתהודה עממית רבה כל־כך, להשפעה פוליטית ולרב־צדדיות אידיאולוגית כפי שזכתה לה באוסטריה. יתרה מזאת, הקיסרות ההאבסבורגית המתנוונת גם שימשה כחממה לכל מי שהתייחס אל ההיסטוריה ואל הפוליטיקה במונחים גזעניים, החל מהיהודי הפולני המתבולל לודוויג גאמפלוביץ', דרך ה"ס צ'יימברליין (שכתב את המאגנום אופוס האנטישמי שלו בווינה) וכלה בלאנץ פון ליבֶּנפֶלס ואדולף היטלר.

נודעת משמעות רבה לעובדה כי אוסטריה הייתה גם המדינה הראשונה שבחרה באופן דמוקרטי באנטישמי מושבע, דוקטור קארל לוּאֶגֶר, לראשות עיר הבירה שלה. לא זו בלבד שלואגר הוכיח את עצמו כראש העיר הפופולרי ביותר בכל תולדות וינה, אלא גם המפלגה הנוצרית־סוציאלית שלו הייתה המפלגה הפוליטית המובילה בראשית המאה העשרים בכל רחבי הקיסרות. דבר זה היווה אות מנבא רעות, שבישר על ההצלחות האלקטורליות העתידיות של המפלגה הנאצית. לא פחות מן "הפוליטיקה הביולוגית" של גיאורג פון שוֹנֶרֶר והגזענות הפן־גרמנית שלו (שהרשימה כל־כך את היטלר הצעיר), גם הזן המתוחכם יותר של הקתוליות הפופוליסטית של לואגר היה שייך בעליל למורשת האוסטרית, זו שזכתה להכרה מלאה במיין קמפף.

קשה מאוד להתכחש להמשכיות מהותית מעין זו או אירועים מקדימים אחרים, בדיוק כפי שאין להתעלם מן המאבקים הלאומיים החריפים במיוחד שהתחוללו באוסטריה בראשית המאה העשרים – מבשרי האירועים שהתחוללו במרכז אירופה ובמזרחה שלושים שנה לאחר־מכן. אם הייתה אי־פעם תשתית פוליטית לאומנית שאוששה את התפיסה כי ההיסטוריה הנה "מאבק בין הגזעים", הרי אין ספק כי הייתה זו הממלכה שעל גדות הדנובה בפרפורי גסיסתה.

ואף־על־פי־כן, פרטים רבים בתיעוד ההיסטורי עדיין מעורפלים ושנויים במחלוקת. בייחוד מבחינתם של היהודים, תקופת האמנציפציה שלאחר שנת 1867, אף שהייתה רווּית אי־ודאות, סתירות וחרדה לעתיד, היוותה גם סיפור הצלחה מדהים. נראה כי הייתה זו תקופה של התקדמות יוצאת דופן, של אופטימיות ושל תקווה. לא בכדי כינה אותה סטפן צווייג "תור הזהב של הביטחון", גם אם לקה באידיאליזציה מסוימת של המצב האמיתי. התקופה שקדמה לשנת 1914 אכן הייתה תקופת השיא של האמנציפציה היהודית, של ההתבוללות ושל פטריוטיות־העל במרכז אירופה. למרות הניסיונות הבלתי־נלאים, שאכן צלחו בחלקם, למנוע את כניסתם של יהודים שלא הוטבלו לנצרות לחברה שהייתה עדיין חברה קתולית מסורתית ולפוליטיקה המקומית (כמו גם לפוליטיקה הממלכתית), נראה כי לא היה אפשר לעצור את התקדמותם הכלכלית והחברתית. לא רק שהיהודים קלטו במהירות את השפה הגרמנית, אלא גם אין ספק כי כפיזיקאים, כימאים, ביולוגים או פסיכואנליטיקאים, כמחזאים, מלחינים, סופרים, עיתונאים ומבקרים הפכו למובילי התרבות המודרנית במרכז אירופה ולמחדשיה. בשום תקופה בעת המודרנית, אפילו לא בניו־יורק של שלהי המאה העשרים, לא התרכזה קבוצה מדהימה כל־כך של כישרונות במקום אחד ובתקופה אחת.

בעולם האקדמי, באמנויות ובמדעים, באולמות הקונצרטים ובעיתונות הליברלית השלטת, בתחילת שנות התשעים של המאה התשע־עשרה אכן התגלו כבר היהודים כקובעי הטעם האמיתיים. הם היו "אדונֵי" התרבות החילונית החדשה, בדיוק כפי שחלשו יותר ויותר על הבורסות לניירות ערך, על הבנקים ועל המפעלים התעשייתיים שהניעו את גלגלי המודרניזציה הקפיטליסטית באוסטרו־הונגריה. האנטישמיות החדשה באוסטריה – כמו בצרפת ובגרמניה בשלהי המאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים – יכולה הייתה להציג את עצמה במידה מסוימת של אמינות כתגובת־נגד להתבלטותם הדרמטית והפתאומית של היהודים בתחומים המרכזיים של החיים המודרניים.

מובן שעלייתם של היהודים לא הייתה הסיבה הבלעדית לתגובת־נגד זאת (שהייתה מושרשת כשלעצמה באלפיים שנות עוינות נוצרית), אבל אכן הייתה אחד מהזרזים העיקריים שלה. האנטישמיות קיבלה ביטוי בשלל תגובות רחב, החל בסנוביות החברתית של האצולה האוסטרית והדאגה האליטיסטית של האקדמיה לשמר את זכויותיה, דרך הקנאה המקצועית של אנשי המעמד הבינוני, התרעומת המתחסדת של אנשי הכמורה הקתוליים הזוטרים, וכלה בזעם האנטי־קפיטליסטי של הפועלים המיומנים והאוּמנים פושטי הרגל והמרוששים. לפעמים מיקדה את חִציה ביהודי מזרח אירופה האורתודוקסים מגליציה, או ברוכלים העניים שהיגרו מהונגריה ומרוסיה; בפעמים אחרות זעמו האנטישמים לנוכח איום ההתבוללות, ערבוב הגזעים, החדירה ה"שמית" והחשש מפני "שלטון יהודי". אותו עיסוק כפייתי ב"כוח היהודי" אכן זכה לתהודה מדהימה בבחירות שהתקיימו באוסטריה בשנות התשעים של המאה התשע־עשרה, ונשא את קארל לואגר אל עבר ניצחונות פוליטיים חסרי תקדים.

דוֹגמות אנטישמיות לגבי "השליטה היהודית" הציגו אמנם רק קריקטורה מעוותת של המציאות, אך לא היו שגויות לחלוטין. הדבר שייחד את מצבם של היהודים האוסטרים באותה תקופה היה שהם יכלו להיתפס גם כ"אדונים" וגם כ"קורבנות" בעת ובעונה אחת. גם באוסטריה וגם בהונגריה התייצבו היהודים כבעלי־ברית לצדם של בני הלאום הדומיננטי במה שהפך להיות מלחמת "כולם נגד כולם", כלשונו של הפילוסוף תומס הובס. ברית זו היא שעוררה באורח בלתי־נמנע את זעמם של בני הלאומים הסלאביים "הנדכאים" נגד היהודים ה"מִתגרמנים" וה"מִתמַדיָארים". אבל היא גם עוררה את קנאתם, את חשדם ואת חרדתם של אותם גורמים בקרב "הגזעים השליטים" בקיסרות שמעולם לא אימצו אל לבם בכנות את הרעיון כי היהודים שווי ערך לגויים. באופן דומה, צופים רבים בתחומים הכלכליים והחברתיים התייחסו ליהודים בעוינות כ"אדונֵי" תהליך המודרניזציה הקפיטליסטית וכיוצרי תרבות חדשנית שהפנתה עורף לערכי הדת המסורתיים בשם החדשנות והניסוי.

במהפך הגדול שהתחולל כתוצאה מהתיעוש, האורבניזציה וההִתחלנוּת היו למעשה היהודים לא רק הכובשים וה"אדונים" אלא גם המפסידים והקורבנות. למשל, באזורים נרחבים של הונגריה וגליציה חי הרוב היהודי המרושש בתנאים שהיו אך בקושי מעל לקו העוני. מהגרים יהודים רבים מן המעמד הנמוך שחיו בערים הגדולות נאבקו על קיומם, פשוטו כמשמעו. ובו־בזמן גם הלכידות היהודית הקהילתית הלכה והתערערה והאמונה הדתית הלכה ונשחקה בתהליך המודרניזציה החילוני.

אינטלקטואלים אוסטרו־הונגריים בולטים כמו קארל קראוס, אוטו ויינינגר, סטפן צווייג, ארתור שניצלר, פראנץ קפקא, פראנץ וֶרפל, יוזף רוט, תיאודור הרצל ומקס נורדאו הם דוגמאות טובות ל"יהודים השוּליים" (Grenzjuden) שאיבדו את אחיזתם במסורת היהודית ובקיום המצוות בלי שייקָלטו לחלוטין בחברה הנוכרית של מרכז אירופה. הם היו רחוקים למדי מן הקהילה היהודית המאורגנת, אך גם ציבור הגרמנים האוסטריים לא נטה להם חיבה במיוחד ולא קידם את פניהם בברכה, למרות תרומתם הגדולה לתפארת התרבותית של ארצות מולדתם. "נפשות חופשיות" כאלה סבלו לעתים קרובות מזהוּת מפוצלת או פצועה. אחדים מהם, כמו סטפן צווייג, מצאו מפלט בכך שנעשו ל"אירופאים טובים"; אחרים, כמו יוזף רוט, נעשו מעריצי המיתוס ההאבסבורגי העל־לאומי; ועוד אחרים חיפשו ישועה בהמרת דתם, או פנו לדרך הציונית, להתבוללות קיצונית או לסוציאל־דמוקרטיה, שאם לא כן נאלצו להיאבק בשֵדי השנאה־העצמית היהודית.

קארל קראוס מהווה דוגמה מאירת עיניים במיוחד, סאטיריקן שאישיותו המורכבת מייצגת להפליא את האמביוולנטיות של "האדון־הקורבן" בווינה היהודית. רק אנשים ספורים, אם בכלל, יכולים היו להשתוות לקראוס במומחיות שהפגין בשפה הגרמנית או בכישרון ההתפלמסות הנוקב שלו. איש לא יכול היה להתחרות באווירת הסמכות הכמו־נבואית שעטה על עצמו כמגן ערכי המוסר בתרבות דוברת הגרמנית. כאשר הצליף בצביעותה של החברה המושחתת ובריקבונה, קראוס אכן נשמע כירמיהו בן ימינו המוכיח את בני עמו על דרכיהם הנלוזות. ואולם בחלק ממתקפותיו על הנוֹיֶה פרֶיה פּרֶסֶה (העיתון המוביל בקיסרות), על הממסד הספרותי, על הפסיכואנליזה, על הפמיניזם, על הציונות, על הצביעות המינית ועל מערכת החוק הפלילי, נראה שקראוס אכן התייחס ליהודים בנוקשות רבה במיוחד. לאחר שהתנכר ליהדותו בגיל עשרים וארבע למען הכנסייה הקתולית, נראה שהעוינות שהפגין כלפי היהודים לקתה בעוקצנות ארסית יתרה.

ואולם קראוס עצמו היה מודע היטב לעובדה כי האנטישמיות הגזענית של מרכז אירופה אינה מתייחסת כלל וכלל לתכונותיהם הנפלאות של מי ההטבלה. יותר מפעם אחת הודה כי בנוגע לענייני גזע הוא אובד עצות. באותה מידה כעס על "טיפשותם של העורכים והפוליטיקאים הגרמנו־מניאקים" ועל "בעלי האינטלקט הכשר" על כך שטענו כי הוא בן "העם הנבחר". קראוס התקיף יהודים מכיוון שראה בהם, פשוטו כמשמעו, את "אדונֵי" העיתונות והתרבות בווינה. לדעתו, הם לא רק ניצלו לרעה את כוחם הכלכלי אלא גם השחיתו כביכול את השפה ומִסחרו את התרבות. ב"מלחמת התרבות" האישית־מאוד שלו נגד התקופה המודרנית על־פי־רוב צידד קראוס ב"קורבנות", שרבים מהם אימצו את הקוד התרבותי האנטי־יהודי הרוֹוח. ורק כדי לסבך עוד יותר את פני העניינים, נהנה קראוס במיוחד להאשים ציונים כהרצל בכך שהם "יהודים אנטישמיים", האשמה שעד היום חוזרים ומשמיעים אותה רבים ממתנגדי הציונות.

למרבה האירוניה, קראוס עצמו התאים בדיוק לתדמית האנטישמית של היהודי ה"משחית", שמאמרי הביקורת המרירים שלו חותרים תחת כל המוסכמות החברתיות וההיררכיות הממסדיות. ואף־על־פי־כן תפס את עצמו באופן שונה לגמרי. על־פי תפיסתו האישית, קראוס היה האדם המוסמך שדיבר בשמה של הספרות הגרמנית הקלאסית ומגן עליה מפני כוחות השחיתות המסחרית המודרנית ונגד הניהיליזם התרבותי.

כמו רבים מן היהודים הווינאים בני דורו שהגיעו מן המחוזות המרוחקים והשתקעו בכרך ההאבסבורגי, קראוס הרגיש נוח מאוד באווירתה קלילת ההליכות של וינה, גם שעה שהוקיע את צביעותה החברתית ואת פגמיה. אותה תסמונת של שנאה־אהבה אפיינה גם את זיגמונד פרויד ואת תיאודור הרצל, שבעת ובעונה אחת תיעבו את וינה אבל גם שאבו כוח מאווירתה המיוחדת. הרבה מהסלידה שחשו כלפי העיר נבעה, כמובן, מגילויי האנטישמיות האוסטרית שחוו על בשרם, שהפכו להיות חסרי היגיון במידה הולכת וגוברת ולעתים קרובות מוזרים ומעוותים. הרצל, פרויד וקראוס היו כולם תוצרים משוכללים ביותר של התרבות הווינאית בשלהי המאה התשע־עשרה, אך בו־בזמן היו גם לא־וינאים בשליחותם היהודית־נבואית, בכוח רצונם וברצינות שבה התייחסו לנושאי המוסר.

פשר החלומות של פרויד, הטקסט המכונן של הפסיכואנליזה המודרנית, יצא לאור בשנת 1900, עם הולדתה של המאה החדשה – זאת שזוועותיה יעלו על כל סיוטיו הגרועים ביותר של כותבו. זיגמונד פרויד, אף־על־פי שהיה תוצר של הסביבה האנטישמית ביותר של וינה בתקופת מפנה המאה, לא היה חסין בפני פיתויי ההתבוללות. ולמרות זאת הצליח גם לשמר תחושה חזקה של הזדהות תרבותית עם העם היהודי. הוא היה מנוכר ליהדות, ואף־על־פי־כן היה גאה בעובדה כי הפסיכואנליזה נוצרה בידי "יהודי אתאיסטי לחלוטין". מאז ימי ילדותו נמשך לדמויות צבאיות כמו נפוליון ואוליבר קרומוול, שאפשר היה לפרש את מעשיהם כנוטי חסד ליהודים. נודעת משמעות גם לעובדה שגיבור הילדות שלו, חניבעל, מופיע בחלומותיו של פרויד כגנרל "שֵׁמי" שחתר לנקום ברומא – סִמלן ההיסטורי של הרדיפות אחר היהודים מאז העת העתיקה.

פרויד נטה להגיב באופן מתריס ונוקב נגד הדעות הקדומות העיקשות שחווה בארץ מולדתו האוסטרית. בניגוד לקארל קראוס, תגובתו הייתה חפה יחסית מאותה שנאה עצמית יהודית נוירוטית, שבאמצעותה ניסו יהודי גרמניה ואוסטריה להימלט מעול יהדותם על־ידי הוקעה נמרצת של צור מחצבתם. פרויד האמין תמיד – למרות המחיר שגבתה ממנו החברה הנוכרית בשל מוצאו האתני – כי מורשתו היהודית הנה מקור עיקרי ל"אנרגיה חיונית", ליצירתיות ולמחשבה עצמאית. ומשם נבע הבוז שרחש כלפי אותם מעמיתיו (כמו אלפרד אדלר) שהמירו את דתם לנצרות מסיבות קרייריסטיות. אבל הכרתו של פרויד בסולידריות האתנית לא הובילה אותו לאמץ אל לבו את הציונות, את הלאומיות היהודית או את הפוליטיקה המפלגתית. ביום הולדתו השבעים אמר לחברי סניף בני־ברית שאליו השתייך כי מאז ומעולם שאף לדכא רגשות של התרוממות־רוח לאומית כ"בלתי־הוגנים והרי־אסון".

מחקריו של פרויד בתחום הפסיכולוגיה הקבוצתית והאינסטינקטים האפלים יותר המניעים את ההתנהגות החברתית שכנעו אותו לאחר מלחמת־העולם הראשונה לגבי הפוטנציאל הרצחני הטמון בטבע האנושי. המסה הקצרה שכתב, מדוע מלחמה? (1932), הציג השקפה פסימית לגבי המצב האנושי על־פי גישתו של הובס. ההיסטוריה הוצגה כסדרה אין־סופית של עימותים בין קהילות, גזעים, עמים וקיסרויות – "שתמיד יושבו בכוח הזרוע". פרויד לא השכיל למצוא שום פתרון פוליטי משכנע לדחפים האנושיים שהובילו לתוקפנות, למלחמה ולעוולות. הוא לא צפה תקווה רבה לשחרור ההמונים משעבודם לכוחות האופל שמוסדות המדינה והכנסייה הקתולית רבי־העוצמה טיפחו בשקדנות רבה כל־כך. הסיכוי היחיד לשיפור איטי, כך האמין, היה טמון ביכולתה של הפסיכואנליזה לשחרר את ההיגיון בטווח הארוך משעבודו לתשוקות נטולות הכרה ולקיבעונות נוירוטיים.

התיעוב שרחש פרויד כלפי תשוקות ההמון והדעה השלילית שאחז לגבי האנושות בכללותה היו תולדות הגיוניות של השנים שבילה בצפייה בחיים הציבוריים בווינה ובעלייתו של הנאציזם. הוא עצמו ניצל אך בקושי מציפורניו של היטלר בשנת 1938, אבל ארבע מאחיותיו נרצחו לאחר־מכן במחנות השמדה נאציים. ועם זאת היה מאופק ואף מרוחק במידה ניכרת כאשר ניתח את האנטישמיות. בניגוד להרצל, הוא מעולם לא התערב בשום דיון ציבורי בנושא, וגם לא יישם את התובנות הפסיכואנליטיות הכלליות שלו לחֵקר שנאת־היהודים. ואף־על־פי־כן, את משה והמונותאיזם יש לקרוא כתגובה למשבר חסר התקדים שאיים על יהדות אירופה ועל התרבות האנושית בכללותה בשנות השלושים של המאה העשרים.

לעתים קרובות הזכיר פרויד גורם מסתורי – שאי־אפשר לנתחו באופן מדעי – כאשר דיבר על יהדותו. לעתים כתב על אותו מסתורין כ"זהות פנימית", "מבנה פסיכולוגי", תולדה של "כוחות רגשיים אפלים"; ולעתים כתב עליו כעל צורה של "קרבת משפחה גזעית" או מורשת קדמונית המסוגלת לעורר "כיסופים סודיים ומוזרים", הכוללים כיסופים למולדת היהודית העתיקה. ואולם כאשר כתב מכתב לארנולד צווייג (שגר אז בפלשתינה) ב־8 במאי 1932, דיבר פרויד בשכלתנות נוקשה על "ארץ הקודש"; מקום זה, כך ציין, הנו מקום שנטרפה דעתו באופן טרגי, מקום אשר "מעולם לא הצמיח דבר פרט לטירוף דתי מקודש, ניסיונות נועזים להתגבר על העולם החיצוני הנראה לעין באמצעות העולם הפנימי של התקוות הבאות מהרהורי לב בלבד". הוא תהה בקול "איזו מורשת חדרה לדמנו ולעצבינו" ממורשת האבות הקדמוניים; ובאורח אופייני הוא הכיר בחלק שבו "תשוקות אינפנטיליות מאוחרות" אשר "אינן מתמלאות" נוטלות חלק ברגשותיו שלו לגבי אותם קשרים רגשיים יהודיים קדמונים.

ספקנותו של פרויד והחשש שהפגין כלפי הפוליטיקה מנעו ממנו מללכת בעקבותיו של הרצל, שהציע להפוך ל"משה החדש" שיוציא את היהודים מ"ארץ העבדות" שלהם ויובילם חזרה לארץ המובטחת. משה בהחלט מילא תפקיד חשוב בדמיונו של פרויד, אבל יותר כמחנך וכמחוקק מוסרי מאשר כנביא בעל חזון או כמנהיג פוליטי כריזמטי. המשה שלו ייצג את המחויבות הסטואית לאמת המדעית ואת קולו המתון של האינטלקט, כאשר נאלץ להתמודד עם פוליטיקת ההמונים המבעיתה של המאה העשרים.

נראה שפרויד נמנע מכל מגע ישיר עם הרצל, פרט לכך ששלח לו עותק מספרו פשר החלומות בשנת 1902. מפגשיהם הקצרים התרחשו רק בתרחישי חלום, שרימזו על כך שייתכן כי הרצל ייצג נוכחות נבואית וטורדת בתת־המודע של פרויד. כלפי הציונות הפגין אבי הפסיכואנליזה בפומבי יחס דו־משמעי ולעתים קרובות מהוּסס, תערובת מוזרה של אהדה, ספקנות, חרדה, התעניינות נלהבת והֶבלחי גאווה. ברגשותיו הסותרים ייצג פרויד את גישתם של רבים מהיהודים הליברלים במרכז אירופה בתקופה שקדמה לשואה.

במהלך חייו של פרויד וינה הפכה להיות המרכז הארגוני של התנועה הציונית העולמית למרות ההתנגדות העזה שהפגינו כלפי הרצל ותוכניותיו, האוליגרכיה הפיננסית המקומית, המנהיגים הקהילתיים והרבנים. בדומה למרבית יהודי וינה המתבוללים, הם היו המומים מעצם המחשבה כי עיתונאי אוסטרו־גרמני כהרצל, שהיה מעורה לחלוטין בתרבות המקומית, מסוגל בכלל להציע יציאה המונית של היהודים מאירופה ולהפנות את גבו לקיסרותו נדיבת־הלב לכאורה של הקיסר פראנץ יוזף. חלומו של הרצל על־אודות מדינה יהודית מחודשת אשר תהפוך את פלשתינה העות'מאנית, המרוחקת והמנותקת, לגן עדן, נראה בשנת 1900 כמדע בדיוני טהור. לא במקרה כינה אותו עיתונאי עמית מהנוֹיֶה פריה פרֶסה "ז'ול ורן היהודי". התיאוריה של הרצל, שהציגה את האנטישמיות כתופעה שאי־אפשר לעוקרה מן השורש, נחשבה על ידי מרבית בני דורו היהודים לדוקטרינה של ייאוש. רק לאחר ניצחונו של היטלר בשנות השלושים של המאה העשרים נראה כי הפסימיות של הרצל לגבי טִבעה האֶנדמי של "השאלה היהודית" זכתה להצדקה ממשית.

המאבקים הלאומיים בקיסרות ההאבסבורגית המתפוררת בין הצ'כים לגרמנים, בין הפולנים לאוקראינים או בין המדיארים לסלאבים שימשו להרצל כאות אזהרה לאסון הנורא המתרגש לבוא. לא היה לו כל ספק כי היהודים כבר נלכדו באש צולבת וקטלנית במרכז אירופה ובמזרחה. פרשת דרייפוס בצרפת, הצלחותיו האלקטורליות של לואגר בווינה והפוגרומים ברוסיה הצארית רק חיזקו את תחושת הדחיפוּת אצל הרצל ויד ימינו מקס נורדאו. באמצע שנות התשעים של המאה התשע־עשרה כבר היה הרצל משוכנע כי הצלתם של היהודים לא תושג באמצעות ליגות הגנה נגד האנטישמיות או באמצעות שיטות סוציאליסטיות מהפכניות. הדברים שנדרשו לכך היו עצמאות פוליטית, ריבונות שלטונית וריכוז טריטוריאלי של היהודים מחוץ לגבולות אירופה, רצוי בציוֹן, ארץ האבות העתיקה. למעשה, כבר בשנת 1890 הגיע העיתונאי היהודי־וינאי נתן בירנבאום לאותן מסקנות, אם כי תרומתו החשובה נשכחה היום. הפרק שהקדשתי לו בספר זה אמור לתקן, ולו במעט, עוול זה ואת העיוות שנוצר בהיסטוריוגרפיה הציונית. "הציונות המודרנית נולדה באוסטריה, בווינה", העיר הסופר יליד גליציה יוזף רוט – שכשלעצמו התנגד לפתרון הציוני. "ייסד אותה עיתונאי אוסטרי. איש מלבדו לא יכול היה לעשות זאת".

ברומאן האֶפי שכתב רוט, מארש רדצקי (1932) – שיר־הלל למיתוס ההאבסבורגי – מתוארים היהודים כתומכים נלהבים בקיסרות ו"ברעיון האוסטרי". הם היו הפטריוטים האוסטריים האולטימטיביים, אולי היחידים שהיו באמת נאמנים לקיסר. אבל רוט, למרות הסתייגותו, הבין כי ההיגיון המנחה את הציונות משקף את התפתחותן של התנועות הלאומיות בחלקו המזרחי של מרכז אירופה ואת הידרדרותה האיטית של ממלכת אוסטריה־הונגריה. בשנת 1867, כאשר הרצל היה בן שבע בלבד, השיגו ההונגרים למעשה מעמד של שליטים־שותפים בקיסרות ההאבסבורגית. כאשר הגיע לגיל עשר כבר הסתיים "מאבק השחרור" של הגרמנים ושל האיטלקים. מאבקיהם של הצ'כים, הפולנים ושל עמים סלאביים אחרים ימשיכו להוות חלק מן הנוף הפוליטי היום־יומי בעולם שבו גדל. בתחילת הדרך, כאשר הגיע הרצל לווינה מבודפשט בשנת 1878, אימץ לעצמו גישה ליברלית פן־גרמנית האוהדת מאוד את פרוסיה. עלייתה של האנטישמיות הגזענית בווינה, פריז וברלין ניתקה אותו ואת מקס נורדאו מתפיסותיהם הקודמות.

בשנת 1897, השנה שבה התקיים הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, כבר הגיעו הסכסוכים הלאומיים בין הגרמנית לצ'כים לשיאים חדשים באוסטריה, כאשר נציגי הפרלמנט הקיסרי נקטו בלי הרף עיכובים דיוניים מכוונים והשליכו זה על זה קסתות דיו. בדצמבר 1897 הפכו הפגנות אנטי־גרמניות בפראג עד מהרה להפגנות אנטי־יהודיות. היהודים הצ'כים, כמו גם היהודים הגרמנים, הוטרדו והותקפו. 1897 הייתה גם השנה שבה נבחר האנטישמי הקתולי, קארל לואגר, לראש העיר וינה. הרצל כתב על אירועים חשובים אלה בחדוּת הבנה יוצאת דופן והפיק מהם את המסקנות הדרושות בצלילות ראייה של נביא.

בראשית המאה העשרים, האנטישמיות באוסטריה כבר פרחה והייתה עזה ועממית הרבה יותר מאשר בגרמניה או בכל מקום אחר במערב אירופה או במרכזה. במיוחד היה הדבר נכון לגבי רדיפת היהודים האנטי־קפיטליסטית שנקט מנהיג המפלגה הנוצרית־סוציאלית, קארל לואגר. חסידיו הזעיר־בורגנים שנאו את כל מה שייצג האוונגרד המודרניסטי של "וינה 1900". לואגר התגלה כחלוץ אמיתי בשימוש באנטישמיות כמפתח הפופוליסטי שבאמצעותו פתח את מאגרי הטינה האנטי־קפיטליסטית של "האנשים הקטנים" ושל הנשים הזעיר־בורגניות בווינה. הנשק הפוליטי הזה אִפשר לו לגבור על המעמד העליון הליברלי של בירת הקיסרות בשנות התשעים של המאה התשע־עשרה. כתוצאה מכך, הבורגנות הליברלית בווינה (ובייחוד הנציגות היהודית המכובדת שבה) נותרה מבודדת מבחינה פוליטית ונכה מבחינה פסיכולוגית בסביבה שעוינותה אך הלכה וגברה. חלקים מהמעמד הבינוני היהודי ומן העילית האינטלקטואלית החליפו את נאמנותם והצטרפו למפלגה הסוציאל־דמוקרטית האוסטרית. יהודים חילוניים היוו חלק מהותי מהמפלגה וסיפקו לה את מרבית מנהיגיה הדגולים, החל מוויקטור אדלר דרך אוטו בָּאוּאֶר, מקס אדלר, רוברט דנברג, יוליוס דויטש ועוד הרבה פעילים ידועים פחות בתקופת הרפובליקה הראשונה. באורח טרגי, במקום לבסס את מעמדה של הקהילה היהודית, מגמה זו רק סיפקה דבק אידיאולוגי נוסף שחיזק את החזית הבורגנית האנטי־ליברלית של השמרנים, האנטישמים, הגרמנים הלאומניים, הנאצים והאוסטרו־פשיסטים.

את שורשיו של הגוש הפוליטי האנטי־ליברלי רב העוצמה הזה אפשר למצוא באוניברסיטאות האוסטריות זמן רב לפני מלחמת־העלם הראשונה. הסטודנטים הגרמנים הלאומניים היו מעורבים תכופות במהומות ובהפגנות סוערות נגד יהודים, סוציאליסטים ולעתים אפילו נגד סטודנטים קתוליים שלתחושתם נטשו את ה"גרמניוּת" שלהם לטובת נאמנויות קלריקליות ושיעבוד לרומא. הם אימצו בלהיטות את התורה הגזענית הביולוגית החדשה של "דם ואדמה", פרי רוחם של גיאורג פון שוֹנֶרֶר וחסידיו – אותה השקפת־עולם שהשפיעה כל־כך על אדולף היטלר הצעיר. מלחמת־העולם הראשונה, עם שיעור הקורבנות העצום שגבתה, בשילוב עם אובדן הקיסרות, אות הקלון של התבוסה, המשבר הכלכלי והחשש מפני מהפכה מרקסיסטית חיזקו מאוד לאומנות גרמנית רדיקלית מעין זאת.

למעשה, האנטישמיות התגלתה כלִבּהּ ונשמתה של הפוליטיקה שבה עסקו הסטודנטים הגרמנים־האוסטרים לאחר שנת 1918. הפגנות ומעשי אלימות הפכו דבר שבשגרה כמעט בכל האוניברסיטאות האוסטריות, ועד שנת 1932 כבשו הרעיונות הנציונל־סוציאליסטיים את מרביתן של הקהילה האקדמית האוסטרית ושל חברת הסטודנטים. המשיכה לרעיונות הנאציים באוסטריה נסתייעה מאוד בעובדה שלאחר 1918 חשו מרבית האוסטרים כי ארץ מולדתם אינה אלא מדינת רפאים. בשנות העשרים של המאה העשרים נפוצה יותר ויותר בין האוסטרים התחושה כי "אוסטריה גרמנית" נפרדת ועצמאית, שתידרש לשרוד בכוחות עצמה, אינה בת־קיום הן מהבחינה הכלכלית והן מהבחינה הפוליטית. בכל המפלגות הפוליטיות, אך בעיקר בימין העממי ובקרב הסוציאל־דמוקרטים, זכתה מסורת התמיכה ב"גרמניה רבתי" (האיחוד עם הרייך הגרמני) להשפעה רבה ביותר.

היו גם גורמים נוספים ששָחקו את כוחה של ההתנגדות הפנימית לנאציזם. מסורות דמוקרטיות היו חלשות באוסטריה, והעיסוק הכפייתי של המעמד הבינוני ב"סכנה האדומה" מנעו ממעמד הבורגנים לשתף פעולה עם הסוציאליסטים. לקיטוב מעמדי זה, לאלימות שפשׂתה בשנים שבין המלחמות ולאבטלה ההמונית נודעו השפעות מדכאות במיוחד. הם הזינו את האנטישמיות שכבר הגיעה לשיאי מתח חדשים בשנות השלושים של המאה העשרים, וסיפקה דבק אידיאולוגי לא רק לנאצים אלא גם בקרב המפלגות הפן־גרמנית והנוצרית־סוציאלית וגם בין המפלגות הללו.

המפלגות הבורגניות באוסטריה, כמו גם השמרנים הקיצוניים, קישרו את היהדות במשך למעלה מחמישים שנה לאידיאולוגיות שנואות כמו הליברליזם של כלכלת היוזמה החופשית, המרקסיזם, הפציפיזם או האינטרנציונליזם. מאז שנת 1900 זוהו היהודים עם ההיבטים ה"מנוונים" ביותר של המודרניזם החדש באמנות החזותית, במוזיקה ובספרות. אנטישמים מהימין ומהשמאל, בין שהיו דתיים ובין שהיו לאומיים, בין שהיו שייכים לאגודת המתעמלים הגרמנית, למועדוני רכיבה אלפיניים או לאיגודים וינאיים של אוּמנים ושל אנשי עסקים זוטרים, התייחסו ליהודים באופן עקיב כאיום על ה"גרמניוּת": הודבקו להם סטריאוטיפים של בוגדים חתרניים, בנקאים קוסמופוליטיים וקפיטליסטים, "טפילים", "מלווים בריבית קצוצה", "חומרניים", סרטן "נוכרי" בגופו של העם הגרמני במרכז אירופה. מעמדם הכלכלי והחברתי הגבוה של 190,000 היהודים שעדיין חיו באוסטריה בשנת 1934 (92% מהם בווינה) שימש כ"התגרות" נוספת לצבא הגדול של האנטישמים ילידי המקום שקיוו לזכות ברווחים כלכליים באמצעות רדיפת האוכלוסייה היהודית. הטירוף האנטישמי שהשתחרר בעקבות האנשלוס, המדיניות הרדיקלית של ה"אריאניזציה" שהואצה במידה עצומה, והשפעתו של הפוגרום שהתחולל בנובמבר 1938, הוכיחו כי אופייה של האנטישמיות האוסטרית נעשה כמו־מהפכני ואלים. המחזאי שהתנגד לנאציזם, קארל צוקמאייר, תיאר באופן גראפי את רישומי המאורעות שהתרחשו באוסטריה בשנת 1938: "זה היה כאילו פתח השאוֹל את שעריו והקיא החוצה את השדים הנקלים ביותר, הנתעבים ביותר, הנוראים ביותר שהיו בו... מבול של קנאה, צרות עין, מרירות, תאוות נקם עיוורת וזדונית. כל הדחפים הטובים יותר הושתקו".

האנשלוס לא היה פלישה פשוטה של גרמניה, כיבוש צבאי של שטח זר. היו לו היבטים של אכזריות ייחודית למקום ושל התקוממות עממית נגד האוכלוסיה היהודית. החל מחודש מרס 1938, אוסטריה שימשה כמודל לחיקוי בשביל גרמניה הנאצית בענייני רדיפות, הטרדות, גירוש או הגליית יהודים. מדיניות זאת יכולה הייתה להיסמך על תמיכה נרחבת בקרב ההמון האוסטרי. יש משמעות רבה לעובדה שאדולף אייכמן רכש את ניסיונו הארגוני הראשון בגירוש המזורז של היהודים כאשר פעל בווינה במהלך שנת 1938; וגם לעובדה שאוסטרים כמו אוֹדִילוֹ גְלוֹבּוֹקְניק, ארנסט קַאלטֶנבּרוּנֶר, אלואיס ואנטון בְּרוּנֶר, פראנץ סְטַנְגל וסֶיְיס־אִינקוַוארְט מילאו תפקידים כה מרכזיים ב"פתרון הסופי". מעל לכול, אדריכל־העל של השואה, אדולף היטלר, היה גם הוא עצמו אוסטרי מן המחוזות המרוחקים, שעמדתו כלפי היהודים והסלאבים הושפעה והתגבשה בשנים המעצבות שבהן גר בווינה הקיסרית.

במיין קמפף מספר היטלר כי, כילד, לקח חלק "במאבקים הלאומיים באוסטריה הישנה"; וכי "הברכה שלנו הייתה 'הייל', ובמקום ההמנון הקיסרי נהגנו לשיר את 'גרמניה מעל לכול', למרות האזהרות והעונשים". כמתבגר, דחה בלהט את הפטריוטיזם ההאבסבורגי העל־לאומי ואת הנאמנות לבית המלכות הקוסמופוליטי השליט אשר "בגד בציניות בצרכיו של העם הגרמני". עוד בלינץ ספג היטלר המתבגר את השנאה המקומית העזה כלפי הצ'כים ואת החשש מפני התפשטות הסלאביזציה. הוא הִפנים היטב את אידיאל המאבק למען שימור התרבות הגרמנית והגזע "הטהור", שהיה חשוב במיוחד באזורים בעלי אוכלוסייה מעורבת. הפן־גרמנים מלינץ שמהם למד נשאו את עיניהם לברלין ולא לווינה, וחלמו לאחד את עשרת מיליון האוסטרו־גרמנים לרייך גרמני אחד ולעם אחד. אחת ממטרותי בספר זה היא להציג את שורשיה האוסטריים העמוקים של האנטישמיות אצל היטלר, ואת ההיגיון מאחורי השנאה היוקדת שרחש כלפי כל מה שייצגה מולדתו בתקופת בית המלכות של האבסבורג. העובדה שבעקבות האנשלוס של שנת 1938 נעלם עצם שמה של אוסטריה בהחלט לא הייתה צירוף מקרים. המדינה חולקה לשבעה מחוזות. בכוונה תחילה הוריד היטלר את דרגתה של עיר הבירה לשעבר של בית האבסבורג לעיר שדה מחוזית, שנועדה לטיהור אתני מיהודים ומסלאבים – נקמה מאוחרת על ההשפלה שחווה בווינה כאדם צעיר ונטול אמצעים.

אין להפריד בין האובססיה הגזענית של היטלר והעובדה שהאוסטרים־גרמנים היו בין העמים הכי פחות "טהורים גזעית". אפילו כיום יכול מבט אחד חטוף בספר הטלפונים הווינאי, על כל השמות הסלאביים, ההונגריים והאיטלקיים המופיעים בו, לספק תזכורת למורשת זו של ערבוביית הגזעים. אופיין הקנאי של הלאומנות הגרמנית והאנטישמיות העממית באוסטריה היה קשור בהחלט לאותו שעטנז, ולזהויות האישיות והקבוצתיות חסרות הביטחון שאותן טיפח.

מבחינתו של היטלר סימלו היהודים את התמוססותם המבהילה של הגבולות האתניים ואת פניה המשתנים של עיר המטרופולין המודרנית, שבה גרו אנשים שנעקרו מתרבותם הטבעית ומזהותם הלאומית. אותו אמן בוהמי מובטל מלינץ, שחי בווינה חיים אומללים ותלושים כל־כך בסביבות שנת 1910, שיקף את כל הטינה המרירה של הקרתנות שיצאה מגדרה ואת תחושתה המאוימת של הזהות האוסטרית־גרמנית. היטלר היה נציג מובהק של "שפל התחתית" האוסטרית, של שנאת הבינוניות כלפי ההישגים וההצטיינות, בייחוד כאשר נשאו פנים יהודיים. הוא גילם באופיו את פחדיו של ה"אדם הקטן" שהרגיש מאוּים על־ידי התחרות הכלכלית. הוא הזדהה תמיד עם התיעוב שהפגינו פשוטי העם בני המעמד הבינוני־נמוך כאשר נאלצו להתמודד עם תרבות האוונגרד של המודרניות. מאחר שלא השתלב עדיין בשום רובד חברתי מוגדר, והיה מנוכר ל"אירופיוּת" הקוסמופוליטית של וינה, התחיל היטלר לפתח שנאה גורפת כלפי העמים הסלאביים, האיגודים המקצועיים, הסוציאל־דמוקרטים, בית המלוכה ומעל לכול כלפי היהודים, כסמלי כור ההיתוך של בירת הקיסרות.

מאחר שהוא עצמו הרגיש כזר מבחינה נפשית – כאדם חסר מולדת שהתנכר לזהותו האוסטרית, השליך היטלר את כל תסכוליו הנזעמים על מי שחתרו לכאורה תחת טוהר הגזע "הארי־גרמני". אותה אנטישמיות גזענית התבססה על מקורות כמוסים פסאודו־אציליים כמו האוסטרים גוּאידוֹ פון ליסט ולאנץ פון ליבֶּנפֶלס, מהם למד היטלר לראות את הסכנה של "היהודי השטני" המבקש לחסל את הגזע הלבן. בהשקפת העולם הפרנואידית שלו, שהתגבשה בווינה כבר לפני 1914, היו היהודים למעשה האנטי־גזע, נוסף על כך שגילמו את עקרונות האנטי־טבע.

החוויות שהביא עמו היטלר הצעיר מאוסטריה הגוססת־למחצה, הכשירו אותו היטב לנצל לטובתו את ההתפוררות התרבותית והפוליטית שתכריע בסופו של דבר את הרפובליקה של ויימאר. בשנת 1914 כבר היה עולם הדמיון הקודר של היטלר ספוג לחלוטין בחזיונות אחרית הימים על־אודות הידרדרות גזעית, שנצבעו בקנאות כיתתית סמויה ובמחשבות על־אודות עונשים נקמניים בקנה־מידה קוסמי. לאחר שיִפנה היטלר לפוליטיקה, בשנת 1919, יתחיל ליישם בדייקנות מבעיתה באמת ובתמים את ה"עקרונות" שקלט בווינה על המציאוּת של גרמניה־שלאחר־המלחמה. לצד הכפייתיות ההיסטרית לגבי היהודי השטני, המושחת, בעל הכוחות הבלתי־מוגבלים, ידבַּק בעקשנות יוצאת דופן בחלום התחייה הגרמנית, הכוח והגדוּלה האסתטית שיושגו במדינה העממית החדשה שמרכזה תהיה גרמניה הפרוסית. אבל זרעו הארסי של הנאציזם כבר נטמן ברחמה של הקיסרות האוסטרו־הונגרית המתפוררת בטרם מלאו להיטלר עשרים וחמש. אותה קיסרות תקרוס יחד עם הרייך הגרמני השני בנובמבר 1918 עקב תבוסה צבאית הרת־גורל.

עשרים שנה מאוחר יותר חזר היטלר למולדתו האוסטרית ככובש שעומד בראש הרייך הגרמני השלישי. מכאן הדרך כבר הייתה סלולה להרס העולם ושואת יהודי אירופה.