מעבר למילים

פרולוג

ג'סיקה — גיל אחת־עשרה

"הלילה היה חשוך, ו..." צעדתי, מהוססת. הדשא היבש של הקיץ נשבר תחת רגליי. סוער? לא. אפילו לא היה ערפילי. הבטתי בירח הכסוף שבדיוק הופיע מעליי. אפילו לא היה חשוך, ושמי הערב רק החלו להחליף גוון לכחול עמוק של דמדומים. שמעתי כלב נובח אי שם במרחק, עד שהצליל דעך, והשקט שב. טביעות רגליי הדהדו סביבי כאילו הייתי האדם החי היחיד בארץ המשונה והבוגדנית הזאת. "בודד." לחשתי. הזדקפתי, מנסה לאזור אומץ. "הלילה היה אפלולי ובודד, אך הנסיכה המשיכה במסעה, כי האמינה בכל ליבה שהנסיך לא רחוק ויבוא להצילה. עליה רק לא לאבד תקווה."

המשכתי ללכת. התנשפתי, וליבי האיץ. מעולם לא התרחקתי כך מהבית, והכול היה זר לי. איפה אני? השמיים הפכו אפורים, אורות הבהבו לפניי, ונעתי לכיוונם כאילו היו משואה. "הכוכבים נצצו בשמיים, והנסיכה עקבה אחר אלו שבהקו בחוזקה, בטוחה שיובילו אותה למקום מחסה ול —" הבטן שלי קירקרה חזק יותר מצליל הצרצרים באוויר הערב. "אוכל."

ראיתי מדרון שהפריד ביני לבין האורות הזוהרים, הם נראו לי עכשיו כמו מנורות רחוב, והתחלתי לעלות לכיוונם. אחזתי את הספר ביד אחת, ובשנייה איזנתי את עצמי על המקטעים התלולים. "הנסיכה התעייפה ממסעותיה, ובשארית כוחותיה טיפסה במעלה הצוק. היא ידעה שעל הפסגה תבין לאן הגיעה. אולי תראה את הנסיך דוהר אליה על סוסו הנאמן."

האורות הלכו והתקרבו, וכשהגחתי מן השיחים לפסגת המדרון, עמדתי מול פסי רכבת. נשפתי בחדות והסתכלתי סביבי — לצד אחד ולצד השני והסתובבתי כדי לבחון את חלקת האדמה שמתחתיי. במאמץ רב, ראיתי מסלול גולף בהמשך המדרון מולי. נשמתי לרווחה. הבית שלי היה בקצה השני של מסלול הגולף. שקעתי כל כך עמוק בסיפור שלי, שלא שמתי לב כמה התרחקתי.

כדאי שאחזור הביתה, עכשיו שאני יודעת לאן ללכת.

עצרתי לרגע להביט לכיוון ביתי. באוזניי הדהדו קולות הבכי של אמא, קולו הנרגז של אבא, וטריקת דלת, שבישרה שאחי הקטן הלך לישון אצל חברו קייל, שגר בבית השכן. אני לא רוצה להיות שם. עד שיבחינו בכך שנעלמתי יעברו שעות. אם יבחינו בכלל.

הסתובבתי למסילת הרכבת. לא רחוק ממני, עמד קרון מטען, לבד ובשקט. בחנתי אותו בסקרנות, ופרפור מוזר התפשט בחזי. "הנסיכה זיהתה מערות באופק." מילמלתי. "הן משכו אותה אליהן באופן שלא הצליחה להסביר." גורל.

צעדתי באיטיות על החצץ, ודילגתי על פס המסילות הראשון לעבר הקרון. צליל הצרצרים נחלש, ונדמה היה כי הלילה שקט ודומם מאי פעם, כאילו נעתקה נשימתו של העולם. ליבי הלם בעוצמה, בציפייה ל... משהו. נגעתי בצד הקרון, שהיה מתכתי וצונן תחת קצות אצבעותיי. העברתי את ידי לאורכו, עד שנתקלתי בריק. בקרון הייתה דלת פתוחה לרווחה. לחשתי, "המערות היו חשוכות, אך הנסיכה הייתה אמיצה. היא תוכל לעצור כאן לזמן מה, ולהמתין לנסיך. הוא היה כעת קרוב מאוד. היא הרגישה אותו."

נעמדתי בקצה הדלת הפתוחה, ורכנתי קדימה באיטיות. עצרתי את נשימתי, ועיניי נפערו. על הקיר הרחוק נשען ילד. רגליו הארוכות נמתחו לפניו, הוא שילב את קרסוליו, ועיניו היו עצומות. ליבי דהר. מי הוא? מנורות הרחוב האירו מעט פנימה, ודרך הצללים ראיתי ששפתו מדממת, ועינו נפוחה. בהיתי בו, ושמתי לב לאופן בו שיערו נפל על מצחו, כאילו היה עייף מכדי להסיטו הצידה. פניו היו חבולות, עיניו היו עצומות, ונראה כאילו דמעות הותירו שובל רטוב על לחייו, ובכל זאת, הוא היה הילד היפה ביותר שראיתי מימיי. הוא היה נסיך... נסיך שבור. ראשי הסתחרר. הנסיכה חשבה שהיא מחכה לנסיך... ולבסוף, היא פירשה את הכול הפוך. הנסיך שרד את הקרב וזחל למערה החשוכה כדי להסתתר. שם חיכה... לנסיכה שתציל אותו.

הוא פקח את עיניו. הוא נבהל מעט כשראה אותי, וקפץ את ידיו לאגרוף. הוא מצמץ, והדמעות נעלמו, ואז כיווץ את גבותיו, הרפה את ידיו, והתרומם. נכנסתי לקרון ונעמדתי מולו. ברכיי נחלשו לנוכח דמותו המפתיעה. "באתי להציל אותך." אמרתי בלהט הרגע.

סומק עלה בלחיי כשהבנתי שאמרתי את המילים האלה בקול רם. הוא לא ידע ששיחקתי, ותהיתי כמה משונה ומביכה אני ודאי נראית. שקעתי עמוק מדי כשחלמתי בהקיץ. אם כי... הילד בבירור נזקק למישהו שיציל אותו. אולי לא לנסיכה בכאילו, אבל למישהו.

גבותיו הכהות התרוממו כשסרק אותי מכף רגל ועד ראש. הוא צחק צחוק שקט ואז נאנח. "אה, כן? אז נדפקתי." מלמל.

ובכן. הנחתי את ידיי על המותניים. כל האהדה שהרגשתי כלפיו הפכה לרגזנות. אולי הייתי משונה ומביכה — אבל לא הגיע לי שיצחקו עליי. "אני חזקה יותר ממה שאני נראית." הצהרתי, מזדקפת למלוא הגובה שלי. הייתי החמישית הכי גבוהה בכיתה.

הילד חייך חיוך ערמומי והעביר את ידו בשיערו, מסיט אותו מהמצח. "אין לי ספק. מה את עושה כאן? את לא יודעת שלא כדאי לילדות קטנות לשוטט בלילה לבד ליד פסי הרכבת?"

צעדתי צעד נוסף פנימה, והבטתי בגרפיטי שהתנוסס על הקירות. רכנתי לקרוא את המילים על הקיר לידי. "כדאי שלא תקראי את זה." הוא אמר. הסתובבתי אליו. "זה כנראה לא לגילך." הוא הרים גבה. כנראה? כאילו שלא קרא אותו בעצמו.

כחכחתי בגרוני, והחלטתי לשמוע בעצתו. בינתיים. אלו בטח היו מילים גסות. אני אקרא אותן בפעם אחרת כשאהיה לבד. אולי אפילו אשנן אותן, סתם ככה. "אתה לא נראה מבוגר ממני בהרבה." אמרתי, אם כי לא יכולתי לדעת בוודאות. אילו הייתי צריכה לנחש, הייתי אומרת שהוא בחטיבת הביניים. אך משהו בהבעת הפנים שלו, או בעיניו, ביגר אותו.

"כן, טוב, אני בחור, ואני יודע איך להגן על עצמי."

בחנתי את פניו החבולות. בבירור, הילד לא היה יכול להגן על עצמו מפני כולם. "הממ. בן כמה אתה?"

הוא הזעיף פנים, כאילו לא התכוון לענות לי. "שתים־עשרה."

חייכתי. "אני בת אחת־עשרה וחצי. קוראים לי ג'סיקה קרסוול." כרעתי על ברכיי והנחתי את ידיי על הירכיים.

הוא התבונן בי לרגע, לא בטוח מה לחשוב עליי. השפלתי את מבטי ונשכתי את שפתיי, כשתחושת חוסר ביטחון נחתה עליי פתאום. ידעתי שהיו יפות ממני. שיערי ועיניי היו בצבע חום בהיר משעמם, על אפי ולחיי הייתה תפזורת נמשים שניסיתי לשפשף עם מיץ לימון, וגופי היה שדוף וצנום. בבית הספר הצרפתי והמתנשא בו למדתי, הקניטו אותי בלי סוף על הברכיים הכחושות או השיער המקורזל. ניסיתי להחליק אותו עם הג'ל לשיער של אמא, אבל הוא התעקש לעמוד, והפך לבלורית נוקשה. קרב חסר־תקווה.

"מה את עושה כאן, ג'סיקה קרסוול?"

התיישבתי ומשכתי את ברכיי לחיקי. "הלכתי לאיבוד, אבל עכשיו הבנתי איפה אני. אני יודעת איך לחזור הביתה."

"אז כדאי שתחזרי הביתה."

הידקתי את שפתיי והזעפתי פנים כשחשבתי על הבית.

זוויות עיניו התכווצו והוא בחן אותי. שוב נלחצתי.

"את לא אוהבת את הבית, ג'סי?"

ג'סי. ליבי פרפר למשמע הכינוי — כינוי חיבה מילד יפה. אף אחד מעולם לא קרא לי ג'סי. זה מצא חן בעיניי. "אני... לא ממש. אמא ואבא רבים הרבה." לא היה לי ברור למה אמרתי את זה, ועוד לאדם זר, אבל משהו עמום וחלומי אפף את הקרון, משהו שהרגיש סוריאליסטי, כאילו משחק ה״נדמה לי" ששיחקתי קם לתחייה סביבי. כאילו מה שנאמר כאן, יישאר כאן.

הוא שוב נאנח, והביט בנקודה מאחוריי. "כן." אמר, כאילו הוא הבין. התחלתי לשאול אותו אם גם ההורים שלו רבים הרבה, אבל הוא הנהן אל עבר הספר שהנחתי על הרצפה.

"מה זה?"

"המלך ארתור ואבירי השולחן העגול."

הוא הטה את ראשו. "את אוהבת אגדות, ג'סי?"

הנהנתי באיטיות. חשבתי על ההורים שלי. איך אמא תמיד הייתה גוררת אותנו לבתי מלון, למסעדות ולמשרד של אבא אחרי שעות העבודה, שם היינו תופסים אותו עם החברות שלו. חשבתי על אחי ג'וני, וכמה קטן היה כשהתחיל כל העניין עם אבא, איך שעיניו בהקו, ואיך היה אומר בקול גדול ומאושר — "היי, אבא!" אבא היה מתפתל, והמאהבת התורנית הייתה מתכווצת, מבושה ותדהמה. אני רציתי למות מרוב מבוכה. אחר כך, אמא הייתה מייללת בבכי ונתקפת זעם. לפעמים אבא היה חוזר איתנו הביתה. לרוב היה סוגר את הדלת ועוזב, או שהיה משאיר אותנו שם.

עכשיו ג'וני היה בן תשע, והוא כבר ידע והתבייש בכל פעם שהיינו תופסים את אבא עם אחת החברות שלו.

אמא הייתה מתייפחת, ואבא היה מפזר הבטחות שאיש לא האמין להן — אפילו לא הוא, חשבתי. ג'וני ואני רק ניסינו להיבלע ברקע.

בזכות האגדות, אני מאמינה שלא כל הגברים הם כמו אבא. באגדות, אני הולכת לאיבוד בעולם בו נסיכים הם נאמנים וכנים, ונסיכות הן חזקות ואמיצות.

"כן. אגדות והרפתקאות. יום אחד אני אצא להרפתקה הגדולה ביותר. אני אגור בפריז, ויהיה לי חבר צרפתי שיכתוב לי את מכתבי האהבה הכי יפים בעולם, ואני אזלול שוקולד צרפתי כל היום."

"את תהיי שמנה."

משכתי בכתפיי. "אולי. אם יתחשק לי."

הילד צחקק וזה הפריח פרפרים בבטן שלי. הוא היה אפילו נאה יותר כשחייך, אבל כשבחנתי אותו שוב ראיתי שבגדיו בלויים, הסווטשירט שלו קטן מדי, והסוליה באחת מנעליו רופפת. הוא היה עני בבירור, וליבי כאב עליו.

"לא אמרת לי איך קוראים לך." לחשתי והתקרבתי אליו.

הוא הביט בי לרגע ומשך בכתפיו. "קאלן."

"קלווין?"

"לא, קאלן. בלי ו'."

חזרתי על שמו והצליל מצא חן בעיניי. "קאלן." אמרתי. "הסתבכת בקטטה?" מבטי עבר מהחתך על שפתיו לעינו החבולה.

"כן."

"עם מי רבת?"

הוא השפיל את מבטו לרגע, ושב להסתכל עליי. "סתם בריון."

הנהנתי באיטיות. "טוב. אני מקווה שתוכל להתרחק ממנו, להבא."

הוא גיחך. "לא, ג'סי, אני לא יכול להתרחק ממנו. אבל זה בסדר. לא אכפת לי להיפצע."

הזעפתי פנים. לא הבנתי למה שמישהו יסכים לספוג מכות. פתחתי את פי להגיד משהו, וקאלן רכן קדימה. הוא לקח את הספר שלי, בהה בכריכה, ואז הפך אותו כדי לקרוא את התקציר.

"אתה יודע לקרוא צרפתית?" שאלתי.

הוא הביט בי והבעתו נהייתה מצחיקה. "לא. תהיתי איזו שפה זאת."

הנהנתי והתקרבתי אליו אפילו עוד יותר. "אתה רוצה שאקרא לך? אני יכולה לתרגם. אני לומדת בבית ספר צרפתי, מותר לנו לקרוא רק ספרים בצרפתית."

"בית ספר צרפתי?"

הנהנתי. "לומדים כל נושא בצרפתית, כדי שנוכל לדבר צרפתית שוטפת."

"אה." הוא אמר ובחן אותי. "אז באמת תוכלי לגור בפריז ולהשמין."

חייכתי. "כן."

הוא השיב בחיוך, והבטן שלי שוב נמלאה פרפרים. "בהחלט, הנסיכה ג'סי." אמר. "תקראי לי."

***

באותו קיץ, הלכתי מדי יום דרך השכונות, מעבר למגרש הגולף, אל תוך השדה ובמעלה המדרון למסילות הרכבת.

כשקאלן היה שם, הייתי קוראת לו סיפורים, או שהיינו יוצאים להרפתקאות יחד. הוא התנהג כאילו הוא עושה לי טובה, אבל תמיד חייך יותר מהרגיל כשהיינו מטיילים להרי הגעש ב"ממלכת הבקעות האכזריות", או מלקטים עשבים קסומים ב"שדות האי־פעם".

"אני לא רוצה שתישארי כאן לבד, ג'סי." אמר קאלן יום אחד, אחרי שסיפרתי לו ששוטטתי לבדי יום קודם. "את לא יכולה לדעת מי עוד מסתובב כאן."

"מעולם לא ראיתי פה אף אחד מלבדך."

"כן, טוב —" הוא הסתכל על פסי הרכבת. הם התעקלו ונעלמו מאחורי חורשה. ״— האנשים שמסתובבים כאן לרוב נמצאים קילומטר מכאן, כי הקרונות הישנים מסתתרים מאחורי העצים, אבל אין לדעת."

כשעמד לידי, הוא היה גבוה ממני בראש. הסתכלתי עליו מלמטה והבחנתי בחבורה על הלסת שלו. "אבל איך אני אדע מתי תהיה כאן?"

הוא הכניס את ידיו לכיסים והסתובב אליי. "גם אני לא בדיוק מישהו שכדאי לך להסתובב איתו."

ליבי צנח, ופתאום חששתי שהוא עומד לגרש אותי, להגיד לי שהוא לא רוצה לראות אותי יותר. "אתה טועה." אמרתי. "אתה האדם הנפלא ביותר שהכרתי מימיי."

"ג'סי." התנשף. זה היה נשמע יותר כמו לחישה מאשר מילה, אבל הייתי בטוחה ששמעתי את שמי על שפתיו. עיניו פגשו את עיניי והוא חייך חיוך מתוק ורך, ופתאום נראה צעיר משהיה. הוא נאנח, ובהה אל האופק. אולי לעבר הבית שלו. לא הייתי בטוחה. מה שעלה במוחו גרם לחיוכו להיעלם.

כשעיניו שבו אליי הוא שאל, "את רוצה להיפגש בימי שלישי וחמישי בשעה שבע?"

בשעה הזאת היינו מסיימים את ארוחת הערב. אבא היה הולך לפגישת עסקים "בלתי צפויה", וכולנו ידענו שהיה הולך לפגוש אישה זרה בבית מלון. אמא הייתה פותחת בקבוק יין ובוכה, כי אחי ואני מבוגרים מדי, והיא כבר לא הייתה יכולה לגרור אותנו ברחבי העיר מבלי שנתנגד. "כן, אפשר. ובימי שבת, בשעה שלוש?"

קאלן השתתק והשיב לי בחצי חיוך שגרם לליבי להתהפך. "ובימי שבת, בשעה שלוש."

***

ביום סתיו קריר, שנה אחרי שנפגשנו, ישבנו זה לצד זה בקרון המטען. נשימתי התפוגגה באוויר כשהקראתי לו מהמהדורה הצרפתית של הרפתקאות רובין הוד, וקאלן רכן לשלוף פיסת נייר מהתיק שלי. הפסקתי לקרוא, והוא בחן אותה לרגע, סורק את העמוד בעיניו עד שפגש את עיניי. "מה זה?"

הנחתי את הספר וסבתי אליו. "תווים לפסנתר."

הוא הביט שוב בנייר עד ששם אותו מולי והצביע על התו הראשון. "אלו תווים."

"כן." הזעפתי פנים. "מעולם לא ראית מוזיקה?"

"לא ככה." היה משהו משונה בקולו, והוא דיבר מהר. הוא הצביע על התו הראשון. "זה?"

"אמ, זה סי."

"סי?" הוא שאל. "כמו האות?"

הנהנתי. "כן, כמו האות, רק תו. כמו... שפה אחרת, אני מניחה." חייכתי אליו, אבל הוא המשיך להביט בי ברצינות תהומית. הוא שב להסתכל על המוזיקה ופניו התרככו. הוא הצביע על תו, ועוד תו. "כולם סי."

הנהנתי, מבולבלת. במהלך השנה הזו, בה הכרתי את קאלן, הייתי עדה לשני רגשות שלו בלבד. הוא היה או קודר, או שמח למחצה. לרגע אחד אפילו קינאתי בו על פרץ ההתרגשות. "כן."

הוא הנהן בחדות. ראיתי את פעימות הלב שלו מאיצות מבעד לגרונו החלק והשזוף. "מה זה?" שאל, והצביע על משהו.

"זה המפתח. כאן כתוב מה הסולם של היצירה."

גבותיו התכווצו, אז מיהרתי להבהיר. "הסולם והמפתח הם... הגובה של התו. אם הוא נמוך או גבוה."

הוא שוב הנהן, עיניו נפערו וברקו במשהו שלא הצלחתי לסווג. זו לא הייתה רק התלהבות. זו הייתה... השתאות. תהיתי, הוא עד כדי כך מתרגש לקרוא תווים? הבחנתי באופן בו זמזם כששיחקנו. הוא הנעים את המשחקים שלנו במוזיקה — איטית, אפלה ומטרידה כשדלקנו אחר נָבָל, קלילה ועליזה כשרצנו באחו של פעמוניות קסומות. מדי פעם, הייתי מסתכלת עליו ומחייכת כששר, והוא היה משיב במבט מופתע, כאילו לא ידע שהמוזיקה קיימת בעוד מקום מלבד בראשו. הוא הרים את מבטו ועינינו ננעלו, וצמרמורת נעימה התפשטה במורד עמוד השדרה שלי. "תוכלי להביא עוד?"

"עוד מוזיקה?"

"כן."

"אה, בסדר. יש לי גם קלידים. תרצה שאביא אותם? אפשר לסחוב אותם ממקום למקום."

"כן." התנשף. הוא אחז את ידי ולחץ אותה. המגע צמרר אותי קצת, ופתאום נתקפתי ביישנות, אבל שמחתי שיכולתי להעניק לקאלן משהו שישמח אותו. רציתי לתת לו עוד. רציתי שיקדיש לי את האפור הזך בעיניו, ורציתי לראות אותן בוהקות מאושר.

יומיים לאחר מכן, רצתי דרך השדה ומעל המסילות. אחזתי את הקלידים בידיי, והחזה שלי תפח מהתרגשות. לימדתי את קאלן תווים ועיניו נצצו בפליאה. מעולם לא הצטיינתי בפסנתר, אבל למדתי את היסודות. נתתי את התווים שלי לקאלן, יחד עם הקלידים, שרק צברו אבק בארון.

קאלן הגיב למוזיקה כמו שדג מגיב למים. נדהמתי שתוך חודשיים הוא היה טוב משאי פעם אוכל להיות. היה לנו פסנתר כנף של שימל, וכשהייתי מנגנת בו מדי שבוע, הרגשתי כאילו התאמנתי שעות על גבי שעות, כשבפועל עברו שלושים דקות בלבד.

ביום למחרת, קאלן הגיע כעוס וחבול. הוא התיישב ושמט את ראשו לאחור. "תוכלי לקרוא לי היום, ג'סי?"

הנהנתי והוצאתי את הספר מהילקוט שלי. "בטח." התחלתי לקרוא את שלושת המוסקיטרים, ואחרי כמה פסקאות, עצרתי והרמתי את מבטי אליו. הבעתו הפכה עצובה, והוא עצם את עיניו. אזרתי אומץ. "אבא שלך הוא זה שמכה אותך?" שאלתי בשקט.

הוא פקח את עיניו, אבל לא הסב את ראשו אליי. הוא לא פצה את פיו, ותהיתי אם בכלל יענה לי. ליבי דהר, ופחדתי שקאלן יתרגז וילך. "כן."

ליבי התכווץ, ונשמתי, סוף כל סוף.

הוא הסתכל עליי, מבטו מטייל על פניי. "אני יכול להתמודד עם המכות. אלו... אלו המילים ש... בכל מקרה..." רציתי שיספר לי עוד, אבל לא ידעתי איך לשאול.

כחכחתי בגרוני. "גם אבא שלי לא אדם טוב." לחשתי בזהירות, כאילו היה עוד אדם בחדר שלא רציתי שישמע את האמת. אולי בעצמי לא רציתי לשמוע את האמת. ידעתי אותה מאז שאני זוכרת את עצמי. אבל איכשהו, כשאני מתוודה בקול רם, האמת הופכת לבלתי־נמנעת. לא אוכל עוד להעמיד פנים — אבי היה חלש ואנוכי. הוא לא אהב אותנו מספיק, אולי הוא לא אהב אותנו בכלל.

קאלן אחז בידי. עיניי ננעלו על האצבעות שלנו, השלובות זו בזו. שלי, חיוורות וקטנות, ושלו — שזופות, מלאות יבלות, וגדולות משלי בהרבה. המשכתי לבהות בידיים שלנו לפני שהמשכתי. "אבל החלק הכי גרוע, הוא שאמא שלי לא יכולה להפסיק לאהוב אותו. לא משנה כמה תבכה בגללו, היא תמיד תחזור אליו. אני פשוט... אני לא מבינה איך יש באדם אחד כל כך הרבה דמעות."

כשהרמתי את עיניי אליו, ראיתי שבהה בי. והייתי נבוכה, על אף שגם הוא סיפר לי סוד. נשכתי את שפתיי והשפלתי את מבטי. "בגלל זה את אוהבת אגדות, ג'סי?" שאל, קולו רך ועדין, אבל שאלתו הביכה אותי עוד יותר. הוא לחץ את ידי. רציתי להתרחק ממנו ולהתקרב אליו בו זמנית, והתפשטו בי רגשות חדשים ומבלבלים, מרגשים ומבהילים.

"הרבה זמן שלא שיחקנו במשחקים האלה." עניתי. במקום לצאת להרפתקאות, הייתי קוראת בקול רם, או מכינה שיעורי בית. קאלן היה מנגן על הקלידים בריכוז רב, והיה מלחין קטעי מנגינות יפות כל כך שליבי התכווץ. מוזיקה שדעכה ונעלמה כלא הייתה, כאילו החן שבה חמק לו מבין האצבעות, כאילו לא ידע לאן לקחת אותה.

הוא חייך בשפתיו המלאות. "לפעמים אני מתגעגע למשחקים שלנו."

חייכתי. "באמת?"

"כן. תמיד הרגשתי כמו גיבור, בזכותך."

"אתה גיבור." לחשתי. "בשבילי אתה גיבור."

הוא נד בראשו. "לא, ג'סי, אני לא גיבור. אלוהים, אני אפילו לא יכול..."

"מה? מה הוא אומר שאתה לא יכול לעשות?" שאלתי, והתפשט בי הדחף לגונן עליו. ידעתי שאביו הוא האחראי למבט הרדוף בעיניו.

קאלן גיחך, ופלט צחוק נטול־הומור. "הוא רק אומר את האמת."

"לא! אני רוצה ללכת לבית שלך, ולהגיד לאבא שלך מה —"

"שלא תעזי." אמר. מילותיו היו חדות וקרות. לחיי התלהטו ודמעות נקוו בעיניי. קאלן מעולם לא דיבר אליי ככה.

"אני... אני לא אעשה שום דבר ש —״

הוא רכן אליי בכזו פתאומיות, שהשתנקתי כשהצמיד את שפתיו לשפתיי. הן היו רכות וחמימות, ושיגרו גל חום במורד גופי. עצרתי לרגע, בבלבול, כי מעולם לא התנשקתי לפני כן. היה לי גשר מגושם בשיניים, לא ידעתי מה לעשות.

קאלן הידק את אחיזתו על ידי, והחזיק את הראש שלי בידו השנייה. הוא קירב אותי אליו אפילו עוד יותר, חיכך את שפתיו על שפתיי לאט ובעדינות. במגע חוקר וזהיר, קאלן נגע בי בלשונו, ושפתיי נפתחו למענו, בטבעיות.

הוא הופתע ונרתע מעט, וכשפקחתי את עיניי ראיתי שגם עיניו פתוחות. לכמה רגעים בהינו זה בזו מקרוב, מבלי לעצום את העיניים. ידעתי במעורפל שליבי דוהר בעוצמה, לפני שקאלן שוב עצם את עיניו. הוא הטה את ראשו, ובעדינות, החדיר את לשונו לפי. עצמתי את עיניי, ונגעתי בקצה שלה בלשוני, נוגעת ואז נסוגה. מפולת רגשות עברה דרכי: התלהבות, לחץ, אושר ופחד. קאלן כרסם את שפתיי בעדינות, ונאנחתי בפליאה. התענגתי על טעם שפתיו, על הריח שלו — קינמון, מלח, וסבון. הוא הריח כמו בן. כמו הנסיך שלי.

כשהתרחק, הרגשתי מסוחררת וסהרורית, כאילו ריחפתי בעולם אחר. שבתי למציאות ומצמצתי, מיישירה אל קאלן חיוך נבוך. הוא השיב בחיוך עקום. "רק איתך אני מרגיש ככה, הנסיכה ג'סי. לא יהיה אף אחד אחר שיגרום לי להרגיש ככה אף פעם."

הוא לא נישק אותי מאז.

אחרי אותו היום, קאלן לא שב למסילות הרכבת. הייתי מגיעה מדי שלישי, חמישי ושבת, וקיוויתי בכל מאודי למצוא אותו שם. לא ידעתי איך לחפש אותו. סנטה לוסינדה, העיר בצפון קליפורניה בה גרנו, הייתה גדולה מדי. אפילו לא ידעתי מה שם המשפחה שלו.

הדבר היחיד שנותר לי ממנו היה אוסף תווים ששרבט על פיסת נייר קרועה. מצאתי אותה בפינת הקרון.

כשהמתנתי לו, שבוע אחר שבוע, נברתי עמוק במחשבות שלי, ותהיתי למה הוא נעלם. אולי עשיתי משהו לא בסדר? הוא לא אהב להתנשק איתי? הוא התבייש? אבא שלו עשה לו משהו נורא? נותרתי לבדי עם השערות ושאלות, נטולת אפשרות לקבל הסברים ותשובות.

לבסוף, בערב יום שלישי בסוף הקיץ, לאחר שנה שלמה בה ייחלתי שיחזור, ישבתי במפתן דלת הקרון, ונפרדתי לשלום מהגיבור הנעלם שלי — הנסיך השבור שלי. מחיתי דמעה, ולא חזרתי לעולם.