מעבר לנהר

השם "טרנסניסטריה" ניתן על ידי שלטונות הכיבוש הרומניים לאזור שבין נהרות הדנייסטר והבוג, במערב אוקראינה, לאחר שצבאות גרמניה ורומניה כבשוהו ביולי 1941, עם פלישתם לשטחה של בריה"מ.

באזור זה הוקמו גטאות, מחנות ריכוז והשמדה לכל יהודי בסרביה, בוקובינה (מיעוט נשאר בצ'רנוביץ) ודורוחוי (מולדובה), שגורשו אליו בספטמבר- דצמבר 1941 ובקיץ 1942, בפקודת שליטה הפאשיסטי של רומניה, אנטונסקו, במגמה להביא לחיסולם ההדרגתי.

לגירוש זה קדמו פרעות ומעשי רצח המוניים ביהודי בסרביה וצפון בוקובינה, שבוצעו בידי הצבא הרומני הפולש ומסייעיו המקומיים, כנקם על שרומניה נאלצה – לפי אולטימטום סובייטי – לפנות שטחים אלה לידי בריה"מ (בעקבות הפרוטוקול הסודי שנלווה לחתימת הסם ריבנטרופ-מולוטוב).

אלפים מצאו את מותם במהלך הגירושים שהתנהלו באכזריות רבה ורבבות אבדו בטרנסניסטריה עצמה מרעב, קור, חולי והוצאות להורג. השרידים שהצליחו להישאר בחיים, הודות לשחרור האזור בידי הצבא האדום במארס 1944, חזרו בהדרגה למקומות מגוריהם, עם התקדמות הצבא המשחרר לעבר רומניה.

לקהילה היהודית בבוקרשט הותר בשלבי הכיבוש המאוחרים להושיט סיוע כלכלי למגורשים (שמזערו הגיע לידיהם) ובעזרתו יכלו להקים מוסדות סעד במקום. מנהיגיה אף פעלו בהצלחה אצל אנטונסקו להתיר ליתומים – שלימים נודעו כ"ילדי טרנסניסטריה"- לשוב לרומניה. ביניהם הייתה גם מחברת הספר.

בטרם מלאו לי ולאחותי התאומה פריצי חמש שנים, בישרו לנו אבא ואמא שבקרוב נעבור לגור בבית חדש. גם אחינו סמי, שהיה בוגר ממנו בארבע שנים, דיבר בהתלהבות על הבית החדש, שבונים בשבילנו אי-שם בפרבר עירנו ראדוץ והוא ניסה לשתף אותנו בשמחתו. אך בדמיונו הצטייר אותו בית כמקום המרוחק ביותר בעולם. גם תיאורה של אמא את הבית החדש, שבו יהיה לסמי חדר משלו, וגם לי ולפריצי יהיה חדר בו שתינו נישן ונשחק הפחיד אותי. דמיינתי לעצמי, שאותם חדרים שאמא מדברת עליהם מרוחקים מאוד זה מזה, וחששותיי גברו כשסמי איים עלינו שינעל את חדרו בפנינו שלא נחטט בילקוטו ושלא נסחוב את העפרונות הצבעוניים שלו, בהם אהבנו לקשקש על השעוונית הלבנה, שהייתה פרושה על השולחן הגדול במטבח. לא פעם התלונן עלינו סמי בפני אמא וכינה אותנו " הילדות הטורדניות האלה", ומריה המשרתת חזרה אחריו ואף היא התרעמה על כך, שאבא מפנק אותנו יתר על המידה, ועל כך שלסמי אין מספיק מקום בחדר הקטן המשותף לשלושתנו, והוא נאלץ להכין את שיעוריו במטבח. אני אהבתי מאוד את הבית הגדול של משפחת גלבר, שהיה מוקף חצר גדולה, מול מועדון הגרמנים וליד תחנת הכבאים שבמרכז העיר, שם גדלנו ושם נולדנו סמי, פריצי ואני. וכשאמא ניסתה לשכנע אותי, שבבית החדש יהיו לנו גן עצי-פרי גדול, אגסים, דובדבנים, שזיפים, תפוחים ועוד, וגם ערוגות פרחים ושושנים, חשבתי לתומי שהגן עם עצי הפרי של משפחת גלבר טוב יותר. שם שיחקנו על העשב הרך, בין העצים הגדולים והגבוהים, וגם אהבנו לאסוף את פרי הבשל שנשר מהעצים, אותו מצאנו בשפע על העשב הלח מרסיסי טל בשעות הבוקר המוקדמות. אחד העצים קרס תחתיו בעת סערה והיה מונח על הארץ. יכולנו ללקט תוך כדי רכיבה עליו את תפוחי העץ הננסיים, שטעמם היה מתוק-חמצמץ, ובהם ם שיחקנו כמו בכדורים קטנים בגן.

גם החצר בחזית הבית, שהייתה מלאה גרוטאות, שמשה לנו למשחקי הדמייה שלנו. על גבי השלדה של כרכרה ישנה, ללא גלגלים, שבאחת מפינות החצר, נסענו אני ופריצי לסוצ'אבה אל סבתא; על המושב האחורי ישבה פריצי, ואני על דוכן העגלון הגבוה. אחזתי במושכות מדומות, בהן האצתי בסוסים. לפעמים שימשה לנו הכרכרה רכבת מהירה עם קרונות מלאים נוסעים מדומים.

זכורתני שפעם, שמריה לא השגיחה עלינו, טיפסנו אני ופריצי על הגדר הגבוהה שגבלה עם תחנת הכבאים, וצפינו במכוניות האדומות עם הסולמות הארוכים, שצפרו ללא הרף. עליהן היה סבך של צינורות גומי, והכבאים עלו עליו בחיפזון ובזריזות ויצאו בבהלה לדרך עם מכוניותיהם. האש אחזה לעיתים קרובות בבתי העיר, שגגותיהם היו עשויים רעפי עץ, ותימרות העשן הסמיך כלשון ענקית, שזורים גיצי אש גדולים ושלהבות, נראו בעיני כמפלצות, ורתקו אותי למקומי לצפות בהן, בפחד מהול בסקרנות.

כשבאה מריה בריצה מבוהלת להוריד אותנו מהגדר, סיפרתי לה שראיתי את הבית החדש שלנו עולה באש. היא החלה לירוק ימינה ושמאלה, תוך שהיא מצטלבת, ונזפה בי קשות, ולאמא אמרה בדאגה, "הקטנה עלולה לפתוח פה לשטן". פרצתי בבכי ואמרתי לאימי שאינני רוצה לגור בבית החדש. גם פריצי פרצה בבכי, וידיה של אימי לא הצליחו לאחוז בשתינו כדי להרגיענו. השכנה שלנו שמעבר לפרוזדור, הדודה וקסלר, באה בריצה לשמע מקהלת הבכי.

את משפחת וקסלר אני זוכרת משחר ילדותי. הם היוו חלק ממשפחתנו ומהסביבה הקרובה בהן הייתי קשורה. בנם היחידי, מוקי, היה בגילנו, וחברנו היחידי באותו בית. באותה עת למד מוקי ב"חדר" שם שהה ברוב שעות היום. בקיץ, כשהאור בחוץ נמשך עד השעות המאוחרות של אחר-הצהריים שיחקנו עמו בגן ושיתפנו אותו בתחרויות הריצה שלנו. סמי נתן תמיד את אות הזינוק, שתחילתו ליד עץ האפרסקים וסיומו ליד עץ התפוחים. מוקי הגיע תמיד אחריו למטרה. לפעמים אף מעד כשניתקל בדרכו בעץ הדובדבנים שעמד בין שני העצים. מוקי היה ילד צנום וביישן, ודודה וקסלר כינתה אותו ילדה, שנולדה בטעות ילד. לי היא אמרה, שנולדתי בטעות בת. מדודה וקסלר זכיתי לתשומת לב ואהבה מירבית, ולעיתים היא כינתה אותי "אמאל'ה הקטנה שלי" והיא הייתה היחידה שקראה לי חנה'לה ולא אָני, כפי שקראו לי כולם.

דלת דירתה תמיד הייתה פתוחה, ועל השולחן במטבח היו דרך קבע ממתקים, שהיא עודדה אותי לקחתם. גם את דייסת הסולת שאימי בישלה הסכמתי לאכול רק מידה של דודה וקסלר. וכהצלחת התרוקנה זכיתי תמיד בהפתעה. משפחת וקסלר עזבה את הבית ועברה לגור בצ'רנוביץ. לפני נסיעתם קיבלתי במתנה מהדודה טבעת זהב משובצת ביהלומים; כשנתנה לי את הטבעת ראיתי דמעות זולגות מעיניה. היא אימצה אותי אל ליבה ולחשה: "את אימא'לה הקטנה שלי". ובנשקה את ידי הקטנה, הצביעה על הקמיצה ואמרה : את הטבעת הזאת ענדה אימי הטובה שנים רבות; וכשאת תהיי גדולה ענדי אותה והלוואי שתגיעי לגיל של אימי." געגועי אל דודה וקסלר היו עזים. בימים הראשונים לעזיבתם, עמדתי שעות ליד דלת דירתם הנעולה והיקשתי בה בחזקה, אולי הם יצאו משם. באותם הימים גם מיעטתי באכילה, עד שבאו אלינו סבא אפרים וסבתא ושהו אתנו זמן-מה כדי לטפל בי. ביקשתי מהם שיקראו לי חנה'לה ולא אנה'לה. כמו הדודה וקסלר. וגם שאלתי ללא הרף "מה יהיה, כשנעבור לגור בבית החדש, והדודה תחזור ולא תמצא אותנו?"

לרגל יום ההולדת שלנו הגיעה מתנה שבילנו מצ'רנוביץ. הייתה זו קופסא גדולה, קשורה בסרט ורוד, ואימי הניחה אותה על השולחן. מריה ישבה לידנו והחזיקה את פריצי על ברכיה; אני וסמי כרענו על ספסל שליד השולחן, מצפים שאמא תפתח את הקופסא. כמעט שנפלתי מהספסל מרוב שמחה. היו שם מערכת תה לבובות, שני דובונים, אחד חום ועל צווארו סרט לבן, רקום "חנה'לה"; והשני לבן, עם סט אדום, ורקום "פריציקה". אז עוד לא ידעתי מדוע דודה וקסלר קוראת לי אמא'לה שלי, ובכל המכתבים והמתנות שקיבלנו מהם, הייתה אמא קוראת לפנינו כמה שורות שהיו מיועדות לנו, לפריצי, לסמי, ל "חנה'לה שלה". לימים, ליום הולדתי התשיעי, באה הדודה וקסלר במיוחד מצ'רנוביץ לחגוג אתנו את האירוע. ואז היא סיפרה לי, שבזמן שאמי הייתה בהריון, נפטרה אמה של דודה וקסלר, ואז נדברו ביניהן אמי והדודה, שאם תיוולד בת, יקראו לה על שמה; לאמי נולדו אז שתי בנות ואני הייתי "הבכירה" וזכיתי בשם אמה של הדודה וקסלר.

יום אחד נסענו עם אבא ואמא לראות את הבית החדש. הבית היה עוד באמצע בנייתו רק השלד עמד על תילו ולוחות עץ היו מפוזרים בכל. סמי החל לרוץ ולדלג בין לוחות העץ, ואני הצטרפתי אליו. פריצי לא רצתה לשחרר את ידה של אימי ונצמדה אליה כל העת. כשסמי ניסה לשדלה להצטרף אלינו למשחק ה"תופסת", היא פרצה בבכי והכריזה שאינה רוצה לגור בבית שבור. אך בעיני מצאו חן לוחות העץ שהיו מפוזרים בחצר הגדולה; המולת הפועלים, וכל מה שהיה מסביב.

משם סרנו אל משפחת פוקס, שגרה במרחק כמה בתים מביתנו החדש ואמא הכירה אותם. יש להם שתי ילדות, סיפרה אמא, "אחת גיזה, גדולה מאתנו בשנה, והשנייה בטי, בת שלוש. ובן יש להם בגילו של סמי ושמו דוקה".

את הדלת פתח לנו אדון פוקס. אני ופריצי התחבאנו מאחורי אמא, ושמעתי רק את קולו העליז של פוקס שהקביל את פני אמא וסמי ובקריאת גיל הזמין אותם להיכנס, ואל גברת פוקס: "גוסטה, יש לנו אורחים. השכנה החדשה, הגברת פאוסט, באה לבקרנו." מהמטבח יצאה הגברת פוקס, וגם מאחורי שמלתה נראו נחבאות שתי ילדות. האדון פוקס המשיך בקולו העליז: "אני רואה, גברת פאוסט, שאת שתי הילדות שלך השארת בבית. גם הילדות שלנו אינן בבית. רק דוקה'לה שלנו נמצא פה." הוא חיבק את כתפיו של דוקה והציגו לפני סמי. ואחרי כן: "מה אתם עומדים בנים? דוקה, קח את סמי לחדר שלך." דוקה וסמי תקעו כפות ידיים ופרשו. אתנו המשיך אדון פוקס לשחק בקרוסלה והעמיד פנים שהוא מחפש אותנו, את גיזה ואת בטי, אחר כל השמיע קולות משונים שהצחיקו אותנו והוציאנו מאחורי האמהות.

גיזה הייתה שמנמונת כמעט, עם לחיים תפוחים ונמשים על האף. שערה היה שחור ומבריק וחלק כמו משי, קלוע בשתי צמות עבותות וקצרצרות, קשורות בשני סרטים לבנים. עיניה, כמו דובדבנים שחורים הביטו עלינו במבוכת-מה, וכל הזמן אחזה ביד אמה. כך היכרנו את גיזה ואת בטיקה אחותה, בת השלוש, שהיה לה גוף זעיר, שיער שטיני חלק, מסופר עם פוני על המצח, וזוג עיניים חומות צוחקות, וכפי שאבי כינה אותן אחר כך, "עיניים שאינן יודעות מנוחה"; ואכן, כל הזמן ריצדו בשובבות. מאותו יום ואילך, באנו לבקר אותן לעיתים קרובות. אדון פוקס עסק בפרוונות ובית המלאכה שלו עמד בחצר ביתם, כך שרוב הזמן היה בבית, ואנחנו נהנינו לשתף אותו במשחקים שלנו. במיוחד אהבנו את התעלולים המצחיקים שלו. הוא ידע לנבוח כמו כלב, לקרקר כמו תרנגולת, ואפילו להתחפש לנמר יחד עם הגברת פוקס, שעמדה מאחוריו והשחילה את שתי ידיה לתוך השרוולים של המעיל של האדון פוקס, שהונח עליו במהופך. את שתי ידיו הוא תחב לתוך נעליו ותופף בהן על גבי השולחן.