מעגלות

פלא ותהום מוטי זעירא1*

״ופתח אברהם קליין בתיאור של בין ערביים, של סוף יום העבודה. בחלל העולם נושקים זה לזה זהרורי שמש אחרונים וצללי ליל ראשונים. אור וצל. דמדומים. מכל פינות השדה ינהרו הביתה, אט־אט, בצעדים כבדים, טעוני עמל. [...] כל הפינה הזאת שלנו נוגעת בהווייתי באיזה אורח פלא, והריני מקיפה כולה באיזו תחושה פלאית – שהיא צצה ככה אל תוך חלל העולם, על כדור הארץ הפלאי שהוטלנו עליו. הרי זו חוויה, גדולה, מוזרה. החוויה הזאת יכולה לשמש בסיס רוחני לחיינו? [...] יש לנו חוויות, חיים רוחניים, אבל בסיס רוחני לחיינו אין לנו. [...] בסיס רוחני מהו? כשאדם יודע לבנות את משטר חייו בגבולות החברתיים והמעשיים על יסוד של משטר מצוּוה בגבולות עילאיים יותר, מוחלטים יותר. במילים אחרות – כשאדם יודע את הציוויים שלו, בשטחים שבין אדם לחברו, להשעין על גבי ציוויים מוחלטים הנובעים מהשטחים שבין אדם למקום. ואנחנו כל מה שהננו עושים ובונים ויוצרים – רק בשטח שבין אדם לחברו הננו עושים, שבין אדם לחברה, שבין אדם לעמו. אבל ריקים הננו עומדים ומנוערים בעניינים שבין אדם למקום״.2

את המילים הללו קראתי בהתרגשות סתומה באחד מלילות החורף של 1980, בביתי בקיבוץ נתיב הל״ה שבעמק האלה. שנתיים קודם לכן הגעתי לקיבוץ, אחרי מסלול ישראלי כבוש ומוכר היטב: שנים של חברות בתנועת נוער ציונית־חילונית־סוציאליסטית (המחנות העולים), שירות צבאי בנח״ל, וגולת הכותרת – הגשמה בקיבוץ. אצה לי הדרך להתחיל ולבחון האם יש ממש בכל אותם ערכים מקודשים שספגתי בתנועת הנוער: שוויון ערך האדם, שיתוף, עזרה הדדית? האוכל להטעין משמעות ערכית לחיי כבוגר? היהיה בהם טעם, עומק, ערך?

שאלות הזהות אחזו בי ובבני־דורי באותה העת בעוצמה רבה. בן דור מלחמת יום הכיפורים אני, והתשובות הנדושות מבית מדרשה של תנועת העבודה, שעל ברכיה גדלתי, לא סיפקו אותי יותר. הפער בינן לבין מציאות חיי היה גדול מדי, צלילן נבוב מדי וצבען דהה. במיוחד חשתי זאת במפגשיי עם בני גילי מן הציונות הדתית, בשירות הצבאי המשותף ובחיים האזרחיים. היה זה מפגש טעון שעורר בי תחושת נחיתות עזה: שורשיהם עמוקים משורשיי, תשובותיהם מבוססות מתשובותיי, יציבותם אל נוכח רוחות המציאות איתנה משלי. ואני, מה? כמי שנכנס אל שערי החיים הבוגרים ורק צרור סיסמאות חבוטות מימי תנועת הנוער בידו, חשתי ״ריק ומנוער״, בלשונו של מלץ.

במיוחד הטרידה אותי זהותי היהודית. אני נכד לחלוצי העלייה השלישית, בן להורים שבנו את מדינת ישראל במו ידיהם. גדלתי על ברכי אהבת הארץ, העבודה, השפה העברית, צה״ל, ספרות, ותרבות, וטיולים, ונופים, ושירה בציבור, וריקודי עם. כל אלה הולחמו בגופי, השתרגו בנפשי, והיו חלק ממני, ובכל זאת חשתי כי חסר לי דבר־מה. בא מלץ ונתן מסגרת לַדיון, מילים לַמועקה: היש ״בסיס רוחני לחיינו״?

דוד מלץ, איש העלייה השלישית, ממייסדי קיבוץ עין־חרוד שבעמק יזרעאל, הצליח לנסח בצורה מדויקת את הסיטואציה הרוחנית הקרועה של דור החלוצים, ובעקבותיה את שלנו – ממשיכיו. בניגוד גמור לבני דורו, שחיו בתחושה כי הכרעתם הציונית־חלוצית־חילונית עיצבה ״אדם חדש״, ופתרה לעד את דילמות הזהות היהודית שלהם – חָווה מלץ את החילוניות למלוא עומקה הטרגי: ניתוק החוט המקשר בין אדם לסביבתו, למשפחתו, לעמו, ואל היקום הסובב אותו; אובדן כוח הציווי המוחלט, ועמו אובדן היכולת להבחין בין טוב ורע ולנהוג באמות מידה מוסריות; ארעיות, תלישות קיומית.

האדם המָלֶצי, היתום מאלוהיו, מודע למיעוט הכלים העומדים לרשותו במלחמתו עם התוהו. מה ייתן בסיס רוחני איתן לחייו, לחיי הצוותא הקיבוציים, באין אלוהים להפיח בהם תוקף מוחלט? מלץ התבונן בעיניים פקוחות היטב במציאות החלוצית שאותה בנה עם חבריו. הוא תיאר את המהלך המאומץ יתר על המידה להמציא תרבות חדשה, עממית לכאורה, של עובדי אדמה הנטועים היטב על אדמתם ומוציאים ממנה לחם. הוא חשף, בלא כחל וסרק, את התפרים הגסים שבהם הטליאו החלוצים את מערומיהם הרוחניים, שנחשפו מבעד לקרעים: את חג הפסח העילג של קיבוצו עין־חרוד; את חג סוכות – שאותו חגגו כחג המים החקלאי הקדמון – בטקס רב רושם ליד מעיין חרוד, הבנות עטויות שמלות תנ״כיות ומחוללות עם כדי מים על כתפיהן. תרבות נבנית במסתרים – טען מלץ – במשך דורות, בתבונת זקנים, וכיצד יכול דור אחד, חצוף וצעיר, שקרע במו ידיו את רצף הדורות, לבנות בהרף עין תרבות חדשה?

״יש שתי הוויות, הוויה של התבוננות והיא הטירוף, והוויה של עבודה והיא היאחזות בציפורניים״, כתב מלץ. ״יש עיניים להוויה זו של עבודה, של חיים, ויש עיניים להוויה של התבוננות. עיניים אחרות, שמביטות ככה, ככה... אסור להביט. לעצום. לעצום את העיניים האחרות ולעבוד. צריך לעבוד״.3 ההתמודדות במלחמה עם התוהו אינה סוגיה פילוסופית תאורטית. מלץ, החלוץ, השליך עצמו יחד עם חבריו יומיום על המציאות הארץ־ישראלית הסיזיפית, וחש את התוהו בכל עוצמת חושיו: הריקנות והייאוש, השחור המבצבץ בסבך היחסים הקיבוצי, בורותו של הדור הצעיר הצומח מתוך הארץ היחפנית הזו, ומעל לכול – תחושת אי־הידיעה האיומה, אובדן המשמעות, וחוסר יכולת להתגבר, הטמונים במפגש עם המוות.

ובכל זאת, בעמידתו מול התוהו, בלא רתיעה, בעיניים פקוחות לרווחה, חצב מלץ מתוכו את מה שקרא ״הפלא״ שבהוויית האדם, ואת החסד שבשותפות האנושית. הוא ניסח בספריו תוכן חדש של אמונה, הנפקחת – מעזה להיפקח! – אל מול הטוב, הנעלה והמפייס המצוי בתוכנו. בו־בזמן נתן ביטוי של אמת ליתמות מאלוהים, לפחד מיֵצר ההשמדה של האדם, ולאובדן של תרבות אבותינו, שהיה בה ״כוח עצום, בונה ומייצב חיים״. הוא העז להאמין כי בצורת החיים הקיבוצית הולך ונרקם, לאיטו, כוח בונה חיים חדש, וכך במתח בין ״התוהו״ ו״הפֶּלא״ נעה כל יצירתו. אין כל תימה אפוא כי נמשכתי אליו בעוצמה שלא הכרתיה. הוא ניסח את מצבי הקיומי – מאמין נבוך, ספקן, ונטול אלוהים – בצורה מדויקת מאין כמותה. לא הסתיר, לא טייח, לא מכר שיקויי פלאים, ובכל זאת הישרה אמונה.

אי־שם ב־1980 יצאתי יחד עם חניכיי באותה העת, כולנו קיבוצניקים לעילא, למסע גילוי עולמותיו של מלץ. למדנו קטעים מיצירותיו, העמדנו עצמנו בדילמות הרוחניות של גיבורי ספריו, וניסינו להתמודד עם האמירות הבהירות במאמריו. בסוף המסע נסענו לעין־חרוד, ונפגשנו – פגישה מרגשת למדי – עם אלמנתו, רוחמה, שהייתה עדיין בחיים. כמה ימים אחר כך באתי אליה שנית, לבדי. הרגשתי צורך עז למצות כל שאפשר מהמפגש העקיף עם האיש. רוחמה פתחה את אלבום התמונות, ולתדהמתי מצאתי את סבא אברהמלה שלי – אביו של אבא, איש העלייה השלישית, מייסד השושלת הציונית של משפחתנו – עומד לצדו של מלץ, בתמונה שצולמה ב־1923, על סיפון האונייה שהעלתה אותם ארצה. הרגשתי פתאום כאילו הדורות הקודמים של משפחתי מאשרים לי, באיזו דרך משונה, את עומק הקשר שנוצר ביני לבין מלץ.

מלץ ויצירתו מלווים אותי לאורך כל חיי. לפני עשר שנים, ב־2010, חשתי שהאיש ותובנותיו העמוקות נעלמים מן העולם. על־כן החלטתי לכתוב את הביוגרפיה שלו, שיצאה לאור ב־2011, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תחת השם ״עף בכנפיים שבורות״. המסע הארוך בעקבותיו חשף בפני אדם מורכב, רגיש, אוהב, פגיע – שלא הפריד בין תפישותיו הרוחניות לבין חייו, ושראה בזירת חייו, המשפחתית, הקיבוצית והלאומית, את המרחב שבו מימש את שהאמין בו בכל לבו.

בעולמנו המפולש והקרוע, שבו האמיתות מאבדות את תקפותן חדשות לבקרים, יש משהו מעודד וממלא אמונה בחייו ובתפישותיו של דוד מלץ. ״את רואה?״ שאל מלץ במכתב לתלמידה שלו, ״שמות הספרים שלי אינם מורים על דרך בטוחה וסלולה: ‘מַעְגָּלוֹת’, ‘חתחתים בדרך’, ‘השער נעול’, ‘מסביב לעיקר’. ועתה – ‘לדרכו התועה’. אך, מה לעשות? אולי אני כזה ואולי לא ניתנה לנו דרך בטוחה וסלולה, ולא נשאר לנו אלא ‘אף על פי כן’ להתעצם ולהתעלות בתקווה ובאמונה״.

אמן!

על הרומן ״מַעְגָּלוֹת״

מנחמקה וחנקה, הדמויות המרכזיות בסיפור, הם חברי קיבוץ ותיקים, זוג נשוי, שיחסים של אהבה וקרבה שורים ביניהם. האחד עובד ב״חצירים״ – ממש כמלץ, אביו מולידו – והשנייה ברפת, חרוצים ומסורים, אך שולִיים ברקמה החברתית של הקיבוץ. הם מביאים את ילדם הראשון לעולם, אחר כך את השני, ועד סוף הסיפור ייוולד גם השלישי, ולהריונות וללידות מקום מרכזי בסיפור. היכרותם התרחשה בכרם, בעת עבודה בין הגפנים, במעין שיר־השירים קיבוצי־חלוצי, ומרגע שנפגשו ניצתה אהבתם. עבור מנחמקה – ממש כמו למלץ עצמו – החזיקה האהבה שילוב מופלא של רעיה ואם.

הסיפור נע על כמה צירים מרכזיים: התמקמותם של חנקה ומנחמקה בחיים הקיבוציים, במקומות העבודה, ובתיאור מעורבותם המינורית בחיי החברה ובדיונים הרעיוניים המנסרים בחללו של הקיבוץ; המשיכה של חנקה אל שמואל גרוסמן, הרווק ההולל; הריונותיה של חנקה, קשיי ההנקה והווי בית התינוקות; עבודתו של מנחמקה בחדר האוכל של הזקנים; והתהליך האיטי – הנמשך לאורך כל הרומן – של בניית ביתם המשותף של חנקה ומנחמקה, הן ברמה הפיזית והן ברמה הרגשית והמשפחתית. הסיפור מעוצב תמונות תמונות, המונחות לעתים זו בצד זו בלא קשר עלילתי הדוק, וכמעט בלא מטען דרמטי. התהייה האם תבגוד חנקה במנחמקה עם גרוסמן מניעה את העלילה, אך בניגוד לצפוי – התממשותה איננה מעוצבת כשיא הסיפור, אלא כעוד חוליה ברשת הצפופה של תופעות הנפרשות לעיני הקורא. לקראת סופו של הרומן מתגברת המשפחה על כל שעבר עליה: ההריונות הקשים, הקשר עם גרוסמן, ההשפלות החברתיות בבית התינוקות ובמקומות העבודה. אך גם סופו של הסיפור הוא מינורי, עדין ומצויר בקווים דקים של אופטימיות זהירה. ״ייתכן, חנקה״, אומר מנחמקה, בעודם צופים בחברים השבים מעבודתם בשדות העמק, ״ייתכן כי אמנם הכול כדאי״.

מלץ מכניס בפי גיבוריו, ובתמונות החיים שהוא מצייר, את הדילמות הרוחניות הקבועות המעסיקות אותו, ובראשן – השאלה האם יש בסיס רוחני לחיים החדשים הללו, נטולי האמונה באלוהים, היכול להוות תשתית איתנה להוויית חיים קבועה, יציבה ומוסרית. לכך נוספת התהייה הכואבת האם החיים השיתופיים שנבנו בקיבוץ רואים את האדם, נותנים מקום לרגשות של חמלה, חום ואחווה אנושית, או שמא הצפיפות, הנהלים, ההסדרים והתקנונים הופכים את החיים לבלתי אנושיים. ובנוסף, אנו עדים לביקורת על ארגון החיים המכני בתפישת הקיבוץ הגדול, שאפיינה את תנועת הקיבוץ המאוחד. כרגיל, בסיפוריו לא טרח מלץ להרחיק הרבה מעבר לנופי חייו המוכרים: העמק, הקיבוץ, השדה, חדר האוכל, בית התינוקות. פרטי מציאות יומיומיים נוכחים כל העת במרקם הסיפורי שטווה.

ברל כצנלסון ראה ב״מַעְגָּלוֹת״ סיפור חשוב ביותר הראוי להתפרסם ב״עם עובד״, ההוצאה שזה עתה הקים. הוא קלט היטב כי לפניו יצירה שונה ממה שנכתב עד כה על אודות הקיבוץ – כתיבה שהייתה מאופיינת בסגנון פלקטי, אידילי, תעמולה ציונית יותר מאשר ספרות. היו לו גם לא מעט הערות, קושיות, ביקורת ספרותית והצעות עריכה לרוב. במהלך 1944 עשה מלץ כמה תיקונים מינוריים בכתב היד, תוך שיח ושיג עם הערותיו של ברל. בסופו של התהליך יצא הרומן ״מַעְגָּלוֹת״ לאור בספריית ״לדור״ של הוצאת ״עם עובד״, בדצמבר אותה שנה. ברל, מייסד ההוצאה ועורכו של הספר, לא זכה לראותו בדפוס. ביום שבת, ה־12 באוגוסט 1944, נפטר בירושלים ממחלה והוא בן 57.

הרומן עורר תגובות רבות ועזות מיד עם הופעתו. המהדורה הראשונה אזלה בתוך שבועות ספורים, והספר עבר מיד ליד ברחבי ארץ־ישראל ואף הגיע אל חיילי הבריגדה באירופה. חוקרת הספרות, שולה קשת, בדקה ומצאה כמאה התייחסויות לספר בשנה הראשונה ליציאתו – כמות יוצאת דופן בהיקפה – שליש מהן מכתבים אישיים אל מלץ, שליש מאמרים בעיתונות היומית, ושליש נחלק בין רשימות בכתבי העת של התנועה הקיבוצית ובתגובות שפורסמו בעלוני הקיבוצים.

מה היה, אם כן, תוכנן של התגובות לרומן? חלק גדול מן הקוראים התקשה להפריד בין היצירה הספרותית לבין המציאות החוץ־טקסטואלית, וראה בספר משפט שערך הכותב על אורח החיים הקיבוצי. בני פלוגתא אידאולוגיים מחוץ לקיבוץ ולתנועת העבודה מצאו בספר ״הוכחות״ לצדקת טיעוניהם: כותב דתי בעיתון ״הבוקר״, הימני בדעותיו, מצא בסיפור הוכחה להפקרות השוררת בקיבוץ ביחס לערכי הדת, המשפחה ויחסי המינים. כותב מן השמאל הקומוניסטי, לעומת זאת, הסביר את ״כישלונו״ של הקיבוץ, המשתקף בספר, בהיצמדות חבריו לערכים זעיר־בורגניים ובעל־בתיים. חלק ניכר מן התגובות בחוגי ציבור הפועלים בארץ ובזירה הפנים־קיבוצית ראה בספר דברי קטרוג על חיי הקיבוץ. מדוע לשפוט את היצירה הקיבוצית כולה לפי החריג ויוצא הדופן? תהו. רבים מן הכותבים היו מוטרדים מדימויו הציבורי של הקיבוץ, וחששו כי הסיפור יגויס בידי מתנגדי הרעיון הקיבוצי לשם ניגוחו.

דומה כי דווקא בעין־חרוד, קיבוצו של מלץ, היו התגובות מורכבות ומאופקות יותר. יש להניח כי פעלה כאן ההיכרות האישית ארוכת השנים עם אישיותו האהודה של מלץ, והידיעה כי אהבתו ומחויבותו העמוקה לאורח החיים הקיבוצי אינן מוטלות בספק. היו, עם זאת, חברים רבים שכעסו, ואף אמרו זאת למלץ. אך נראה כי חלק לא קטן מן החברים גילו פתיחות וקבלה לסיפור, ואחדים אף הסכימו בלב שלם עם תוכנו הביקורתי. שנים רבות הסתובב סיפור עקשן כאילו חברי עין־חרוד ביקשו לזרוק את מלץ מהקיבוץ בגלל כתיבת ״מַעְגָּלוֹת״. לא היה לכך כל בסיס במציאות, והיחס החם למלץ נמשך גם בשנים הבאות.

בשנה שלאחר הוצאת הספר נערכו ברחבי הארץ – בעיקר בתנועה הקיבוצית, אבל גם במרחב העירוני – אין ספור מפגשים / דיונים / משפטים פומביים / נשפים ספרותיים שעסקו בספר. ערבים רבים, לאחר תום יום העבודה במספוא, היה מלץ נוסע מיישוב ליישוב ומגן על האמת האמנותית והקיבוצית שלו. דיון חינוכי על ״מַעְגָּלוֹת״ הפך לעניין של קבע בשנים הבאות, במיוחד בעולמן של תנועות הנוער החלוציות. כמעט כל בוגר תנועה משנות החמישים ואפילו שנות השישים של המאה העשרים זוכר את ״הפעולה״ שעשו בתנועתו, כשהפורמט הפופולרי ביותר היה ״משפט״ על הקיבוץ, שבו הופיע הרומן כעד או כקטגור.

פרסום הרומן ״מַעְגָּלוֹת״, והאירועים שהתחוללו בעטיו, היוו שלב חדש בחייו הספרותיים של מלץ. אף שהחל לפרסם סיפורים כמעט 20 שנה קודם לכן, הרי שרק עתה הוצב כראוי על הבמה הספרותית והציבורית, ואף זכה להכרה הממסדית כשקיבל את ״פרס ברנר״. גם ממרחק השנים ניתן לקבוע כי חשיבותו של ״מַעְגָּלוֹת״ היא היותו רומן ראשוני ופורץ דרך, ששינה את צורת הייצוג של חיי הקיבוץ בספרות, ואף השפיע על הבאים אחריו. לא עוד תיאור אידילי ופלקטי, אלא מלאות של חיים, על האור והצל שבהם; מלוא הרוחב של גילויי חיי האדם, על חולשותיהם ומעלותיהם: יצרים, רוח, קנאה, גדלות, כיעור, נקמנות, יופי, אגואיזם ואהבה.

1. מחבר הביוגרפיה של דוד מלץ, עף בכנפיים שבורות (2011)

2. דוד מלץ, מַעְגָּלוֹת, הוצאת עם עובד, תל־אביב, תש״ה, עמ’ 154-153.

3

. שם, עמ’ 137.