פתח דבר
(על דגים ומטבעות)
בכל סעודה מסתתר סיפור.
- ממרה ארזולית
חוֹרִיסַאי היתה מאז ומתמיד אחו רחב ידיים לסיפורי הרפתקאות, מעשיות ובדותות לאין מספר. היא נודעה לשם בזכות הספינות שהשיטה בימי גָּאלוֹנִיָה והטיפוסים הרבגוניים שחיו, גדלו, התכתשו ומתו, לרוב תוך כדי תגרה או אנקות שיכורים, על אדמתה. בני המערב היו מחושלים גופנית, ממולחים לשונית, וחדי אבחנה שכלית בכל הקשור לים, לבעלי חיים ולבני אדם. אבל אין פירוש הדבר שהם היו מחוסנים מפני תחרות פנימית. כל ארבע הנפות האַרְזוּלִיוֹת - מֵלְגוֹרְךְ, טָאחוֹס, חָזָרָאל ומֶרְלוֹק - היו נתונות בתהליך תמידי של מתיחת שרירים והשחזת חרבות. כל נפה ניסתה להתעלות מעל האחרת באמצעות צי ספינות גדול יותר, סחורות רבות יותר, מבנים מפוארים יותר, וכן הלאה.
אבל היה מקור נוסף, ואף חשוב לא פחות לתחרות עתיקת היומין בין הנפות, והוא סיפורים. כאשר עסקי הסחר הימי היו בשפל ושועים קרצפו את בתיהם בעצמם (או כפי שנהוג לומר, כשארזולי נאלץ להסתפק במי נהר) היה הסחר העיקרי סיפורים מפה לאוזן. הם הושמעו בדרך כלל מפי יורדי ים חבוטים וצהובי זקן, שדיברו בקול צרוד מעישון במסבאות שהכילו ערב רב של דייגים, רוכלים וסתם נוודים שלהוטים למעט בשר לאוזן. ככל שהיו הסיפורים מופרכים יותר ונועזים יותר, כך זכו להערצה רבה יותר ולתשואות רבות משומעיהם. הללו סייעו לכל נפה לחזק את ביטחונה בעצמה ובכוחה. היא לבטח רבת ערך יותר משלוש אחיותיה, אם אפילו בתקופות של מים ירודים ודגים המסרבים להיכנע לפיתיונות, יש ביכולתם של אנשיה להמציא סיפורים מפוארים שכאלה!
בָּאסְקִיס הבועל היה בעליו של פונדק "שודדי ה..." במרכז טאחוס, אחד הנמלים החשובים במערב. הוא שירת רבי חובלים ופיראטים כאחד, שהיו מתערבבים אלה עם אלה לעתים מזומנות יותר מכפי שתוכלו לשער. לא יכולתם לתקוע משוט בים האלמנות מבלי שתהא בכם נטייה לביזה שרווח בצִדה. היה זה מקובל בחוריסאי שעודדה "פוריות כלכלית" כלשון המקומיים, לבזוז זה את זה, אותו נוהג עצמו שגרם לשאר גאלוניה לנהוג בה חשד, בוז, תימהון ותיעוב, תלוי על איזה חלק במפה הסתכלתם.
שמו המוזר של הפונדק בא לו כתוצאה מגחמה של הטבע. אי אז בעלומיו של באסקיס היה שמו "שודדי המפרץ", אבל סערה מקומית העיפה את המפרץ והותירה את השודדים נטולי נמל. באסקיס לא הבחין בכך כיוון שרוב זמנו היה בפנים, וממילא מחצית מלקוחותיו לא ידעו לקרוא. השם שנוצר - "שודדי ה..." - יצר אווירה של מסתורין סביב הפונדק, כאילו הבעלים משאיר את הסומך שבצירוף פתוח לדמיונם של האנשים. אמנם פונדקים בטאחוס היו כמו פשפשים בפרוותו של כלב, ובכל זאת השכיל באסקיס לעשות והשאיר את השם בעינו, דבר שמשך אליו לקוחות כאילו בחסר שבו הוא מרמז על צרות ותסבוכות - ואין דבר שאהוב על ארזולים יותר מקטטה ראויה לשמה.
באסקיס הוא בעליו של הסיפור שאוזניכם עתידות לשמוע, בעודו מוזג קנקן אחר קנקן של פורסיאה - משקה חריף - לחבורת יורדי ים שבולעים סיפורים ומעשיות בתאוותנות כדגי שמך עסיסיים. הוא אמנם היה אז כרבע מגילו היום וכמחצית ממשקלו, ושערו נטה אז לעטוף את כל ראשו ולא רק את צִדי פדחתו המבריקה מזיעה. רבים מתפארים בכך שהיו בעיר עת התרחשו המאורעות הללו, אבל רק מתי מעט מהם דוברי אמת. יש אמונה הגורסת כי אם לא השתתפת בהרפתקה, אזי לפחות עליך להיות עד לאחת כזו מתישהו במהלך ימיך. אבל באסקיס משתיק כל קשקשן מצוי בסטירה כבירה או בנחירה רטובה כשור השש אלי קרב, ומזמין אתכם לשבת לשולחן, לשתות קנקן (היזהרו לכם משיכר ארזולי, הוא מסוגל למוטט פילים ולהשכיב ענקים אם הוא מזוקק כהלכה - ובעצם בזה מיטב פרסומו) ולהאזין למה שהוא, בתור בנו של פְרָאנְג, זוכר מנעוריו. יהיה עליכם לנהוג בו כבוד ולהטות אוזן קשובה, כיוון שקולות שיכורים ונגינה רועשת הם חלק בלתי פוסק מהווי הפונדק.
מיד לאחר הלגימה הראשונה שלכם (והמוצלחת, עליכם לקוות) מהקנקן, יציע לכם באסקיס את מנת הבית שלו - דג בורי ברוטב מיוחד, שיעלה דמעות בעיניכם ויריץ אתכם לחבית המים הקרובה. אבל עם כל לעיסה ונגיסה טעמו רק משתבח, כפי שאומר באסקיס בעצמו. בהמשך תגלו שצדק, וכי הדג הפשוט למראה עושה את תפקידו נאמנה כארוחה לנודדים יגעים. בעוד באסקיס מביט בכם בערמומיות, ינגסו שיניכם בדבר מה שאיננו בשר רך ואינו עצם, אלא קשה ומוצק. כאן המקום לגלות שבבטנו של הדג מצאתם מטבע זהב. אתם נאנקים ומביטים בבעלים בטרוניה מתמרמרת, אולם הוא רק צוחק ואומר שתוכלו לשלם לו תמורת הארוחה והמשקה בתכולתו הלא אופיינית של הדג. אתם מביטים שוב במטבע ומשום שאנשים חדי עין אתם באותה מידה שאתם הגונים, אתם מודיעים לבאסקיס המגחך שהמטבע הזה אינו ניתן לשימוש - דיוקן השליט הנוכחי של טאחוס אינו טבוע בו - רק תחריט מטושטש, ובכל מקרה הוא עקום ודומה יותר לקערית מאשר למטבע. חריצים קטנים בשוליו מזכירים לכם שיניים הנוגסות בעור. הוא נראה כחפץ שעבר בעלים אינספור.
"אה, אבל כאן מתחיל הסיפור," אומר באסקיס, עדיין עם הגיחוך על פניו.
אתם מביטים שוב במטבע, מנקים אותו מפיסות הבשר והעצם, ותוהים, כפי שתהו רבים לפניכם, איזה סוד הוא צופן.
לימור –
עיר הפנינה
ספר ראשון של הסופר אלון אשתר ובאמת הופתעתי לטובה, ספר ממש מהנה, עלילה טובה וזורמת, דמויות מעניינות מומלץ בחום.