מעל לחוק

הקדמה

קובי סיים לקרוא את הספר המותח שהחזיק בידו וגופו התמלא שמחה. הוא נשכב במיטתו, הניח את ראשו על הכרית ובהה בתקרה. נועם, אחיו הקטן, צפה בתוכנית טלוויזיה בסלון. לפתע הבחין קובי במשהו מוזר - הוא אינו שומע את נועם. אחיו הקטן נוהג ללוות תמיד את תוכניות הטלוויזיה בקולו הדק, שר את שירי הנושא ומחקה את קולות הגיבורים. קובי הלך על קצות הבהונות לסלון כדי לבדוק אם אחיו נרדם, אך איש לא היה שם. הוא רץ במהירות ברחבי הדירה הקטנה וקרא לאחיו כשבמוחו מתחילה להתגנב האפשרות הגרועה ביותר. הוא רץ לדלת. היא לא הייתה נעולה.

נועם מצא את המפתח, הצליח לפתוח את הדלת ויצא לבדו החוצה, חרף האיסור שאמם שבה ושיננה באוזניו. "ילד בן חמש לבד ברחוב", הרהר קובי באימה, יורד במהירות במדרגות הבניין בלי שטרח אפילו לנעול את נעליו. הכעס על אחיו הקטן והחרדה לשלומו כמו התקוטטו ביניהם בראשו והאיצו בחזהו את הדופק, שאבו מגופו זיעה והעלימו את הצבע מפניו.

קובי יצא מהבלוק והחל לרוץ ברחבי השכונה. רגליו היחפות פנו במהירות מרחוב לרחוב ומבטו התרוצץ סביב, סוקר באימה את הנוף המוכר. עיניו השתהו על כל בניין ועל כל חצר. לאחר כמה שניות נוספות של חרדה קלטו עיניו מרחוק אמבולנס חונה בצד הכביש. קובי רץ אליו כשלבו פועם בחוזקה ואז נגלה לעיניו נועם, יושב על המדרכה, דם זב מפניו, מידיו ומרגליו.

"נועם!" קרא.

החובש פנה אליו, "אתה מכיר אותו?"

קובי הביט בדאגה באחיו, ששריטות ושפשופים עיטרו את כל גופו. הוא הנהן ומבלי להסיט את מבטו מנועם אמר: "אחי".

"איך קוראים לך?" שאל החובש.

"קובי", הוא ענה.

"בן כמה אתה, קובי?"

"שבע", לחשו שפתיו.

החובש הכניס את נועם לאמבולנס בעזרת חובשת נוספת. "זה רק לצורך טיפול ראשוני", הסבירו השניים לקובי כשראו את מצוקתו, "אנחנו עדיין לא נוסעים לשום מקום. חכה כאן רגע".

לפתע פילחה יללת צופר את האוויר, ניידת משטרה הגיעה למקום. שוטרים יצאו ממנה והחלו לסגור את זירת התאונה למעבר. סקרנים התגודדו על המדרכה ממול, צופים במחזה. איש אחד ניגש אל השוטרים וסיפר להם שהיה עד לתאונה. "ראיתי הכול. לילד היה מזל גדול. הוא הלך על המדרכה ממש קרוב לכביש ומאזדה 3 שעברה ברחוב פגעה בכתפו, כנראה עם המראה הצדדית שלה. הילד נפל והתגלגל הצדה. אם האוטו היה נוסע קצת יותר מהר הוא היה נפגע הרבה יותר קשה", אמר האיש בהתרגשות בעוד השוטרים רושמים את דבריו.

שכנה שקובי זיהה את פניה מהבלוק אמרה לשוטרים: "נו, ככה זה כשמשאירים ילדים כל היום לבד בבית".

מחשבותיו של קובי התנתקו מההמולה שמסביב והתמקדו בנועם. "לא השגחתי על אחי הקטן כמו שצריך ונכשלתי בשמירה", חשב לעצמו, משפיל את מבטו בבושה ומחכה שנועם יצא מהאמבולנס.

מקץ כעשרים דקות שנדמו לקובי כנצח קראה לו החובשת להיכנס לתוך האמבולנס. נועם היה עטוף בתחבושות וקובי הביט בו בדאגה. "אל תדאג", הרגיעה החובשת את קובי, "הכול בסדר. מצבו הרבה יותר טוב מכפי שהוא נראה. התחבושות נועדו רק למנוע זיהום של הפצעים". היא הייתה בחורה צעירה וחייכנית. בגדיה הלבנים, גילה הצעיר והטיפול המסור שהעניקה לאחיו שיוו לה מראה של מלאך. קובי חייך אל נועם ותפס את ידו. "אני נשאר אתך", הבטיח לו וזה הנהן לעומתו, אסיר תודה. קובי התחיל לחשוד שאחיו הקטן נהנה מתשומת הלב הרבה, אבל לא היה אכפת לו, הוא ישב לצד נועם באמבולנס וחיכה. לאחר שהחובשים והשוטרים שוחחו ביניהם והשוטרים הבטיחו לעדכן את אמם של שני האחים בפרטי האירוע, נסע האמבולנס ובתוכו נועם וקובי לבית החולים.

שני הילדים מצאו עצמם לבד בחדר המיון. אחיות בחלוקים לבנים התרוצצו אנה ואנה ברחבי החדר הענק, הצפוף וההומה. רופאים הוזעקו למחלקות השונות ללא הרף במערכת הכריזה. לחלק מן החולים הוצמדו עמודים עם שקיות שהערו לזרועותיהם נוזל שקוף. חולה ששכב בצד ונראה רדום נאנח מדי פעם בקול שהחריד את נועם, ולמען האמת גם את קובי. נער ששכב בסמוך הקיא והריח החמוץ עורר בקובי בחילה עזה. אדם אחר החל לצעוק על אחת האחיות שהוא אינו מבין איך זה שאף אחד לא ניגש לבדוק את אביו לאחר כל כך הרבה שעות. אנשים שוחחו בטלפון עם קרוביהם, יצאו לקנות עוד כוס קפה מהמכונה ורק קובי ונועם לבד. כל דקה נדמתה כנצח.

קובי ניסה לעטות על עצמו את תחפושת האח הרגוע והמרגיע, בעוד החרדה וחוסר הידיעה מכרסמות בלבו. לפתע ראה את אמו מפלסת לה דרך בנחישות בין כיסאות הגלגלים ועמודי האינפוזיה, עיניה תרות אחריהם בין עשרות האנשים שצבאו על חדר המיון. תיקה המוכר והכבד של האם היה תלוי על כתפה, ושערה הכהה, שהיה אסוף בדרך כלל בגומייה, היה כעת סתור וקווצות ממנו נפלו על פניה היפים. קובי חש הקלה גדולה. משא ענקי של דאגה כמו הוסר מעל כתפיו. המועקה שהתבצרה בגרונו התפוגגה. אימא הגיעה! אימא כאן! עכשיו באמת הכול יסתדר.

"אימא!" קרא קובי.

אמו חידדה לעברם את מבטה ופסעה לכיוונם במהירות. כשהגיעה אליהם נעתקה נשימתה ופניה החווירו למראה נועם החבוש. "החובשת אמרה שנועם בסדר. התחבושות נועדו למנוע זיהום", חזר קובי על המשפט שהרגיע אותו כל כך וחייך אל אמו. היא נעמדה ליד המיטה, תיקה הגדול צונח מכתפה על הרצפה ונגעה ברכות במצחו של נועם. בידה השנייה חיבקה את קובי.

"כואב לך?" שאלה.

"קצת שורף", אמר נועם.

"הרבה?" הקשתה.

"לא", ענה.

היא הפנתה את מבטה אל קובי. "ואתה, קובי שלי?" שאלה.

"דאגתי מאוד לנועם", אמר.

האם הביטה בקובי והבינה את גודל המצוקה שבה היה נתון לאורך האירוע. היא התיישבה על מיטת בית החולים הגבוהה וחיבקה את שני בניה במשך שעה ארוכה. מדי פעם חזרה ומלמלה: "אני אוהבת אתכם".

לעת ערב שוחרר נועם מבית החולים ושלושתם חזרו הביתה. נועם הבטיח לאמו ששוב לא יצא מהבית ללא רשות.

למחרת, כאשר חזר קובי הביתה מבית הספר, מילא ריח של אוכל את נחיריו. אמו לקחה יום חופש מעבודתה במעון "רוחמה" כדי לטפל בנועם. היא עובדת שם כמטפלת סיעודית באנשים בעלי פיגור שכלי. המחלקה שבה היא עובדת זוכה פעם אחר פעם לתשבחות על רמת הטיפול היום-יומית בדיירי המחלקה ועל מידת הטיפוח שלה. עבודות היד שמכינים הדיירים בהדרכתה הצמודה של אימא מפארות את מסדרונות המחלקה, אך היא עצמה אינה זוכה למילה טובה.

שקופה.

הארוחות המשותפות היו רגעי החסד היחידים שלהם. כעת התיישבו שלושתם יחד לאכול את ארוחת הצהריים ושוחחו על היום שחלף. לאחר הארוחה בדקה אימא את שיעורי הבית של קובי ואחר הצהריים שיחקו יחד "סולמות וחבלים". "הלוואי שבכל יום אימא הייתה מגיעה מוקדם יותר והייתה עייפה פחות", ייחל קובי בלבו.

בערב הקריאה להם אימא ספר בחדר הילדים. נועם התכרבל בחיקה וקובי ישב שעון עליה, שניהם מרותקים להרפתקה. פתאום נשמעה דפיקה בדלת. תחילה ניסו להתעלם. "אלה בוודאי מתרימים", אמרה אימא והמשיכה להקריא את הסיפור. מעבר לדלת נשמע מין רחש שהלך והתגבר. הדפיקות גברו והאם הניחה את הספר והלכה לעבר הכניסה כשנועם רץ אתה. קובי חיכה שתחזור, אך שמע קול גברי שבירר אם הגיע לענת בנימין ואז המולה ובליל של קולות כעוסים. קובי מיהר לצאת מהחדר. כאשר הגיע לסלון, הוא ראה את אמו מוצמדת בגבה לקיר ליד הדלת, כמה שוטרים ואישה אחת מכתרים אותה בחצי גורן. נועם אחיו עמד חבוש ליד האם והסתכל בעניין על כולם.

"ברור שאני לא נמצאת בבית רוב הזמן", אמרה אמו בזעם, "אני בעבודה. אני חד הורית, מפרנסת יחידה. הילדים שלי לא מוזנחים. הם מקבלים ממני את כל האהבה ואת כל ההגנה שבעולם. אני לא מחסירה מהם דבר, ובכלל, במשך רוב הזמן שאני בעבודה הם נמצאים בבית הספר ובגן".

פקידת הסעד הייתה גבוהה מאמו בראש והסתכלה עליה מלמעלה כשבעיניה מבט מרוחק של תוכחה. "הילדים מצויים בסכנה. טובת הילדים היא שיהיו תחת השגחה ולא יסתובבו ברחוב. זו שכונה מאוד מסוכנת", היא הסבירה בקול שנשמע רך ומלא חמלה. היא נראתה אמנם אכפתית ודואגת, אך לקובי הפריע משהו. אולי היה זה האופן שבו הסתיים כל משפט שלה בצמד המילים "טובת הילדים", כאילו מדובר בקמפיין.

"כבוד השופט הוציא צו הוצאה ממשמורת", המשיכה פקידת הסעד רוית סגל ללהג במתק שפתיים, "אל תדאגי, הכול..."

"איזה שופט? על מה את מדברת? השופט בכלל לא ראה את הילדים שלי ולא דיבר אתם", קטעה אותה אימא והרימה את קולה: "השתגעתם כולכם?"

האישה פנתה אל הילדים, "הי, אני רוית", הציגה עצמה במתק שפתיים.

קובי הסתכל על אמו שנראתה פתאום כל כך קטנה מול השוטרים ומול פקידת סעד. היא, שתמיד דמתה בעיניו לסלע איתן של יציבות בעולם, עמדה מולם חסרת ישע. האם הבינה שעומדים לקחת את שני בניה כי מישהו החליט ש"טובת הילדים" דורשת זאת. גם קובי הבין זאת. הוא הביט בקנאה בנועם, שנראה מסוקרן מההתרחשות.

מלווים בבכי ובצרחות חוסר האונים של אמם, נקרעו קובי ונועם מאמם המבוהלת כשהם משותקים מאימה ומצייתים, המומים. שוטר אחד מילא את תפקידו וליווה אותם למכוניתה של פקידת הסעד, בעוד שאר השוטרים נשארו בדירת האם להשגיח עליה. צליל גרירה של חלונות במסילותיהן נשמע מהבתים הסמוכים, תריסים נפתחו כשצרחות האם: "הילדים שלי! תחזירו לי אותם! אין לכם זכות לקחת אותם!" פילחו את הרחוב. רוית פתחה את הדלת האחורית של המכונית וסימנה בראשה לקובי ולנועם להיכנס פנימה. הם התיישבו במושב האחורי. קובי רצה לרוץ בחזרה לאימא. בראשו חלפה המחשבה לנסות אולי לברוח ולחזור הביתה לאחר מכן, אבל הוא פחד שיסבך את אמו עוד יותר. "חיות! איזה משטרה אתם? אתם עוזרים לקחת לי את הילדים. מה אתם עושים?" שמע שוב את קולה של אמו מרחוק ולאחריו גם קולות השוטרים המנסים להרגיע אותה.

קובי הבחין שהשוטר שליווה אותם מחזיק בידיו תיק פתוח ובתוכו הבגדים שלו ושל נועם. השוטר הכניס את התיק לתא המטען. קובי ונועם חיכו בסבלנות שרוית, פקידת הסעד, תסיים לפלרטט עם השוטר. היא נכנסה למכונית, התניעה אותה והחלה לנסוע במורד הרחוב, צעקותיה של האם עדיין מהדהדות ברקע. כשיצאו מהשכונה עצרה רוית ליד מאפייה וקנתה לכל אחד מהם בייגלה חם.

"אתם לא אוכלים?" התפלאה.

המחנק בגרונו של קובי התפרץ ודמעות זלגו מעיניו.

*

שער הכניסה לפנימייה "תהילה" עמד בקצה רחוב ללא מוצא. רוית סגל החנתה את המכונית מול הכניסה. היא פתחה את הדלת האחורית, הורתה לילדים לצאת, נטלה את תיקיהם והחלה ללכת, מובילה אותם לאולם הכניסה.

באולם ישב איש ששערו החל להאפיר בצדעיים וקרא עיתון מאחורי דלפק גבוה. הוא לא הרים את עיניו כשנכנסו. "גיל 7 וגיל 5", אמרה פקידת הסעד, "את הטפסים אשלח בהמשך". היא העיפה לעבר שני הילדים מבט אחרון, מוודאת שהכול בסדר לפני שהיא טסה למשרד.

קובי הבין שרוית עומדת לעזוב אותם. הוא שנא אותה ופחד ממנה, אבל גם ידע שהיא הקשר האחרון שלו ושל נועם לאמם. הוא הבין שברגע שהיא עוזבת, הכול אבוד ואין דרך חזרה. הוא התחיל לצעוק ולהתחנן שתיקח אותם בחזרה הביתה, לאימא. פקידת הסעד אמרה, "אל תהיה מפונק" בניסיון אווילי להרגיעו, ומשהמשיך לבכות התרעמה עליו: "תפסיק להיות בכיין. תראה את אחיך הקטן, כמה הוא בוגר". היא נפנתה לעבר האיש עם העיתון ופקדה עליו: "טפל בהם", כמו כדי להיפטר מעונשם. האיש קם ורוית פנתה לצאת. היא עטתה מחדש את החיוך על פניה, וכשעמדה על סף הדלת הודיעה לקובי: "אם תתנהג יפה, תוכלו לנסוע לאימא בשבת". מעברה השני של הדלת קראה, "ביי, ילדודס" ונעלמה.

קובי הביט סביבו בהלם מוחלט. הוא הרגיש כל כך קטן באולם הכניסה של הפנימייה. החיוך שחייכה פקידת הסעד אגב נזיפה בלבל אותו. היה זה חיוך קר ומנוכר, שונה כל כך מחיוכה של אמו. האיש הרים את שפופרת הטלפון וחייג. לאחר דקות אחדות של המתנה דוממת נכנס לאולם בחור צעיר בעל קומה נמוכה, שער שחור, סמיך ומתולתל ופנים רציניות ונעימות סבר בו זמנית. הוא ביקש בחיוך מקובי ומנועם להתלוות אליו ואל האיש מדלפק הקבלה לחדרים החדשים שלהם. הילדים הלכו אחריהם בצייתנות. הבחור הציג את עצמו כנדב ושאל לשמם. הוא סיפר להם על הפנימייה. "זו פנימייה לגילאי 5 עד 15. יש שלוש שכבות גיל: שכבת 'דרורים' לגילאי 8-5, שכבת 'שחפים' לגילאי 11-8 ושכבת ה'נשרים' לגילאי 15-11. בכל שכבה שלוש קבוצות לבנים ושלוש קבוצות לבנות. הוא פירט בפניהם את חלקי המבנה: מגורים, ספרייה, מועדונים, פינת חי ומגרשי ספורט. מכל המספרים שקובי שמע, הוא הרגיש שהוא נמצא במפעל לגידול ילדים.

"אתם תגורו בחלק של הדרורים", הודיע להם נדב בלי להסתכל לאחור. "כאן אזור החדרים שלכם. עכשיו ריק פה כי כולם בחדר האוכל. בכל חדר גרים ארבעה ילדים. אתם לא תהיו באותו חדר. קובי יהיה בחדר 5 ונועם בחדר 12", המשיך נדב ועדכן אותם. האיש המבוגר העיר שנראה לו שהקטן בכלל לא יודע לספור עד 12 וצחק מהבדיחה של עצמו. נדב, שהיה קצת יותר רגיש ואחראי, עצר והסתובב לעבר האחים.

"אני בטוח שנועם ילד נבון וילמד מהר את כל המספרים", הוא אמר והוביל אותם למעין סלון, מושיב אותם ומתיישב לצדם על השטיח. "אל תדאגו. אנחנו, החונכים, תמיד אתכם. שתפו אותנו בכל בעיה שלכם ואני מבטיח שנעזור לכם. יהיה לכם כיף פה. תכירו חברים בגילכם שישחקו אתכם ותלמדו הרבה דברים חדשים", אמר כדי לעודד אותם. הוא דיבר לאט כאילו ניסה לנסוך בהם חומר מרגיע וחיכה שייספג וייטמע. הוא קיווה ששני הילדים יפנימו את המסר שלו והם השיבו בחיוך נבוך. לבסוף אמר, "טוב, בואו אראה לכם את החדרים שלכם".

הם המשיכו במסדרון ונפרדו לפני חדר 5. קובי נכנס לחדרו החדש כשהוא מלווה על ידי החונך המבוגר. הוא השפיל את ראשו ודמעות מילאו את עיניו. הוא שנא את החונך שעמד לידו, הוא שנא את החדר עם המיטות הצפופות, הוא שנא את הבניין הגדול והמנוכר, הוא שנא את כל העולם שנראה לו פתאום מפחיד, הוא שנא את החיים.

אבל יותר מכול הוא שנא את רוית סגל.

*

לילה. הילדים האחרים בחדר נרדמו מזמן. קובי התהפך מצד לצד במיטתו. זו הפעם הראשונה שהוא ישן מחוץ לבית, בלי אימא. עיניו סקרו את החדר ואת החפצים שבו. בבית ישן תמיד בחושך מוחלט, ואילו כאן חדר אור מהמסדרון ויצר צללים על הקירות. הכול נראה מרושע ואפל יותר. רעש תזוזת הכיסא שעליו ישב חונך הלילה רק החמיר את המצב.

"למה לקחו אותי לפה?" הרהר קובי. "מי החליט שאני צריך לגור כאן?" הוא ניסה לעכל את קורות היום הארוך שעבר עליו. מבוגרים רבים פגשו בו היום. כל אחד מהם היה בורג במסוע ההעברה שלו לפנימייה ואף לא אחד מהם חשב שהוא ראוי להסבר. מבחינתם הוא היה רק ילד שמזיזים ממקום למקום ופוטרים במשפט "זה רק לטובתך", והמהדרין מוסיפים "כשתגדל תבין". "מי הסמיך אותם לדעת מה טוב עבורו? מי התיר להם לקחת אותו מאמו? אף אחד מהם הרי לא מכיר אותו", קובי חש שכעסו מתגבר. זעם עז ונורא קם והתפתח בו לכדי ישות עצמאית כמו נחיל ארבה שבא בסערה, מכרסם כל חלקת היגיון ומסרס כל מחשבה.

"אני צריך לחזור הביתה!" לבו הלם בחוזקה.

"אני צריך לחזור לאימא!" גמלה בו ההחלטה.

קובי ידע את הכתובת של ביתו וידע גם שברחובות הראשיים מוצגת מפת העיר בשלטי החוצות. הוא ייעזר בה וימצא את הדרך הביתה. הוא מסוגל ללכת עד סוף העולם, העיקר להגיע הביתה. אף אחד לא יעצור אותו. הוא קם והתיישב על המיטה, התלבש בזריזות ונעל נעליים. הוא חייב לצאת מפה תכף ומיד.

קובי ניסה לבחון את אפשרויות המילוט וניגש אל החלון אך ראה שהוא מסוגר ומסורג. הוא הציץ למסדרון מבעד לדלת חדרו, שם נראה המצב מבטיח יותר. בחור עם שער חום קצוץ ישב בעמדת חונך הלילה מאחורי הדלפק והיה שקוע רובו ככולו בטלפון הסלולרי שלו. "מעולה", חשב קובי. "עם קצת מזל אצליח לחמוק דרך שם. גם אם חונך הלילה יבחין בי, ארוץ במורד המדרגות אל הדלת הראשית איעלם לתוך חשכת הלילה ואין סיכוי שימצאו אותי".

קובי חלץ את נעליו, קשר אותן בשרוכיהן זו אל זו ותלה אותן על כתפו. הוא התגנב לכיוון המדרגות. החונך היה עדיין שקוע בטלפון הסלולרי. "מצוין", חשב לעצמו, בעודו הולך בגב שפוף ובצעדים חרישיים. "עכשיו אני נמצא בוודאות מחוץ לטווח הראייה שלו". קובי היה ממש מתחת לעמדת החונך, קרוב אליו כפסע. נדמה היה לו שהוא שומע אנחות חלושות של אישה בוקעות מהטלפון הסלולרי של החונך. הוא המשיך לכיוון המדרגות, התיישב על המעקה והחליק עליו מטה, אל אולם הכניסה הראשי. "לעזאזל", סינן כשהבחין שהדלת נעולה ושתריס מתכת צר סוגר עליה מצדה השני. הוא הרגיש כאילו אולם הכניסה הגדול, החשוך והריק לועג לו והבין שתוכנית היציאה דרך הדלת הראשית חסרת סיכוי.

פיו של קובי התמלא בטעם מר של זעם ועלבון. "אולי דרך השירותים בקומה השנייה?" החל מוחו להגות תוכנית מילוט חלופית. "החלונות שם קטנים וייתכן שאינם מסורגים". הוא טיפס במדרגות ופנה לכיוון השירותים. החונך עדיין התייחד עם הטלפון. לפתע שמע את החונך שואל, "איך היה הטיול?" הוא הניח שהחונך משוחח עם מישהו בטלפון והמשיך בדרכו. "שאלתי אותך שאלה, קובי", חזר החונך. לבו של קובי צנח. "החונך הבחין בי ועוד יותר גרוע – יודע את שמי. לעזאזל, איך למען השם הוא יודע את שמי?" חשב לעצמו בייאוש. "ראיתי אותך מתגנב ולא רציתי להבהיל אותך, בגלל זה שתקתי. בוא, נשב לדבר", אמר החונך בנועם, הניח את הטלפון מידו והסתובב אליו. קובי התקרב, כתפיו עדיין זקורות בכעס.

"בוא, שב, יש פה עוד כיסא", הזמין אותו החונך. קובי גרר את הכיסא שהיה מאחוריו, הציב אותו לצדו והתיישב.

"הלילה הראשון הוא הכי קשה ואולי גם קצת מפחיד", אמר החונך תוך שהוא מוזג לקובי מים מבקבוק גדול שניצב על הדלפק לתוך כוס פלסטיק חד פעמית. קובי שתק. כעסו לא הותיר מקום לשום רגש אחר, אפילו לא פחד.

"אבל זאת פנימייה טובה, בין הטובות בארץ. יש לך מזל שהגעת לכאן", המשיך החונך.

"אני רק רוצה לחזור הביתה", אמר קובי בראש מורכן.

"תראה, התפקיד שלי הוא לעזור לך להתאקלם. לא מסמכותי לשחרר הביתה", ענה החונך.

"אז איך אני חוזר הביתה?" שאל קובי, דמעות נקוות בעיניו.

"פשוט מאוד. בעוד יומיים יש יציאה מרוכזת של כל הילדים הביתה. בכל סוף שבוע שלישי כולם יוצאים הביתה מיום שישי בצהריים ועד ליום ראשון בבוקר. סוף שבוע השלישי הזה חל מחרתיים".

"כל הילדים יוצאים? אתה בטוח?" וידא קובי.

"כן. אין לך מה לדאוג", הרגיע אותו החונך ואז לחש, "יש כמה ילדים עם מקרים מאוד קשים שלא יכולים לצאת למשפחותיהם, אז הם יוצאים למשפחות מתנדבות, אבל כולם יוצאים".

קובי לא ידע מה לעשות.

"בבוקר, באור, הכול ייראה לך הרבה יותר טוב", אמר החונך. "סיפרו לך שיש לנו כאן פינת חי מדהימה? אנחנו מאוד גאים בה. הילדים מטפלים בחיות באחריות רבה, מאכילים אותן בזרעונים ובירקות, מלטפים אותן ומנקים את הכלובים. פעם בשבוע יש שעת 'דוקטור דוליטל', זו פעילות מאוד נחמדה: קוראים פרק מהספר 'דוקטור דוליטל' ובכל פעם מסבירים על חיה אחרת. אולי תנסה להגיע לשיעור ביום חמישי?" ניסה החונך לפתות אותו. "נראה", התחמק קובי.

"יש לנו אפילו שני אפרוחים חדשים שיש לי הרגשה שמישהו מ'נשרים' הביא בהשאלה מאחת מפינות החי האחרות באזור", חייך אליו החונך והמשיך: "תראה, חבל על כל הבלגן. חזור לישון, בעוד יומיים ממילא כולם יוצאים הביתה".

קובי הנהן. החונך צודק. הוא קם מהכיסא וחזר לחדרו.

כשנשכב במיטה, החל כעסו להתפוגג. הוא רק צריך לעבור את מחר ואחר כך הדברים יסתדרו, זה הכול. מחר יהיה היום הכי קשה אבל מחרתיים הוא כבר יצא הביתה. הוא ונועם. מחשבה זו התנגנה במוחו כשיר ערש, עד שהעייפות השתלטה עליו והוא התמסר לשינה.

"בוקר טוב! קומו!" קרא המדריך, "התחילו להתארגן".

קובי פקח את עיניו והסתכל מבעד לחלון. כבר בוקר. ניכר שהשעה מוקדמת מאוד, יותר מזו שבה נהג להקיץ בבית. השמש התיזה קרניים חלושות, כאילו היססה אם כבר הגיעה העת להעיר את העולם. קובי התיישב במיטתו והתבונן בפניו הזרות והבלתי-מוכרות של מדריך הבוקר. הגעגועים לאמו הציפו אותו והוא הרגיש כאילו גדעו איבר מגופו. הוא השתוקק כבר לראות את זיו פניה, לשמוע את קולה הוגה את שמו ולהריח את ניחוח שמפו הלימון שדבק בשערה. "תעשה מה שכולם עושים, כמו כבשה בעדר", נזכר בהנחיות שקיבל מאמו לפני אירוע נטיעות שארגן בית הספר בהשתתפות התלמידים והוריהם, ביום שלא יכלה לקחת חופש מעבודתה והוא חשש שלא ידע מה לעשות לבדו. כעת הביט בילדים האחרים המתארגנים לקראת היום החדש, התלבש ופנה אחריהם לחדר האוכל, שם נעמד בקצה הדלפק והסתכל על המגשים עם כמויות האוכל העצומות: ביצים קשות, גבינה לבנה, פרוסות גבינה צהובה, ריבת תותים אדומה, קורנפלקס וגביעי יוגורט. בהיסוס-מה נטל קובי פרוסת לחם ומעט גבינה בצלחתו והתיישב ליד נועם, שהמגש שלו נח לפניו מלא כל טוב. נועם מלמל לעברו "בוקר טוב" רפה והמשיך בשיחה עם ילד ג'ינג'י צנום שנראה כבן גילו. נראה שהג'ינג'י עורך לו היכרות עם הסביבה החדשה.

"היי, זה אחיך?" נפנה לפתע הג'ינג'י אל קובי, ספק שואל, ספק עונה, "אני גילי. החבר הכי טוב של נועם".

"היי", ענה קובי בחוסר חשק, בעוד נועם מכניס לפיו כפית מלאה בריבה.

"יואו! משוגע אחד!" קרא גילי.

"מה הבעיה?" שאל קובי.

"פעם בני אטלס שם המון פלפל שחור בתוך הריבה וכל הילדים שלקחו כריך עם ריבה לבית הספר נתנו ביס גדול והתחילו לבכות מרוב חריפות. מאז, כל אחד שלוקח ריבה, טועם קצת בזהירות לפני שהוא אוכל אותה ממש". קובי ונועם צחקו במבוכה מהולה בהקלה על כך שהפעם אין בריבה פלפל.

"זה ממש לא מצחיק", אמר גילי בפנים רציניות, "תיזהר מבני אטלס, אתה אף פעם לא יודע מאיפה הוא יגיח. פתאום הוא צץ, תופס ילד, מרים אותו בצווארון החולצה ושני החברים שלו דופקים לו מכות. אין, עם בני אטלס לא מתעסקים", והוא המשיך להרצות להם בהתלהבות על הארוחות הבשריות המוגשות בשבתות שבהן לא יוצאים הביתה.

אף על פי ששהה שם רק לילה אחד, קובי כבר הספיק לקלוט שבני אטלס הוא אימת ילדי הפנימייה. בבתים רבים בודקים הילדים לפני השינה שלא מסתתרת מפלצת מתחת למיטתם. כאן בדקו הילדים שבני אטלס לא מתחבא מתחתיה...

כשהילדים המתינו להסעות לבתי הספר השונים, המתין קובי בסבלנות לידם, מזכיר לעצמו שהוא צריך לעבור רק עוד יום אחד ואז הדברים ישתפרו.

כאשר הציגה אותו יועצת בית הספר בפני כיתתו החדשה, הוא חייך לכולם אף על פי שבער מבפנים. מיד התחיל לעבור רחש בין הכיסאות, "הילד החדש מהפנימייה", פשטה הידיעה כאש בשדה קוצים. "שני הוריו בכלא", פסקו הילדים בביטחון. קובי קמץ את אגרופיו ומלמל בשקט, "זה לא זה, פשוט משהו לא הסתדר בבית", אבל איש לא הקשיב לו.

בצהריים, כשחזר עם ההסעה לפנימייה, ניגש בצייתנות לחדר האוכל. המקומות ליד נועם היו תפוסים והוא נאלץ לחפש מקום אחר. נועם משך אליו חברים חדשים כמו מגנט. בתום הארוחה הובילו החונכים את הילדים להכין שיעורי בית.

שעות אחר הצהריים זחלו בעצלתיים. חצר הפנימייה הייתה ריקה מילדים. באותו היום התקיים גמר טורניר הכדורסל בפנימייה וכמעט כל התלמידים היו במגרשים, מי כדי לשחק ומי כדי לעודד. רק קובי נשאר לבד בחצר. הוא התנדנד בנדנדה הצמודה לפינת החי ועיניו עקבו אחר החיות המתרוצצות אנה ואנה: תרנגולות, ארנבונים, שרקנים, אווזים, עזים וטווס צווחן אחד. הוא העדיף להישאר לבד. החיות נראו שלוות, שלא כמו מחשבותיו ששצפו וקצפו, מאיימות להטביע אותו. "רק יום אחד..." ניסה להשתלט עליהן.

פתאום הבחין קובי בבני אטלס קרב אליו. קובי ידע מי הוא, גילי כבר טרח להצביע עליו מוקדם יותר בהתלהבות מהולה ביראת כבוד בחדר האוכל. בני אטלס היה מבוגר מקובי בשלוש שנים. הוא היה גבוה, שרירי וחסון ושערו גלש על עורפו. הוא נעמד ליד קובי ופקד, "חדש, רד מהנדנדה שלי".

קובי המשיך להתנדנד, מתעלם לחלוטין מבני אטלס.

"רד!" תבע בני.

"לא רוצה", עמד קובי במריו. כל תא בגופו תפס את הטעות החמורה, אך הוא לא יכול היה להימנע ממנה. לפתע עלה במוחו הביטוי "משאלת מוות". אדישות מילאה אותו ולא היה לו אכפת מכלום. הוא הרגיש שאין לו מה להפסיד. קובי המשיך להתנדנד כשבני אטלס חבט ופגע בעורפו. מוזר, אבל הוא אפילו לא הרגיש את המכה. למעשה, הוא לא הרגיש כלום וגם לא זכר כלום מאותו רגע. כל שזכר היה שבשלב מסוים הוא מצא את עצמו שרוע על האדמה. העולם החשיך וראשו כאב. הוא ניסה לזוז. בני אטלס בעט בבטנו והפעם הוא הרגיש את המהלומה. הכאב החד פילח את גופו וריפה את ידיו ואת רגליו. הוא התמוטט על החול שמתחת לנדנדה. בני בעט בראשו ובפניו וקובי ידע שהמצב חסר סיכוי. הוא הגן על ראשו בידיו במין דחף הישרדותי, במטרה להחזיק מעמד עד שבני יקלוט שהוא כבר נכנע או עד שתגיע עזרה.

אין ספק שבני אטלס התענג על הרגע. הוא המשיך לבעוט, להכות ולסטור לקובי כמאמין פנאטי בדת האלימות. כל גופו של קובי היה פצע וחבורה. ידיו כאבו מאוד, אך הוא לא העז להורידן מראשו. הוא ידע שהוא חייב להגן על ראשו, כי הידיים כבר יתרפאו מאליהן.

לפתע פסקו המכות.

"שלא תעז לעלות על הנדנדה שלי!" שמע את קולו המאיים של בני. קובי המשיך לסוכך בידיו על ראשו להגנה עוד כדקה ורק אז החל להרים את ראשו באטיות. בני אטלס נעלם. נשימתו של קובי הוקלה וראייתו התבהרה. עורפו דאב, ידיו שתתו דם ובטנו התהפכה, אך למרות זאת הוא היה רגוע לגמרי.

שתי תובנות עלו במוחו. האחת: המצב תמיד יכול להיות גרוע יותר. השנייה: לעולם לא להילחם ישירות בדברים גדולים וחזקים ממנו. תקיפה עקיפה תמיד עדיפה.

הוא כעס על עצמו שלא ציית לבני אטלס. אידיוט שכמותו. הרי עליו לעבור רק יום אחד, למה הוא מסבך את העניינים? קובי נעמד על רגליו, מרגיש את הכאב בכל תנועה ותנועה. הוא הסתכל סביב. איש לא היה בסביבה. אפילו החיות מפינת החי לא הביעו בו עניין. הוא לבד. לחזור לנדנדה נראה לו מפחיד וטיפשי. בני אטלס עלול לחזור ולבחון אותו והוא יבוא על עונשו. קובי מנה את הדקות שנותרו עד סוף היום.

לקראת שבע בערב חזרו כל הילדים מהמגרשים. המקלחות והחדרים נפתחו. קובי התקלח במהירות והתכונן למסדר הערב הנערך בדיוק בשעה תשע וכולל ספירה ובדיקה שכל הילדים בריאים ושלמים, ללא פגיעות רציניות וללא איברים חסרים. יש מקומות שבהם זה אתגר להגיע בחתיכה אחת לסוף היום. בכלל, בפנימייה מתייחסים אליהם כאל גוף בלבד. לאף אחד לא אכפת מהנשמה שבפנים.

החונך שקיבל את פניהם ערך את המסדר. הוא הבחין בחבורות, בשריטות ובפצעים הטריים על פניו של קובי. חוק לא כתוב בין החונכים קובע שאם הפצע יכול להירפא לבד, לא מדווחים עליו. כך אף חונך לא מפליל את עמיתו ברשלנות. הפרוצדורה המייגעת של מילוי דו"ח פציעה מעולם לא הועילה לאף אחד וצריך גם לשמור על המוניטין של הפנימייה. בינו לבין עצמו, העדיף החונך לילה שקט שבו יוכל להתעסק בענייניו ולהתייחד עם הסלולרי שלו והחליט להתעלם.

יום שישי בצהריים הגיע סוף-סוף. כשנשמע הצלצול המיוחל של פעמון בית הספר תחב קובי את הקלמר והמחברת לילקוטו ורץ לעבר שער בית הספר. מעט אחריו הגיע גם נועם. אימא תכף תבוא ותיקח אותם הביתה. יומיים שנדמו כנצח תמו. הם יוצאים לחופשת שבת ראשונה. לפתע הגיחה אמם, קצרת נשימה, מתוך סבך ההורים. לבו של קובי ניתר משמחה. אימא באמת הגיעה. הוא ידע שהיא לא תאכזב!

אמם ניגשה אליהם, התכופפה וחיבקה את שניהם ארוכות. נועם, שהרגיש לא בנוח, ניסה להשתחרר מאחיזתה, אך היא לא הרפתה.

"מי פגע בך, קובי שלי?" שאלה האם בדאגה.

"סתם ילד, המדריכים יטפלו בו", שיקר קובי כדי להרגיע אותה.

היא התבוננה בו ארוכות ואמרה בחיוך שאמור היה להיות מעודד, אך נראה עגמומי, "נטפל בך בבית".

לפתע נזכרה בשעה המאוחרת. "בואו", זירזה אותם תוך כדי ריצה לתחנת האוטובוס.

הם היטלטלו הביתה בשלושה אוטובוסים, נדחקים בצפיפות האופיינית ליום שישי. נועם הקטן רטן ללא הרף. לבסוף הגיעו לרחוב שלהם ונכנסו לבלוק. חדר המדרגות היה חשוך. שוב הוועד לא שילם לחברת החשמל במועד וזו ניתקה את הזרם. אימא פתחה את הדלת ובן רגע הרגיש קובי שהכול מוצף באור. הוא נכנס פנימה ולבו המה. בית... נקי, מצוחצח, שקט ומעל הכול מוגן. חלקת האלוהים הקטנה שלו. הוא התרפק על כל פרט ופרט בבית: ליטף במבטו את המנורה השבורה התלויה בסלון, את הספה המרופטת ואת הכרית שהייתה מונחת עליה, מעשה ידיה של אמו, ואת ציור הכלב שצייר בגיל ארבע והיה מודבק על הקיר בסלוטייפ מצהיב.

קובי נכנס לאמבטיה והתקרצף במשך שעה ארוכה. במקלחות הפנימייה שוטטו מבטי הילדים על גופו, במיוחד הגדולים שביניהם, ולכן שהותו שם הייתה קצרה ויעילה. משסיים, סקר את בבואתו במראה הישנה. הוא ציפה לראות תמורות בגופו והופתע להיווכח שנפשו מתגוררת עדיין בגוף של ילד קטן.

כשיצא, אפף ניחוח קציצות הבשר את הבית. הוא פיזם לעצמו שיר קטן ופסע לחדרו יחף, תוך נענוע בהונותיו החופשיות. מגע השטיח המרופט נעם לו. הוא הביט במיטתו, שהייתה אמנם צרה אך נוחה. אמו קראה להם לאכול וחיוך גדול התפשט על פניו.

בתום הארוחה ניקתה אמו את שריטותיו באלכוהול ומרחה על פצעיו יוד. "אתה נראה כמו אינדיאני", היא אמרה בחיוך ושניהם צחקו.

לאחר שסיימה לטפל בו הסתכל קובי על דמותו הנשקפת במראה פעם נוספת. עכשיו אפילו בני אטלס יפחד לגעת בו. להרביץ לילד חלש הופך אותך לחזק, אך להרביץ לילד פצוע, הופך אותך לחלש.

נועם צפה בטלוויזיה ודיבב בקול צפצפני את הגיבורים האהובים עליו. אימא הזמינה את קובי לשבת לידה, אוחזת בידיה פיסת בד קטנה וכפתור.

"תפירה זה לבנות", הוא מחה, אך אמו לא נכנעה. "נראה איך אתה משחיל את החוט לתוך המחט", אתגרה אותו. קובי השחיל את החוט לקוף המחט בצייתנות.

"עכשיו החוט יוצא לטיול, למעלה ולמטה, עבור בין כל החורים של הכפתור", לימדה אותו.

"ככה?" שאל קובי בעודו עושה כדבריה.

"כן", אישרה אימא. "הכי חשוב לעשות את זה כמה פעמים, שיהיה חזק", הוסיפה. "כפתורים הם חזקים יותר ככל שהחוט התופר אותם מסובך יותר עם עצמו". שניהם המשיכו לתפור בשקט.

"אני לא חוזר לפנימייה", הודיע קובי לאמו.

אמו נאנחה, לקחה נשימה עמוקה וסיפרה לו שבשבוע הקרוב ייערך דיון בבית המשפט ולאחריו יחזיר אותם השופט אליה לתמיד, בוודאות.

"כל הסיפור הזה הוא פשוט טעות. השופט יתקן הכול", הסבירה אימא לקובי. "מקומכם אתי, בבית. ילד יכול לגדול בפנימייה, אבל הוא צומח ופורח רק בבית, עם אימא שמעניקה לו חום ואהבה. לא זכיתם לאב ואף אחד בעולם לא יאהב אתכם כמוני. אין לי ספק שהשופט יתקן את העוול שנעשה. הרי אין פשע גדול יותר מלגזול מהורה את ילדיו".

ביום ראשון, השכם בבוקר, הביאה אותם אמם לגן ולבית הספר החדשים שסמוכים לפנימייה. היא עמדה אתם וניסתה להיראות חזקה. נועם פלט "ביי" מהיר ונכנס פנימה.

"הוא כועס עלי, חושב שעזבתי אותו", לחשה אימא לקובי בקול חנוק ועיניה הביטו בכאב בגבו של נועם המתרחק.

קובי התבייש בעצמו. הסיוטים בלילה, לעגם של הילדים בכיתה וההצקות בפנימייה התגמדו לעומת צערה של אימא. הוא חיבק אותה בחוזקה, מתעלם ממבטי הילדים שחלפו לידם בשובם מבתיהם.

"יהיה בסדר, אני מבטיחה", לחשה לו בעוד הם התקדמו לעבר כיתתו החדשה של קובי.

הרי לא ייתכן שמישהו בעולם הזה ישלול מהורה את זכותו הטבעית, הבראשיתית, האלוהית ממש, להיות עם ילדיו.