מעשה בצדיק ואלונקה

בשלושת השבועות של מלחמת יום הכיפורים נהרגו שמונה מתלמידיה של ישיבת הר עציון. ראש הישיבה, מורי ורבי הרב יהודה עמיטל, זועזע עד לעמקי נשמתו. לאחר זמן רב שבו הצליח להימנע מעישון, חזר לעשן בימים הראשונים של המלחמה, וחלף זמן רב עד שנגמל שוב. אחד מתלמידיו התארח בביתו של הרב עמיטל בחג הסוכות באותה שנה, בעוד הקרבות בעיצומם, וישן לצדו בסוכה. הוא סיפר שבמשך כל הלילה נאנח הרב עמיטל אנחות קורעות לב. אחרי אותו סוכות, בא לעמיתו לראשות הישיבה, הרב ליכטנשטיין, ואמר לו: "קח את מפתחות הישיבה. אינני יכול עוד". את כל אותו חורף בילה הרב עמיטל בנסיעות בין תלמידיו החיילים, שהיו מגויסים בחזיתות השונות. "באנו אליהם כראשי ישיבות, והיו רגעים שהתגמדנו בפניהם ועמדנו כתלמידים בפני רבותיהם, משתאים נוכח גדולתם", סיפר הרב עמיטל, והוסיף: "נשמנו איתם אווירה תנ"כית".

את שמונת תלמידיו שנפלו במלחמה הספיד הרב עמיטל בהיכל הישיבה, הספד שהתפרסם תחת הכותרת "שמונה נסיכי אדם". בהספדו תיאר את המיוחד שבאישיותו של כל אחד מהם. שלושים שנה אחר כך סיפר על חוויותיו אז ומאז, לאור דרש עמוק ששמע מהרב אלימלך בר שאול:

"שימני כחותם על לבך" - יש הבדל בין כתב לחותם. בכתב אתה עוקב מההתחלה אות לאות, מילה למילה, משפט למשפט, עד שיש מאמר שלם. בחותם הכול נסתר; רק כשמסתלק החותם, אז מתגלה כל העושר שבאישיותו של אותו אדם.

אני הייתי אומר שכל אדם הוא ספר, "זה ספר תולדות אדם", כל אדם הוא ספר סגור במובן מסוים. יש לפעמים כמה דפים שההורים יודעים, אבל בסופו של דבר רק כאשר מגיע יום הדין נפתח ספר הזיכרונות...

באזכרה שעשינו בישיבה עשיתי מאמץ בלתי רגיל לנסות לאפיין כל אחד לחוד. זה לא היה פשוט. שעות על גבי שעות עמלתי בזיכרוני איך להכיר, איך לזכור מכל אחד ואחד. ניסיתי והצלחתי, יותר או פחות - הקרובים יגידו. אך אני רוצה להגיד לכם: כל מה שהגעתי - הפנמתי. זה הפך להיות חלק מאישיותי, הם חיים בתוכי.

אחרי שפרצה המלחמה הנוראה בשמיני עצרת תשפ"ד נפלו עוד ועוד חללים, ובתוכם רבים רבים מבני ישיבות ההסדר ומבוגריהן. בין כל קהילות ישראל האבלות, נתייחד מקום גם לאבלה המיוחד של הקהילה הקטנה של ישיבות ההסדר, שהוכתה מכה קשה מאוד. ישיבות ההסדר משלבות שירות צבאי עם לימוד תורה, מצמיחות תלמידי חכמים ומחנכים רבים, ומעודדות את תלמידיהן לשרת ביחידות קרביות. שיעור חללי ההסדר בין הנופלים במלחמה עולה עשרות מונים על חלקם באוכלוסייה, והישיבות הוכו באבל וביגון.

בתוך האבל הקודר הזה גמלה החלטה בלבנו - בלב ידיד נפשי, הרב עמיחי גורדין, ובלבי שלי: אסור שנשכח את החללים הללו. גם את מותם, אך בעיקר את חייהם. בני ישיבות ההסדר מציגים טיפוס אנושי שאינו שכיח בחברה הישראלית, ואין כמו קדושי המלחמה הי"ד - הטובים שבחבורה, אלו שרצו ראשונים קדימה - להציג את הדמות הזו במלואה ובתפארתה.

סיפר הרב ישראל מאיר לאו, מפי השמועה: פעם אמר תלמיד לרב שלמה זלמן אוירבך שהוא רוצה לנסוע לקברי צדיקים בגליל. אמר לו הרב: בשביל זה צריך לנסוע עד לגליל?! הנה כאן, בהר הרצל, קבורים אנשים שכולם קדושים (אורו של עולם, עמ' 380). אם לא נאמרה האמרה הזו מפי הרב אוירבך, ראויה הייתה להיאמר; ולאורה בחרתי לספר את חייהם של גיבורינו דווקא בדרך הזו, כרצף של סיפורי צדיקים. לא רק בשביל קברי צדיקים אין צורך לנסוע רחוק, אלא גם בנוגע לסיפורי צדיקים. אם לצטט סיפור נודע מן הסוגה הזו, גם בנוגע לסיפורי צדיקים האוצר נמצא מתחת לגשר. כפי שנהג מרטין בובר עם גדולי החסידות בספרו הנפלא "אור הגנוז", ניסיתי אני לנהוג עם גדולינו שלנו. הם לא היו אדמו"רים ולא מנהיגי עדה, אלא אנשים צעירים מן השורה. אבל אילו אנשים הם היו.

אין כאן יומרה למצות את אישיותם, וודאי לא את הביוגרפיה שלהם; יש כאן ניסיון להביא כמה אורות גדולים מחייהם אל חיינו. ניסיתי להדגיש את קווי האופי המיוחדים לכל אחד, וגם את הרוח המשותפת לכולם. את זה ניסיתי להשיג בעזרת עבודת נמלים מפרכת, שהוביל ביעילות ובמסירות יוצאות דופן יובל ארזי, על פי רשימות שקיבלנו מאיגוד ישיבות ההסדר. תודתנו לראש מטה האיגוד, אורי פינסקי, שהנחה וליווה את המיזם במסירות ובתבונה. מועצת האיגוד החליטה להתמקד בשנה הראשונה של המלחמה, ואנשיה העבירו לנו מן הישיבות את רשימות החללים הי"ד.

כדי לאסוף כמה שיותר מידע וכמה שיותר סיפורים על כל אחד מן החללים, ביצעו שליחים מסורים קרוב למאה וחמישים ראיונות, עם קרובים וידידים ומורים. מתוך כל הרשימות הללו ליקטתי ועיבדתי כמיטב יכולתי את הסיפורים שמדגישים את אישיותו החד–פעמית של כל חלל, על אופיו המיוחד ועוצמתו האישית. קראתי ובכיתי וכתבתי, וניסיתי לאפיין בכמה נגיעות מכחול את התמצית שהצלחתי לקלוט מאישיותו של כל אחד. הקפדנו מאוד שלא לדחוס את כולם למיטת סדום אחידה של טיפוס אנושי אחד, אך נדמה לי שמתוך הסיפורים הללו יוכל הקורא גם לשזור את עמוד השדרה הסמוי המשותף להם.

החללים היו כולם צעירים עד כאב, אך היו ביניהם צעירים מעט פחות, שכבר הספיקו לבטא במעשיהם ובדרכם את אישיותם המיוחדת, וגם צעירים יותר, שתכונותיהם הייחודיות רק החלו לנבוט. אצל אלו האחרונים נדרש מאמץ מיוחד לאפיין את ייחודו של כל אחד.

בכל מקרה לא הגזמנו ולא המצאנו, אלא ניסינו לתאר דברים כהווייתם ואנשים כהווייתם. עשינו מאמץ גדול לדייק בעובדות ובקווי האופי, בעזרת הדרכתן של המשפחות היקרות, ולתמצת בכמה קווים בולטים את דרכם ותכונותיהם של חללינו הי"ד. כל העוסקים במלאכה ניסו כמיטב יכולתם להאיר באופן השלם ביותר את דמותו של כל חלל. אם חלילה שגינו במשהו נבקש מחילה, ונוכל אך להבטיח שכל מה שעשינו לא נעשה אלא לכבוד הקדושים הי"ד, וכדי להפיץ את אור חייהם בישראל, ולהפיק ממנו טובה וברכה.

תודתנו לראשי הישיבות חברי מועצת איגוד ישיבות ההסדר, ובפרט לרב יואל מנוביץ ולרב אייל גריינר. תודה עמוקה ומיוחדת למראיינים, שבלא התמסרותם למלאכה הקשה והתובענית הזו אי אפשר היה לעמוד בה: מיכל אדורם, מאיר אדורם, חנה גנן, שרי דימבורט, יאיר המרמן, ציון ונגרובר, עקיבא לוביש, נטע סקסונוב, נווה צביאלי, נטע קופר, איתמר קורצברג, נתנאל רוס, הרב שלמה שוק. ישלם ה' פעלם, ותהי משכורתם שלמה מעם ה'. תודתנו העמוקה גם לדוב איכנולד, העומד בראש הוצאת ידיעות ספרים, ולעמיחי ברהולץ, ראש תחום יהדות בהוצאה, שאימצו בחום רב את המיזם המורכב הזה. תודה למעצב המוכשר נרי לוי. תודה גם ליאיר גורדין, שתרם למיזם במסירות בחומר וברוח.

לספר צירפנו גם הספדים קצרים על החללים הרבים שלא היו תלמידים או רבנים בישיבות ההסדר בזמן נפילתם, אלא בוגרי הישיבות הללו. על כל אחד מהם היה ראוי לכתוב ספר שלם בפני עצמו, ורק מגבלות המקום אילצו אותנו להסתפק בתבנית המצומצמת הזו. יהי רצון שבזכות כל הצדיקים הקדושים הללו יביא ה' במהרה ישועה ושלום לעמו ישראל.

חיים נבון,

מודיעין תשפ"ה