מפלט

"סיגל, תוכלי להפסיק להשאיר את כוסות הקפה שלך על השולחן שלי, בבקשה?" אני מבקשת בפעם המיליון.

"אוי, נכון. אני כל הזמן שוכחת את כוס הקפה שלי כאן. תעשי לי טובה, תזרקי אותה." היא עונה בחיוך צבוע ויוצאת מהמשרד.

סיגל. סיגל הכלבה, המתנשאת, הרזה, הגבוהה. ארוסתו של ארז, המושלם, האדיב, המצחיק והבוס שלי.

כמו כל הפעמים הקודמות, אני אוספת אחריה את השאריות, זורקת לפח ומנקה את השולחן. היא לא באמת שוכחת את הכוסות על השולחן שלי, כל פעם מחדש, היא פשוט דואגת להעמיד אותי במקומי. אני לא יודעת למה היא שונאת אותי כל כך, אני בסך הכל המזכירה של הארוס שלה שמאוהב בה לחלוטין. לכן, הוא מתחתן איתה. הוא מעולם לא הביט בי במבט שאינו מקצועי לחלוטין. ולמה לו?

האמת היא שאני לא חושבת שחסר לי משהו, אני דווקא מאוד שלמה עם עצמי, אבל היא פאקינג דוגמנית. שתאכל חסה ותירגע.

אני מרכזת את המסמכים הממתינים לחתימה ונכנסת למשרד של ארז. "ארז, אני צריכה שתחתום לי על כמה מסמכים."

"החתימה שלי יכולה לחכות? אני מת מרעב." הוא שואל לא מרוכז וקם מהכיסא שלו.

"לא, היא לא יכולה לחכות. תקדיש לי שתי דקות ואז, תלך לאכול." אני עונה ברצינות מוחלטת.

הוא מתחיל לצחוק, "את יודעת שאני הבוס, נכון?"

"כן. אבל אני יודעת שאם לא אלחץ עליך לחתום עכשיו, המסמכים האלה יפלו בין הכיסאות. אז קדימה," אני עונה לו בחצי חיוך.

היחסים שלנו ממש טובים, אבל עם גבולות ברורים. אנחנו מסתדרים נהדר זה עם זו, צוחקים ביחד ואפילו אוכלים צוהריים ביחד, לעתים נדירות.

"תאמיני לי, אני צריך לעזוב הכול ולתת לך לנהל את החברה הזאת." הוא חותם מהר על כל הניירות שהנחתי מולו ומזדרז לכיוון הדלת, הוא תמיד ממהר.

"ארז, אני אוכלת היום מחוץ למשרד ואחזור באחת ורבע, טוב?"

הוא נעצר ומביט בי, לראשונה היום. "עם מי את אוכלת?" השאלה שלו לא מפתיעה אותי, הוא תמיד מקפיד לשאול אותי עם מי אני אוכלת צהריים. נראה לי שהוא חושב שאין לי חיים.

"עם נופר, חברה שלי. אתה מכיר אותה."

"אה כן, מסרי לה ד"ש." הוא עונה לי ויוצא מהמשרד.

אוף, ארז! במבט מאחור, הוא יפה בדיוק כמו מלפנים. התואר "יפה" הוא לא מדויק. הוא לא באמת יפה, הוא חתיך וגברי, גבוה, שחום, השיער שלו שחור ועיניו חומות. הוא תמיד עם זיפים והאף שלו נראה כאילו נשבר פעם או פעמיים.

בסופי שבוע, הוא וחבריו נוסעים לטיולי ג'יפים או לרכיבות אופניים ארוכות. הוא אוהב את הטבע ויש לו שני לברדורים ענקיים וגינה.

אחת לרבעון, הוא מארח בביתו מסיבת חברה. כולם מגיעים עם בני זוג, אבל אני מגיעה עם נופר או עם חברה אחרת, בדרך כלל. כן, עכשיו כשאמרתי את זה, אני מבינה למה הוא חושב שאין לי חיים.

ארז הוא בוס מושלם, ארוס אוהב ונאמן, גבר חתיך שאוהב בעלי חיים, ואני מאוהבת בו.

כן, כוס אמק! אני מאוהבת בו, בערך מהשנייה בה התחלתי לעבוד אצלו, לפני חמש שנים. אז הוא עוד היה פנוי. אבל הוא מעולם לא הסתכל עליי כמו שגבר מביט באישה ואני לא הייתי אמיצה מספיק לרמוז משהו. ואז, לפני שמונה חודשים, סיגל נכנסה לתמונה. והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

אני כל כך עמוס בעבודה, התחייבתי ליותר מדי פרויקטים. תודה לאל על נועה. לפני חמש שנים, חיפשתי מזכירה וקיבלתי הרבה יותר. היא מנהלת את המשרד וחוסכת לי המון עבודה. חבל לי שהיא לבד. אולי אכיר בינה לבין עומר? נשים מתות עליו. לא, הוא לא שווה אותה.

פאק, מה אני עושה עם סיגל? אנחנו מתחתנים בעוד חודש, אבל אני לא יודע למה מיהרתי. לפני שמונה חודשים, ההורים שלי הכירו בנינו. היא התאימה לי, היא נראית מצוין, הסקס טוב וכולם היו מרוצים, אז הצעתי לה נישואין. היא לקחה על עצמה את תכנון החתונה והזמן טס, אבל עכשיו אני מתחיל לפקפק בהחלטה שלי. אני לא יודע מה הבעיה שלי בדיוק, הרי גם ככה אני וסיגל בקושי מתראים, בגלל העבודה שלי. האמת היא שסיגל פשוט לא מעניינת אותי, ואני לא אוהב את היחס שלה לנועה. היא לא רעה אליה או מדברת אליה בחוסר כבוד, אני בחיים לא אאפשר את זה. אבל היא מתנשאת מעליה, בלי שום סיבה. נועה היא הבחורה הכי מוכשרת שאני מכיר.

אולי אני סתם מגזים. היום, אני אצא מהמשרד מוקדם יותר, אפתיע את סיגל ונצא יחד לארוחת ערב. אני חייב להתחיל להקדיש לה יותר תשומת לב. בכל זאת, היא אשתי לעתיד.

"היא שוב השאירה על השולחן שלי את כוס הקפה המשומשת שלה, מוכתמת באודם האדום המקולל. מה היא חשבה לעצמה, שאני המנקה שלה? ומה יש לה נגדי, בכלל?! כלבה!" אני מסיימת את התפרצות הזעם שלי ורואה שנופר בוהה בי, בעיניים שרואות יותר מדי.

"נועה, אני אוהבת אותך, את החברה הכי טובה שלי. אני אשנא את כל מי שתרצי. אבל נראה לי שאת קצת מגזימה, זאת רק כוס קפה. אולי הזעם שלך הוא בגלל שהכלבה מזדיינת עם הגבר שאת רוצה לזיין??"

"אני לא רוצה לזיין אותו! כאילו כן, ברור שאני רוצה, אני רק בת אדם. אבל זה לא כל מה שאני רוצה! את יודעת מה אני מרגישה כלפיו, זה הרבה יותר רציני מסתם זיון."

"אני יודעת, אהובה שלי. זה לא משנה את העובדה שהוא מתחתן עם מישהי אחרת וסביר להניח שזאת הסיבה היחידה שאת... שאנחנו.. שונאות אותה." היא מסיימת בהגיון מוחלט.

"למה את תמיד כל כך הגיונית? למה שלא תזרמי עם השיגעון שלי, פעם אחת לפחות, ותגידי את מה שאני רוצה לשמוע?" אני שואלת בכעס מזויף.

"את צודקת. אני שונאת אותה, את השפתיים האדומות שלה ואת התחת, מידה עשרים וארבע, שלה! הלוואי שהיא תעלה שלושים קילו וינשרו לה השיניים שבוע לפני החתונה! יותר טוב?"

"הרבה יותר טוב."

הצלחתי לצאת מוקדם, יחסית. רק שש, אני מקווה שסיגל עדיין לא אכלה ארוחת ערב.

עם המפתח שלי, אני פותח את הדלת לדירה שלה. ברגע שאני נכנס, אני יודע שמשהו לא תקין. הקולות שבוקעים מחדר השינה לא אמורים להישמע, אם אני לא איתה.

הקולות מתעצמים, כשאני מתקדם בשקט לכיוון החדר. לרגע, אני תוהה אם היא מספקת את עצמה, בכל זאת עברו שבועיים מאז שכבנו לאחרונה, אך אז אני שומע את הקול השני בחדר ומבין שהיא בוגדת בי. בלי ספק.

התמונה שלהם כשאני נכנס לחדר כלל לא משפיעה עליי. מוזר. סיגל רוכבת על האקס שלה, בהתלהבות שהיא מעולם לא הפגינה איתי, שניהם מזיעים וגונחים ואני די משועשע.

"ואני כבר חשבתי שאת שונאת סקס." אני אומר בנונשלנטיות. הם נעצרים בבהלה ומתכסים בשמיכה.

"ארז, זה לא מה אתה חושב.." היא מתחילה, אבל אני קוטע אותה מהר מאוד.

"תחסכי ממני את התירוצים. עשית לשנינו טובה גדולה. אל תתנו לי להפריע לכם." אני אומר ויוצא.

עברה חצי שנה מאז הבלגן עם סיגל, אבל ארז לא חוזר לעצמו. מעולם לא ראיתי אותו כל כך שבור. הוא השתנה לחלוטין מול עיניי. הפך לרציני יותר, עצבני וקר.

חשבתי שכאב לי, כשראיתי אותו עם סיגל. עכשיו, אני רואה אותו עם שורה של נשים שונות, וזה כואב הרבה יותר. הוא יוצא, מבלה, מזיין ועובר לבחורה הבאה.

אני דופקת על דלת המשרד שלו ונכנסת, בהיסוס שלא היה שם קודם. הוא לא מרים אליי מבט.

"ארז, אני צריכה שתחתום על כמה טפסים."

הוא לוקח את הטפסים מהיד המושטת שלי, חותם בדממה ומחזיר לי. זהו, שוחררתי.

אני לא מסוגלת לצאת מהמשרד, המצב הזה נמשך יותר מדי זמן. לא ידעתי שהוא כל כך אהב את סיגל, אבל עברו שישה חודשים והגיע הזמן שיתקדם! אני לא יכולה לראות אותו ככה.

"רצית עוד משהו, נועה?" הוא מסתכל בעיניי. אני שקטה, עומדת מולו ומדברת לעצמי בראש.

"אתה מגיע למסיבת פורים?" מאיפה השאלה הזאת הגיעה? ביום שישי יש מסיבת חברה, גם לכבוד חג פורים, אז זאת תהיה מסיבת תחפושות.

"לא."

"אוקיי.... טוב, אני חוזרת לעמדה שלי. אתה רוצה משהו? קפה?"

"לא, תודה. את יכולה לסיים להיום, אני יוצא בעוד חמש דקות."

"אבל רק ארבע!" אני המומה. בדרך כלל, אנחנו עובדים יחד עד שבע בערב, במיוחד בחודשים האחרונים.

הוא מסתכל עליי, על שפתיו רמז לחיוך שהיה לו פעם, "עבדנו מספיק. סעי הביתה, תנוחי, אני בטוח שיש אנשים מהנים יותר, איתם תוכלי לבלות היום," הוא מסיים והחיוך, במקום להופיע נעלם לגמרי.

אני מניחה שהוא נזכר שוב שאהבת חייו בגדה בו עם גבר אחר. אין לי יותר מה לומר לו, אני יוצאת מהמשרד שלו בדממה ומתקדמת לעבר העמדה שלי.

לרגע, אני נבהלת כשאני רואה גבר יושב בכיסא שלי. הבהלה שלי חולפת כשאני מזהה את עומר, החבר הכי טוב של ארז.

"תפקיד המזכירה מתאים לְךָ, עכשיו קום ותכין לי קפה," אני אומרת בצחוק.

"אני מפריע לך? את צריכה לעבוד? את מוזמנת להתיישב כאן, על הברכיים שלי, ולהמשיך בעיסוקייך. אל תתייחסי אליי."

זו מערכת היחסים שלי עם עומר. אחרי שארז וסיגל נפרדו, הוא התחיל להגיע למשרד הרבה והפכנו מיד לחברים טובים, הוא מפלרטט איתי בלי הפסקה, אבל הבנתי מזמן שהוא צוחק. חוץ מזה, אני רואה איך הוא מביט בנופר כשהיא לא מסתכלת.

"לא נמאס לך? אתה יודע שאני יוצאת רק עם גברים שיודעים לקרוא בלי ניקוד." ההצהרה שלי די מגוחכת. גם כי לא יצאתי לדייט כבר שנים, וגם כי לעומר יש תואר שני בסטטיסטיקה וברור לי ששגיאות כתיב הן ממנו והלאה.

"נועה'לה, שנינו יודעים שאת לא יוצאת לדייטים. את מחכה שחבר שלי יתעורר, שהוא יקלוט מה נמצא מתחת לאף שלו כבר חמש שנים. או יותר נכון, מחוץ לדלת המשרד שלו."

"מה?!" אני מתנערת מההלם הראשוני ושואלת אותו, כאילו בצחוק, "נדפקת לגמרי, אה? כל הסטוצים שלך גרמו לקצר במוח והתחלת להזות?"

הוא מחייך אליי חיוך סקסי, שחושף את הגומות המושלמות שלו, "אל תדאגי, אני אשמור על הסוד שלך. ארז אידיוט." הוא מסתכל בעיניי ברצינות ואני מבינה שאין טעם להכחיש. מסתבר שאני שקופה.

"איך גילית?"

"זה לא היה כל כך קשה. חוץ מזה, אני לא טיפש כמו שאני נראה." הוא מסיים בחיוך מלא רחמים.

"אל תרחם עליי, עומר. אני סתם מטומטמת. הוא מעולם לא השלה אותי או אפילו רמז שיש לי סיכוי."

"את מגיעה למסיבת פורים?" אני מופתעת מהשינוי בנושא, אבל אני מניחה שהוא מנסה להקל עליי ולא להביך אותי.

"כן, אני מתחפשת לחתולה סקסית." השנה, החלטתי להפסיק עם התחפושות המקוריות והמגניבות שאף אחד לא מבין ולהתחפש למשהו סקסי. מין ניסיון אחרון לעורר את ארז, לפני שאני מוותרת עליו לגמרי.

"מה את אומרת?! חתולה סקסית.. את זה אני חייב לראות. אני אנסה לשכנע את ארז לצאת מהמערה שלו," הוא עונה, בצחוק.

"הלוואי. בחצי השנה האחרונה, הוא נראה כל כך שבור, הוא לעולם לא יחזור לעצמו."

"שבור, זה מה שאת חושבת? הוא לא שבור, נועה. בכלל לא היה לו אכפת מסיגל. האגו שלו פגוע מאוד והוא איבד קצת אמון בנשים, אבל אל תחשבי לרגע שהוא מסתובב עם לב שבור. סיגל עשתה לו טובה ענקית." אחרי שהפיל את הפצצה הזאת, עומר נכנס למשרד של ארז. אחרי כמה דקות, הם עוזבים ביחד.

אם עומר צודק וארז לא שבור לב, אז הגיע הזמן שאעשה את הצעד שלי. חמש וחצי שנים הן מספיק זמן לחלום על מישהו ולראות אותו מגשים את הפנטזיות שלי, אבל עם נשים אחרות. אני יודעת שעומר יצליח לשכנע את ארז לבוא למסיבת התחפושות ואז, אני אעשה את הצעד שלי.

"אני לא מאמין ששכנעת אותי לבוא לטמטום הזה," אני אומר לעומר. אנחנו עומדים ליד הבר, במועדון שנועה סגרה בשביל המסיבה, יש לי פאקינג מסיכה על העיניים וקרניים שחורות.

למה אי אפשר היה לחכות למסיבה הרבעונית הקבועה בבית שלי? אולי כי ביטלתי את הקודמת...

"למה אני אמור להיות מחופש, בכלל? למה קשורות הקרניים שהבאת לי??" האמת? גם לי נמאס לשמוע את הטון העצבני והכועס שיוצא ממני כל הזמן, נראה שאני לא מסוגל להשתחרר ממצב הרוח השחור שלי ליותר מכמה דקות. "מירמורי! לא בא לך להוציא את המקל שתקוע לך בתחת?! אתה ערפד... או משהו." עומר עונה לי ואני יודע שחוסר הנוחות שלי מהנה לו מדי.

"ערפד, עם מסיכה וקרניים, הגיוני!" אני פונה שוב אל הקהל. כל העובדים שלי כאן, מחופשים ונהנים. מגיע להם ליהנות, הם לא אשמים בכך שארוסתו של הבוס שלהם זיינה גבר אחר, חודש לפני החתונה.

אבל איפה נועה? לא ראיתי אותה מתחילת הערב.

טוב, מיציתי את החרא הזה. הגיע הזמן לעוף מכאן. המחשבה רק חולפת בראש שלי, כשאני רואה מולי את החתולה הכי סקסית שראיתי בחיים שלי. אוזניים קטנות על הראש, מסכה מעור מכסה את רוב הפנים שלה, רואים רק שפתיים מלאות מרוחות באודם אדום. היא לבושה במחוך צמוד שמבליט את החזה המושלם שלה, גרביוני רשת ונעלי עקב של חשפנית. הכל בשחור. כשאני מסיים לבחון אותה מכף רגל ועד הראש, הזין שלי נעמד דום.

גם עומר קלט אותה, כי הוא נשען לאוזן שלי ואומר מילה אחת, "מיאו."