מפלצות באפלה 3: מסובכים יחד – חלק ראשון

טס

השדים שלנו לא מצאו את מקומם, החיה נמלטה מכלובה כדי להאדיר את סבלם.

״תעשי את זה, פּוּטַה, תהרגי אותה!״

״לא! תפסיקו. נמאס לי. לא עוד –״

״כן, עוד. כל הלילה, את שייכת לנו. בכל פעם שהעיניים היפות שלך ייעצמו, אנחנו נמתין שם. בכל פעם שתיכנעי לשינה, נחכה כדי לגרור אותך אל אי השפיות.״

זה לא אמיתי. זה לא אמיתי.

צרחתי את האמת שוב ושוב ושוב, אך החלום סירב להרפות ממני. מעיל־עור הצליח איכשהו להערים על תודעתי. הוא גרם לי לצאת מן המקלט הבטוח בחיקו של קיו ומשך אותי אל מעמקי הייאוש.

״בבקשה, אל תכאיבי לי,״ גנחה מלאכית־בלונדינית.

לא רציתי להכאיב לה. לא רציתי לשוב ולהכאיב לאיש לעולם.

״אל תחשבי אפילו לא לציית, פּוּטַה. את יודעת מה יקרה.״ מעיל־עור הופיע בתוך סיוטי הזוועות שלי.

לרגע הוא היה שם בדמות הגבר שהכרתי, האיש שעינה אותי, הכה אותי והתעלל בי, ומייד לאחר מכן הוא הפך לתן טורף ומזיל ריר שאנס את מלאכית־בלונדינית דקות ספורות לפני שקיו מצא אותי.

הערפיח, הערפל, הלכו והתגנבו אל ראשי. הם הקיפו אותי במערבולת חמימה ומחליאה. ״לא! לא זה.״ לא רציתי להישבות שוב על ידי הכימיקלים. הסמים גרמו לי לשכוח. הסמים הפכו אותי לאחת מהם.

״תעשי את זה, יקירתי, אחרת אעשה משהו גרוע יותר,״ אמר מעיל־עור בנימה מאיימת.

ליבי שקע אל מעמקי נשמתי. הם ביקרו אותי בכל לילה. ובכל לילה הם ניפצו את החלמתי והטילו אותי בחזרה אל עבר שלא הצלחתי לשכוח. בכל לילה הם הזכירו לי שהכאב נורא ואיום, שהכאב הוא השטן, שהכאב הוא מזעזע, מפלצתי ואכזרי.

כאב.

האויב שלי.

העול שלי.

טלטלתי את ראשי בעודי מתנשאת מעל מלאכית־בלונדינית. מבטינו הצטלבו, ממש כפי שקרה מאות פעמים בעבר, וללא מילים צעקתי את יגוני, את העצב שלי, את ההתנצלויות שיימשכו עד סוף חיי.

אבל זה לא שינה דבר.

ממש כמו שהסמים שיתקו אותי בריו, כך החלום השתלט עליי בהווה. לא יכולתי להשתחרר ממנו בלי להיכנע לבלתי נמנע. לא יכולתי להתעורר מבלי להרוג אותה.

בידיי הרטובות והחלקות מזיעה היה מונח מוט מתכת כבד. ניסיתי לסגת לאחור, אבל איזשהו כוח כול יכול דחף את כתפיי קדימה. לחץ הרפאים גרם לי להרים את זרועותיי כנגד רצוני, גזל ממני כל יכולת תנועה והותיר אותי צורחת עד שגרוני נחנק מדם ומכאב.

טחב וצחנת אשפה מילאו את נחיריי, למרות הידיעה שכל זה לא אמיתי. הריח היחיד שיכולתי לשאוף לתוכי היה שמץ ניחוח מנחם של הרים ושל אלגום, ריחו של האדון שלי הישן לצידי.

האדון שנשבע להגן עליי מהכול. האדון שנכשל בכל לילה. איך הגבר הזה יוכל להילחם בסיוטים שלי? איך הוא יוכל לשחוט את הגברים שכבר הרג, כדי שיפסיקו לענות אותי בשנתי?

התשובה פשוטה. הוא לא יוכל.

כל הלילות היו זהים. קיו נלחם כדי להציל אותי מן השדים שהוא לא יכול היה לגרש ואני נלחמתי כדי להפסיק לחלום.

ברגע שהסיוטים השתלטו עליי, לא יכולתי להשתחרר עד לסיום הנורא. זה קרה בכל לילה באופן אחר. לפעמים בירי, לפעמים באמצעות גרזן או סכין. אבל למרות כל מה שעשיתי, הדרך היחידה שלי לחזור להכרה הייתה לרצוח אותה בחלום.

כשהתרכזתי חזק מספיק, יכולתי להרגיש אותה. כשעצמתי את עיניי וחיפשתי את דרכי בחזרה אל גופי הגשמי, ידעתי שאני לא שוכבת בשקט ובשלווה. גופי היה ספוג זיעה והתפתלתי בתוך הסדינים הסבוכים. לחיי כאבו מן הסטירה הצורבת שקיו סטר לי בניסיון להעיר אותי.

עוד כאב.

כאב על גבי כאב.

כל זה היה חייב להיפסק לפני שאצא מדעתי.

״ילדה קטנה, אני לא אבקש שוב," נחר בבוז מעיל־עור.

מוט הברזל כבר לא היה כבד בידיי. הישות המרושעת הבלתי נראית קימרה את גבי וגרמה לי להניף את הנשק בתנופה עזה וקטלנית.

לא, לא, לא, לא. לא שוב.

עצמי את עינייך. אל תסתכלי. אל תמלאי את ראשך בעוד הרג.

מלאכית־בלונדינית זחלה לאחור, כשהיא אוחזת במפרק ידה ובברכה שכבר נשברו. פיה התעוות בתחינה. ״לא, בבקשה לא. זה לא הספיק לך? הרגת אותה! הרגת את הבחורה השנייה. אין בך רחמים?״ עיניה הירוקות היו פראיות וצלולות כמו דשא גזום.

שערה הבלונדיני כבר לא זהר כמו זהב, אלא היה שמוט וספוג דם.

״אני מצטערת!״

התנצלויותיי מעומק הלב רק גרמו לה לסנן בבוז, ״לא, את לא מצטערת. את אחת מהם. את משקרת לעצמך, לו, לי. נהנית כל כך להרוג את הבלונדינית האחרת ואת משתוקקת להמשיך לרצוח. את מפלצת. את פאקינג יציר השטן.״

השנאה שלה חנקה את ריאותיי והטביעה אותן בייסורים. המוט הונף מעל לראשי, בהוראתו של מפעיל הבובות ששלט בי בחלום המזוויע הזה.

״זהו זה, ילדה יפה. תעשי את זה. אלה בסך הכול עוד חיים. קודם ציַיתּ כל כך יפה. בכל לילה את רוצחת, בכל לילה את חוזרת אלינו.״

האיש ששלט בי. האיש שסימם אותי, מכר אותי ובסופו של דבר שבר אותי, הופיע מתוך ערפל החלום. גבר־לבן נראה מתוחכם ומהודר בחליפה לבנה מבהיקה. ידיו הפראיות נחתו על סנטרי, אחזו בכוח בלסת שלי וכלאו אותי. ״לעולם לא תהיי חופשייה מאיתנו. בברזיל שבינו את מוחך. האדון המנוול שלך אולי טבח באנשיי והבריח אותך מכאן אל מקום מבטחים, אבל את יודעת את האמת.״ פיו נצמד אל פי, לשונו המפלצתית צללה אל בין שפתיי וגרמה לי לרצות להקיא.

הוא התנשם בכבדות וניתק ממני. זעם מטורף בער בעיניו הכחולות. ״תגידי לי את האמת.״

האמת?

איזו אמת? כבר לא ידעתי למה להאמין. האם המוח שלי מעוות כל כך עד שאני מסוגלת לראות את האמת רק בשנתי? או שמא רימיתי בכל רגע של ערות והעמדתי פנים שאני מתעבת כאב ואימה, אבל בעצם כמהתי אליהם? כמהתי לגרום כאב, כמהתי להרוג?

השאלות וחוסר הביטחון התפשטו כמו עשבי פרא, צמחו והתעבו במהירות בעודם חונקים כל היגיון ובהירות.

האם אני באמת מה שהם אומרים שאני? אני כבר לא בת טיפוחים. אני השטן בעצמו.

כיווצתי בכוח את עיניי העצומות כדי לחסום את החלום ובאצבעות מבועתות ניסיתי להיאחז בשמץ מן המודעות הקלושה.

תתעוררי טס.

בבקשה.

״תגידי לי.״ הבל פיו של גבר־לבן נשב על ריסיי והעלה באפי ריח של צמר גפן מתוק. למה לשד שבחלומותיי היה ריח של תמימות וסוכר?

טלטלתי את ראשי וייבבתי. ״אין מה לספר.״ זרועותיי נותרו מונפות מעל ראשי, אוחזות במוט הברזל בתנוחה לא טבעית. הייתי חסרת שליטה לחלוטין.

״הו, יש בהחלט.״ מכנסיו הלבנים לחששו כשצעד הצידה וגרר אותי קדימה.

מלאכית־בלונדינית רעדה כל כך, עד שאוזניי צלצלו מרעש עצמותיה הנוקשות. ״לילה אחר לילה את חוזרת אליי. לילה אחר לילה את הורגת בשבילי. את לא חופשייה, ילדה יפה. וזאת הפאקינג אמת.״

מעיל־עור התקרב אליי מהצד השני וחייך כמו פסיכופת. ״האמת היא דפוקה, ואז היא מתה. את יודעת איך זה נגמר, פּוּטַה. תעשי את זה ואז נרשה לך להתעורר.״

רוח עזה הגיעה משום מקום, נושאת עימה אבק וטחב מרחבי הצינוק ומייללת באוזניי: עשי את זה. עשי את זה. עשי את זה.

״לא! לא שוב. אני לא מסוגלת לעשות את זה שוב.״

אני משוגעת. ירדתי לגמרי מהפסים.

מלאכית־בלונדינית הפסיקה לרעוד והרימה את ראשה. מבטינו הצטלבו והבנו זו את זו. הצורך ההדדי לסיים עם זה גרם לה להנהן בהסכמה שוברת לב. ברגע אחד מתמשך, היא רכנה קדימה.

היא לא אמרה מילה, היא לא הייתה צריכה לומר דבר.

יכולנו להתחנן, לבכות ולצרוח.

אבל בסופו של דבר, היינו חסרות אונים.

האמת בערה בעיניי ופילחה את ליבי.

הייתי רוצחת.

אני רוצחת.

אני מפלצת.

הכוח שהרים את זרועותיי מעלה הרפה פתאום והמוט על כל כובד משקלו ירד מטה בחבטה עזה. מלאכית־בלונדינית התעוותה והתפתלה. מצמצתי כשנשמע רעש העצם הנשברת בחבטת המוט. זרועותיה נפרשו הצידה כשגופה צנח ונכנע למוות.

אילצתי את עצמי להתעורר. בדרך כלל החירות הגיעה אחרי שהרגתי, אבל החלום האפל הזה היה אחר.

צחוק מטורף מילא את הצינוק המצחין. שמטתי את המוט וצליל המתכת הנוקשת ברצפה הדהד באוזניי. משהו כבד הופיע בידיי, מרושע וקר וקטלני.

אקדח.

ה־אקדח. כלי הנשק שבו השתמשתי כדי להרוג – לגזול חיים אמיתיים. האקדח שבאמצעותו ניסיתי להשתחרר לחופשי.

היה לנו עבר משותף, לאקדח הזה ולי. עבר אינטימי שבו מושא הרצח יקשור אותי אליו לעד במעגל החלומות הבלתי פוסק הזה.

״בפעם האחרונה ניסית להתאבד, פוטה. רוצה לנסות שוב?״

סירבתי להביט במעיל־עור. קולו זחל על עורי כמו אלפי עכבישים. השתוקקתי למעטפת המגוננת של הסמים, רציתי את אי הידיעה. את השלווה.

״תלחצי על ההדק, נראה אותך. את יודעת שאת רוצה להשתחרר. זו הדרך היחידה,״ אמר מעיל־עור בעודו מסתובב סביבי בצעדים איטיים.

ידיי המדממות, הצנומות מתת־תזונה, רעדו כשהבטתי באישה המתה ובעיניה החלולות. הגולגולת שלה נראתה משונה – שבורה ומעוכה מחבטת המוות.

אני עשיתי את זה.

אני.

אלוהים, למה הפכתי?

קיו הקריב כל כך הרבה כדי להחזיר אותי, וזה היה חילול הקודש לא להילחם יותר כדי להיות ראויה למתנתו. אבל לא נותר בי כוח. לא יכולתי יותר לחיות את הסיוטים האלה ולמנוע מהם לחלחל אל המציאות. העצבים שלי היו חשופים, רוחי הייתה שבורה ונשמתי הרוסה.

לא עוד.

קליע אחד, כאב חד ומהיר, ואז הכול יוכל להיגמר.

מעיל־עור צעק וירק בפניי, ״תעשי את זה. את שייכת לנו. תעשי מה שאנחנו מצווים עלייך!״

לא היה לי כוח להיאבק בו. כבר לא רציתי להתקיים בעולם הזה. הרמתי את האקדח, פערתי את פי ונעצתי את הקנה המתכתי בתוכו. היה לו טעם זהה לזה שזכרתי, טעם הסוף המוחלט. סגירת מעגל. עצמתי את עיניי בכוח ודרכתי את האקדח.

״ככה, ילדה טובה. תשלחי את עצמך לגיהינום. אנחנו מחכים לך שם.״

לחצתי על ההדק.

העופרת באבק השרפה גירתה את אפי.

הפיצוץ העז של הקליע הדהד באוזניי.

דמעות של אי אמון זלגו מעיניי.

ייאוש וצער נורא מחצו את ליבי.

החלום הסתחרר והתערבל ואני התפצלתי לשתי דמויות זהות של עצמי.

טס אחת התפתלה בעוויתות מוות כשגולגולתה התנפצה בערבוביה נוראה של רקמות וגשם אדום. טס אחרת, החולמת היודעת־כול, צרחה ללא קול ולא הייתה מסוגלת לעשות דבר מלבד להתבונן.

״לא!״ זה לא יכול להיות. הרגע התאבדתי.

סיימתי את חיי שלי.

אני חלשה.

פחדנית.

חסרת ערך.

צרחתי.

״טס! פאק, הכול בסדר.״ קיו אחז בי, ממש כפי שעשה תמיד, בעת שהזדקפתי לישיבה ונאחזתי בכוח בכתפיו. לא יכולתי לנשום. התקרבתי אליו במאמץ רב, בניסיון להיטמע בתוכו ולגזול את מאגרי כוחותיו הבלתי נגמרים. תן לי את זה. תן לי את השפיות ואת החמימות שלך. לא יכולתי להרשות לו לראות עד כמה אני נסערת והרוסה.

קיו הצמיד אותי אליו והניח את סנטרו על ראשי. ״אלוהים אדירים, אסקלאב. את קרה כקרח.״

רעדתי בזרועותיו כמו עלה ההולך וקמל. ״סליחה. סליחה... אני –״

שריריו התכווצו מתחת לעורו החלק והעירום כשזרועותיו חיבקו אותי חזק יותר והעניקו לי מקלט בטוח. ״אָרטֶה, טו ווה ביאן.״ תפסיקי, את בסדר. קולו היה יציב ומלא בסמכות ברורה, אך הוא לא הצליח להסתיר את הרעד שאחז בו. גופו הנוקשה רטט בפרצי מתח שקטים, אבל קיו לא רעד מאימה. הו, לא, המֶטרה שלי רעד מזעם טהור. הוא נדרך בכעס פראי. הוא רתח. והכעס שלו לא הופנה כלפיי, אלא כלפי רוחות הרפאים שרדפו את נשמתי.

״את פאקינג חייבת להפסיק להרשות להם לבוא. את בטוחה. כמה פעמים אני צריך לומר לך את זה?״ הכעס שלו חימם את הקרח שבדמי והזכיר לי שאני עדיין בחיים, שניצלתי. אם יכולתי לשרוד כשהכריחו אותי להרוג, אחרי ששברו את אצבעי בצבת, סיממו אותי במנות יתר וכלאו אותי בתנאי מחיה מזוויעים, אני מסוגלת לשרוד את הזיכרונות שנותרו לי משם. ידעתי שאני חייבת לשרוד. שאני חבה לקיו את חיי ושאני לא מוכנה לאכזב אותו. לא אחרי מה שעשה כשהשיב אותי לכאן.

יכול להיות שאני זקוקה לעזרה.

המחשבה לשוחח עם מטפלת מילאה אותי באימה. לא אהיה מסוגלת לעמוד במבטים האטומים בכוונה שלה כשאתוודה על כך שרצחתי אישה. לא אהיה חזקה מספיק להביט בעיניה בזמן שאדבר על כך שהייתי מסוממת מקוקטייל של סמים שנועדו לשתק את מוחי ולגרום לי להיות הצעצוע הקטן שלהם, שנועד להימכר לשימושם של אחרים.

ונוגדי דיכאון? אצא לגמרי מדעתי אם אקח שוב סוג כלשהו של סם שמשנה תודעה.

את חייבת לקיו להותיר את העבר במקום שאליו הוא שייך. הוא בטוח שאת מחלימה. שנאתי לשקר. שנאתי את העובדה שאני שקרנית גרועה כל כך, כי קיו ראה את כל מה שניסיתי להסתיר. יכול להיות שעזרה מקצועית היא הדבר היחיד שנותר לי.

הרמתי את עיניי ועצרתי את נשימתי כשנתקלתי בגבר הכי נפלא, טוב לב, מפוחד ומדהים בחיי. השיער שלו היה ארוך יותר, אבל עדיין חשף התקרחות אצילית ומבנה עצמות לחיים מושלם. שפתיו התעוותו בכעס ומילאו אותי בגלים של הכרת תודה ובחולשה.

אחרי הכול, עדיין הייתי חשובה לו. הוא עדיין נלחם למעני.

קיו השיב לי מבט ועיניו הירוקות הבהירות קרעו אותי לגזרים, ראו עמוק לתוכי ולא הותירו לי מקום שאוכל להתחבא בו. לכן היה לי קשה כל כך להעמיד פנים.

קיו הפך את עצמו לשק חבטות אנושי למעני, כדי שאוכל לפרוק עליו את הזעם הנורא שבתוכי. הוא הרשה לעצמו להיות שעיר לעזאזל של אותם מנוולים בריו, כדי שלי יהיה כלפי מי להפנות את הכעס. הוא עשה כל כך הרבה. יותר מדי. אבל זה לא הספיק.

האהבה חנקה את ליבי ועטפה אותי עד שחשתי משותקת מבלבול. תחבושות על תחבושות שבו אותי מבלי שיכולתי לצאת מהכלא הנורא שבתוכו הייתי.

״כמה פעמים אני צריך להתעורר ולמצוא אותך צורחת ובוכה? כמה פאקינג פעמים אני צריך לסטור לך ולנסות להציל אותך מהאימה שאת שוב ושוב חיה מחדש, מבלי שזה יועיל?״ המבטא הצרפתי של קיו הלך ונעשה כבד יותר כשהתיישב והניח כרית מאחורי גבו. הוא נשען לאחור ואגודלו ליטף את לחיי החמה, שהייתה בוודאי גם אדומה אחרי שסטר לי כשניסה לנפץ את הסיוט שלי. ״בניגוד למה שאת חושבת עליי, להכות את האישה שאיתה אני עומד להתחתן בעודה חסרת הכרה, זו לא אחת מהסטיות שלי.״

צחוק רך נפלט מפי, "אלוהים, קיו. יש לך חוש הומור מוזר.״

המתח המבחיל ששרר בחדר והחרדה המבהילה שעדיין רטטה בתוך דמי התפוגגו. הוא לא רק השלים עם הצרחות שלי, הוא גם ידע איך לשחרר אותי משיירי האימה הזו.

התפרים בליבי נפערו והציפו את החזה שלי באהבה נצחית ועמוקה כל כך, שידעתי שאני מוכנה לעשות הכול, ממש הכול, למען הגבר הזה. בזכותו הייתי בחיים. הוא היה הסיבה היחידה שבגללה רציתי להישאר בחיים.

הוא קימט את מצחו. ״למה את חושבת שאני מתבדח?״ אצבעותיו צנחו מלחיי ועיניו האפילו בשנאה עצמית. ״יש לי סטיות רבות, אסקלאב. את חושבת שבגלל שהתאהבתי בך, הן רופאו באורח פלא?״ הוא רכן אליי ואפו היה קרוב כל כך לאפי. ״את חושבת שאת מכירה אותי...״ קולו נאלם כשהמחשבות חטפו אותו מבין זרועותיי אל החשכה שקיוויתי שהוא הותיר מאחוריו.

אחרי שהכאבתי לו, גרמתי לו לדמם והובלתי אותו אל סף המוות בשוט שבידי, חששתי שהרסתי אותו. הוא היה סגור, מרוחק. לא קר או אכזרי, אלא מגונן על מחשבותיו הפנימיות. הוא תמיד היה לידי אדם פרטי – נוצר את סודותיו הפנימיים כמו זקיף השומר על טירה המלאה סודות איומים – אבל רק אתמול, כשקיו הציע לי נישואים, הסדק שנפער בחומה שלו העניק לי תקווה.

הצריבה בצווארי התגברה והשתלטה על חושיי בכאב עמום. עורי כאב ואפילו המשחה המרגיעה שקיו מרח שם אתמול לא סילקה את הכאב השורף, הבוער. אבל להבדיל מכל החלקים האחרים שבי שכאבו בחודש האחרון, את זה קידמתי בברכה. זה היה כאב שיכולתי להתמקד בו.

הוא נתן לי תכלית.

הוא הזכיר לי שיש לי אדון, שהשפיות לא הייתה רק אחריות שלי אלא צורך חיוני. שנשבעתי לקיו. שחתמתי על חוזה ברגע שקיו הטביע את חותמו על צווארי. הייתי שלו והוא היה שלי. לכן הייתי חייבת להיות שלמה, לא רק למעני אלא גם למענו.

צמרמורת קרה חלפה בגופי. על מה הוא חושב? מה הוא מסתיר מאחורי השריון החיצוני שלו?

כדי לפוגג את האפלה שבעיניו, מלמלתי, ״אני יודעת כל מה שאני צריכה לדעת. אני יודעת שאתה טוב לב ונדיב. שאתה המאהב הטוב ביותר, וגם המגן והאדון הטוב ביותר שיכולתי לשאוף שיהיה לי.״

קיו חשק את שיניו והבזק של אכזריות הופיע על פניו. ״זה כל מה שאני?״

״אתה כל זה ועוד.״

״שכחת את השאלה ששאלתי אותך אתמול? זו שענית עליה בחיוב?״

חייכתי והשפלתי את עיניי כדי להביט בחזהו החטוב. ״לא, לא שכחתי.״

״לא אהיה יותר המאהב שלך בלבד, אסקלאב.״

שוב הוצפתי באהבה שהכתה בי כמו משב של אוויר חם. לא יכולתי להדחיק אותה. לא רציתי להדחיק אותה. ״אתה תהיה גם בעל מדהים.״

קיו נדרך. ״כל כך מדהים שלא רצית לברוח איתי אתמול ולהתחתן. כל כך מדהים שאמרת שאת עייפה ואת רוצה להישאר פה עוד כמה ימים.״

כתפיי נשמטו. ידעתי שהוא לא באמת הבין את הסיבות שלי. כשהוא התכוון לסחוף אותי משם שניות אחרי שהציע לי נישואין, הוכיתי בחומה של אבל. לא רק אבל, אלא גם אשמה וצער וכל רגש מורכב שנותר בי אחרי מה שקרה. איך יכולתי להסביר שאני רוצה לקבל את העתיד ואת האושר שלנו בזרועות פתוחות, להתמסר כולי לשמחה האינסופית, אבל לא מסוגלת? לא כל עוד נשמתי כולה מוכרעת על ידי הפשעים והחטאים שביצעתי.

אני לא יכולה לספר לך על הסיוטים שלי. אני לא יכולה לחלוק את האשמה ואת הטראומה. לא רציתי להעמיס עליו יותר מכפי שכבר עשיתי.

דברי עם סוזט. אולי היא תוכל לעזור לי. מצד שני, זה לא יהיה הוגן לשוחח על האפלה הזו, לא אחרי כל מה שהיא בעצמה שרדה.

קיו הצמיד אותי אליו בכוח ומשך את ראשי אל חזהו. ״כל כך הרבה התרחש, אבל נדמה שרק אתמול טעמתי אותך לראשונה. אני מרגיש שאני יודע עלייך הכול, מכיר את כל החלקים המהותיים שבך. את כמוני בכל כך הרבה מובנים, אבל בעצם... אני בכלל לא מכיר אותך.״ הוא הצמיד נשיקה חזקה לראשי, ״כבר לא. פָה דֶפווי קיל טון קידנפֶה." לא מאז שהם חטפו אותך.

מעולם לא ראיתי את קיו מדוכדך כל כך, מכונס כל כך. הוא החזיק אותי כאילו הוא מצפה שאיעלם לו – כאילו הוא חושש נורא שאולי כל זה – אנחנו, הקשר בינינו – אינו אלא אשליה.

לא ידעתי איך להחזיר אותו משם. ״כל מה שאתה צריך לדעת זה שאני מעריצה אותך,״ לחשתי. הסיוט לקח ממני את שיירי האנרגיה שהייתה לי ולכן עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות. התכרבלתי קרוב אליו והנחתי לו לכרוך את זרועותיו חסרות המנוחה סביבי, עד שגופי השמיע קול חריקה וכאב הדהד בעמוד השדרה שלי.

קיו לא אמר מילה.

עצמתי את עיניי והנחתי לפעימות ליבו החזקות להרגיע את התמונות שצצו ועלו בי, תמונות של דם ושל מלאכית־בלונדינית רצוחה. הגולגולת המרוסקת שלה, רסיסי העצם הלבנים, כבר לא ידעתי כמה פעמים הרגתי אותה בשנתי. אבל בלי קשר למספר הפעמים שבהן גזלתי את חייה, היא תמיד הייתה שם, משחזרת את העינוי שלי לילה אחר לילה.

קיו צדק. הוא לא ידע דבר. כי לא סיפרת לו.

נאנחתי. מה יכולתי לספר לו? הוא ראה אותי נשברת ומתפרקת כשהכיתי אותו עד זוב דם. הוא ידע שמה שעבר עליי היה גדול וקשה מכדי שאוכל לבטא אותו במילים. רק הזמן יוכל לרפא אותי. רק עם חלוף הימים החיים יוכלו למחות את מה שעשיתי ולתת לי הזדמנות להחלים. אי אפשר היה להאיץ את התהליך הזה, ומשום כך לא רציתי לשוחח עם פסיכיאטרית או עם כל אדם אחר שעלול לשפוט אותי.

נשאתי את חטאי עמוק – אחרי הכול, הייתי רוצחת. כמישהי שכל חייה לא הייתה רצויה, עצם לקיחת החיים היקרים מילאה אותי באשמה עצומה וגדולה.

היא מילאה אותי בבושה ובשנאה עצמית.

היא מילאה אותי בטינופת.

קיו נאנח בקול וערבל את האוויר בחדר השינה. כל מחשבה ומסקנה דרכה את שריריו ושידרה את זעמו בצופן מורס גופני.

הבטן שלי התכווצה באשמה נוספת. אשמה חזקה כל כך, על שאני שוב מכאיבה לו. ״אני מצטערת, קיו,״ לחשתי והצמדתי את שפתיי לתחבושת הזעירה שכיסתה את האות ״ט״ הצרובה מעל ליבו. הסימן שאני צרבתי בעורו.

עדיין לא הצלחתי להבין למה הוא סולח לי. בחודש האחרון הוא ניסה את הכול, בניסיון לעזור לי להחלים: הוא היה רך אליי. קשוח. כועס. עדין. העמדתי פנים שזה הולך ונעשה קל. חייכתי והנהנתי כדי שיאמין שהוא עוזר לי להשתקם מרגע לרגע.

הפכתי לשחקנית טובה יותר משאי פעם חלמתי להיות, אבל זה לא שינה דבר משום שהוא הצליח לחשוף את כל שקריי במבט אחד. היו רגעים שבהם אפילו אני האמנתי למופע הפנטומימה שלי. הדחקתי את השקרים שלי והרגשתי אושר טהור משום שאני מחלימה.

אבל אז נזכרתי.

לא החלמתי. רק למדתי לקבור את האימה והיא הפכה לחלק ממני. הפלאשבקים, הזיכרונות – אלה ליוו אותי ללא הפסקה, ואני נאבקתי בכל הכוח כדי שתגובותיי אליהם לא ייראו על פניי.

לא יכולתי לספר לו את האמת. זה לא היה הוגן אחרי כל מה שהקריב. שיקרתי כשאמרתי לו שאני חזקה מספיק. המצאתי סיפורים בכל פעם שהבטחתי לו שאני כבר לא חושבת על המגדל שבתוכו הסתגרתי ושאיני חשה יותר צורך להתבצר מאחורי חומות.

לחשתי, ״אהיה בסדר. אני מצטערת שאתה צריך להתמודד עם לילות ללא שינה. אבין אם תרצה שאעבור לישון למטה לזמן־מה.״

קיו חיבק אותי בכוח ובכעס, "תוציאי את המחשבה המגוחכת הזו מהראש שלך. את פאקינג לא זזה ממני. טוּ מנטן?״ את שומעת?

ברור ששמעתי. הוא היה האדון שלי. הבנתי שהמפלט שלי, שמעולם קודם לא ידעתי שאני זקוקה לו, היה בציות לו. כך הוסר ממני העול של לחשוב בעצמי כשמוחי היה מוטרד מדי בחרטה.

הנהנתי.

קיו הדחיק את כעסו ואמר בקול מרוכך, ״את רוצה להיכנס לאמבטיה?״ אומנם קולו היה חרישי כלחישה, אבל גופו עדיין לא נרגע. הוא אחז בי בזרועותיו בכוח שקטע את אספקת הדם לקצות אצבעותיי, אבל לא היה לי אכפת. הוא היה צריך להחזיק אותי חזק. הוא היה צריך לשכנע את עצמו שאני עדיין שם, למרות הסיוטים הנוראיים שלי, ושלעולם לא אעזוב אותו כמו שעזבתי קודם.

הבטחתי לו.

הרחקתי את ראשי ממנו והנהנתי. זה היה עוד דבר בחיי שהיה כעת נגוע. פעם אהבתי אמבטיות, המים החמים תמיד הצליחו לשטוף מעליי את דאגותיי ולהפוך אותי ליצור רך ומלא סיפוק. זה היה לפני שמעיל־עור הטביע אותי ולאחר מכן סימם אותי בזמן שנמנמתי לי באמבטיה של קיו בפריז.

לא יכולתי לסבול את המחשבה שאשקע מתחת למים. לא חשבתי שאי פעם ארצה שוב לרחוץ באמבטיה ובוודאי שלא שאספר על כך לקיו... הוא לא היה צריך לדעת מאיזה דברים טיפשיים אני מפחדת. זה יגרום לי להפסיק להיות האישה החזקה שהוא נזקק לה וסירבתי לאפשר לו לראות בי את אחת משפחותיו המשוקמות הזקוקה לעזרה, במקום בת הזוג השווה לו, שלה הוא ראוי.

ברגע שקיו יפסיק לראות בי אישה חזקה, היחסים שלנו יסתיימו.

עצרתי את נשימתי והדפתי אותו ממני בחיוך אמיץ. הדחקתי את הפחד ואת הסבל שהרגשתי ודאגתי במקום זה לגבר שהיה מוכן להרוג למעני. האיש שכבר הרג למעני. הגבר שהציע לי נישואים, הגבר שלו עמדתי להינשא.

״לא, הכול בסדר. אבל תודה.״

קיו העווה את פניו. האור הכסוף של הירח פינה את מקומו לכתמים ורודים וסגלגלים של שחר. הצלקות ההולכות ונעלמות נראו כהות יותר על פניו באור הקודר והוא נשא עליו את חותמי ביותר ממובן אחד.

אני עשיתי את זה. אני צילקתי את פניו היפות. אני הכאבתי לו כל כך עד שהוא כמעט מת, וכל זה משום שלא יכולתי להבחין בין החיים האמיתיים לבין הסיוטים. ברגע שקיו הרשה לי להצליף בו, ידעתי שהוא עבר שינוי מהותי. הצלקות הטריות על פניו ועל גופו הדגישו את העוצמה שבה הוא נכנע.

מה הוא מצפה לקבל בתמורה?

הייתי מוכנה לשלם בשמחה כל מחיר על מנת להוכיח לו שאני אסירת תודה לנצח, אבל לא יכולתי להכחיש את העובדה שגם אני השתניתי.

קיו חשק את לסתו. הזיפים על פניו כבר היו עבים. הלחץ של החודשים האחרונים נתן את אותותיו בפני שנינו וחששתי שלעולם לא נשוב להיות מי שהיינו.

״אמרתי לך לא לשקר לי. את לא יכולה להערים על מנוול מנוסה כמוני. את חושבת שאני לא יכול להריח את השקרים שלך?״ קולו היה צרוד ונשא עימו נחמה וגם נזיפה.

השפלתי את עיניי והבטתי בחדר במקום בו. המיטה הענקית עטפה אותנו במעטפת של מצעים שחורים, ואילו הייתי מביטה מעלה אל התקרה, הייתי מבחינה ששלשלאות הכסף שמהן נתליתי וזוינתי הבהיקו באורו של שחר חדש.

האח, הצבאים שניצודו והשידה עם המראות שלמרגלות המיטה יצרו תערובת מוזרה של חשש וביתיות. שני הרגשות היו שלובים זה בזה, קשורים לנצח בכל מה שקשור לקיו.

עיניי נחו על השידה שבתוכה היו הצעצועים הרבים של קיו. צעצועים שהוא נעל. האם אי פעם אשתוקק לכאב כפי שהשתוקקתי אליו בעבר?

זיכרון הפעם שבה הכריח אותי להגיע לאורגזמה הציף אותי בעוצמה. השטיח ששרט את ברכיי, הכאב בלסת כשמצצתי את הזין שלו, הטעם המלוח שלו כשהתפוצץ ושפך את גבריותו במורד גרוני. התגעגעתי לתאווה. התגעגעתי להיעדר העכבות בינינו. התגעגעתי לאהבת הכאב.

״אני לא משקרת. אני באמת מרגישה טוב יותר. אני לא צריכה אמבטיה.״

״אז מה את כן צריכה?״ הוא לקח את ידי והניח אותה על ליבו. חום גופו הבעיר את קצות אצבעותיי ולא יכולתי להפסיק להביט בדרורים ובגדר התיל שעל החזה שלו.

״אני צריכה אותך,״ לחשתי, כמהה לבערה, לרעב המיני המכלה. אבל למרבה האימה התאווה הזו לא הייתה שם. או שהליבידו שלי טרם התעורר או שהוא התקלקל.

את יודעת מה התקלקל. את פשוט לא רוצה להודות בזה.

השתקתי את קולי ונשאתי את עיניי.

קיו ישב קפוא במקומו ונראה כמו יצור שחציו פסל וחציו מפלצת. ״שקר נוסף. קֶסקֶה זֶ׳ה ווֶה פַר דֶה טוואָה?״ מה אעשה איתך? הוא רכן קדימה ועיניו הבהירות בחנו את עיניי, חדרו מבעד להגנות שלי, חשפו דברים שלא רציתי שהוא יראה אי פעם.

״אמרתי לך להפסיק לשקר לי.״

״אני לא משקרת.״

הוא נחר בבוז ופניו נמתחו.

״יש דבר כזה יותר מדי מידע. תן לי זמן ואז לא אצטרך להסתיר ממך דבר.״

״נתתי לך זמן בעבר ותראי מה קרה. בנית מבצר ונעלת אותי מחוצה לו. היית כל כך קרה, לכל הרוחות, כל כך פאקינג בלתי מושגת. תסלחי לי אם אני לא מאמין שלא תעשי את זה שוב.״ קיו הניף את ידו ואצבעותיו נאחזו בגרוני.

קפאתי ונלחמתי בשני רגשות: ידעתי שקיו לא יכאיב לי, לא כמו שמעיל־עור הכאיב לי. ידעתי שהכעס שלו נובע מתוך אהבה. אבל לא יכולתי לעצור את הבעתה שבעבעה בעורקיי או את עיניי הנפערות לרווחה, שגילו את סודותיי. הייתי קורבן, וקיו לא ידע להסתדר היטב עם אנשים שבורים.

המבט שלו האפיל וליבי פעם בחוזקה תחת אצבעותיו. ״למען השם, טס. את אפילו לא מסוגלת להניח לי לגעת בך. איך לכל הרוחות נתת לי לזיין אותך אתמול?״

נשכתי את שפתי כדי למנוע מעוד שקרים להתגלות. הנחתי לקיו להכות אותי אתמול משום שהוא היה צריך לזכור מי הוא לפני שיהיה מאוחר מדי. הענקתי את כאבי והייתי מוכנה לעשות זאת בשמחה בכל לילה עד סוף חיי כדי שיהיה מאושר. אבל זה אילץ אותי לשקר. לזייף משהו שקודם לכן היה חלק ממני, בדיוק כמו שגרימת כאב הייתה חלק מקיו. היינו ניגודים מושלמים זה עבור זה וכעת הדמויות שלנו התעמעמו, נעכרו.

כשהוא הביט בי אתמול, הכרחתי את הזיכרונות ואת העבר המזוויע שלי להסתלק. כשהוא הכה אותי, ההתכווצות בתוכי לא נבעה מהנאה, אלא מאימה. הרשיתי לקיו להאמין שזו תאווה.

לא רציתי לפגוע בו. הוא לא צריך לדעת את סודי הנורא. זה ישבור את ליבו ויפער בינינו פער עצום. הזמן יסייע לי להחלים. הזמן יתקן את הכול.

באמת.

הייתי חייבת להאמין בזה.

בקול מדוד ככל שיכולתי, אמרתי, ״אני אוהבת שאתה נוגע בי. זה היה משמעותי מאוד בשבילי לשכב איתך אתמול.״ הרמתי את ידי והסרתי את אצבעותיו מגרוני. הצגתי את הטבעת המשובצת יהלומים מול עיניו ואמרתי, ״אתמול הצעת לי נישואים. הצעת לי את חייך, את הונך. לעולם לא אוכל להשיב לך על כל מה שעשית למעני. תן לי לנסות למצוא נורמליות באהבה שלי אליך ובקבלה של כל מה שאתה צריך לתת לי.״

קיו הביט בי בזעף ועיניו הבריקו. ״את אומרת שתיתני לי בשמחה לקשור אותך ולהצליף בך בשוט תשעת הזנבות ברגע זה? שאת תהיי רטובה, תתנשמי ותכמהי בתאווה אל הזין שלי, ממש כמו שנהגת לעשות בעבר?״

ליבי דילג בפראות. למה הוא חייב לשאול שאלות חקרניות כאלה? הוא יודע. הייתי טיפשה כשחשבתי שהוא לא. האם הוא ניחש שאני כבר לא כמהה לגבול הנהדר שבין כאב לעונג? ״כן,״ התנשמתי. ״אתן לך את הכול. ממש כמו שאתה נתת לי.״

קיו אחז בידי וסובב את טבעת הזהב שעטפה את אצבעי. היהלומים נצצו אפילו באור השחר וליבי זהר משום שידעתי שקיו הטמיע שבב עיקוב בתוך מתכת הזהב, כדי שתמיד ידע איפה אני. הנחמה בידיעה שהוא יכול למצוא אותי הייתה עצומה. המפלצת שלי תבוא, ממש כמו שבאה בעבר.

״את מסתירה ממני כל כך הרבה, אבל את שוכחת שאני מסוגל להריח פחד.״ עיניו ננעצו בעיניי, ״את מתחרטת שאמרת כן? יש לך ספקות בנוגע לנישואים איתי?״

״מה? לא!״ חנית של אימה פילחה את ליבי. ״למה אתה בכלל שואל את זה?״ משכתי את ידי בחזרה והבטתי בו בזעף. ״התשובה החיובית שלי הייתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. אם נודף ממני ריח של פחד, זה משום שאני לא מרגישה ראויה לך.״

״ראויה?״ קיו נחר בבוז. ״את לא מרגישה פאקינג ראויה, אחרי כל מה שקרה לך בגללי?״ הוא העביר את ידיו בשיער והביט בי בכעס. ״את עדיין לא מבינה.״

הדופק שלי הלם בקול והזיכרונות שאיני מרשה לעצמי לזכור הכו בי: הלב המדמם המזוויע שקיו הניח לרגליי. כנפי העורב השחורות שהוא ענד כמלאך השחור שלי, כשהייתי מסוממת והוזה. איך אוכל להרגיש ראויה למישהו נעלה כל כך ממני?

״לא. אתה זה שלא מבין. באתי אליך כמתנה. אתה שיחקת במוח שלי, גרמת לגופי לבגוד בי והראית לי דברים שמעולם לא הייתי חזקה מספיק כדי לרצות בעצמי לפני שפגשתי אותך. לא רק ששלחת אותי מכאן כי חשבת שתהרוס אותי, אלא שטבחת כנופיה שלמה של סוחרים בבני אדם כדי להציל אותי.״ גרוני נחנק מהתרגשות. קיוויתי שאוכל להראות לו עד כמה אני מעריצה אותו, עד כמה אני אוהבת אותו. חצי מנשמתי בערה באור בהיר כאור כוכבים, ואילו החצי האחר היה טבול בזוהמה ובחורבות.

״נתת לי לא רק את האימפריה שלך ואת אהבתך, אלא גם את הפחד הגדול ביותר שלך. אתה חושב שאני לא יודעת כמה קשה היה לך לתת לי לקשור אותך ולהתעלל בך? הנחת לי להיות האדון שלך, קיו. איך אוכל אי פעם לגמול לך על זה?״

ציפיתי שקיו יצרח. שימנה את הדרכים שבהן גמלתי לו על פי ההיגיון הדפוק שלו, אבל הוא רק קם מן המיטה והלך לאמבטיה.

הדלת נטרקה. חיכיתי באמצע המיטה כדי לשמוע את המים במקלחת או משהו נשבר בעוד קיו מוציא את זעמו על החפצים.

שניות לאחר מכן הדלת חרקה על ציריה וקיו חזר לחדר בסערה. ״אני אגיד לך איך את פאקינג יכולה לגמול לי. את יכולה להתחתן איתי. היום. אני לא מוכן לחכות יותר.״ המבטא המתנגן של קיו מילא את החדר והצליף בי בבהילות.

״לא מוכן לחכות יותר? הצעת לי נישואים רק אתמול.״

״אל תתחצפי, טס. אלא אם את רוצה שאטיל את גופך הנפלא על המיטה ואזיין אותך. כשאת מתווכחת, זה סם התשוקה הנורא מכול ואני יודע שאת לא רוצה אותי.״

הוא צעד הלוך ושוב כמו חיה בכלוב ואמר בזעם, ״הידיעה שאת מוכנה לפשק את רגלייך למעני הורסת לי את היכולת להבחין בין טוב לרע.״

הוא לא השאיר לי ברירה. הוא צדק, לא רציתי אותו. לא כל עוד הזעם קרן ממנו בגלים ארגמניים. אבל כן רציתי את החיבור. רציתי שיזכיר לי שלא הרחקתי אותו ממני למרות שניסיתי כל כך. רציתי להתנצל ולא רק במילים.

קיו הסתובב ופתח מגירה בשידה. הוא הוציא מתוכה חולצות ותחתונים והתפרץ, ״תתלבשי. אנחנו הולכים.״

קמתי מהמיטה וצייתּי מייד. ״לאן אנחנו הולכים?״

״הולכים מכאן. הולכים מכל הזיכרונות.״

נעצרתי למרגלות המיטה וקימטתי את מצחי. ״אתה לא יכול לברוח מזה. רק הזמן יעזור לנו לשכוח.״

קיו התקרב אליי באיטיות. הגזרה הנמוכה של מכנסיו הבליטה את זקפתו הנוקשה ואת שרירי ירכיו. הוא התנשא מעליי בזעף, ״אני לא בורח ממשהו, אסקלאב. אני בורח לעבר משהו. העתיד שלנו לא קבוע מראש ונמאס לחיות בעבר. הגיע הזמן להפוך אותך לשלי לתמיד. אני לוקח אותך למקום שבו איש לא יוכל למצוא אותנו.״

״טס, טוּ דוֺר?״ טס, את ישנה?

עיניי נפערו מייד וננעצו בעיניו הבהירות של קיו. חייכתי אליו חיוך רך וטלטלתי את ראשי, ״לא ישנה.״ אילו זה היה תלוי בי, לעולם לא הייתי נרדמת שוב. רציתי להפסיק לחוות מחדש את הסיוטים שלי ולחיות בהווה, שעליו הייתי הרבה יותר אסירת תודה.

קיו זעף, אבל חיוך קל החל להתגנב לשפתיו. ״כמעט הגענו. לא רציתי שתחמיצי את זה.״

ליבי הכה בצלעותיי ואישר לי שאני עדיין בחיים ושזוועות העבר נגמרו.

הבטתי מבעד לחלון המטוס האליפטי, אל עבר האוקיינוס הנוצץ ואל היבשה שבאופק. אני בדרכי להינשא! מהרגע שבו קיו ענד לי טבעת, הוא נראה כאילו אחז אותו שד. הוא מיהר קדימה, גרר אותי מהר יותר ויותר אל הרגע שבו אומר את נדר נישואיי. זה היה מטורף למהר, מטורף להינשא בכזו בהילות, אבל כל מה שיכולתי לעשות היה להחזיק מעמד ולא להרפות מן המערבולת הקסומה הזו.

״אני לא אחמיץ רגע,״ הכרחתי את עצמי לחייך חיוך קורן. קיו הביט בעיניי ונרגע. הוא נראה נאה ועוצמתי כל כך. קצה התחבושת שעל החותם הצרוב בעורו בצבץ מבין הכפתורים הפתוחים של חולצתו הירוקה.

נהמת מנועי המטוס נחלשה מעט ככל שהתקרבנו לקרקע. כבר התרגלתי לעושרו של קיו – למסוק שלו, לאחוזה, לאימפריית הנדל״ן. אבל לעולם לא אוהב את המטוס הזה.

יותר מדי זיכרונות היו קשורים במושבי העור בגוון השמנת ובעץ הדבשי. ראשית נמכרתי לו, ויצאתי מדעתי מפחד בעת שפרנקו התבונן וחייך כמו השטן, ואז טסתי במטוס הזה כשקיו שלח אותי הביתה אל בראקס, אחרי שהפך את עולמי על פניו.

״אני פאקינג אוהב שאת מחייכת.״ הוא קם, חצה את המעבר הצר וכרע לרגליי. הבטן שלי התהפכה כשראיתי אותו כורע מולי. לעולם לא אתרגל לאופן שבו הוא מביט בי או לעצם הכרת התודה שקרנה מעיניו.

פעם הייתי בטוחה שהחיים גרמו לי לעבור ייסורי גיהינום כדי שאהיה ראויה לקיו – למתנה יקרת הערך, האהבה האמיתית. עכשיו, אחרי ריו, המחשבות שלי לא השתנו. להפך, הן אוששו. עברתי גיהינום כדי שאהיה ראויה לקשר היקר מכול הזה.

הייתי חייבת להיטהר באמצעות הרשע כדי להבין מהי שלמות.

״את מרגישה את זה? את מרגישה קלה יותר? חופשייה יותר? אין תרופה טובה יותר לבעיות שלך ממקום חדש.״ הוא נשען על ברכיו ורכן קדימה, עד מרחק נשיקה. הלשון שלו נשלפה והוא ליקק את שפתו התחתונה. הבטתי בו.

הבטן שלי התכווצה ועצרתי את נשימתי המרפרפת, ״אני מרגישה. אני מרגישה...״ מפוחדת ומלאת תקווה ומבועתת ומאושרת ו...

עיניו של קיו ננעצו בפי. לא יכולתי לנשום. ״מה את מרגישה, אסקלאב?״ אט־אט, ידיו הגדולות נחו על ברכיי הנתונות בג׳ינס. בזמן שהוא לבש מכנסיים שחורים וחולצה ירוקה בהירה, אני לבשתי ג׳ינס מעוצב וסוודר מעטפת עם צעיף לבן תואם. בצרפת לא היה חם כשקיו דחק בי לצאת במהירות מן הבית ולעלות אל המטוס.

ידיו של קיו נעו מעלה וצרבו אותי מתחת לבד העבה. האות ״ק״ הייתה צרובה בצווארי והיא בערה בחום, מייחלת שינשק אותי שם, שיתבע עליי בעלות.

״תגידי לי, מה את מרגישה?״ קולו הפך צרוד וחרוך והחזה שלו עלה וירד.

לא יכולתי להזדקף. עצמותיי נמסו וגופי כולו היה נתון תחת כישופו. הרשיתי לעצמי להיסחף, בניסיון נואש להישאר ברגע, ללבות את בערת התשוקה האיטית שבדמי. ״את האצבעות שלך. את החום שלך. אני מרגישה את הנשימה שלך על פניי. את השפתיים שלך קרובות עד כאב לשפתיי.״

אצבעותיו של קיו הפכו לטפרים על ירכיי והצמידו אותי למושב העור הרך. ״את מרגישה כמה אני זקוק לך? כמה אני רוצה לבעול אותך? בדרך שלי, עד הפאקינג סוף.״ עיניו זהרו ושלחו אל ליבי ניצוצות. ״אני רוצה אותך, טס. רוצה כל כך.״

זיכרונות שבהם הוא בועל אותי במסוק ערפלו את ראשי.

רציתי אותו מעבר לכל שפיות באותו יום. המחשבה שיצליף בי, שימלא אותי, הפכה אותי לפראית... וכעת כל מה שהרגשתי היה זמזום קל של השתוקקות – כה עמומה בהשוואה למכת הברק שהרגשתי בעבר.

הוסיפי דלק. תלבי את הלהבה.

הנחתי לו לשלוט בי וקיוויתי שהצורך שלי יגדל. הנהנתי. גניחה קטנה נפלטה משפתיו כשידיו ליטפו מעלה, החליקו על ירכיי, אחזו במותניי והצמידו אותי למקומי.

״תרשי לי לבעול אותך? כאן? עכשיו?״ קיו מלמל בעודו מחכך את שפתיו בשפתיי בנשיקה־לא־נשיקה מתגרה.

״כן,״ התנשמתי. ״קח אותי. כאן, עכשיו. בכל מקום. אני רוצה...״ אני רוצה להיות שוב אני. אני רוצה להיות חופשייה.

כדי למנוע ממחשבותיי להתרוצץ, חפנתי את פניו, כולי נרגשת מהחלקלקות המחוספסת של לסתו. הוא התגלח, אבל לא הסיר את כל הזיפים. אהבתי את המראה הלא מרוסן שהיה לו למרות בגדיו היקרים.

״מה את רוצה?״ הוא מלמל ופיו היה קרוב כל כך לפי.

״אני רוצה...״ אני רוצה להיות מסוגלת לאהוב שוב את הכאב. אבל זה היה כמו לבקש משאלה חסרת סיכוי מכוכב נופל. יכול להיות שלעולם לא אוכל למצוא שוב את התשוקה בכאב, לא אחרי הדברים שהם הכריחו אותי לעשות.

״תאמרי את זה, אסקלאב.״

מה לומר? את האמת הנוראה שהרסתי את הנישואים שלנו עוד לפני שהם החלו? או שאולי הוא רוצה לשמוע עוד שקרים שיספרו לו שלא הפכתי להיות הצל של עצמי?

קיו לא זז וחיכה שאדבר.

החזה שלי כאב כשניסיתי לאזור אומץ.

״אני רוצה שתנשק אותי. תגרום לי לשכוח את הכול מלבד הלשון שלך, הטעם בפיך והצורך שלי בך.״

קיו לא היסס.

שפתיו מחצו את שפתיי וראשי נצמד אל משענת הכיסא. גנחתי כשלשונו חדרה אל פי באותו ביטחון עצמי ובאותה שתלטנות מוכרת. היה לו טעם של אפלה ושל חטא שגרם לי לרצות ללכת אחריו עד סוף העולם.

הוא הטה את ראשו, ליקק את לשוני ועודד אותי לנשק אותו בחזרה. ונישקתי אותו – חזק יותר, ברצון רב, כשאני רועדת בידיו בעוד הוא גונח. האוויר בינינו נטען ועטף אותנו ברשת הדוקה של חום וצורך. רציתי עוד, רציתי להראות לו כמה אני חייבת לו, ולכן תפסתי את ידיו והנחתי אותן על שדיי. ברגע שידיו הגדולות כיסו אותי, הוא איבד שליטה ונישק אותי בפראיות אכזרית.

שפתיו פצעו את שפתיי, מלהיטות, ממיסות. הוא בלע אותי אל תוך עולמו לעומק חורך נשמה. כל ליקוק של לשונו עזר להשיב אותי לחיים. כל ליקוק השיל מעליי את האפרוריות והעניק לי שוב צבע.

המגע שלו נעשה נוקשה. התכווצתי כשהוא צבט את פטמותיי מבעד לבד החולצה. בעבר הכאב הצפוי היה מטיס אותי אל השמיים, אבל כעת הוא כיבה את תאוותי. בועות ההשתוקקות והתסכול המיני התפוצצו בדמי והותירו אותי קרה וחסרת חיים.

לא. תפסיק .

שנאתי את העובדה שהפכתי לקרה ומרוחקת כל כך. כה מותנית לברוח מכל סוג של כאב.

קיו נדרך והמגע שלו קפא.

לא יכולתי לאפשר לו לנחש עד כמה אני שונאת לחוש כאב – הוא הפך אותי מרטובה ליבשה, ממרוצה למסתייגת.

אסור שהוא ידע.

״קיו... אלוהים, תגרום לי לשכוח. בבקשה, תגרום לי לשכוח,״ התנשפתי אל תוך פיו. בבקשה אל תנחש.

קיו לא נישק אותי בחזרה, אלא נסוג ונעץ בי מבט בהיר ומשתק. צמרמורת מבשרת רעות חלפה בגבי. מה אם לעולם לא אמצא שוב את החלק הזה שלי? אסור לי להרשות לו להתחתן איתי במחשבה שאני האחת המושלמת עבורו, כשאני כבר לא רוצה את החגורות או השלשלאות או השוטים שלו.

חפנתי את לחיו, התנשמתי במאמץ ונאבקתי בדמעות הצורבות. ״נשק אותי. תעשה לי כל מה שאתה רוצה.״

הכאב בעיניו כמעט חשף את ייאושי. פניו הפכו אטומות לגמרי. ברכּות, הוא הפנה את ראשו והצמיד נשיקה לכף ידי. ״אלוהים. אני רוצה. כמה שאני משתוקק להכאיב לך, לנשק אותך, לזיין אותך.״ הוא הסתיר את רגשותיו מאחורי מסכה שעטה בקפידה וחייך, ״אבל אני מעדיף להימנע. רק להביט בך ולפנטז את כל מה שאני רוצה לעשות, אבל לא להרשות לעצמי לעשות זאת.״

ליבי נשבר. קיו פשוט שיקר. הוא שיקר כדי לתת לי מרחב, כדי שלא אחזור אל המקום האחד שהוא שנא וחשש מפניו יותר מכול – אל המגדל שלי.

הוא רכן לעברי והביא עימו את חומו ואת ניחוח ההדרים המשכר שלו. ״תפסיקי.״

לא ידעתי מה להפסיק. את המחשבות האפלות שלי? את האימה מהאפשרות שאהרוס את הדבר הכי טוב שקרה לי?

השלכתי את זרועותיי סביב צווארו, משכתי אותו אליי והצמדתי את פי אל פיו. הדחקתי את אינסוף השאלות שהתרוצצו בראשי והעמדתי פנים.

מצאתי נחמה בגילום התפקיד של שפחה מספר חמישים ושמונה שאינה שבורה, זו שקווינסי מרסר לא הצליח לשלוח מעליו. השקעתי בזה את כל יכולתי.

אבל זה לא הספיק.

קיו חבט בכף ידו בחזי והצמיד אותי לכיסא. ״את לא יכולה לשקר במילים ואת לא יכולה לשקר במעשים. תפסיקי. פשוט תפסיקי לעשות ממני טיפש ולחשוב שאני קונה את הבולשיט שלך, טס.״

חשקתי את שפתיי בכוח והשפלתי את עיניי. שנאתי את עצמי. שנאתי את זה. פאקינג שנאתי את מעיל־עור ואת גבר־לבן.

״אני לא יודעת איך להפסיק,״ לחשתי. לא היו לי שום ספר הדרכה ל"החלמה" או הוראות לפינוי הזוועות מנשמתי. נכנסתי למערכת היחסים עם קיו באמונה שהוא יוכל להשתנות או שהוא ימצא את האיזון בין האור לאפלה, אף על פי שתמיד ידעתי שייתכן שאקבל בתמורה רק מעט שבמעט.

אבל קיו הפתיע אותי לגמרי. הוא נתן את חייו כדי להציל את חיי, כשהניח לי להרוג את התפיסה העצמית שלו רק כדי להחזיר אותי לחיים. וכעת אני מבקשת ממנו עוד. הרבה יותר מדי.

קיו כנראה הבין על מה אני חושבת, הבין את פחדיי, כי שפתיו התעקלו בתסכול. ״טוּז׳וּר אן טרן דֶה מֶנטיר.״ עדיין משקרת.

עצרתי את נשימתי כשהוא משך אותי קדימה. התרגשות מילאה אותי כשנשך קלות את תנוך אוזני. פיו החם גרם לי לרעוד כשנגס קלות בעורי. ״זה גורם לי להיות כל כך פאקינג קשה בשבילך, אסקלאב. הידיעה שאת תהיי שלי, שלי לגמרי, אשתי. הידיעה שאהיה אחראי לאושרך מעניקה לי כוח שלא ייאמן.״ ראשי צנח לאחור כשקיו נישק את כל מורד צווארי עד לעצמות הבריח שלי ומלמל על עורי, ״ואני מתייחס לאחריות שלי ברצינות תהומית. אגרום לך לחזור ולהיות מאושרת, אני נשבע.״

דמעות פרצו מעיניי. כל מה שרציתי לעשות היה לטבוע. לטבוע בתוך ההבטחה שלו. לטבוע בביטחון הזה, להרשות לו להילחם במקומי.

גופו של קיו נדרך וידיו ננעצו בירכיי. קולו השתנה לנהמה, ״וכשתהיי שוב מאושרת, אבעל אותך בכוח כזה שתצרחי. אני אראה לך בדיוק כמה פאקינג מאושר עשית אותי כשאמרת לי כן.״ שיניו ננעצו בעורי.

כאב .

״תהרגי אותה. אם לא, אני אקטע את אצבעותיה בזו אחר זו.״ קולו של מעיל־עור שאג בראשי.

קפאתי.

לא. תישארי. אל תיזכרי.

אימה נוקבת פילסה לעצמה דרך בכל הכוח אל תוך ליבי. זוועה וגועל כיסו אותי בקרח ובברד.

״תכי אותה, פוטה. צייתי לנו או שנעשה את זה בעצמנו, בצורה גרועה פי עשרה.״

כאב – זה לא כלי של אהבה אלא נשק של שנאה. זה מחריד. זה ברברי.

בבקשה...

שנאתי את העובדה שלא יכולתי למנוע מהרוע להכתים את חיי. שנאתי את החולשה שלי.

עצמתי את עיניי בכוח והתרכזתי בנשימתו החמה של קיו, באופן שבו שיניו סגרו עליי בכוח כמו טורף. הוא לא פצע את עורי, אבל האיום בכאב הספיק כדי להוציא אותי מדעתי.

הבלונדינית עם קעקוע יונק הדבש התעוררה לחיים מאחורי עפעפיי. היא הייתה שרוטה ופצועה קשות. אני זו שעשיתי לה את זה. בטני התהפכה, רציתי להקיא.

תישארי איתו. תישארי בהווה. תישארי מוגנת.

התא היה קטן מדי. האוויר היה מחניק מדי. האור הפך לאפלה, וריחות של טחב ושל זיעה עלו ממעמקי סיוטיי.

״טס, טס!״ קיו נסוג לאחור ואחז בלחיי בשתי ידיו. ״אלוהים אדירים, טס.״ הזעם שלו היה כמו ואקום שינק ממני את האימה באותה מהירות שבה היא מילאה אותי.

בכל מקום שבו היו ריקבון וזיכרונות מצחינים, נותרו רק נשימתי המואצת והבחילה שמילאה אותי.

פקחתי את עיניי. מבטו של קיו ננעץ בתוכן. הוא ניסה לחדור פנימה ולעקור מתוכי את השדים שבי. חייכתי חיוך מאיר ככל האפשר, ״סליחה. הטיסה מעוררת בי בחילה.״

קיו רטן ונעמד. ״שקרים. מה אמרתי לך הרגע?״ פניו התעוותו לכדי מסכה של זעם ועלבון. ״זה השקר האחרון שאניח לך לשקר. בשקר הבא לא יהיה לי אכפת אם את מפוחדת, אני אכריח אותך לומר את האמת.״ הוא חצה את המעבר הקטן והתיישב בכיסאו בישיבה נוקשה.

שיט.

התנשמתי בכבדות והבטתי סביבי בניסיון לחשוב על דרך לתקן את זה – לתקן את עצמי. העיצוב המהודר או המטוס המוארך לא סיפקו לי רמז לתשובה כיצד לסלק את הפחד ממוחי ולהיות חופשייה.

התרתי את חגורת הבטיחות וחציתי את המרחק הזעיר בינינו. הפעם היה תורי לכרוע ברך ולהציב את עצמי בין ברכיו הפשוקות של קיו. עצם גודלו, האכזריות שהקרין, גרמו לי לבטוח בו, בכך שהאמין שיוכל לתקן אותי.

״הלוואי שהיה לי משהו אחר לומר. זה כאילו כל הזמן אני רק מתנצלת.״

קיו נאנח ולרגע חששתי שהוא ישלב את זרועותיו ויתעלם ממני, אבל אז הוא הסיט תלתל בלונדיני ממצחי ואמר בלסת חשוקה, ״הלוואי שיכולתי לעקור מתוכך את הזיכרונות כדי שיניחו לך. הלוואי שיכולתי להרוג את המנוולים האלה שוב. אני רוצה לשכוח שאני אנושי ולהניח למפלצת הפנימית שלי לקרוע אותם לגזרים.״

גופו של קיו נדרך כולו ורטט מזעם. פעם הייתי נדלקת מזה, מפחדת ומסתקרנת מזעמו של קיו. כעת, אחרי כל מה שעבר עליי, הוא כבר לא הפחיד אותי. הזעם שלו מילא אותי שמחה – הוא יעשה הכול, יהיה כל אדם, למעני. המתנה המופלאה הזו הכאיבה לי מרוב הכרת תודה.

הנחתי את ידיי על ברכיו, ״גם אני הייתי רוצה את זה.״ תחושת הבד החלק על גבי גופו הקשה גרמה לליבי להחסיר פעימה.

״מה עוד היית רוצה?״ הוא תבע לדעת, כי הרגיש שלא אמרתי הכול. הוא תבע לדעת את האמת.

הזדקפתי והתוודיתי, ״אני צריכה שתבטיח שלא תשנא אותי. אם אדע שיש לך סבלנות, אתקן את עצמי. אני נשבעת.״

קיו טלטל את ראשו בעצב, ״מזה את מפחדת? שלא תהיה לי סבלנות ושאעזוב אותך כי את נאבקת בדברים שאת מסרבת לגלות לי?״ הוא הזדקף במושבו והביט ישירות לתוך עיניי. ״האם נתתי לך סיבה לפקפק בכך שאמתין לך, אפילו עד אחרי המוות אם זה יידרש? האם נתתי לך סיבה לחוש חוסר ביטחון?״

שיט. יש לו כישרון לגרום לי רגשות אשמה. איך אוכל לבקש ממנו לחכות לי, כשבסודי סודות האמנתי שהוא יעזוב אותי הרבה לפני שאשתקם?

״לא. אני מצטערת.״ כתפיי נשמטו. כל חלק בי היה כבד וקר. ״היית אליי רק עדין ותומך.״

״אני אולי מתעצבן ומתרגז בגלל כל מה שהם עשו לך – זו זכותי, כבעלך לעתיד – אבל אני נשבע לך: אני מתייחס לקשר בינינו ברצינות. כשאומר את המילים ׳עד שהמוות יפריד בינינו׳, אני אתכוון אליהן. אין דרך להימלט אחרי שתחתמי על החוזה, טס. תקראי לי מיושן או מנוול רכושני, אבל את שלי. לנצח.״

ליבי הצמיח כנפיים והפחד שמא ישליך אותי מעליו התפוגג. האמנתי לו.

לא משנה כמה זמן ייקח לי להתאושש, הוא יהיה שם בשבילי לאורך כל הדרך.

״לא הייתי הוגנת כלפיך. זֶ׳ה סווי אה טוּאַה, קיו.״ אני שלך.

פניו איבדו את הנוקשות והבהוב של הערצה חימם את מבטו. הוא משך אותי מעלה והניח אותי במושב שלידו. בראשו חלפה מחשבה והוא קפץ את שפתיו לפני שהכניס את ידו לכיס האחורי. הוא הוציא משם משהו מלווה ברחשושי קמטוטים. ״לא התכוונתי לתת לך את זה, אבל אני חושב שאת צריכה תזכורת לעוצמת הרגשות שלי כלפייך. כן, את שלי, אבל אני פאקינג לגמרי שלך.״ הוא נתן לי את הנייר המקומט, הסתובב בכיסאו והביט בזעף מבעד לחלון.

מנועי המטוס צרצרו וגרגרו כשירדנו במהירות מהעננים אל הקרקע. האיים שבאופק היו כעת פרושים מתחתינו, מנוקדים בבניינים ולידם רצועה של מסלול נחיתה אפור. טבעת האירוסים שלי קרנה בקשתות צבעוניות כשליטפתי את הפתק שהיה עדיין חמים.

הבטתי בנייר המקופל כאילו אני בטוחה שמחכה בתוכו בשורת איוב. מעולם לא ציפיתי שקיו יכתוב מכתב אהבה. אם לא רצה שאקרא את זה, למה הוא נתן לי אותו?

״תקראי, אישה. זה לא ינשוך אותך,״ מלמל קיו והמשיך להביט מבעד לחלון.

עצרתי את נשימתי, פתחתי את הקיפול והחלקתי את הדף המקומט. מראה כתב ידו הגברי של קיו גרם לי להתאהב בו שוב. כל מה שעשה היה מושלם.

אסקלאב... טס,

את לא תראי את זה – ממש כפי שלא אומר לך דברים מסוימים על אודותיי גם אם נהיה נשואים זמן רב מאוד.

פאק. נשואים.

אני? מעולם לא חשבתי שאחווה את מה שאחרים רואים בו מובן מאליו. עד שאת הגעת אליי, כמובן. נחתת על סף דלתי וגזלת את ליבי ברגע שנלחמת בי על שולחן הביליארד. מעולם לא התגריתי ככה ומעולם לא הייתי מבולבל כל כך.

ניסיתי להגן עלייך מפניי, אבל מעולם לא חשבתי שאיאלץ להגן עלייך מפני המנוולים שמעורבים בחיי הנלוזים. אכזבתי אותך, ואני לא חושב שאי פעם אוכל להתגבר על מה שאת סבלת – והכול בגללי.

עברת עינויים באשמתי.

אני יכול להבטיח לך את העולם. אוכל לעקור את ליבי ולהגיש אותו לרגלייך. אוכל לכתוב לך סונטות, שירים ומילים שנועדו לבטא את האשמה ואת החרטה שאני חש. אבל דבר לא יגרום לכאב להיעלם...

פעם היית חזקה כל כך ועכשיו את חזקה עוד יותר. את חושבת שאת שבורה, אבל אני רואה את האמת. לא רק שניתקת ממני ואת מכריחה אותי להתמודד עם הגרוע שבסיוטיי, אני מרגיש אותך נעלמת עם כל רגע.

אבל לא תוכלי לעזוב אחרי שתאמרי את נדרי הנישואים. ברגע שתחתמי ותהפכי לגברת טס מרסר, הנשמה שלך תהיה שייכת לי. את תהיי שלי באמת, ואני אהיה בעלך לנצח. אולי אז הפחד ייעלם.

פאק, אני ממש מקווה כי אני יוצא מדעתי עם כל יום שחולף. אני משתגע כשאני חושב על האפשרות שתצאי מן הדלת ותעזבי.

ברגע שתהיי שלי באמת, אולי יהיה לי אומץ להראות לך חלק ממה שהחבאתי כל חיי. אני רוצה לפתוח בפנייך את עולמי. אני רוצה לחלוק את כל מה שאני. אני רוצה ללמד אותך את כל מה שאני יודע.

שיט, טס, את לא מבינה. האם את מבינה שאני לא זה שבידיו הכוח – אלא את. את זו ששולטת, וזה הורג אותי להודות בזה.

האם אי פעם תסלחי לי? האם אי פעם תביטי בי כמו בעבר? האם אי פעם תפסיקי לחשוב שאם לעולם לא היית פוגשת אותי, לא היית נחטפת בפעם השנייה? אילו רק פאקינג שלחתי אותך הביתה כשהייתה לי הזדמנות, אילו רק מנעתי מן האפלה להתגבר, אילו רק – החוכמה שבדיעבד היא מקוללת.

אבל אילו הייתי שולח אותך ממני, חיי היו נותרים כשהיו. ריקים. בודדים. אז אני לא ממש יכול להתחרט על כך שהתאהבתי בך, אף שהצורך שלי כמעט הביא למותך.

את מבינה? זה מעגל אכזרי. סחור־סחור. אני הסיבה לכאב שלך, אבל אני רוצה ממנו עוד. אני הסיבה לכך שנשברת, אבל אני רוצה להיות זה שמרכיב אותך מחדש.

אני כזה מנוול אנוכי.

סלחי לי, סלחי לחטאיי ואני אפתח את נפשי ואניח לך להיכנס.

כמה אירוני שאת חוששת שאעזוב אותך. כמה פתטי שאת חושבת שאת לא ראויה לי. האמת היא שאני מבועת מהאפשרות שסוף־סוף תראי איזו מפלצת אני ולא תחושי כלפיי דבר מלבד בוז. אני פאקינג דפוק.

את חושבת שאני בלתי מנוצח, אבל אני לא. אני חלש. יש לי חולשה אלייך ולכל מה שאני טועם כשאני איתך.

תגידי כן. בבקשה, פאקינג תגידי כן.

אם תשיבי בחיוב, אהיה האדון הכי טוב והבעל הכי מסור שהעולם ראה אי פעם. אתן לך חיים מלאים בחוויות ובתשוקה.

סוף־סוף נמצא שלווה באפלה...

לא היה סיום. כמעט כאילו קיו לא היה מסוגל לכתוב ולו עוד מילה אחת, אפילו לא נקודה שתסיים את המכתב החושפני כל כך.

חייתי בשקר. שקר שבמסגרתו חשבתי שאני רק אוהבת את קיו. לא אהבתי אותו, הערצתי אותו. סגדתי לו. חייתי בזכותו.

אור וצבע ושמחה ואושר נתנו לי כוח לסלק מעליי את האשמה ולקבל את מה שקיו הראה לי.

לסלוח לו? לא היה על מה לסלוח. שנינו היינו קורבנות של סיבה ותוצאה... חיילים קטנים במשחק של אושר ואובדן. היה לנו זה את זה. ניצחנו בסופו של דבר, למרות כל מה שעבר עלינו.

״אני לא צריכה לומר את נדריי, קיו. אתה כבר בעליה של נשמתי.״ הבטתי בדמותו הקפואה, ״אני לא צריכה לסלוח לך, משום שאין על מה לסלוח, אין על מה. אתה לא אשם בדבר. שום פשע. שום חטא.״ חיכיתי לאות שיבהיר שהוא מקשיב. הוא נותר על כיסאו ללא תזוזה ורק ניע קל בזרועו העיד שהוא שמע אותי.

צמיגי המטוס נחתו על האספלט כשעברנו מטיסה לדהירה על המסלול. ליבי נותר בעננים, מרקד בידיעה שגבר כה נאמן ומדהים כמו קיו אוהב אותי.

עברתי מלהיות לא רצויה לנערצת. השינוי בעולמי היה מטלטל כל כך, שלא היה לי מושג איך נעמדתי ואיך ירדתי בעקבות קיו במדרגות אחרי שהגענו לטרמינל. התקיימתי בבועה של הערצה כשקיו הוביל אותי אל הלימוזינה השחורה הנוצצת ויצאנו משדה התעופה. לא דיברנו, היינו חשופים מכדי להסתכן ולהודות שהמכתב שלו עשה את מה שהמילים לא יכלו לעשות.

הוא נתן לנו תקווה.

כשישבנו בבטחת הלימוזינה קיו פנה אליי ושאל ברכות, ״עכשיו את מבינה?״

עיניי מיהרו אל עיניו וננעצו במבטו המיוסר. ״עכשיו אני מבינה.״