מפלצת בעיניו 3: מטרה על גבינו

matara_al_gabenu-4 פרק 1

קאריסה

"נמר לא יהפוך חברבורותיו."

ג'וֹזֵפֶּה ויטאלה לא נוטה ללכת סחור סחור. רוב הזמן הוא מדבר בחידות, משהו שבנו ירש ממנו, אבל עיקרי דבריו תמיד ברורים כשמש. הוא יודע מה שהוא יודע, ומרגיש איך שהוא מרגיש, ובסופו של דבר, הוא לא יהסס להגיד את הדברים כהווייתם.

נמר לא יהפוך חברבורותיו.

הוא מדבר על איגנציו.

"אבל הוא השתנה," אני אומרת, עיניי נופלות על שולחן העץ הקטן בינינו, כאילו באופן לא מודע כלשהו אני מטילה ספק בדבריי. הוא מתנהג אחרת, נכון, אבל אני יודעת שזה לא בהכרח אומר שהוא השתנה באמת.

האם הוא מסוגל להשתנות? אני לא יודעת.

האם אני בכלל אמורה לרצות שהוא ישתנה?

עברה יותר משנה מאז שקליע שיסע את גופי במבואה בבית בברוקלין, אם כי החזה שלי כואב כאילו זה קרה אתמול. הפצע הפיזי החלים, אבל הלב שלי הוא סיפור אחר לחלוטין.

חלק ממנו נותר שבור.

הוא כנראה תמיד יהיה שבור.

לפני שישה שבועות, נאז הציע לי נישואים. באמת הציע לי, בניגוד לפעם הקודמת. הפעם, כשאמרתי כן, ידעתי בדיוק למה אני מתחייבת. אני יודעת איזה מן אדם הוא. אני יודעת מה הוא עשה, מה הוא רצה לעשות. באותו לילה כבר אמרנו "כן" זה לזו במלון האם־ג'י־אם גרנד בלאס וגאס, וכל לילה מאז ידעתי שקיבלתי את ההחלטה הנכונה.

כי הוא השתנה.

הוא השתנה.

אבל השתנה באיזה מובן בדיוק?

ג'וזפה מניח את ידו המחוספסת והמיובלת על שלי, לוחץ אותה קלות כדי לחזיר את תשומת ליבי אליו. שפתיו משוכות בחיוך, אבל זה לא חיוך שמח. הוא גובל ברחמים.

אני כמעט יכולה לשמוע את מחשבותיו.

ילדה מסכנה, את לא מבינה למה הכנסת את עצמך.

"את יודעת, אומרים שאם מכניסים צפרדע לסיר מלא במים רותחים, היא מייד תקפוץ החוצה," הוא אומר. "אבל אם תכניסי צפרדע לסיר מים קרים ותעלי את הטמפרטורה לאט, היא תישאר שם, כאילו שום דבר לא השתנה. את מבינה מה אני אומר?"

מצחי מתכווץ נוכח התפנית בשיחה. "לא."

"את הצפרדע, ילדה, ואיגנציו? הוא מבשל אותך בעודך חיה, ואת בכלל לא שמה לב."

אני רוצה להתווכח איתו. אני רוצה להגיד לו שהוא טועה. כי הוא טועה. הוא טועה. אבל המילים היחידות שאני מצליחה לחשוב עליהן הן 'הוא השתנה', ואני בכלל לא בטוחה איך להסביר אותן. הוא עדיין נאז, עדיין אותו איגנציו, עדיין מאיים, אבל ויטאלה לא הראה את פרצופו... לא לידי, בכל אופן.

עם זאת, אני יודעת שג'וזפה לא מסוגל להבחין בין שתי המסכות. הוא מביט בבן שלו ורואה רק את המפלצת שהוא נעשה לאורך השנים. הוא לא יכול לראות את הגבר שהוא היה פעם, או את הגבר שהוא עכשיו, הגבר שהוא נשבע שהוא מנסה להיות.

הוא עדיין נעלם באמצע הלילה לפעמים. עדיין מנהל אותן שיחות נלחשות פה ושם. הוא עדיין פרנואידי, ומגונן יתר על המידה, וזהיר מאוד, אבל הוא לא אכזר. הוא לא ערמומי. אני מבינה אותו. הוא מבין אותי. הוא לא מתייחס אליי בכפפות של משי, אבל הוא גם לא נותן לי יותר ממה שאני מסוגלת לשאת. הוא מתייחס אליי כאל בן אדם, לא רכוש, אם כי, או.קיי... הנטייה שלו לרכושנות יכולה לפעמים להיות עזה למדי.

הוא חידה. פאזל יפיפה ולעיתים מפחיד, שאני עדיין מרכיבה, חלק אחרי חלק.

לג'וזפה, לעומת זאת, אין כל עניין בהחלמה של בנו. אין לו עניין בעובדה שהוא השתנה. מבחינתו, נאז שבור מעבר לכל תקנה.

לפני שאני מצליחה לחשוב מה לומר לג'וזפה, משהו חוץ מה'אבל הוא השתנה' הרגיל שלי, דלת המעדנייה נפתחת והפעמון מצלצל בעוצמה. אני בכלל לא צריכה להסתכל כדי לדעת שזה הוא. יש משהו באופן כניסתו, בצינה שבאוויר, בחום של מבטו, שאומר לי שנאז הגיע.

ג'וזפה לא מסתכל עליו, אבל אני יודעת שגם הוא חש בזה.

"פּוֹרְקַה וָאקַה," הוא רוטן, ונאנח בקול כשהוא מסיר את ידיו משלי, דוחף את הכיסא שלו לאחור וקם. הוא ממשיך להביט בפניי, ורחמיו מתחלפים בתסכול. "את רוצה קצת עוגיות? אולי עוגיות קינמון?"

הוא הולך בלי לחכות לתשובה.

כעבור שניות אחדות, הכיסא מולי זז שוב וגוף נוסף מתמקם עליו. אני מעיפה בו מבט, מחייכת כשהוא רוטן בלחש, "אני מזיע פה כמו זונה בכנסייה."

הם דומים מאוד, נאז ואבא שלו, אבל לא תתפסו אותי אומרת את זה לאף אחד מהם. גברים עקשנים.

"דווקא פה, מכל המקומות," הוא אומר ומרים אליי גבות מצידו השני של השולחן. "יכולתי להשיג לנו שולחן ברגע האחרון בלה ברנדין, או אפילו לקחת אותך לפאראגון שוב, אבל לא... את רוצה שניפגש לצוהריים במעדנייה האיטלקית של ויטאלה."

אני מושכת בכתפיי. "האוכל פה טוב."

"אני לא יכול להתווכח עם זה, אבל האווירה טעונה שיפור."

ג'וזפה חוזר, מניח צלחת עוגיות קטנה על השולחן מולי. הן כל־כך טריות עד שאני מריחה את תערובת הקינמון והסוכר החמימה. "אה, אתה מתנה משמיים," אני אומרת כשאני חוטפת עוגייה ולוקחת ביס. מעולה.

נאז מגלגל עיניים. הוא מגלגל עיניים.

"אתה מתכוון להזמין ארוחת צוהריים?" שואל ג'וזפה בחוסר סבלנות ונועץ מבט בבנו היחיד. "או שאתה מתכנן סתם לשבת פה?"

"תלוי," עונה נאז.

"במה?"

"אם אתה מוכן להגיש לי אוכל."

ג'וזפה רוטן לעצמו ומסתלק, עובר אל מאחורי הדלפק ודוחף את הדלת הדו כיוונית בגסות.

הוא נעלם במטבח.

"נו, אז זה אומר שאנחנו אוכלים?" אני שואלת.

"זה אומר שאני מזמין," אומר נאז. "או שהוא נכנס לשם כדי להכין לנו אוכל, או שהוא מתקשר למשטרה כי אני שוב מסיג גבול. אבל אני כל־כך רעב, שנראה לי שזה שווה את הסיכון."

נאז קם, ניגש לדלפק הראשי ומזמין שני כריכי ספיישל איטלקיים.

הוא משלם ומסתובב בחזרה אל השולחן, אבל לפתע עוצר. "אין לך במקרה את העיתון של היום, נכון?" הוא שואל את הצעיר שעובד בקופה, אחד משלושת העובדים היחידים שג'וזפה משלם להם לעזור לו. הוא בדרך כלל עושה את רוב העבודה בעצמו, מסיבה כלשהי. גאווה, אולי. עקשנות, כנראה.

לפני שהבחור מספיק לענות, ג'וזפה צועק מהמטבח. "תקנה בעצמך את העיתון הדפוק!"

נאז מניד בראשו וחוזר לכיסא שלו. "אני מניח שכבר ברור לך ממי קיבלתי גנים של שמוק."

"הוא לא שמוק," אני אומרת, וממשיכה לדחוף את העוגייה לפה. "וגם אתה לא, לצורך העניין. אתה פשוט, אתה יודע... קצת אינטנסיבי."

"אינטנסיבי," חוזר נאז. "זאת גם דרך לתאר את זה."

והוא ללא ספק אינטנסיבי. הוא מתפקד בעוצמות גבוהות יותר מכל אדם אחר. עיניו הכחולות־בהירות ננעצות בי במבט נוקב, בוחנות את פניי באיטיות, בקפידה, צופות בי אוכלת את העוגייה כאילו המחזה מדליק אותו. אני מרגישה את פניי מתחממות כשסומק עולה בהן. "למה אתה בוהה בי?"

הוא מתקרב אליי, חיוך בזווית שפתיו, גומותיו מבזיקות לשנייה. "למה לא?"

האוכל שלנו מוכן בתוך דקות אחדות. מתברר שג'וזפה החליט להגיש לו את האוכל, ככלות הכול. אני מתנפלת על הכריך ברגע שהוא מונח על השולחן, אבל נאז מהסס. הוא מסתכל על הכריך, מפרק אותו באצבעותיו, עיניו מצטמצמות קצת כשהוא בודק את תוכנו.

"לכל הרוחות, איגנציו," צועק ג'וזפה, שיוצא מהמטבח. "פשוט תאכל אותו, לעזאזל!"

שנייה חולפת.

ועוד אחת.

ועוד אחת.

אני לא חושבת שהוא יאכל אותו, אבל אז... הוא אוכל. הוא מרים אותו ולוקח ביס קטן, לועס בזהירות. אני לא מאמינה.

אני לא רוצה לעשות עניין גדול מהעובדה שהוא אוכל במעדנייה של אבא שלו, אוכל שעד לא מזמן הוא לא היה מעז לגעת בו. אני לא רוצה לעשות גלים, כמו שאומרים, ולציין שג'וזפה לא איים לזרוק אותו לרחוב אפילו פעם אחת. אני לא רוצה להתרברב, אבל אין לי שליטה על זה. אני מרגישה שאני מחייכת בסיפוק. הוא השתנה. הוא באמת השתנה.

המילים 'אמרתי לך' עומדות על קצה לשוני.

"רואים?" אני אומרת כמעט בעליצות כשאני צופה בנאז אוכל. "ידעתי ששניכם —"

אני לא מספיקה לסיים את המשפט הזחוח שעמדתי לומר. קולי דועך כשקולות נפץ רמים מהדהדים במעדנייה בזה אחר זה.

בום

בום

בום

לפני שאני בכלל מספיקה להגיב, נאז כבר על רגליו, הוא תופס את השולחן והופך אותו, דוחף אותי לרצפת המשבצות מאחורי הרהיט. אני נוחתת על הרצפה. בחוזקה. מעווה את פניי, המומה, אני מציצה מעבר לשולחן, צופה באימה בזכוכית שמכסה את קדמת הבניין נסדקת תחת הקליעים שפוגעים בה.

קליעים.

פאקינג קליעים.

מישהו יורה על המקום.

כל שאר האנשים נשכבים על הרצפה, מתרחקים מתוך דחף טבעי, כולם מלבד נאז... ואבא שלו, לצורך העניין. שניהם נשארים לעמוד, ממשיכים להביט קדימה שעה שהזכוכית הכהה רועדת ונסדקת בין סורגי המתכת, בלי להישבר ולקרוס פנימה.

היא חסינה מפני כדורים.

שניות ספורות. זה כל הזמן שעובר. תריסר יריות בזו אחר זו, והמכונית מתרחקת במהירות, גלגליה חורקים, מעלים עשן. אני בקושי מצליחה לראות אותה מבעד להרס, אבל אני יודעת שהיא שחורה, גוש אפל של מתכת שממהר להסתלק לפני שייתפס.

ליבי הולם בחוזקה, חזי כואב מעוצמת הפעימות. אני נשנקת, מתאמצת להסדיר את נשימתי, אבל קשה לי. קשה לי מאוד. דממת מוות משתררת במעדנייה בעקבות הירי. נראה שהיא נמשכת נצח. כולנו המומים. בסופו של דבר, נאז מסובב את ראשו, מביט בי ברוגע ומציע לי את ידו. אני עדיין שפופה על הרצפה.

"את בסדר?" הוא שואל, אם כי הוא לא נשמע מודאג במיוחד. אני לא יודעת אם הוא פשוט נהיה אדיש לדברים כאלה, או שהוא ידע שאנחנו מוגנים פה.

"אני, אה..." קולי רועד, כל גופי רועד כשאני מניחה לו לעזור לי לקום. "כן, נראה לי."

הוא סוקר אותי במבטו, ממשיך לאחוז בידי, ואז מפנה את תשומת ליבו אל החלון. אנשים קמים מסביבנו, חלקם נמלטים מהמקום בפחד בזמן שג'וזפה ממשיך לעמוד שם בשקט, בוהה בחלל האוויר.

הוא בהלם.

אני לא יודעת מה לומר. אני לא יודעת מה לעשות.

מישהו פאקינג ירה הרגע לכיוון המעדנייה.

ויש לי הרגשה שויטאלה יגרום להם לשלם על זה.

אלא שבשלב הזה אני לא בטוחה איזה ויטאלה.

"אתה," נוהם ג'וזפה, לא שמעתי כעס כזה בקולו מאז הפעם הראשונה שנאז הביא אותי לפה. קולו מבעבע בזעם, בחמה, בגועל. ראשו נפנה ועיניו מייד מתמקדות בבנו. נאז מסתכל על אביו כשהוא שומע אותו, ארשת פניו אדישה.

"צא מפה! צא מפה, ואל תחזור!"

אני המומה מכדי לעשות משהו מלבד לעמוד שם ולהסתכל. נאז, מצד שני, בכלל לא נראה מופתע. הוא בוחן את אביו לרגע, ואז מסתכל עליי, מושך אותי אליו. הוא כורך את זרועותיו סביבי ואני מחבקת אותו בחזרה, אוחזת בו חזק.

"בפעם הבאה," הוא לוחש, "תבחרי מקום אחר לאכול בו."

ובמילים אלה, הוא מרפה ממני.

במילים אלה, הוא נעלם.

זה קורה כהרף עין. לפני שאני מספיקה לקלוט מה קורה, הפעמון מעל לדלת מצלצל ונאז כבר לא עומד לידי. מצחי מתכווץ, גופי עוד רועד, ואני רצה אל הדלת, מופתעת שרגליי עוד מצליחות לשאת אותי. אני פותחת את הדלת במשיכה ומתפרצת אל המדרכה, קוראת בשמו. "נאז? נאז!"

אני מסתובבת במעגלים, אבל הוא איננו. זה קרה כל־כך מהר. הוא עזב את המעדנייה והשאיר אותי פה.

הוא פשוט... השאיר אותי פה.

כפי שאמרתי, הוא השתנה.

נאז של פעם, בחיים לא היה עושה את זה.

סירנות מייללות במרחק, מתקרבות בזמן שאני עומדת שם, עיניי נודדות אל חזית המעדנייה. שברי זכוכית מכסים את המדרכה, וגם כמה מהקליעים שניתזו מהפגיעה. החלון עצר אותם מלחדור פנימה, אבל הוא לא היה חסין להרס.

הוא מרוסק.

אנשים רצים ברחוב, צועקים זה לזה, מהומה פורצת בשכונה.

ירי ממכונית חולפת לאור יום.

זה אחד מהדברים שאימי הזהירה אותי מפניהם כשסיפרה לי סיפורי אימה על המפלצות שמנהלות את הרחובות האלה. נאז תמיד אמר שאני לא צריכה לפחד, שאין לי ממה לפחד, אבל אני... אני מפחדת.

מה לעזאזל קרה הרגע?

אני חוזרת למעדנייה בדיוק כשהמשטרה מגיעה. ג'וזפה סוף סוף מסתובב במקום, עוזר לאנשים לקום, מנסה להרגיע את הלקוחות שנשארו. קולו שקט, כמעט מרגיע, כשהוא מדבר איתם, כל כעסו יצא מהחלון כשהבן שלו הלך.

אני נשענת על הקיר ליד הדלת, גולשת אל הרצפה, כורכת את זרועותיי סביב ברכיי כשהשוטרים עטים על המקום. אני מעורפלת, שומעת אבל לא מקשיבה לדבר ממה שקורה סביבי, עולמי מטושטש לגמרי, עד שמישהו קורא בשמי.

"מיס ריד?"

אני מרימה את ראשי ורואה פנים מוכרות מביטות בי. הוא כה קרוב עד שהצל שלו מכסה אותי, עוטף אותי בפקעת עגמומית. מאיימת. הבלש ג'יימסון.

בפעם האחרונה שבה ראיתי אותו, בדיוק נוריתי. הוא ביקר בבית החולים כשהתאוששתי, רצה לשמוע את הצד שלי. זה היה כאילו הוא ציפה שאסתור את ההצהרה של נאז, שאספר להם שהוא איכשהו עשה משהו רע, אבל לא יכולתי. למרות כל אותן הפעמים בהן נאז הציב אותי בסכנה, באותו יום הוא הציל אותי. אפילו הרופא אמר את זה. נאז הציל את חיי. הבלש עזב, אמר שהדלת שלו פתוחה אם ארצה לשקול מחדש את ההצהרה שלי, אבל לרגע לא עלה בדעתי לבגוד בגבר שאני אוהבת.

כי למרות כל מה שקרה, שאלוהים יעזור לי, אני באמת אוהבת אותו.

אני אוהבת אותו יותר משאי פעם חשבתי שאפשר לאהוב.

אני מכחכחת בגרוני, מופתעת שקולי מתפקד כשאני אומרת, "ויטאלה."

מצחו של ג'יימסון מתקמט כשהוא כורע לפניי, כאילו הוא חושב שאם יהיה בגובה העיניים שלי, דבריי יישמעו הגיוניים פתאום. "מה?"

אני מושיטה את ידי השמאלית, מראה לו את הטבעת על אצבעי. "אני כבר לא מיס ריד."

אני רואה את השינוי בהבעת פניו כשהוא מבין, את קור הרוח שלו מתפוגג. הוא שולח את ידו, אוחז בידי ומטה אותה כדי להביט בטבעת. היא פשוטה, יחסית... ככל שנאז מסוגל להיות פשוט, בכל אופן. טבעת זהב פשוטה משובצת בכמה יהלומים קטנים.

זאת הייתה טבעת הנישואים של אמא שלו.

"את... באמת התחתנת איתו." קולו תואם את הבעת פניו. "מתי זה קרה?"

"לפני כמה שבועות," אני אומרת בשקט, מושכת את ידי מאחיזתו, העובדה שהוא נגע בי לא מוצאת חן בעיניי, ואני יודעת בבירור שהיא לא תמצא חן גם בעיני נאז. העובדה שהוא מדבר איתי לא תמצא חן בעיני נאז.

"טוב, ובכן, גברת ויטאלה," הוא אומר ונעמד שוב, השלווה המעושה חוזרת אל פניו כשהוא מתנשא שוב מעליי. "יש לי כמה שאלות קצרות בשבילך, אם לא אכפת לך."

"אכפת לה," הקול חודר אל החלל הקטן מסביב לנו. ג'וזפה. הוא גבוה מהבלש בכמה סנטימטרים. "אם יש לך שאלות, אתה יכול לשאול אותי. היא לא יודעת כלום. היא בסך הכול אכלה פה. היא צופה מהצד, חפה מפשע."

ג'יימסון מצמצם את עיניו בתגובה להפרעה. "אם זה נכון, אני לא מבין למה היא לא יכולה להגיד לי את זה."

"היא עברה חוויה טראומטית, איזה שמוק הרס לה את ארוחת הצוהריים," אומר ג'וזפה ומצביע מאחוריו, על השולחן ההפוך שלי והאוכל שהתפזר על רצפת המשבצות. "הדבר האחרון שהיא צריכה זה שאיזה בלש חטטן לא־יוצלח ינשוף לה בעורף כאילו היא עשתה משהו לא בסדר."

אומנם לא הייתי קוראת לאף אחד מהם שמוק, אבל אני בהחלט מבינה ממי קיבל נאז את אופיו האינטנסיבי. וואו. אפילו הבלש נרתע לרגע, שוקל את הצעד הבא שלו בדממה. לפני שג'יימסון מספיק לומר עוד משהו, מישהו מחוץ למעדנייה קורא לו והוא מתנצל ויוצא אליו.

ג'וזפה מביט בו, נד בראשו, ומסתכל עליי שוב. "את בסדר?"

אני מהנהנת. "תודה."

"אה, זה כלום. אם איגנציו יתרגז שמישהו הלשין, עדיף שהוא יתרגז עליי."

אני קמה, שמחה לגלות שרגליי מרגישות יציבות יותר עכשיו. "אני לא יודעת מה הוא בכלל עושה פה. הוא עובד במחלק רצח. אף אחד לא מת, נכון?"

אלוהים, אף אחד לא מת, נכון? כולנו היינו בסדר בפנים, תודות לחלונות, אבל אולי המצב ברחוב היה שונה...

"לא, כולם בסדר," אומר ג'וזפה ומשכך את חששותיי. "מזועזעים, אולי, אבל לא נשפך היום דם." הוא עוצר ומביט סביב. "לא פה, בכל אופן."

"אז מה הוא עושה פה?"

"מה נראה לך?" אומר ג'וזפה כלא מאמין ומביט בי בגבות מורמות, כאילו אני אמורה לדעת את התשובה. ואני יודעת אותה. בשנייה שמבטינו נפגשים, הכול מתבהר. הוא פה בגלל נאז. בגלל זה הוא בכל מקום. לא משנה אם מדובר בתחום השיפוט שלו או לא... הוא מנהל מערכה אישית נגד נאז. "זאת לא הפעם הראשונה שהם באו לרחרח פה וזאת גם לא תהיה הפעם האחרונה, לא כל עוד איגנציו עדיין מסתובב בחוץ, חופשי כציפור. הם באים, שואלים שאלות, ואני אומר להם את האמת."

"ומה האמת?"

"שלא פגשתי אותו ושאין לי כוונה לפגוש אותו."

לפתע אני מבינה משהו, משהו שלא ממש חשבתי עליו קודם לכן. ג'וזפה כל הזמן שומר מרחק מהבן שלו, ונאז חושב שהוא עושה זאת מפני שאבא שלו מתעב אותו. הוא אומנם לא אוהב את הדברים שנאז מעורב בהם, אבל אולי, רק אולי, חלק מג'וזפה עושה את זה כדי שהוא יוכל לטעון שהוא לא יודע דבר.

כדי שלא יוכלו להשתמש בו כדי לפגוע בבן שלו.

יכולת הכחשה סבירה.

זה מעשה חסר אנוכיות, במובן מסוים, הוא כמו מקריב את מערכת היחסים שלו עם בנו כדי להגן עליו ככל יכולתו, ואם כי אני לא מכירה את ג'וזפה כפי שהייתי רוצה להכיר אותו, זה נראה לי כמו משהו שהוא עשוי לעשות.

"כדאי שתלכי מפה," אומר ג'וזפה בלי להביט בי, עיניו מרוכזות בחלון המעדנייה המנותץ. "תשתמשי בדלת האחורית, צאי דרך המטבח, כדי שהם לא ינסו לעצור אותך."

אני מהססת, אבל דבר מה בנימת קולו לא מאפשר לי להתווכח. אני לא חושבת שנושאים כאלה פתוחים לדיון במקרה של ג'וזפה, בדיוק כפי שהם לא פתוחים לדיון במקרה של נאז. השוטרים עסוקים באיסוף ראיות לאורך הרחוב עד שאף אחד לא טורח להשגיח על הסמטה האחורית. אני חומקת אליה בקלות, בלי להיתפס, זרועותיי עוד כרוכות סביב חזי הכואב, וחולפת במהירות על פני פחי הזבל מכוסי הגרפיטי, מתרחקת מהזירה.

מונית עומדת בפינה, חונה ליד המדרכה. אני עוצרת אותה ברגע שאני מתקרבת, שמחה שאף אחד לא תפס אותה לפניי.

"ברוקלין, בבקשה," אני אומרת לנהג, מוסרת לו את הכתובת, קולי מתוח. אני מתמקמת במושב, חוגרת את חגורת הבטיחות, מרכינה את ראשי, מפחדת להביט מבעד לחלון, מרגישה כמעט כאילו אני נמלטת מהמשטרה. בבקשה אל תרדפו אחריי. הנהג צעיר, כנראה באמצע שנות העשרים לחייו. הוא חושף שתי שורות שיניים לבנות במראה הקדמית ומשתלב בתנועה.

אם נאז לימד אותי משהו בזמן שבילינו יחד, זה תמיד להיות מודעת לסביבה, לצפות וללמוד. לומדים יותר ממעשים מאשר ממילים. הוא אמר לי את זה כמה פעמים. עיניי מייד עוברות על רישיון הנהיגה של הנהג, שהוצמד ללוח המחוונים של המכונית. אַבֵּלֶה אַבָּטֶה.

איזה שם אומלל.

נאז לא אוהב כשאני נוסעת במוניות. הוא לא סומך על כך שאחרים יגנו עליי מסכנה. אבל לאור המצב הנוכחי, אני מניחה שלא יהיה לו הרבה מה לומר בעניין.

מחשבותיי נודדות במהלך הנסיעה, ואני תוהה לאן הוא עלול היה לברוח, מה הוא עושה עכשיו.

חלק ממני מפחד לדעת.

הנסיעה אורכת כמעט שעה לאור התנועה, והיא עולה שישים דולר. אוף. אני נותנת לנהג שטר של מאה דולר, אומרת לו לשמור את העודף לעצמו. הוא נראה מופתע מהמחווה, שולח אליי עוד חיוך ומודה לי בקול שקט.

הוא לא ניסה לשוחח איתי כל הדרך לפה.

אני מעריכה את זה.

הבית נראה דומם, כמעט מצמרר. אני כבר לא ממש אוהבת לבלות פה את זמני, במיוחד לא לבד. המקום רדוף זיכרונות, ורבים מהם לא טובים במיוחד... זיכרונות מהמריבות שלנו, מהפעם שסיממתי את הארוחה של נאז... זיכרונות מהפעם שהוא רצה להרוג אותי, מהפעם שהבנתי שיש בתוכו מפלצת. שנינו כמעט מתנו במבואה בשני לילות שונים, ואם כי היא נקייה כבר די הרבה זמן, לפעמים, כשאני מסתכלת עליה מזווית מסוימת, אני עדיין רואה שאריות דם.

אנחנו מדברים על מעבר... אנחנו מדברים על זה כל הזמן... אבל משום מה, עדיין לא לחצנו על ההדק, כמו שאומרים, היינו עסוקים מדי בחיי היום־יום שלנו מכדי לקבל החלטה.

עסוקים מדי בניסיון להתרגל למציאות החיים החדשה שלנו.

הוא מתרגל לחייו מחוץ לעסק, ככל שמישהו כמוהו יכול לצאת.

ואני, לחיי כאשתו.

זה מטורף.

אני פותחת את דלת הכניסה במפתחות שלי, ואז נכנסת ונועלת אותה מאחוריי. קילר, הכלב שלי, ישן בסלון. הוא מרים את ראשו כשאני נכנסת, ואז מתקדם אליי בשמחה, מכשכש בזנבו, רוצה לשחק. אני מלטפת את ראשו, מגרדת מאחורי אוזניו הגדולות, אבל אני עייפה מכדי לעשות יותר מדי היום.

אני חולצת את נעליי בבעיטה במקום שבו אני עומדת, וצועדת אל חדר העבודה כשהכלב בעקבותיי. אולי אתפוס תנומה על הספה, אם אצליח לכבות את המחשבות ולהירדם. אלוהים יודע מתי נאז יחזור הביתה. אולי בעוד שעות. אולי בעוד ימים.

"לא לקח לך הרבה זמן."

צווחה מתפרצת מתוכי כשאני שומעת את הקול הלא צפוי, שמבהיל אותי עוד יותר מהיריות. מה לעזאזל? ברכיי רועדות ואני כמעט נופלת על הרצפה בבעתה שעה שעיניי מחפשות את המקור. נאז יושב ליד השולחן שלו בחדר העבודה, בידיו עיתון פתוח, עיניו מרוכזות בו.

"אלוהים, נאז, מה אתה עושה?"

"קורא את העיתון של היום."

"קורא את העיתון של היום," אני חוזרת.

הוא קורא את העיתון הדפוק? ברצינות?

"כן," הוא אומר. "קניתי עותק בדרך הביתה."

"קנית עותק," אני אומרת כלא מאמינה. "בדרך הביתה."

מבטו מרפרף אליי והוא מרים גבה. "למה את חוזרת על כל מה שאני אומר?"

"למה אני חוזרת על כל מה שאתה אומר?"

הוא לא רציני, נכון?

אלוהים אדירים, הוא רציני.

ברצינות?

נאז מניד בראשו, מניח את העיתון על השולחן ואז נשען לאחור בכיסא, משנה תנוחה ופונה אליי. "עכשיו אני מבין למה את שונאת כשאני עושה את זה. זה די מרגיז."

"אני פשוט..." ברצינות, מה לעזאזל? "אני בכלל לא יודעת מה להגיד. אני לא יודעת מה קורה. אתה פשוט... מה אתה עושה?"

מצחו מתכווץ, כאילו אני זאת שלא מדברת בהיגיון, ואולי זה נכון, אבל אני מבולבלת כהוגן. מה הוא עושה פה? הוא נעלם מהמעדנייה, השאיר אותי שם לדאוג לעצמי, רק כדי לחזור ישר הביתה ולקרוא את העיתון הדפוק?

זה לא הגיוני.

"איך חזרת הביתה?" הוא שואל, בוחן אותי בחשדנות.

"במונית."

"חשבתי שאמרתי לך —"

"נו, טוב," קטעתי אותו לפני שבכלל תהיה לו הזדמנות להרצות לי על כך שלא הקשבתי לו. "איך לעזאזל אני אמורה לחזור הביתה?"

"יכולת להתקשר לשירות ההסעות," הוא אומר. "הם היו מגיעים להלס קיצ'ן תוך עשרים דקות, לכל היותר."

"טוב, זאת בכלל לא הייתה בעיה אם היית נשאר."

"הוא אמר לי ללכת," אומר נאז כבדרך אגב, מרים שוב את העיתון, ונפנה ממני. "מה עוד הייתי אמור לעשות?"

"אה... לקחת אותי איתך. לא היית חייב להשאיר אותי שם."

"היית מוגנת שם."

"הייתי מוגנת שם?" אני נושפת בבוז. "איך אתה יודע?"

"כי אני כבר לא הייתי שם."

קולו אגבי. אני לא לגמרי בטוחה איך לענות לו. "אבל איך אתה יודע —?"

הוא מניח את העיתון שוב והפעם מוסיף אנחה נרגנת ומוגזמת, כאילו הוא לא רוצה לדבר על זה. כנראה מוטב שלא אלחץ עליו, אבל אני רוצה לשמוע מה יש לו לומר.

אני רוצה הסבר כלשהו.

מגיע לי הסבר.

"את לא קשת תפיסה, קאריסה, אז אל תתנהגי ככה," הוא אומר ונועץ בי מבט נוקב. "את מסרבת להסתכל על התמונה הגדולה כשהיא מול הפרצוף שלך. איך אני יודע שהם רצו להרוג דווקא אותי? תגידי לי משהו, מתוקה... למי עוד יש מטרה על הגב והיה שם? יש רק סיבה אחת שהם יעשו את מה שהם עשו, ואת מסתכלת עליה." הוא מצביע על עצמו. "אז, כן, ידעתי שאת מוגנת, כי לא הייתי שם. זאת תשובה מספיק טובה?"

אני רוצה להגיד שלא, שהתשובה שלו לא מספקת אותי, אבל אני יודעת שהוא לעולם לא יקבל את זה. ובכל זאת, אני לא מסוגלת לעצור את עצמי. "זאת לא אשמתך, אתה יודע."

"אז מי אשם? את?"

"למה חייב להיות אשם?" אני שואלת וניגשת אליו, מתיישבת על פינת שולחן העץ שלו. "לפעמים דברים פשוט קורים."

"תראי, אני מעריך את מה שאת מנסה לעשות, אבל פשוט... אל תנסי," הוא אומר. "הצעתי את המיטה שלי, וכבר מזמן קיבלתי את העובדה שיום אחד אצטרך לשכב בה. שום דבר שאני עושה — או לא עושה — היום ימחק את מה שעשיתי אתמול."

"מה עשית אתמול?"

הוא נועץ בי את מבטו, ואני יודעת שבשלב הזה עדיף שאזהר כי אין לו כוח לשטויות שלי. הוא נראה עצבני. הוא נראה כמעט כמו ויטאלה. "את יודעת למה אני מתכוון, קאריסה. ההווה לא מפצה על העבר."

"כן, אני מבינה את זה," אני אומרת. "התנצלת, אבל זה לא אומר שהכול נסלח מייד."

"בדיוק," הוא אומר. "ובמקרה שלי, אפילו לא התנצלתי."

"אתה מצטער?"

"לא."

אני לא אמורה לצחוק, כי זה לא מצחיק, אבל אני בכל זאת צוחקת. בוטה כהרגלי. נאז מביט בי, והוא אומנם לא מחייך, אבל אני רואה את הבעת פניו מתרככת קצת, את גופו הופך רפוי.

אנחנו יושבים לרגע בדממה — אני מסתכלת עליו, הוא מסתכל על העיתון — עד שזה נהיה יותר מדי. "זה בכל זאת לא אומר שזאת אשמתך."

הוא מטיח את העיתון בשולחן באנחה מתוסכלת, ומעביר את ידיו במורד פניו. "קאריסה..."

"תראה, אני בסך הכול אומרת שאנחנו אחראים על המעשים שלנו. אנחנו לא אחראים על מה שאנשים אחרים עושים." הוא לא נראה כאילו הוא קונה את מה שאני אומרת, אבל אני בכל זאת ממשיכה. "אז מה שעשית אתמול, כן, זה עליך, אבל מה שמישהו עשה היום בגלל זה? זה עליו, נאז. נקמה מעולם לא נכפתה על אף אחד."

"נצטרך להסכים שלא להסכים."

"אוף, אני צודקת ואתה יודע את זה," אני ממשיכה. "נקמה היא בחירה, חד וחלק. אתה בוחר להתנקם במישהו. תמיד יש לך את האפשרות להתעלות מעל לזה."

נאז מביט בי כאילו צימחתי עוד ראש מתוך הצוואר שלי. אני לא יודעת אם הדברים שלי מחלחלים או לא, אבל אני מקווה שכן. כי כל העניין הזה? אני רק רוצה שהוא ייגמר כבר. אולי בחיים שלנו זה כמו לקוות לנס, אבל זה לא יכול להזיק, לדעתי... לקוות.

"את יודעת," הוא אומר כעבור רגע, ומסיט ממני את מבטו. "היית הרבה יותר כנועה לפני שהתחתנתי איתך."

ושוב, אני צוחקת.

ושוב, כנראה עדיף שלא אצחק.

"שיהיה," אני אומרת ומגלגלת את עיניי, והוא ממשיך לקרוא. אני בוחנת אותו בסקרנות כשהוא קורא, דבריי עוד מהדהדים בראשי. נקמה. משהו בי הניח שזה מה שהוא יצא לעשות, שמשום כך הוא עזב את המעדנייה במהירות, השאיר אותי מאחור. "איך חזרת הביתה, בכל אופן?"

"נהגתי."

"באמת? המכונית שלך לא הייתה בשביל הגישה."

"החניתי בחניה המקורה."

מצחי מתכווץ. "עצרת במקום כלשהו בדרך הביתה?"

הוא מנער את העיתון שלו לעברי וממשיך לקרוא. הוא עצר לקנות עיתון... זה מה שהוא אמר מוקדם יותר.

זה הכול? "לא הלכת לשום מקום אחר?"

מבטו נישא אליי באיטיות, ועיניו מצטמצמות מעט. "לא."

אני מניחה לנושא, יודעת שאני לוחצת על נקודות רגישות. יש לנו מדיניות חדשה, ושנינו מצייתים לה: אני לא שואלת שאלות שאני לא מסוגלת להתמודד עם התשובות שלהן, כי הוא לא ישקר לי, לא משנה במה מדובר. בּוּרוּת, לדבריו, היא ללא ספק המקבילה לאושר, אבל אם אני רוצה לדעת, הוא יספר לי.

זאת הטבת נישואים, אפשר לומר.

אלא שהיא כבר חזרה אליי כמו בומרנג, במיוחד עם הנטייה שלו לכנות בוטה.

כפי שקרה כשהזכרתי את פרופסור סנטינו, והוא אמר לי ישר ולעניין שמצביעון העץ נשבר בתוך כלוב הצלעות שלו.

אז אם הוא אומר שהוא לא עצר בשום מקום אחר, אני בוחרת להאמין לו.

בוחרת בזה, כפי שאני חוששת שהוא ממשיך לבחור בנקמה.