הצווארון הכחול 1: מפלרטטת עם האש

"אלף דולר!" לורן עומדת ומניפה את השלט גבוה באוויר כאילו היא פאקינג פסל החירות. בעצם, זה השלט שלי, לא שלה.

"לורן!" אני נוזפת בה וקמה מהכיסא.

של מי היה הרעיון להחליף את השלטים ולזרוק הצעות מחיר אחת עבור השנייה? בטח לא שלי. למה בכלל זרמתי עם הרעיון שלורן תבחר את הרווק שאיתו אצא לאחר המכירה הפומבית למען משפחות החללים של כוחות ההצלה? ולמה חשבתי שהיא תבחר בשבילי מישהו מתאים? כנראה יצאתי מדעתי.

ברור לי שהשלטים הוחלפו כשהיא קלטה את מאורו ביאנקו עולה לבמה והנוירונים שאחראים על התפקוד המוחי שלי קרסו מייד.

הוא עדיין נראה כמו דוגמן. הזרקור מעל ראשו מאיר את שערו הכהה בגוונים טבעיים, והלסת שלו מפוסלת ומסותתת אפילו יותר משהייתה בגיל שמונה־עשרה.

כל הגוף שלי עולה בלהבות שרק הוא יכול לכבות.

אלה לא הכתפיים הרחבות, המותניים החטובים, הגומות בלחיים או השפתיים הוורודות והעסיסיות שממיסים אותי. אלה העיניים שהופכות מתכלת לכחול העמוק ביותר של האוקיינוס, תלוי במצב הרוח ועומק הרגשות שלו. תוסיפו לכל אלה את גוון הברונזה של עורו – תוצאה של גנטיקה איטלקית משובחת – ואני נמסה לחלוטין.

הקריין פוסע הלוך ושוב בין לורן לאישה נוספת, שתיהן רוצות חתיכה ממאורו ואני באמת לא יודעת אם אני רוצה שלורן תנצח, או שהבחורה השנייה תזכה.

הפטיש הולם בפודיום והשרירים שלי נמתחים כשהוא מצביע על לורן וצועק, "נמכר!"

היא מפילה את השלט באמצע השולחן כאילו מדובר בחבילת שטרות של מאה דולר.

"תודי לי בחתונה שלך," היא מצחקקת.

לורן סבלה את כל השלבים שעברתי כמתבגרת מעריצה של מאורו ביאנקו. מעולם לא סיפרתי לה מה קרה באותו לילה גורלי כשהסעתי הביתה את הבחור השיכור שהייתי דלוקה עליו. הייתי נבוכה מכדי לדבר על זה, אפילו איתה.

"אני לא רוצה את מאורו," אני מוחה על אף שגופי מסוחרר רק מהמחשבה שאהיה איתו לבד לילה נוסף, הפעם בלי גשר בשיניים ובלי משקפיים. אנחנו אולי לא שווים גם עכשיו, אבל הפער בהחלט הצטמצם.

אל תעופי על עצמך, קולי הפנימי מזהיר.

"מה בדיוק קרה פה? אני צריכה להתעדכן." שערה הבלונדיני של ונסה מתנופף מצד לצד כשהיא מביטה בי ובלורן לסירוגין. הפכנו לשלישיית חברות רק כשהגענו לקולג' ונשלחנו לחדר שמיועד לארבע בלי שותפה רביעית. מעולם היא לא פגשה את מאדי שגמגמה בכל פעם שמאורו היה בטווח קילומטר, והיא לא תפגוש אותה גם עכשיו. לא אהפוך שוב לילדה חסרת ביטחון שחושבת שהוא אלוהים.

"אחר כך," אני לוחשת, מסרבת להישאב אל רגעי העבר.

"ככה? אם זה המשחק שאת רוצה לשחק," היא פונה לעבר הקריין המציג את לוקה, אחיו הקטן של מאורו, "אז גם אני יכולה."

כשהמכירה הפומבית מסתיימת שלושתנו לחוצות בטירוף מהדייטים שבחרנו זו לזו. איכשהו כל אחת מאיתנו מצאה את עצמה עם אחד מהאחים ביאנקו. לורן כמעט התנפלה על ונסה שבחרה בשבילה את לוקה, וונסה אמרה שהיא לא תצא עם כריסטיאן כי הוא קצין במשטרה.

ממש כיף.

לאחר שאנחנו משלמות עבור הדייטים שלנו אני מרגישה קצת יותר טוב, כיוון שהכסף מיועד לארגון צדקה נפלא.

אבל אז אני רואה את מאורו בצידו השני של החדר וחושבת שארגיש הרבה יותר טוב אם הדייט שלי לא יפלרטט עם איזו בלונדינית שלא מפסיקה למשש את שרירי הידיים שלו. השניים נראים שבויים בקסם של הרגע. זו האישה שהתמודדה עליו מול לורן? אני מכווצת את עיניי כדי לראות טוב יותר, אבל לא בטוחה.

אם אני כבר פה, כדאי שאבדוק את הסחורה בחדר הקבלה – נמצאים שם כבאים, שוטרים ואנשי חירום חתיכים. אני יוצאת מהחדר ומשאירה את שתי השותפות שלי להתווכח על הדייטים שנבחרו להן.

אולי לוח הזמנים של מאורו יהיה צפוף מכדי להיפגש איתי והדייט הזה לא יקרה לעולם. אף פעם.

את לא באמת מקווה שזה מה שיקרה.

אולי הוא יתנער מהאחריות. בתיכון הוא לא היה בדיוק הטיפוס שנשמע לחוקים. בכל מקרה הם מעולם לא חלו על מלך הנשף ושחקן ההגנה בליגת הפוטבול. אחרים נענשו ונעצרו כשניסו להבריז מבית הספר, אבל מאורו רק היה צריך לנופף בידו ולהיעלם מעבר לפינה. כשכל התלמידים היו צריכים להציג אישור כדי להסתובב במסדרונות בזמן השיעור, מאורו התנהג כאילו המסדרונות הם הממלכה שלו. לא היו לנו שיעורים יחד, אבל השמועה אומרת שבדרך כלל הוא ישן בשורה האחורית בכיתה.

כף יד מחוספסת נוגעת ברכות בזרוע שלי. "סליחה," אומר קול עמוק.

אני מסתובבת וכל הגוף שלי כּבֶה לרגע כשמאורו ביאנקו עומד ממש מולי. העיניים שלו מהפנטות בדיוק כמו אז, בשנים שהיינו בתיכון.

"שמעתי שאת זו שזכתה בי. טוב, לא בי, רק בדייט איתי. אבל אני מניח שטכנית זה אותו הדבר." הוא מנענע בראשו וצוחק לעצמו.

אני מצחקקת.

כאילו אני עדיין בת שש־עשרה. אוף.

הוא מושיט לי יד. "בואי נתחיל מחדש." החיוך שלו מידבק, העיניים שלו מהפנטות, השרירים שלו גורמים לכל אישה לרייר, והינה אני שוב בכיתה י'. "אני מאורו ביאנקו. תודה שהגעת כדי לתמוך במטרה טובה כל־כך."

"היי. אני... מ...מ...מד...יסון קלי."

החיוך שלו גדל והבטן שלי ממשיכה להתפתל, כפות הידיים שלי מזיעות והלב שלי פועם כמו גיטרה בס בלהקת רוק בזמן שאני מחכה בנשימה עצורה.

"נעים להכיר," הוא אומר, מתעלם מהגמגום שלי.

האוויר משתחרר ממני כמו דליפה איטית מבלון והתקווה מתנדפת בשריקה חרישית. הוא לא זוכר אותי. כמובן. בשבילו תמיד הייתי בלתי נראית.