מציאת היהלום הפנימי

הסיפור הפרטי שלי הוא מסע במסלול החיים שהוביל אותי אל נקודה בזמן, שבה אני בוחרת לפגוש אתכם ולהציג בפניכם את תפיסת עולמי, מתוך כוונה להעצים ולחזק כל אחד ואחת מכן, תוך התמקדות ב"יש" ולא ב"אין". מסע ההתחזקות העצמית שאני חווה בשנים האחרונות מאפשר לי לסייע לכם להגיע אל המטרה המרכזית, שהיא לצאת מחוזקים אל העולם, ולחיות את החיים בווליום גבוה ובחיבור לתחושת משמעות.

מנקודת המבט של המטפלת והמאמנת שאני כיום, ברור לי, וכפי הנראה לכולנו, שלחוויות ילדות ולזיכרונות ממסע החיים יש השפעה עצומה על האדם שאנו היום. הלוא מסע חיינו מטביע חותם על מי שצמחנו להיות, ובמסלול חיים אחר סביר להניח שהיינו צומחים להיות אדם אחר שמאופיין בתבניות חשיבה שונות מתוך ניסיון חיים אחר.

ככל שהמשכתי להתקדם במסע החיים למדתי להבין שסך כל החוויות, הזיכרונות והכאבים שנצרבו בזיכרוני הפכו אותי להיות האדם שאני היום, ומצד שני פגשתי גם אנשים רבים שלא מעיזים להיישיר מבט מתבונן בעברם, מתוך הפחד לגעת בכאב.

לצורך כך, פיתחתי כלי שיאפשר לנו להשתמש בזיכרונות העבר כמשאבים ליצירת מציאות חדשה.

הכלי הוא פשוט וקל לשימוש וכל מה שהוא דורש זה מוכנות להתבונן אל העבר וללמוד ממנו על מנת לזהות את מי שהפכנו להיות במהלך השנים. מול הנתונים שיעלו נקבל הזדמנות לבנות אישיות יציבה המודעת לחוזקותיה ופניה קדימה, אל עבר יצירת מציאות מיטבית ומתוך ההנחה שהטוב עוד לפנינו.

הכלי הינו מודל בשפה אימונית לזיהוי חוזקות, ושמו - מציאת היהלום הפנימי.

היהלום הוא דימוי לפוטנציאל הקיים בכל אחד ואחת מאיתנו, שהתהווה מתוך סיפור חיים ייחודי ומקורי.

שנצלול אל הסיפור שלי?

הסיפור הפרטי שלי ראשיתו בבת זקונים לזוג הורים ניצולי שואה מליטא ופולין, שאיבדו את משפחתם במלחמה והיו מסורבי עלייה שנים ארוכות. הם המתינו בציפייה ליום שבו יתאפשר להם להותיר את זיכרונות העבר ולפתוח חיים חדשים בארץ המובטחת. כשנפתחו השערים בשנת 1971, המשפחה הקטנה שלנו עלתה לישראל, זוג הורים ושתי בנות. הייתי אז ילדה בת ארבע.

למרות שגדלתי לאימא מתמטיקאית, עוד מילדות נמשכתי למברשות ולצבעים ובלטתי בכישרון הציור שלי. וכך, מאז ומתמיד נמשכתי לציור פורטרטים נשיים מבלי שיכולתי להסביר מדוע.

בתוכי צמחה נפשה של אומנית מבלי שתהיה לי שליטה על כך. חולמנית, יצירתית ובעיקר שונה.

לא אשכח את תחושת התסכול שליוותה אותי בילדותי עקב כך שאני, הבת של מנהלת חשבונות מדופלמת, לא מיטיבה להבין מתמטיקה. נצרבו בי זיכרונות מרים שבהם אימי משקיעה אנרגיה רבה בניסיון להכין עימי את שיעורי הבית ולהסביר לי נוסחאות מתמטיות סבוכות, וכשהיא מסיימת את ההסבר ושואלת: "הבנת?"

אני מביטה בה נואשת ואומרת: "לא".

עוד בילדותי נצרבה בתודעתי התניה מחשבתית היוצאת מנקודת הנחה שמי שחכם יבין משוואות ונוסחאות מתמטיות. אימי ניסתה שלא לשדר אכזבה אבל אי אפשר היה שלא לחוש בכך. היא נאלצה שוב ושוב לחזור על ההסברים. שתינו חווינו תסכול ואכזבה, היא ממני ואני מעצמי. אז עדיין חשבתי שאם איני מבינה מתמטיקה כנראה זה אומר עליי שאני לא חכמה.

בזמני הפנוי כמובן בחרתי לצייר כי זה הרגיש לי הכי טבעי. הכי קל. לא כרוך במאמץ. ציירתי על כל דבר, כולל על מחברות הלימוד ואף על הרגליים החשופות שלי בקיץ.

מכל עבר שמעתי שוב ושוב את המשפט: "את פוטנציאל לא מנוצל", משפט שהעלה בי תסכול גדול וכילדה היה לי עדיין קשה לזהות מדוע. אף אחד לא אמר לי מהו הפוטנציאל המבוזבז שלי.

כשהייתי בת שמונה לערך התחוללה תפנית. הטלפון צלצל בבית שלנו ועל הקו הייתה מנהלת בית הספר, שבישרה לאימי שאני מחוננת.

אני זוכרת עד היום את הבעת פניה של אימי ששאלה בתדהמה: "מחוננת במה?"

מעברו השני של קו הטלפון הסבירה לה המנהלת שאני מחוננת באומנויות, ומסיבה זו בית הספר בחר בי כַּנציגה הבית ספרית לחוג לנוער שוחר אומנויות בשלוחה של מוזיאון תל אביב.

מי שזיהתה אצלי את הפוטנציאל הייתה המורה לאומנות בבית הספר, שבזכותה הבנתי במהלך השנים את המשמעות העמוקה של המשפט המופלא "כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו", של הרב שלמה קרליבך.

אימי השכילה להבין שמתמטיקאית כבר לא אהיה, ושמוטב לה להשקיע בנטייה האומנותית שלי על מנת שאני אחווה הצלחה, סיפוק ומשמעות. וכך היה.

לאימי היקרה אני מודה על היכולת לזהות את הפוטנציאל הטמון בנפש האומנותית שלי.

למרות שהיא עצמה הייתה בעלת נטייה מובהקת למדעים מדויקים באותם ימים, הייתה לה היכולת לעודד נטייה זו מבלי לחסום לרגע את הנטייה המולדת שלי ואת המשאבים שאיתם הגעתי לעולם ומהווים את הDNA- האישיותי שלי.

מכאן הצטרפתי לחוג, למדתי לנסוע לבד באוטובוס לתל אביב, לביתן הלנה רובינשטיין, הסמוך לתיאטרון הבימה. שם ציירתי, פיסלתי, הכרתי ילדים כמוני, שמעתי לראשונה קריאות התפעלות מכישרוני ואף זכיתי בפרסים ובמלגה.

כבר לא הרגשתי שונה ואפילו לא טיפשה.

דמיינו את המהפך שחוויתי, מילדה מתוסכלת, שאינה מבינה מספרים ונוסחאות מתמטיות סבוכות לילדה שחווה הצלחה בזכות יכולת שהיא טבעית עבורה ומגיעה בקלות, ללא מאמץ וללא היסוס.

באותה תקופה הבנתי שהנטייה שלי לאומנות היא איכות בסיסית באישיות שלי שצרובה עמוק בתוך ה-DNA שלי, סוג של משאב שעימו הגעתי לעולם והוא, בעקבות זיהויו, ניתן לפיתוח, ליטוש ודיוק עד לרמת מצוינות.

עם השנים שחלפו, נצרבה בתודעתי ההבנה שבתקופה ההיא חוויתי לראשונה זיהוי אמיתי של מי שאני ושל שלל היכולות שלי. מילדה שקופה, הפכתי להיות נראית ומוערכת ותחושה זו פיתחה אצלי יסודות ראשונים של תחושת מסוגלות שלא הכרתי עד אז.

תחושת המסוגלות שחוויתי הייתה קצרה בשל גירושי הוריי כשהייתי בת 12.

שנים ארוכות של קשר אומלל בין הוריי הגיעו לקיצם כשאימי הגיעה לרגע שבו לא הצליחה לשאת עוד את המציאות הקשה שלה. היא נסה על נפשה ומצאה מחסה אצל חברת ילדות.

ביום שלמוחרת, קיבלתי החלטה אמיצה, ארזתי תיק קטן שאת רוב תכולתו מילאה בובת פרווה בצורת דונלד דק, נסעתי בשני אוטובוסים עד למשרד בתל אביב שבו עבדה אימי והתייצבתי לצידה.

את הרגע הזה, שבו אנו עומדות מחובקות ויודעות שאנחנו יוצאות אל הלא נודע, יחד, חרטתי עמוק בזיכרוני.

לימים, הבנתי שבאותו יום גורלי צרבתי בתודעה שלי את היכולת שלי לבצע מהלך אמיץ המוּנָע מתוך ערכים ורגשות כנים.

חוש הצדק המפותח שתמיד אפיין אותי לא הותיר לי ברירה.

היה לי ברור שאני רוצה להתייצב לצידה ועשיתי זאת מבלי להביט לאחור.

מאותו יום החיים השתנו ללא הכר.

השינוי הגדול ניתק אותי שוב מעולם האומנות והיצירה, ונאלצתי לוותר על החוג לאומנויות כשעברנו, אימי ואני, להתגורר בעיר אחרת בדירה קטנטנה.

נתלשתי ממעגל החברים שלי וללא ספק הקרקע היציבה נשמטה לפתע מתחת לרגליי ומצאתי את עצמי עסוקה בעיקר בבניית מעגל חברים חדשים ובניסיון נואש למצוא חן שוב בעיני אנשים שלא הכרתי.

הישרדות.

אומַר שאחותי בחרה מתוך אמות המוסר שלה דווקא לתמוך באבי ובהמשך, לאחר חודשים ארוכים, הצטרפה אלינו לאחר שחשה שהוא התחזק.

נשאבתי לעולם שכולו נשים. כאמור, אני, אימי ואחותי.

נשים היו כל עולמי וכך גם הציורים שציירתי שיקפו את המציאות שלי.

פורטרטים של נשים בלבד. נשים ססגוניות, תווי פנים מוקפדים, עצמות לחיים גבוהות וצוואר ארוך במיוחד.

חלפו שנים, השתחררתי מהשירות הצבאי ונסעתי לטיול תרמילאים במזרח הרחוק.

מהופנטת מהעולם הקסום שאליו נחשפתי לראשונה בטיול, טיילתי יותר משנה.

חזרתי ארצה. אימי הייתה מודאגת מכך שאני כמעט בת 22 ועדיין אין לי מקצוע.

בהתאם לטיבה של אימא דאגנית, היא חיפשה פתרון מהיר לסוגיית התעסוקה שלי.

אימי, שהיטיבה לזהות את הנטייה שלי לאומנויות, הציעה לי, בתבונתה, ללמוד איפור, לאחר שנתקלה במודעה מקרית בעיתון.

אני זוכרת היטב את הרגע שבו היא ניגשה אליי עם עיתון בידה ובו מודעה מסומנת בעיגול בצבע אדום. המודעה הציעה קורס באקדמיה לאיפור, ששיווקה מקצוע יצירתי בעולם המדיה.

לא היה עבורי דבר טבעי מזה.

לצייר פניהן של נשים - אבל אחרת. נרשמתי ללימודים. התייחסתי ללימודי האיפור כאל הרפתקה. לא העליתי על דעתי שהזדמנות זו תהווה את הצעד הראשון בקריירה ארוכת שנים. במהלך הלימודים, הבנתי שהבחירה במסלול האיפור אפשרה לי להיפגש באופן מקצועי עם יכולת מהותית מאוד בסל היכולות שלי, היצירתיות והאהבה העזה לאומנות.

במבט לאחור הבנתי: הייתה לי הזכות להפוך תחביב למקצוע.

כשהלימודים הסתיימו פרצה מלחמת המפרץ.

המלחמה גלגלה לפתחי הזדמנות נוספת שהייתה לה השפעה מהותית על חיי.

לימים למדתי שהזדמנויות הן מתנה ומוטב לא לסרב להן.

באקדמיה לאיפור שבה למדתי, התקבלה פנייה בהולה מערוץ 2 הניסיוני (שהחל את דרכו זמן קצר לפני פרוץ המלחמה) למאפרת שתבוא להחליף מאפרת קבועה, שהייתה בעיצומו של היריון וסבלה מהתקף חרדה מאז פרוץ המלחמה.

בית הספר המליץ עליי להיות המאפרת המחליפה עד שהמלחמה תסתיים.

לימים הבנתי שאני חייבת את תחילת הקריירה הראשונה שלי למלחמה. מצאתי את עצמי מגשימה חלום. במעבר חד ומפתיע עברתי ממסדרונות האקדמיה לאיפור היישר למסדרונות אולפני הרצליה כמאפרת טלוויזיה.

התקופה הייתה סוערת. השתלבתי בעבודה אינטנסיבית במהדורת חדשות שסיקרה את המלחמה. מצאתי את עצמי עובדת שעות ארוכות, עד מהרה הכרתי את כולם וכולם הכירו אותי.

חלפו עוד כמה ימים והפכתי להיות המאפרת האישית של מגישת המהדורה המרכזית, וכשהמלחמה הסתיימה, היא הודיעה לי בחן שמהיום והלאה אהיה המאפרת האישית שלה. וכך היה.

חלפו שנים. עבדתי כמאפרת טלוויזיה בתוכניות רבות. בד בבד, כבת לאם יהודייה ודאגנית, היה לי ברור שאיפור הוא לא מקצוע, ולכן פניתי ללימודים אקדמיים.

בשנותיי כסטודנטית מן המניין בסמינר הקיבוצים המשכתי להתפרנס מהאיפור. עבודתי אפשרה לי לפסוח על עבודות של סטודנטים דוגמת מלצרות ושמרטפות. נהניתי מאיפור בתוכניות טלוויזיה קבועות ואף השתלבתי כמרצה מן המניין באקדמיה לאיפור שבה למדתי. עם הזמן צמחתי להיות אחת המרצות המובילות שם, והבאתי לידי ביטוי יכולת נוספת שלי - יכולת התבטאות בכתב ובעל פה מול קהל.

השנים חלפו. סיימתי תואר ראשון בלימודי בימוי תיאטרון והשתלבתי כמנהלת הצגות בתיאטרון הלאומי "הבימה". בשנותיי ב"הבימה" הייתי אחראית אומנם להפקות גדולות, אך תלוש השכר שלי היה דל. נזקקתי שוב להשלמת הכנסה כמאפרת טלוויזיה. השכר שהרווחתי כמאפרת היה כפול ומכופל מזה שהעניקה לי הכשרתי האקדמית.

התפנית הבאה קשורה למי שהפך לימים לבעלי הראשון. הוא היה עוזר צלם צעיר שהכרתי בתוכנית שבה עבדתי כמאפרת מספר שנים ברצף. האהבה בינינו פרחה והחלטנו להינשא. כמו כל זוג צעיר חווינו קושי רב בהתבססות הכלכלית. באותם ימים הכריזה הנהלת תיאטרון "הבימה" על מינוי כונס נכסים עקב קשיים כלכליים, ועל העובדים נגזר קיצוץ כואב בשכר. קיבלנו בשורה מרה - 25% יקוצצו מהשכר הדל שלנו.

התסכול תורגם עד מהרה לצורך עז בשינוי. ארוסי באותם ימים הוא שאמר את המשפט הבא: "יש לך מקצוע נפלא שמפרנס אותך בכבוד כבר שנים. עד מתי תמשיכי להתכחש לו?" המשפט העוצמתי הזה חלחל אל התודעה שלי והחלטנו לחולל שינוי שלימים התגלה כעצום ואמיץ עבורנו.

התחתַנו בקיץ של אותה שנה וקיבלנו החלטה שאנחנו עוברים לניו יורק בעקבות חלומות על קריירה ותהילת עולם.

נסענו.

היה קשה יותר ממה ששיערנו. חודשים ארוכים ניסינו למצוא את מקומנו. בעלי הטרי לא באמת מצא את עצמו בניו יורק, אף שהכמיהה לעיר הייתה שלו. אני, למרבה השמחה, הצלחתי לאחר חודשי חיפוש ממושכים למצוא משרת חלומות.

בעולם האופנה נהוג להיות מיוצגים בסוכנות, וכל איש מקצוע נחשב בתחום ראוי שתעמוד מאחוריו סוכנות בעלת שם.

עברתי בין עשרות סוכנויות מאפרים בעיר, וכולן השיבו את פניי ריקם.

עד שפגשתי את הלן.

הלן היא יהודייה אמריקאית חייכנית שעבדה כסוכנת בסוכנות מאפרים ומעצבי שיער מובילה בשם Bradley Curry. היא החליטה לגייס אותי לשורות הסוכנות שלה, בעיקר משום שהייתי יהודייה מישראל. באותם ימים זה היה היתרון הבולט שלי בעיניה. היא אמרה לי במפורש, במבטא דרומי כבד, כי תיק העבודות שלי הוא בעל ניחוח ישראלי לא מעודכן וכי רק משום שהיא מאמינה בי היא בוחרת לצרף אותי לשורות הסוכנות היוקרתית.

היה זה חלום שהתגשם. מאותו יום נשלחתי לאינסוף ימי צילום עם צלמים אירופאים ואמריקאים במטרה לשנות את פניו של תיק העבודות שלי. עד מהרה דפי המגזינים הישראליים בעלי ניחוח שנות ה-90 שמילאו אותו פינו את מקומם לשערים ולכתבות אופנה עדכניות ממיטב המגזינים: Vogue ,Cosmopolitan ,Marie Claire ועוד רבים אחרים.

התחלתי לעבוד יותר ויותר עבור קטלוגים אירופיים ואמריקאיים בעלי שם. הימים הפנויים הלא מעטים שהיו מנת חלקי בתחילת התקופה בסוכנות הלכו והתמעטו. הפכתי אט אט למאפרת מבוקשת.

למרות שעל פניו נחשבתי למאפרת מצליחה באותם ימים, קשיי הקליטה שלנו בעיר הזרה השפיעו מאוד על יחסינו הזוגיים. כשנתיים לאחר שהגענו יחד לניו יורק הגיעו נישואינו לקיצם.

נותרתי בניו יורק לבד.

ככל שמעגל העבודה הלך והתרחב, מעגל החיים הפרטיים הלך והצטמצם. אומנם נהניתי מנסיעות עבודה לאתרים אקזוטיים ברחבי העולם עם צוותי צילום, אך מנגד חיי הפרטיים נדחקו הצידה.

באותן שנים חוויתי תסכול עצום משום שבחוויה שלי הפכתי להיות אישה שקופה.

הייתי מוקפת דוגמניות יפהפיות, שחקניות עוצרות נשימה, ארוכות רגליים ודקות גזרה וסלבריטאיות מדהימות ביופיין. סביבן פיזזו צלמים, עורכי מגזינים, סטייליסטים ומעצבי שיער שהיו מקסימים ברובם, ולרוב השתייכו לקהילה הגאה הנפלאה ולבטח לא גילו בי עניין.

אני נותרתי מאחור. כאמור - אישה שקופה.

אישה בשנות השלושים לחייה, מתקרבת אל העשור הרביעי, בעלת מראה נאה אך ממוצע. בעיני הסביבה הייתי מאפרת מוערכת, אך הנשיות שלי, היופי שלי ועוצמתי הנשית היו כבויים לחלוטין. איש לא התעניין במה שיש לי לומר ותשומת הלב, כאמור, נותבה לנשים היפהפיות שעל הסט.

חשוב לזכור שבאותה תקופה לא היה לי בן זוג שיחזק את נשיותי ושהנסיעות הרבות שהיו מנת חלקי לא אפשרו לי לפתח קשרים רומנטיים של ממש. גם משפחתי וחבריי היו רחוקים ממני, לא היו לי כל מעגלי תמיכה קרובים וחשתי תקופות ארוכות כאישה הבודדה ביותר עלי אדמות.

השנים השקופות החלישו אותי. שמחת החיים שלי כבתה, לא הרגשתי מספיק יפה ולכן לא חשתי התעניינות של הסביבה בי, ולא הרגשתי שמישהו רוצה שאשמיע את קולי. היה לי מה לומר, אך קולי נדם. כביתי ולא האמנתי שאני ראויה להצלחה.

זהו מעגל של הלקאה עצמית שהחל בנראות שלי, וכרסם עמוק פנימה אל הדימוי העצמי והקבלה העצמית שלי. חלפו עוד מספר שנים ועם הזמן התחזקתי, הרחבתי את מעגל חבריי ואף השקעתי מאמצים רבים בהיכרויות למציאת זוגיות חדשה שאליה ייחלתי.

בשנים הללו התחילה להיצרב אצלי התובנה שהייעוד שלי בחיים שונה מזה שאני עוסקת בו. הבטחתי לעצמי, שכשאחזור לישראל ארצה לעסוק בהעצמה אישית ואסייע לאנשים להתחזק, להתחבר ליופיים הפנימי והחיצוני ולהבין שהבחירה להיות נוכחים ויזואלית בעיני אחרים היא בחירה אישית ומודעת המשפיעה על מעגל ההצלחה בחיים.

אקצר ואספר שבתום יותר משבע שנים בניו יורק החלטתי שאני בוחרת בבית ובמשפחה ומעדיפה למקם את הצורך הזה לפני הקריירה.

ההחלטה לחזור לארץ הבשילה בי סופית ברגע מכונן אחד שנצרב עמוק בזיכרון שלי והייתה לו השפעה עצומה על העתיד שלי.

וכך היה: בסיומו של אחד מימי הצילומים, פסעתי בסנטרל פארק בדרכי הביתה כשאני מגלגלת לצידי מזוודה קטנה על גלגלים ובה תיק איפור.

עיניי צדו אישה יפה ומטופחת, דקיקת גזרה, לבושה בגדי מותגים מכף רגל עד ראש, שנראתה בעשור החמישי לחייה. היא צעדה בפארק עם חמישה כלבים קטנטנים, לבושים בחליפות משובצות ויוקרתיות של Burbury, ענובים בפפיונים, ושוחחה עימם. הבטתי בה, והבנתי שאם לא אדע לעצור את מסע ההצלחה המקצועית שלי בזמן ולא אתפנה לחיי הפרטיים - אֶדְמה לה.

באותו יום קיבלתי החלטה שאם עד גיל 36 לא אצליח למצוא בניו יורק זוגיות שנייה, אוותר על קריירה חובקת עולם ואחזור לארץ בכדי למצוא אהבת אמת ולהקים משפחה.

וכך היה. חודשיים לאחר שמלאו לי 36 שבתי ארצה ברגשות מעורבים ובתחושת החמצה לא מבוטלת. חידשתי מינוי לאתר היכרויות והתמסרתי לתהליך מייגע למדי של מציאת בן זוג.

אולי עליי נאמר: "אין עקשן שלא מצליח".

כעבור שנתיים הכרתי את בעלי השני והנפלא, שי.

יחד עם בנותיו הבכורות מנישואיו הראשונים, הקמנו תא משפחתי חם ואוהב ושנתיים מאוחר יותר נישאנו ועד מהרה הפכתי גם אני להיות אימא. נולדו לנו זוג תאומים מקסימים.

כיום אני מרגישה יפה ואהובה ולבטח לא שקופה עוד, וכמובן מבינה לעומק שהדימוי העצמי נבנה גם מתוך הבחירה להיות נוכחת בעיני אחרים.

עם חזרתי ארצה הבנתי שהחיים שחייתי עד אותו יום לא יספקו אותי עוד, וכי קיימים בי משאבים רבים ויכולות אדירות שלא באו לידי ביטוי עם השנים. הבנתי שהמצב הזה מלוּוה בתחושת החמצה תמידית ומכאיבה.

עם עולם האופנה תמיד היו לי יחסי אהבה-שנאה.

מצד אחד היה זה מקור פרנסה מכובד שאפשר לי קריירה חובקת עולם, ומנגד קוד הנראות האכזר של אותו עולם הותיר אותי תמיד בודדה בתוכו, שקופה ובלתי נראית.

מאז ומתמיד חיה בתוכי מטפלת חדת חושים, רגישה מאוד, סקרנית להבין את נפש האדם ובעלת נטייה לשיחות נפש עמוקות שהיו באות לידי ביטוי עם חברים, לקוחות ועוברי אורח.

באותם ימים הבנתי שהייעוד שלי כנראה מתבסס על אותן יכולות.

יצאתי ללימודים ובמשך יותר מעשור רכשתי מיומנויות בכלים טיפוליים: גשטלט, NLP, דמיון מודרך, ליווי זוגי, אימון אישי וקבוצתי והנחיית קבוצות. פתחתי ערוץ שיחבר אותי למטפלת המעצימה שבי. חרטתי על דגלי לעשות כל שביכולתי על מנת להעצים אנשים, ללמד אותם לאהוב את עצמם, מחזותם החיצונית ופנימה. בתודעה שלי החלו להיצרב מושגים שכיום הם היסודות האיתנים של המודל שפיתחתי, מושגים כגון זיהוי הפוטנציאל הגלום, זיהוי חוזקות, דימוי עצמי גבוה, משאבים, ביטוי עצמי, ערכים, חקר האושר, משמעות ופיתוח שריר החשיבה החיובית והעלאת ווליום החיים.

כל אותם מושגים עלו וצפו מתוך אינסוף שאלות שעלו בי ואלפי שעות של דיונים פנימיים.

צעד אחר צעד במסע התודעתי שעברתי, התחלתי להבין שבחיפוש שלי אחר משמעות אני מבינה שהייעוד שלי והמימוש שלי לא נמצאים בעולמות הישנים. הבנתי שעליי לצאת לדרך חדשה שבה אוכל להשפיע על חיי הזולת, בכך שאעסוק במקצועות טיפוליים ואסייע לאחרים לעבור תהליך של חיבור למשאבים וליכולות קיימים על מנת לזכות בחיים מלאי עניין ומשמעות, תוך שהם מממשים את עצמם עד כמה שאפשר ומפתחים תחושת מסוגלות, בדרך למימוש מטרות, יעדים וחלומות.

בעקבות הלימודים, שאותם התחלתי כאמור עם חזרתי ארצה מניו יורק, חיברתי את העולם הישן שלי לעולם החדש שלי ופיתחתי עם השנים מודל יישומי לזיהוי חוזקות, בעל ארבעה קודקודים, שמתחיל ממעטפת הנראות שמשפיעה נחרצות על הדימוי העצמי ותחושת המסוגלות וממשיך אל שלושת הקודקודים הבאים: הקול שלי, ערכים הטבועים בי ומשאבים.

ארבעת הקודקודים מאפשרים חקירה עמוקה וזיהוי יסודות הפוטנציאל הגלום בנו.

פיתוח המודל נולד אצלי מתוך התהליך שאני עברתי.

מאדם מופנם, חסר ביטחון, שמרבה להלקות את עצמו ומתקשה לקבל ולאהוב את עצמו כתוצאה מהשנים השקופות שחוויתי, התחלתי למצוא אט אט את היהלום הפנימי שלי.

הצעד הראשון החל בשיפור הנראות שלי ובקבלתה. הצעד השני היה למצוא את האומץ להשמיע את קולי, והצעד השלישי היה לבטא את יכולותיי - זיהוי היכולות והמשאבים שלי שהתחדדו במהלך מסע החיים. משאבים אלו היו מנת חלקי עוד מילדות אך בעבר לא העזתי להכיר בהם ולבטח לא לעשות בהם שימוש. הצעד הרביעי היה לזהות את הערכים שעל פיהם אני מתנהלת, שעם השנים הבנתי כמה הם מהותיים במבנה האישיות שלי ושיש להם השפעה עצומה על כל בחירה בחיי.

בניתי מודל יישומי המשלב את כל הכלים הטיפוליים שברשותי ואף הצלחתי לשלבו במאגר התוכניות של משרד החינוך, שבמסגרתו אני מעבירה את הסדנאות שלי לתלמידים ולצוותי הוראה כאחד.

כיום אני גם מטפלת באנשים בטכניקה הייחודית שפיתחתי למציאת חוזקות ומשאבים, שמהווה בסיס לתחומי טיפול ואימון רבים.

מציאת היהלום הפנימי להובלת שינוי בכל תחום.

מציאת היהלום הפנימי למציאת זוגיות ותחזוקת זוגיות.

מציאת היהלום הפנימי לבניית דימוי עצמי גבוה.

מציאת היהלום הפנימי בניהול קריירה ובשינוי קריירה.

מציאת היהלום הפנימי לבני נוער ולילדים.

מציאת היהלום הפנימי לניהול כעסים.

יש לי קליניקה שבה אני מטפלת הן בליווי פרטני והן בזום.

עם השנים פיתחתי ערכות לאימון אישי בנושא מציאת היהלום הפנימי, המאפשרות לכל אחד ואחת להתנסות ולתרגל מצבי תודעה ליצירת דפוסי התנהגות על פי ארבעת הקודקודים של היהלום.

בו זמנית אני מנחה סדנאות אישיות וקבוצתיות לזיהוי חוזקות ולזיקוק פוטנציאל באמצעות מסע התבוננות והתפתחות אישית.

פיתוח היהלום הפנימי הוא מסע שמטרתו לסייע לאנשים להפוך לגרסה מדויקת של עצמם, ולבטא משאבים ויכולות שארוזים בנראות מיטבית ובסט של ערכים.

זיהוי היהלום יסייע לכם להפוך לזמינים להזדמנויות החיים.

הספר הזה, כאמור, מחבר בין עולמות התוכן שלי ומעניק לכם כלים אימוניים לשימוש.

היו "בעלי הבית" של תהליך ליטוש הפוטנציאל שלכם. הספר מכיל תרגילי אימון בסוף כל פרק ורק אם תסכימו לשתף בעולמכם האישי, תחוו תהליך עוצמתי של התפתחות אישית.

כולנו גדלנו על הידיעה שאסור לכתוב בתוך ספרים… בספר הזה רצוי. יש לכם אישור ממני.

הפכו להיות ״בעלי הבית״ של הספר, של התהליך, של הגילוי, של הזיהוי, של ההעצמה, של השינוי. הוא שלכם.

מוכנים לצאת לדרך?