מקום קטן

אם תבקר באנטיגואה כתייר, זה מה שתראה. אם תגיע בטיסה, תנחת בנמל התעופה הבינלאומי וי־סי בירד. וֵרֶה קורנוול (וי־סי) בירד הוא ראש ממשלת אנטיגואה.1 אתה אולי תהיה תייר כזה שישאל את עצמו למה ראש ממשלה מעוניין שיקראו על שמו נמל תעופה — למה לא בית ספר, למה לא בית חולים, למה לא איזה מונומנט ציבורי מרשים? אתה תייר ועוד לא ראית בית ספר באנטיגואה, עוד לא ראית בית חולים באנטיגואה, עוד לא ראית מונומנט ציבורי באנטיגואה. כשהמטוס שלך יתכונן לנחיתה אולי תאמר לעצמך, כמה יפה האי אנטיגואה — יפה יותר מכל האיים האחרים שראית, והם היו יפים מאוד, בדרכם, אבל הם היו ירוקים מדי, משופעים מדי בצמחייה, וזה הבהיר לך, התייר, שיורד בהם לא מעט גשם, ובדיוק כרגע גשם זה מה שאתה ממש לא רוצה, כי אתה חושב על ימי העבודה הקשים והקרים והחשוכים והארוכים שלך בצפון אמריקה (או גרוע מזה — באירופה), שבהם הרווחת כסף כדי שתוכל לבלות במקום הזה (אנטיגואה), שהשמש זורחת בו תמיד והאקלים שלו חם ויבש ומענג בכל ארבעת עד עשרת ימי השהות שלך פה; ומכיוון שאתה בחופשה, מכיוון שאתה תייר, המחשבה כיצד אנשים חיים יום אחר יום במקום מוכה בצורת תמידית ומשום כך חייבים להשגיח היטב על כל טיפת מים מתוקים (בשעה שהם מוקפים בים ובאוקיינוס — הים הקריבי מצד אחד והאוקיינוס האטלנטי מהצד השני) — מחשבה זו לא אמורה כלל לעלות על דעתך.

אתה יורד מהמטוס. אתה עובר את המכס. מכיוון שאתה תייר, צפון אמריקאי או אירופאי — ואם לומר זאת בכנות, לבן — ולא אנטיגואני שחור שחוזר לאנטיגואה מאירופה או מצפון אמריקה עם קופסאות קרטון מלאות בגדים ומוצרי מזון זולים שנחוצים מאוד לבני משפחתו, אתה עובר את המכס במהירות, אתה עובר את המכס בקלות. התיקים שלך לא נבדקים. אתה מגיח מהמכס אל האוויר החם, הנקי: מיד אתה מרגיש טהור, מיד אתה מרגיש מבורך (כלומר, מיוחד), מיד אתה מרגיש חופשי. אתה רואה איש, נהג מונית; אתה מבקש ממנו לקחת אותך למחוז חפצך; הוא נוקב מחיר. אתה ישר חושב שהמחיר הוא במטבע המקומי, כי אתה תייר ובקיא בדברים כאלה (שערי חליפין), ואתה מרגיש אפילו עוד יותר חופשי, כי הכול נראה זול כל כך, אבל אז נהג המונית שלך חותם במילים “במטבע אמריקאי“. אתה אולי תגיד, “אהממ, יש לך מסמך רשמי שמציג תעריפים ויעדים?“ הנהג שלך מציית לחוק ומציג בפניך את המסמך, והוא מתנצל על הטעות הבלתי מתקבלת על הדעת שעשה כששלף מזיכרונו מחיר שונה כל כך (לטובתו) מהמחיר הנקוב. הנהג הזה מסיע אותך למלון שלך במונית שלו, כלי רכב יפני חדש לגמרי. הכביש שאתה נוסע עליו הוא איום ונורא, וזקוק בדחיפות לתיקון. אתה מרגיש נפלא, לכן אתה אומר, “וואו, הכבישים האלה הם חידוש מרענן לעומת הכבישים המהירים המצוינים שאני רגיל אליהם בצפון אמריקה.“ (או גרוע מזה — באירופה.) הנהג שלך פזיז; הוא אדם מסוכן שנוהג באמצע הכביש כשהוא חושב שלא מגיע רכב מהכיוון הנגדי, עוקף מכוניות בעיקולים חדים במעלה ההר, נוהג במהירות 95 קמ“ש בדרכים צרות ומפותלות אף שהתמרור — עמוד חלוד וחבול שנותר מימי השלטון הקולוניאלי — מורה על 65 קמ“ש. זה אולי מפחיד אותך (אתה בחופשה; אתה תייר); זה אולי מלהיב אותך (אתה בחופשה; אתה תייר), אבל אם אתה מניו יורק ונוסע במוניות, אתה רגיל לסגנון כזה של נהיגה: רוב נהגי המוניות בניו יורק מגיעים מכאלה מקומות בעולם. אתה מביט מבעד לחלון (כי אתה רוצה תמורה לכספך); אתה שם לב שכל המכוניות שאתה רואה הן חדשות או כמעט חדשות, וכולן מתוצרת יפן. אין מכוניות אמריקאיות באנטיגואה — לא חדשות, בכל אופן; לא כאלה שיוצרו בעשור האחרון. אתה ממשיך להביט במכוניות ואומר לעצמך, היי, הן נראות חדשות לגמרי, אבל הן משמיעות רעש נורא, כמו רכב ישן, גרוטאה מתפוררת. איך זה יכול להיות? טוב, אולי זה משום שהם ממלאים דלק שמכיל עופרת ברכבים החדשים־לגמרי האלה, שהמנוע שלהם מיועד לדלק נטול עופרת, אבל אין טעם לשאול את מי שנוהג ברכב אם זה נכון או לא, כי הוא או היא מעולם לא שמעו על דלק נטול עופרת. אתה מתבונן ברכב בעיון; אתה רואה שזה דגם של מכונית יפנית שאתה בעצמך היית מהסס לקנות; מדובר בדגם יקר מאוד; דגם ממש לא מעשי לאדם כמוך, שעובד קשה וסופר כל אגורה שהוא מרוויח, כדי שיוכל להרשות לעצמו לצאת לחופשה הזאת שעכשיו אתה נמצא בה. איך הם יכולים להרשות לעצמם רכב כזה? והאם הם חיים בבית יוקרתי שתואם רכב כזה? ובכן, לא. אתה תופתע לגלות שסביר מאוד שהאדם שנוהג ברכב החדש־לגמרי הזה גר בבית עלוב בהרבה מהרכב; ואם היית שואל למה, היו אומרים לך שהממשלה מעודדת את הבנקים להעניק הלוואות לרכישת מכוניות, אבל הלוואות לרכישת בתים לא ניתנות כל כך בקלות; ואם שוב היית שואל למה, היו אומרים לך ששתי סוכנויות הרכב הגדולות באנטיגואה הן בבעלות חלקית או מלאה של שרים בממשלה. אה, אבל אתה בחופשה והמכוניות החדשות־לגמרי האלה, שנוהגים בהן אנשים שאולי כן ואולי לא עברו מבחן נהיגה (היה פעם סקנדל סביב מכירת רישיונות נהיגה), לא ממש מעוררות בך מחשבות כאלה. אתה חולף על פני בניין שיושב בתוך ים של אבק ואתה חושב לעצמך, אלה כנראה שירותים ציבוריים לטובת העוברים והשבים, אבל כשאתה מביט שוב אתה רואה שעל הבניין כתוב בית הספר על שם פיגו. אתה חולף על פני בית החולים, בית חולים הולברטון, ואתה טועה טעות מרה שאתה לא חושב עליו, כי אמנם אתה תייר בחופשה, אבל מה יקרה אם לבך יחסיר כמה פעימות? מה יקרה אם כלי דם יפקע בצווארך? מה יהיה אם אחד מהאנשים האלה, שנוהגים במכוניות החדשות־לגמרי האלה, המלאות בסוג הדלק הלא נכון, לא יצליח לעקוף בבטחה באותו עיקול שבמעלה ההר, ואתה תהיה ברכב שבא מהכיוון הנגדי? האם תנחם אותך הידיעה שסגל בית החולים מורכב מרופאים ששום אנטיגואני לא סומך עליהם; שהאנטיגואנים תמיד אומרים על הרופאים “שרק לא יתקרבו אליי“; שהאנטיגואנים מתייחסים אליהם לא כאל רופאים אלא כאל “שלושת אלה“ (הם שלושה); שכששר הבריאות בכבודו ובעצמו לא חש בטוב, הוא עולה על המטוס הראשון לניו יורק להתייעץ עם רופא אמיתי; שאם מישהו משרי הממשלה זקוק לטיפול רפואי הוא טס לניו יורק?

טוב שהבאת איתך ספרים, כי לא היית יכול לגשת לספרייה ולשאול משם ספרים. פעם הייתה באנטיגואה ספרייה נהדרת, אבל בזמן רעידת האדמה (ככה כולם מדברים עליה — “רעידת האדמה“; לנו, האנטיגואנים — כי אני בת המקום — יש חוש טוב לדברים, וכך, ככל שהדבר משמעותי יותר, אנחנו נהפוך אותו לחסר משמעות ככל האפשר) ניזוק בניין הספרייה. זה קרה בשנת 1974, וזמן קצר לאחר מכן הציבו שלט בחזית הבניין: הבניין נפגע ברעידת האדמה של 1974. השיפוץ יחל בקרוב. השלט תלוי שם, והוא תלוי שם מאז כבר למעלה מעשור, עם הבטחת השיפוץ הלא ממומשת שלו, ואתה אולי תראה בזה איזו מוזרות שובת לב מצד בני האי האלה, אנשים אלה שמוצאם מעבדים — איזו תפיסת זמן משונה, יוצאת דופן, יש להם. השיפוץ יחל בקרוב, והנה מאז חלפו שנים רבות, אבל אולי בעולם שאורכו עשרים קילומטר ורוחבו חמישה עשר קילומטר (גודלה של אנטיגואה) שתים עשרה שנה, ושתים עשרה דקות, ושנים עשר יום הם היינו הך. הספרייה היא אחד מאותם בניינים ישנים ומרהיבים מימי השלטון הקולוניאלי, והשלט שמכריז על השיפוץ הוא שלט ישן ומרהיב מימי השלטון הקולוניאלי. מעט אחרי רעידת האדמה זכתה אנטיגואה בעצמאות מבריטניה, וכך נעשתה מדינה בזכות עצמה. האנטיגואנים גאים בזה כל כך, עד שמדי שנה, כדי לציין את היום, הם הולכים לכנסייה ומודים לאל — אל בריטי — על עצמאותם. אבל אתה לא צריך לחשוב על הבלבול שבוודאי קיים ביסוד כל זה, ואל לך לחשוב על הספרייה שנפגעה. אתה הבאת איתך ספרים משלך, וביניהם אחד מאותם ספרים חדשים שעניינם היסטוריה כלכלית, אחד מאותם הספרים האלה שמסבירים איך המערב (כלומר אירופה וצפון אמריקה אחרי שהאירופאים כבשו אותה והתיישבו בה) התעשר: המערב לא התעשר מכוח עבודה חופשי (חופשי במקרה זה — חינם אין כסף, מה שהושג ללא תמורה) — ואחר כך, לאורך דורות, כוח עבודה לא מספיק מוערך — של אנשים כמוני, שאתה יכול לראות מסביבך באנטיגואה, המערב התעשר מכושר ההמצאה של חנוונים קטנים בשפילד וביורקשייר ובלנקשייר או איפה שלא יהיה; ואיזו תרומה גדולה הייתה להמצאת שעון היד, כי לא היה דבר שאותם גברים אצילי נפש לא היו מסוגלים לעשות משעה שגילו שהם יכולים להטיל את הזמן על פרק כף ידם, כך, בפשטות (האם זה לא הקש ששבר את גב הגמל? כי לא מספיק שנאלצנו לסבול את ההשתקה שבעבדות, כעת נגזל מאתנו גם הסיפוק שבאמירה “אנחנו אלה שהפכנו אתכם, מנוולים שכמותכם, לעשירים“), וכך אתה לא צריך לתת לתחושה הקצת מוזרה שיש לך מדי פעם בנוגע לניצול, דיכוי, שליטה, להתפתח לכדי אי־נוחות, טרדה של ממש; אתה עלול להרוס לעצמך את החופשה. הם לא אחראים למה שיש לך; אתה לא חייב להם דבר; למעשה, עשית להם טובה גדולה, ויש לך מאה דוגמאות כי הנה אתה כאן עכשיו, חולף על פני בית הממשל. והנה אתה כאן עכשיו, חולף על פני משרד ראש הממשלה ובניין הפרלמנט, ועל הכול — כולל הנוף המרהיב של נמל סנט ג‘ונס — משקיפה שגרירות ארצות הברית. אלמלא אתה, לא היה להם בית ממשל ומשרד ראש ממשלה ובניין פרלמנט ושגרירות של מדינה רבת־עוצמה. עכשיו אתה חולף על פני אחוזה, בית יוצא דופן, צבוע בצבע של זבל פרות ישן, שמחוברות אליו הרבה אנטנות, אפילו יותר ממה שיש בשגרירות ארצות הברית. האנשים שגרים בבית הזה הם משפחת סוחרים שהגיעה לאנטיגואה מהמזרח התיכון לפני פחות מעשרים שנה. כשהמשפחה רק הגיעה לאנטיגואה, הם מכרו מצרכי מזון יבש מדלת לדלת, ממזוודות שסחבו על הגב. עכשיו הרבה מאנטיגואה בבעלותם; הם מלווים לממשלה כסף דרך קבע, הם בונים בנייני בטון עצומים (יחסית לאנטיגואה) ומכוערים (יחסית לאנטיגואה) בעיר הבירה של אנטיגואה, סנט ג‘ונס, ואז הממשלה שוכרת אותם תמורת סכומי עתק; אחד מבני המשפחה הוא שגריר אנטיגואה בסוריה; האנטיגואנים שונאים אותם. לא הרחק מהאחוזה הזאת שוכנת אחוזה אחרת, ביתו של מבריח סמים. כולם יודעים שהוא מבריח סמים, ואם בדיוק בזמן שאתה עובר שם בנסיעה הוא יוצא מפתח ביתו, הנהג שלך ודאי יפנה את תשומת לבך אליו ויציין שהוא אדם ידוע לשמצה, כי מבריח הסמים הזה עשיר כל כך, שאנשים אומרים שהוא קונה מכוניות בעשרות — עשר מהדגם הזה, עשר מהדגם ההוא — ושהוא קנה בית (עוד אחוזה) סמוך לכפר חמשת האיים, על תכולתו, בכסף מזומן שהביא איתו במזוודה: שלוש מאות וחמישים אלף דולר אמריקאי, ולהפתעת מוכר הנכס, היו שם עוד הרבה דולרים אמריקאים עודפים. על אחוזתו של מבריח הסמים משקיפה אחוזה נוספת, והדרך המובילה אליה היא הדרך הסלולה הטובה ביותר בכל אנטיגואה — אפילו טובה יותר מהדרך שנסללה לכבוד ביקור המלכה בשנת 1985 (כשהמלכה הגיעה, כל הדרכים שהייתה אמורה לנסוע בהן נסללו מחדש, כדי שהמלכה תתרשם שנסיעה במכונית באנטיגואה היא חוויה נעימה). באחוזה הזאת חיה אישה שהאנשים המתוחכמים באנטיגואה מכנים אוויטה. היא אישה ידועה לשמצה. היא צעירה ויפהפייה והיא חברתו של מישהו בכיר מאוד בממשלה. אוויטה ידועה לשמצה כי הקשר שלה עם אותו בכיר בממשלה הפך אותה לבעלים של חנויות בוטיק ונכסים ונתן לה זכות דיבור בישיבות הקבינט ועוד כל מיני פריבילגיות שקשר כזה יכול להעניק לאישה יפה וצעירה.

אה, אבל עכשיו אתה עייף מכל ההתבוננות הזאת ואתה רוצה להגיע ליעדך — למלון שלך, לחדר שלך. אתה משתוקק להתרענן; אתה משתוקק לאכול איזה לובסטר טוב, איזו ארוחה מקומית טובה. אתה מתקלח, אתה מצחצח שיניים. אתה מתלבש שוב; בזמן שאתה מתלבש אתה מביט מבעד לחלון. המים האלה — ראית אי פעם דבר כזה? הרחק, באופק, צבע המים כחול־צי; קרוב יותר, המים בצבע שמי צפון אמריקה. משם עד קו החוף המים חיוורים, כסופים, צלולים, צלולים כל כך עד שאתה יכול לראות את קרקעית החול הלבנה־ורדרדה שלהם. הו, איזה יופי! הו, איזה יופי! מעולם לא ראית דבר כזה. אתה כל כך נלהב. אתה נושם נשימות שטוחות. אתה נושם נשימות עמוקות. אתה רואה ילד יפהפה מרחף על פני המים, כמו אל, על גלשן רוח. אתה רואה אישה מאוד לא מצודדת, שמנה, שגופה נראה כמו מאפה בצק, הולכת להנאתה על החול היפהפה עם גבר מאוד לא מצודד, שמן, שגופו נראה כמו מאפה בצק; אתה רואה את ההנאה שהם מפיקים מסביבתם. אתה עדיין עומד ומביט מבעד לחלון, ואתה מדמיין את עצמך שוכב על החוף, נהנה מהשמש המדהימה (שמש חזקה כל כך ועם זאת יפה כל כך, איך היא כל הזמן מעל ראשך, כמו במשמרת תמידית, ערוכה לבלום כל ענן שירהיב עוז להתקדר ולרוקן עליך את גשמיו וכך להרוס לך את החופשה; שמש שהיא חברה קרובה). אתה רואה את עצמך מטייל על החוף, אתה רואה את עצמך פוגש אנשים חדשים (אלא שהם חדשים באופן מוגבל מאוד, כי הם אנשים ממש כמוך). אתה מדמיין את עצמך אוכל ארוחה מקומית טעימה מאוד, מורכבת ממנות שהותקנו מגידולים מקומיים. אתה מדמיין את עצמך, אתה מדמיין את עצמך... לא כדאי לך לתהות מה בדיוק קרה לתכולת האסלה שלך אחרי שהורדת את המים. לא כדאי לך לתהות לאן הלכו מי האמבטיה שלך אחרי ששחררת את הפקק. לא כדאי לך לתהות מה קרה כשצחצחת שיניים. אהממ, כל אלה עשויים למצוא את עצמם במים שבהם אתה מתכנן לשחות; תוכן האסלה שלך עשוי, רק עשוי, להתחכך בעדינות בקרסול שלך כשאתה משכשך במים נטול דאגות, כי באנטיגואה, אתה מבין, אין מערכת סילוק שפכים ראויה. אבל הים הקריבי גדול מאוד והאוקיינוס האטלנטי גדול אף יותר; אפילו אתה היית נדהם לגלות כמה עבדים שחורים בלע האוקיינוס הזה. כשאתה מתיישב לאכול את הארוחה הטעימה שלך, מוטב לך לא לדעת שרוב מה שאתה אוכל ירד ממטוס שהגיע ממיאמי. ולפני שהועמס על המטוס במיאמי, מי יודע מאיפה בא? סביר להניח שבמקור הוא הגיע ממקום כמו אנטיגואה, מקום שבו הוא גודל בזיל הזול, המשיך למיאמי ואז חזר. יש עולם ומלואו מאחורי כל זה, אבל אני לא יכולה להתעמק בו עכשיו.

מה שתמיד חשדת בנוגע אליך משעה שנעשית תייר הוא נכון: תייר הוא אדם מכוער. אתה לא אדם מכוער כל הזמן; אתה לא אדם מכוער בדרך כלל; אתה לא אדם מכוער ביומיום. ביומיום אתה אדם נחמד. ביומיום כל האנשים שאמורים לאהוב אותך, אוהבים. ביומיום, כשאתה הולך ברחוב סואן בעיר הגדולה והמודרנית והמשגשגת שאתה עובד וחי בה, חרד, משתומם (זאת קלישאה, אבל רק קלישאה יכולה להסביר אותך) עד כמה אתה בודד בקהל הזה, כמה נורא להיות שקוף, כמה נורא להיות לא אהוב, אפילו כשאתה מוקף ביותר אנשים משתוכל להכיר באלף שנות חיים, ואז אתה רואה בזווית העין מישהו שמביט בך והנאה צרופה מרוחה על פניו, ואז אתה קולט שאתה לא נוכחות מעוררת סלידה כמו שחשבת (כי המבט הזה הבהיר לך את זה עכשיו). אז ככה, בדרך כלל, אתה אדם נחמד, אדם מצודד, אדם שמסוגל לעורר חיבה אצל אנשים אחרים (אנשים בדיוק כמוך), אדם שמרגיש בבית בעורו (סוג של; כלומר, איכשהו; כלומר, החרדה וההשתוממות שלך טבעיים לך, כי נראה שאנשים כמוך הם פשוט ככה, ורבים מהדברים שיש בכם, שאנשים כמוך סבורים שהם דברים ראויים להערכה — הדברים שאתם חושבים עליהם, הדברים שאתם חושבים שבאמת מגדירים אתכם — צומחים מהרגשות האלה): אדם שמרגיש בבית בביתו שלו (על כל חפצי הבית הנחמדים שבו), עם החצר האחורית הנחמדה שלו (על חפצי החצר האחורית הנחמדים שבו), מרגיש בבית ברחוב שלו, בכנסייה שלו, בפעילויות הקהילתיות, בעבודה שלו, בבית עם המשפחה שלו, הקרובים שלו, החברים שלו — אתה אדם שלם. אבל יום אחד, כשאתה יושב איפשהו, לבד בקהל הזה, ואותה תחושה נוראית של אי־שייכות משתלטת עליך, ובאמת, כאדם מן השורה אתה לא מצויד היטב להביט כל כך עמוק פנימה ולכוון את עצמך כראוי, כי להיות אדם מן השורה זה מלכתחילה תובעני מאוד, ולהיות אדם מן השורה לוקח ממך את כל מה שיש לך, ואף שהמילים “אני חייב לברוח מהכול“ לא יוצאות מבין שפתיך בפועל, אתה מזנק מתוך קיומך כגוש חביב שסתם יושב לו כמו אידיוט בשק השפיר של החוויה המודרנית, ונהיה לאדם שמבקר בתלי חורבן ומוות ומרגיש חי ומלא השראה למולם; אתה נהיה לאדם השוכב בחוף מרוחק, גופך השלו מסריח ומבהיק על החול, נראה כמו משהו שבהתחלה שכחו ואז נזכרו בו ואז הוא לא היה מספיק חשוב כדי לחזור בשבילו; אתה נהיה לאדם המתפעל לנוכח ההרמוניה (ביומיום היית קורא לזה נחשלות) ולנוכח החיבור שיש לאנשים האחרים האלה (והם אכן אנשים אחרים) עם הטבע. ואתה מביט בדברים שהם מסוגלים לעשות עם פיסת בד פשוטה, בדברים שהם מעצבים משזירת חוטים זולים בצבעים המוניים (בעיניך), בדרך שבה הם מתכופפים שעוּנים על עקביהם מעל בור שהם חפרו באדמה, הבור עצמו הוא מושא להתפעלות, ומכיוון שאתה נהיה לאדם מכוער, תתפח בקרבך המחשבה המכוערת־אך־משמחת הזאת: אבות־אבותיהם לא היו חכמים כמו אבות־אבותיך ולא אכזריים כמותם, שאם לא כן האם לא היית אתה זה שחי בהרמוניה עם הטבע בנחשלות מקסימה שכזאת? דבר מכוער, זה מה שאתה כשאתה תייר, דבר מכוער, ריק וטיפש, חתיכת זבל שעוצרת פה ושם כדי לבהות בזה ולטעום מההוא, ולעולם לא יעלה על דעתך שהאנשים שחיים במקום שעצרת בו זה עתה לא סובלים אותך, שמאחורי הדלתות הסגורות שלהם הם צוחקים על המוזרות שלך (אתה לא נראה כמוהם); המראה הגופני שלך לא מוצא חן בעיניהם; יש לך נימוסים גרועים (הם נוהגים לאכול בידיים; אם אתה אוכל כמותם — אתה נראה מטופש; אם אתה אוכל כמו שאתה תמיד אוכל — אתה נראה מטופש); הם לא אוהבים את חיתוך הדיבור שלך (יש לך מבטא); הם נקרעים מצחוק כשהם מחקים אותך כפי שהם מדמיינים שאתה נראה כשאתה עושה פעילות גופנית יומיומית כלשהי. הם לא אוהבים אותך. הם לא אוהבים אותי! המחשבה הזאת לעולם לא עולה בדעתך באמת. ובכל זאת אתה מרגיש קצת לא נוח. ובכל זאת אתה מרגיש קצת מטופש. ובכל זאת אתה מרגיש קצת לא במקום. אבל הבנאליות של חייך מוחשית לך מאוד; היא הובילה אותך לקיצוניות הזאת, לבלות את ימיך ואת לילותיך בחברת אנשים שבזים לך, אנשים שאתה לא באמת אוהב, אנשים שלא היית רוצה שיהיו השכנים שלך. וכך עליך להקדיש את עצמך לפענוח התעלומה כמה ממה שאומרים לך הוא באמת באמת נכון (האם בקבוק זכוכית כתוש דק ברוטב של חמאת בוטנים הוא באמת מעדן מקומי, או שמא הוא יעשה לך בדיוק את מה שאתה חושב שבקבוק זכוכית כתוש דק יעשה? האם הדג הנדיר, הצבעוני, בעל הפה החרטומי הזה, באמת מעורר תשוקה מינית, או שמא הוא יפיל עליך תרדמת נצח?). אה, העבודה הקשה שבכל זה; פלא שכשאתה שב הביתה אתה חש צורך בחופשה ארוכה כדי להתאושש מחייך כתייר?

לא קשה להסביר למה יליד המקום לא מחבב את התייר. כי כל מקומי, מכל מקום שהוא, הוא תייר פוטנציאלי, וכל תייר הוא מקומי באיזשהו מקום. כל מקומי בכל מקום שהוא חי חיים בנאליים, כורע ונמחץ תחת חיי שגרה ושעמום וייאוש ודיכאון, וכל פעולה, טובה או רעה, היא ניסיון לשכוח את זה. כל מקומי היה רוצה למצוא דרך מילוט, כל מקומי היה רוצה מנוח, כל מקומי היה רוצה לתור את העולם. אבל חלק מהמקומיים — רוב המקומיים בעולם — לא יכולים ללכת לשום מקום. הם עניים מדי. הם עניים מכדי ללכת לאנשהו. הם עניים מכדי לברוח ממציאות חייהם, והם עניים מכדי לחיות כראוי במקום שהם חיים בו, שהוא בדיוק אותו המקום שאליו אתה, התייר, רוצה ללכת. אז כשילידי המקום רואים אותך, התייר, הם מקנאים בך, הם מקנאים ביכולת שלך לעזוב את חיי השגרה והשעמום, הם מקנאים ביכולת שלך להפוך את השגרה ואת השעמום שלהם למקור הנאה בשבילך.

1 וֵרֶה קורנוול בירד [V. C. Bird] (1999-1909) — ראש הממשלה הראשון של אנטיגואה וברבודה מטעם מפלגת הלייבור. משנות החמישים כיהן בממשלה ובשנת 1981 נבחר לראשותה. בעת כהונתו התקבלה ההחלטה לקרוא לשדה התעופה הבינלאומי של אנטיגואה על שמו. בביקורת על שלטונו נטען בין היתר כי ניהל את עסקי המדינה כ“עסק משפחתי“. עם תום כהונתו תפס בנו, לסטר בריאנט בירד, את מקומו כראש ממשלת אנטיגואה, וכיהן בתפקיד משנת 1994 ועד שנת 2004.