מקצועות של אחרים

הבית שלי

מאז ומתמיד התגוררתי (עם הפסקות שלא רציתי בהן) בבית שבו נולדתי: אופן מגורי לא היה איפוא תולדה של בחירה. אני מאמין שאני מקרה קיצוני של נייחות, שניתן להשוותו לאי־התזוזה של רכיכות מסוימות, למשל הצַלְחית, אשר לאחר שלב זחלי קצר, שבו היא שוחה בחופשיות, היא נצמדת לסלע, מפרישה קונכייה ולא זזה יותר כל חייה. הדבר קורה לעתים קרובות יותר למי שנולד בכפר; לעירונים כמוני הגורל הזה הוא ללא ספק נדיר, וכרוכים בו יתרונות וחסרונות מיוחדים. אולי אני חייב לגורל סטטי זה את כמיהתי הלא־מסופקת למסעות, וגם את התדירוּת שבה מופיע המסע כטוֹפּוֹס ברבים מספרַי. אין ספק שלאחר שישים־ושש שנה ברחוב רֶה אוּמְבֶּרטוֹ אני מתקשה לדמיין מגורים לא רק במדינה אחרת או בעיר אחרת, אלא אפילו ברובע אחר של טוֹרינו.

ביתי מתאפיין בהיעדר אופי. הוא דומה לבתים רבים אחרים כביכול מפוארים מראשית המאה התשע־עשרה, שנבנו מִלבֵנים מעט לפני ההתפשטות הבלתי־נמנעת של הבטון המזוין. הוא חף כמעט לגמרי מקישוטים, למעט כמה שיירי אר־נובו צנועים, המשוכים על החלונות ועל דלתות העץ הנפתחות לחדר־המדרגות. בניין לא־מצועצע ותכליתי, דל הבעה ויציב: את זה הוא הוכיח בזמן המלחמה האחרונה, שבה צלח את כל ההפגזות שניחתו עליו וגרמו רק לנזק קל למסגרות של החלונות, ולכמה שריטות שהוא נושא עד היום בגאווה אשר חייל זקן נושא בה את צלקותיו. אין לו יומרות; הוא מכוֹנה שנועדה למגורים, יש בו כמעט כל מה שחיוני כדי לחיות, ואין בו כמעט דבר מיותר.

עם הבית הזה, ועם הדירה שבה אני גר, פיתחתי מערכת יחסים בלתי־מורגשת אך עמוקה, כזו שנוצרת עם מי שחי איתנו בכפיפה אחת זמן ארוך: אילו הייתי עוקר ממנו, אפילו כדי לעבור לבית יפה יותר, מודרני ונוח יותר, הייתי סובל כמו גולה, או כמו צמח שנשתל בקרקע שאינה מתאימה לו. קראתי במקום כלשהו תיאור של אחד מתרגילי המְנֶמוֹניקה, כלומר אמנות אימונו ושיפורו של הזיכרון (שפעם טיפחו אותה המשכילים והמלומדים, והיום נזנחה למרבה הטיפשות): מי שרוצה לזכור רשימה של שלושים, ארבעים שמות, או יותר, ואחר־כך להדהים את סביבתו ולדקלם את הרשימה גם מהסוף להתחלה, יכול להשיג את המטרה אם יקשר מֶנטָלית (כלומר, ימציא קשר כלשהו) בין כל שם ברשימה לבין פינה מסוימת בביתו, על־פי סדר. עליו להתחיל, למשל, בדלת הכניסה, וממנה להמשיך ימינה ולחקור לפי הסדר כל פינה ופינה הנקרית בדרכו; אחר־כך, כשיחזור בראשו על המסלול שעשה, יהיה מסוגל לשחזר את הרשימה הראשונית. אם יבצע את המסלול בכיוון ההפוך, יתאפשר לו להפוך גם את סדר הרשימה.

מעולם לא היה לי צורך לבצע תרגיל כזה, אבל אין לי ספק שבאופן כללי הוא פועל. אלא שהוא לא יפעל במקרה שלי, כי בזיכרון שלי כל פינות הבית כבר תפוסות, והזיכרונות האותנטיים יפריעו לאלה האקראיים והבדויים, הנדרשים לטכניקה הזאת. בפינה מימין לדלת הכניסה עמד לפני חמישים שנה מִתקן המטריות, ואבי, שחזר ברגל מהמשרד גם בימי גשם, היה מניח בו את מטרייתו הנוטפת, ובימים יבשים את מקל ההליכה; ושם, במשך עשרים שנה, היתה תלויה פרסת ברזל שמצא דודי קוֹרָאדוֹ (באותם ימים היה אפשר למצוא פרסות ברחוב רֶה אומברטו), קמֵע שקשה לקבוע אם אומנם מילא את תפקידו המגונן; וזה גם המקום שבמשך עוד עשרים שנה היה תלוי בו על מסמר מפתח גדול שכולנו שכחנו מזמן מה הוא פותח, אבל איש לא העז לזרוק. הפינה הבאה, בין הקיר לבין ארון־הבגדים מעץ אגוז, היתה מקום מסתור מבוקש כששיחקנו מחבואים; ביום ראשון עלום אחד בתקופת האוֹליגוֹקֶן, התחבאתי שם, כרעתי על הברכיים על מדף זכוכית, נפצעתי, ועד היום יש לי סימן על ברכי השמאלית. שלושים שנה אחרַי התחבאה שם בתי, אבל היא צחקה ומצאו אותה מיד; וכעבור עוד שמונה שנים הסתתר שם בני עם להקה של בני גילו, שלאחד מהם נפלה שם שן חלב, ומסיבות מופלאות מסתוריות הוא הטמין אותה בחור בטיח, ושם מן־הסתם היא עדיין נמצאת.

הלאה במסע לצד ימין נמצאת דלת המובילה אל חדר המשקיף אל חצר, אשר לאורך עשרות השנים שימש למטרות שונות. בזיכרונותי הרחוקים ביותר זה חדר־האורחים הטוב, שבו קיבלה אמי, פעמיים או שלוש פעמים בשנה, אורחים מכובדים. אחר־כך ישנה שם כמה שנים עוזרת־מתגוררת אגדית; ואחר־כך זה היה משרד של אבי, עד אשר, לאחר פרוץ המלחמה, שימש החדר לשיכון ולהלנה של קרובי־משפחה וחברים, שההפצצות הרסו את בתיהם. אחרי המלחמה (ואחרי הפקעת הבית מכוח חוקי הגזע), שיחקו וישנו בחדר שני ילדַי זה אחר זה, ואשתי, שטיפלה בהם כשחלו, העבירה שם לילות רבים: אני לא, עם אליבי מברזל של העבודה במפעל, ועם אגואיזם אולימפי של בעלים. עכשיו ממוקמת שם מעבדה רבת שימושים, שמפתחים בה תמונות, עובדים במכונת־תפירה ומייצרים צעצועים משעשעים. על תמורות דומות אפשר לספר גם לגבי שאר החדרים; לפני זמן־מה הבנתי, ובאי־נחת, שהספה האהובה עלי נמצאת בדיוק במקום שבו, על־פי המסורת המשפחתית, באתי לעולם.

מיקומו של הבית שלי מוצלח ביותר, הוא לא יותר מדי רחוק ממרכז העיר, אך הוא שקט למדי. המכוניות המתרבות, הממלאות כל חרך כמו גז דחוס, הגיעו בסופו של דבר גם לכאן, אבל רק בחודשים האחרונים נעשה קשה למצוא חנייה. הקירות עבים, ורעשי הרחוב מגיעים מעומעמים. פעם היה הכל שונה: העיר נגמרה כמה מאות מטרים דרומה מכאן, היינו חוצים את השדות "לראות את הרכבות", שאז, לפני שחפרו את המערכת התת־קרקעית של הצטלבות זַפָּאטָה, נעו על־פני האדמה. הדרכים הצדדיות כוסו באספלט רק בסביבות 1935; לפני כן הן היו מרוצפות, ובבקרים היית מתעורר מרעשי הכרכרות שבאו מהכפרים: הקרקושים של גלגלי הברזל שלהן על אבני המרצפת, הצלפות השוט, קולות הרַכָּבים. קולות מוכרים אחרים עלו מהדרך בשעות אחרות של היום: קריאות הזגג, הסמרטוטר, אוסף "השערות של המסרק", שהעוזרת הנ"ל מכרה לו לעתים מזומנות משערהּ הארוך האפור. מדי פעם גם קולותיהם של קבצנים שניגנו בתיבת־נגינה או שרו ברחוב, והיית זורק להם מטבעות עטופות בנייר.

למרות כל תמורותיה שימרה הדירה שבה אני גר את הרושם האלמוני והבלתי־אישי, או כך לפחות היה נדמה לנו, המתגוררים בה. אבל ידוע שכל אחד גרוע בשיפוט הדברים הנוגעים לו־עצמו: אופיו, מעלותיו ומגרעותיו, אפילו קולו ופניו; ייתכן שאחרים יראו את הבית כסימפטומטי ביותר לנטיות ההסתגרות של משפחתי. כמובן, במישור מודע מעולם לא ביקשתי ממקום מגורי יותר מסיפוק הצרכים הבסיסיים: מרחב, חום, נוחות, דממה, פרטיות. ומעולם גם לא ניסיתי, במודע, לעשותו שלי, לסגל אותו לעצמי, לייפותו, להעשירו, לשכללו. לא קל לי לדבר על הקשר שלי אליו: אולי הוא קשר חתולי, כמו החתולים אני אוהב את מנעמי הנוחות, אבל אני גם מסוגל להסתפק בפחות, ואיטיב להסתגל אף למקום שפחות נוח לי בו, כפי שקרה פעמים רבות בעבר, וכמו שקורה לי כשאני בבית־מלון. לא נראה לי שאופן הכתיבה שלי מושפע מן הסביבה שבה אני חי וכותב, לא נראה לי שסביבה זו ניבטת מן הדברים שכתבתי.

מן־הסתם אני רגיש פחות מהממוצע לפיתויים ולהשפעות של הסביבה, וכלל איני רגיש ליוקרה שהסביבה משרה, משמרת או מערערת. אני גר בביתי כפי שאני גר בתוך עורי: אני יודע שיש עורות יפים יותר, מרוּוחים יותר, עמידים יותר, ציוריים יותר, אבל נראה לי לא טבעי להחליף בהם את שלי.

[1] תקופה גיאולוגית קדומה, לפני למעלה מ־23 מיליון שנה. (ההערות בספר, אם לא צוין אחרת, הן של המתרגם והעורך.) [חזרה]