מקראות ישראל

(בשבילי, אמר סרן קביליו, אתה סתם בן־אדם.

הוא אמר לרב־סמל איטָח, מלכסן אליו מבט, הג'יפ התהפך ליד נַפָח. כולם פצועים.

רב־סמל איטח עמד בתוככי לשכת המפקד, פניו לבנות כסיד. סרן קביליו דיבר אלי, אבל עיניו היו עדיין מכוונות הצידה:

לא יודע מה הולך לך בראש, פֵּרגֵר, שמקלל את החברים שלו שלא יגיעו הביתה רק בגלל שנשאר שבת.

רביעית ברציפות

סרן קביליו נשא אלי מבט מהיר

טוב אתה יודע חשבון ויודע גם לקלל את החברים שלך שכן יוצאים שבת יש לך תעודת בגרות.

אין לי

אבל למשפט שאומרים בצבא יש בסוף קיר שקוראים לו המפקד. שכחת פעמיים. אולי לא בעצם.

רב־סמל איטח אמר בקול רועד:

הוא לא ידע מה הוא מדבר. זה הספר שהוא כל הזמן קורא מה שמכניס את המוח שלו לסיבוב

סרן קביליו אמר:

אני יוצא לבית חולים צפת. טוראי ראשון רון פרגר בטח לא רוצה לבוא לראות מה שלום החברים שלו

למה לא.

אני יגיד לך בדיוק למה לא, זה שתצטרך להיכנס למשפחות שֵשם לעיניים ולצאת מרוח בלבן של העיניים שלהם כמו אפרוח שיוצא מביצה זה למה לא אם לא אכפת לך.

שום דבר בשבילי. במשפחה שלי זה אותו הדבר בדיוק.

וּמה? שאל סרן קביליו).

עכשיו לא תצא שבת עוד חודש בגלל שחסר כוח־אדם, הסביר רב־סמל איטח כשיצאנו מלשכת המפקד

אמרתי:

מה זה חשוב.

וראיתי שוב את פניה הכבויות של אמי כשהופעתי בבית לאחת החופשות המעטות שסרן קביליו אישר לי. בטירונות היו נותנים לנו טינופת בחדר האוכל. הייתי אוכל את המנה שלי וגם את המנות של חברי. מבטיהם היו מלאי חלחלה וגועל.

רב־סמל איטח אמר:

עוד תצא מהג'ורה של עצמך ואנחנו נעשה אותך חייל טוב. אתה תהיה גבר.

ונתן לי קופסת שימורי פלחי אשכוליות וחצי חפיסת סיגריות לִידו בלי פילטר ונכנס לחדר הסמלים.

שמעתי את סמל עֵלִי דן אומר:

טוב, מה אתם רוצים, לבן אחד על שלושים שחורים.

סמל שוּע עזרא אמר:

יותר שחור משחור זה. אלה הכי מסוכנים. הם הרי באו משם.

רב־סמל איטח אמר:

הכי מסכנים.

סמל הרצל אַחְלַגִ'י אמר:

הכי מסוכנים אומרים לך. ילדים טובים מהבית שפתאום יצאו החוצה ורואים שאף אחד לא מסתכל שהם יכולים להתפרע והכי גרועים זה אלה שמתפרעים בשקט. חושבים ילד טוב של אמא שלו ומבינים את זה רק כשיושבים בג'יפ מתהפך, לפני הזעזוע מוח או כשהסכין הזאת שהוא מחזיק בשרוול מאותת כמו ראי מול השמש.

סמל בכוֹר דוד אמר:

כי מה חשבת שיביאו לך פה? טייס פאנטום?

רב־סמל איטח אמר:

טוב, הוא לא ראה בנות חודש ימים

שוע עזרא אמר:

שום בחורות בחלומות שלו. הגבול הסורי זה התוכנית שלו.

רב־סמל איטח אמר:

מאיפה לקחת את זה?

שוע עזרא אמר:

הוא כל הזמן מתעניין כמה כסף נותנים להורים של כאלה שנהרגים בצבא.

כולם שתקו.

סמל עלי דן:

לא תיכנסו לראש שלו. הוא תמיד יהיה קדימה וקצת הצידה במקום שאי אפשר לראות, או אחורה במקום שאיפה שמסובבים את הראש הוא בא לך מהכיוון השני מאחורנית.

סמל בכור דוד אמר בשקט:

אם אני סרן קביליו הייתי בא אליו מאחורנית ושולח אותו בגלדיאטור ישר למזרע.

סמל עלי דן אמר:

חמישה חודשים שהוא פה לא שלחו לו מהבית אפילו קופסה סיגריות.

רב־סמל איטח אמר:

הלבן בעיניים שלו כבר יוצא מהאוזניים בסילונות שעושים סילואטה ונתקעים בקיר.

אני עמדתי דמום על־יד החדר. ידעתי שכל הדברים שאמרו בחדר הם אמת, אבל לא כולה. יכולתי להיות ויולן בפילהרמונית אם אבא היה קונה לי ויולה בגיל חמש־עשרה. יכולתי להיות ארכיטקט, ידעתי שיכולתי להיות אפילו סופר, עד שקראתי את 'המשפט' והבנתי מעצמי שזה חסר טעם לכתוב אחרי קפקא, אבל יכולתי להיות במאי תיאטרון, ואפילו הכנתי ספר בימוי למחזה 'אותו ואת בנו'. בדמיוני ישבתי בסוף האולם מצויד במשקפת ונתתי לשחקנים הוראות במכשיר קשר. על מיטת הסוכנות בחדר בבית של הורי בירושלים חשבתי שכל זה נמצא מעבר לקיר. אבל בחוץ היה חלל ריק מורכב ממישור מגודר תיל וקיר לבנים נמוך וצחנת שתן וזרע וכמה קונדומים קבורים חציים בחול וידעתי ששום ויולן, שום סופר, שום ארכיטקט לא יצא מהמקום שאני עומד בו. החצר האחורית של בית הורי התחלפה בחצר האחורית של מגורי הקצינים בבסיס הטירונות של משטרה צבאית בקדוּם מקום בו הייתי עומד שעות בדום וסמל המחלקה גדעון נחום ומפקד המחלקה אֵלְגַרָסִי חגים סביבי סיגריות בידיהם ואומרים, רוצה לעשן פרגר?

לא המפקד

בּטוּח פרגר? בוא הנה קח סיגריה

ומושיטים לי את חפיסות הסיגריות שלהם ואני הייתי מושיט יד והם היו אומרים אבל אמרנו לך דום מתוח, פרגר, ואני אמרתי, אני יודע המפקד, אבל בסוף מישהו מוותר ומתעייף ולא בטוח שזה דווקא אני וזה גם מה שאמרתי לאחי כי הוא שקלט את חרוק השיניים וחידלון הכוח של הורי כשנפלתי אל רצפת עולמם עורב לבן ענקי עם כנפיים שבורות והחליט להראות לי איך נראה הגבול הסורי מהצד השני עוד לפני שידעתי שיש בעולם גבול עם סוריה אבל גם הוא בסוף ויתר והתעייף ועזב את הבית ואני נשארתי שוכב בו כמו מת עד שהלכתי לצבא וגם שם נשארתי שוכב כמו מת למרות סגן אלגרסי וסמל גדעון נחום שאמר, תתחיל לסנן את החול באצבעות ומחר בבוקר תתייצב אצלי עם עשרים גומיות שטוף ברז למסדר המפקד.

כרעתי על ארבע והתחלתי לסנן חול בין האצבעות. סמל גדעון נחום אמר:

ובלי כפפות, פרגר.

אמרתי לו, אף פעם לא היו לי.

סמל שוע עזרא אמר מחדר הסמלים:

לא עוזר מכות למי שמתכונן ללכת לגבול הסורי.

סמל בכור אמר:

אחד כמו זה מובילים דרך האף עם חבל, כמו דוב מאולף.

יום השישי נטה לערוב. רחקתי משם בצעד חרישי והלכתי לישון. שכבתי כמות שאני, על השמיכה הצבאית המתוחה ממסדר הבוקר בנעליים ומעיל נָאט"וֹ מלוכלך, והאולר חמש האצבעות שלוף בידי מופנה כלפי מעלה. אבל הם לא באו עם שמיכה ואגרופים קמוצים. הם העירו אותי בשקט, נוגעים ברכות בכתפי. סמל שוע עזרא, סמל בכור דוד וסמל אחלג'י הרצל. הם נתנו לי שתי חפיסות עֵדֵן פִילְטר ושני מְצוּפִּים ובקבוק טֶמפוֹ ואמרו בוא אתנו ואל תגיד מילה, והובילו אותי לג'יפ שעמד בחוץ, רועד מקור.

אמרתי להם, היה לי אח שחלם להיות סטודנט ובסוף הסתפק במעיל סטודנטים.

הם שתקו, פיותיהם מעלים אד.

הסברתי להם: מעיל סטודנטים זה מעיל שאפשר ללבוש אותו הפוך, שני מעילים ממעיל אחד.

אבל לי לא היה אף פעם מעיל, חוץ מהמעיל הזה.

והראיתי על המעיל הצבאי המלוכלך.

ואני הייתי גונב לו את המעיל וחוטף ממנו מכות רצח. יש לו שבע שנים יותר ממני פוֹר קבוע.

ואחרי המכות הייתי גונב לו את המעיל שוב ואז המכות.

אחי אמר לי, אני ידאג לגמור אותך לפני שהמעיל ייגמר.

אני אמרתי לו, עוֹר בְעד עוֹר, בֶגד חֵלֵף בֶגד

סמל שוע עזרא אמר בקול קודר:

לא הולכים לכסח את הצורה שאין לך אם זה מה שמדאיג אותך.

הסתכלתי בכף ידי ואמרתי לעצמי, כף היד הזאת יכלה לנגן בקלות אפילו על ויולה ג'ספאדוֹ דֶה סאלוֹ 42' בלי שום מאמץ, ולהם אמרתי, אז יום אחד אחי חלה בסרטן בלוטות הלִימְפּה ושחזרו מהרנטגן בהדסה, אבא שלי אמר לי, מעיל לא יצא לך מזה בכל מקרה, ולקח מספריים וגזר את המעיל לחתיכות קטנות.

סמל בכור אמר לסמל שוע:

תסתכל לי בלַבָן בעיניים ותגיד לי בפנים אם יש לכל העניין הזה טעם.

אני אמרתי:

זה אפילו לא הבקרוב של הסרט

סמל בכור דוד אמר:

שילמנו מצופים וסיגריות בשביל לא לשמוע אף מילה

סמל שוע עזרא אמר:

הרי עדיף כבר שניקח בחזרה את הסיגריות ונעשן אותם הפוך, הפילטר בחוץ והאש בתוך הגרון.

אני אמרתי:

זה עוד לא סוף ההתחלה אומרים לכם

אמר לי סמל שוע עזרא, מסתכל לי ישר בעיניים:

לאכול את הנייר כסף ואת המצופים לזרוק.

הפלגנו בג'יפ הקפוא במורד רמת הגולן שנראתה כמו גל של הריסות שנתיים לפני מלחמת יום כיפור. סמל בּיטוֹן מַיְמוֹן שכולם קראו לו פוֹפַיי שהיה בחופשה חיכה לנו בבגדים אזרחיים עוטה דובון צבאי הדור בכיכר המרכזית של חצור הגלילית. פנים מבועתות של בנות מחובקות בשידול קרבו אל חלון הג'יפ התבוננו בי ונרתעו בבעתה או בצחוק אכזרי, בתנועת סירוב של הכתפיים. גם במרחק השנים לא אוכל לשפוט את הרתיעה הזאת ומה ראו מחלון הג'יפ. אחרי הטירונות, כשסגרתי על סמל גדעון נחום באיזה פינה חשוכה בשיכון ואמרתי לו, סלחתי לך, וכף היד הזאת שיכלה למעוך את פניו אל הקיר אליו הצמדתי אותו, רק ליטפה את לחיו, אמר לי, תודה פרגר, עדיף נשיקה ממצורע, והטיח את פניו בקיר ואמר, תסתכל בעצמך, פרגר, והראה לי את חצי פניו שריטש על קיר האבן הירושלמית, ואמר נשארת ישן גם אחרי שהרגו אותך נשארת ישן בעיניים פתוחות מת נשארת, ואני פניתי והלכתי ממנו. הג'יפ חג על עמדו פעמים אחדות ורעם כדי להסות את קולו של סמל ביטון מימון צועק אל קהל הבנות הנרתע והולך, בשר לבן טרי, מוגלה אשכנזית ישר מהתנור של הגרמנים ואת סמל שוע עזרא אומר לו, אתה משחק באש, פופיי, זה יעלה לך ביוקר ודהרנו משם רגע לפני שעמדו לרגום אותנו באבנים ולבסוף עצר הג'יפ וכבה מול איזה בית נמוך בקצה העיירה. סמל ביטון מימון, שעמד על מדרגת הג'יפ, קפץ ונעלם אל תוך חדר מדרגות חשוך, צבוע צהוב וצַרוּע פס כחול בגובה הכתפיים. הוא חזר אחר פרק זמן קצר מאוד ואמר לסמלים שחיכו לו מחוץ לג'יפ:

עשר לירות זה התוספת בשביל שלא בודקים את הסחורה למלפני.

סמל הרצל אחלג'י קרב לאיטו לג'יפ ואמר:

קדימה, פרגר

ירדתי מהג'יפ. סמל אחלג'י שהיה כל הזמן יורק ומסתכל בך מהצד שם את ידיו על כתפי והתבונן בי ישר:

עכשיו אתה עולה במדרגות פרגר ונכנס לדירה בקומה השנייה. בחדר הראשון יושבים ילדים ורואים טלוויזיה.

תגיד יפה שלום ואל תשים לב שלא אומרים לך כלום אלה ילדים מנומסים.

ואז, פֶרגֶר, תראה מימין עוד דלת סגורה. תיכנס בשקט ותתנהג בעדינות.

הוא תפש את ידי באגרופו והתבונן בה ארוכות.

תבקש לסגור את האור ואל תשתמש באצבעות, מָבִין?

הוא הסב מבטו הצידה ואחר־כך נעץ בי את עיניו וירק:

אל תלכלך את הסדין, פרגר

או אולי אתה לא יודע בדיוק איפה זה נמצא.

אני שתקתי, אורב לו במבט. הוא אמר:

זה קל. רק תספור בדמיון חמש־עשרה אצבעות מהקורקבן למטה אבל לא יותר מעשרים אצבעות, ורק בדמיון, פרגר

אבל הבעת פניו אמרה ששום דבר פה לא קל או פשוט.

ואחרי הסוף אל תלך מייד. תישאר עוד חמש דקות בלי לזוז. חמש דקות תהיה כמו מת.

ואחר־כך, לפני שאתה הולך, תשאיר מתחת לכרית את מה שאנחנו נותנים לך עכשיו, אבל בעדינות. בעדינות.

ושם בכפי שלושה שטרות מקופלים של עשר לירות, ואמר:

לא זונה, פרגר. תאמין לי, עושים פה למישהו טובה גדולה, וזה לא בדיוק לך, הטובה הזאת.

כשסבתי ללכת אחז סמל שוע עזרא במעילי ונעץ בי את עיניו שהיו קטנות יותר מג'וּלוֹת פִיצִיות והיה בהן גם עצב וגם אימה:

ובלי שום דיבורים על אחים שכבר אין לך כי הם מתו כל כך בשקט רק בכדי שאתה לא תרגיש ואולי תרצה לבוא להלוויה של עצמם ואל תגיד מילה על מעילים וג'יפים שמתהפכים. אל תגיד כלום על שום דברים.

אני אמרתי, מת?

אמר לי סמל שוע, מאיפה בדיוק אנחנו יכולים לדעת? אנחנו יכולים להיות רק בטוחים שזה מה שקרה או שזה מה שיקרה ושזה שווה לזה בכל מקרה.

אני אמרתי, טוב תורידו הכול פה. מת?

סמל בכור דוד אמר: אנחנו האחים המתים שלך עכשיו.

אני אמרתי, תקיאו הכול. מת?

סמל שוע עזרא אמר:

לא בחרת אותנו יותר משבחרת אותו, יהיה מי שיהיה, והפוּך, לא סיפרת לנו מה שלא סיפרת לו מה אתה חולם בלילה אפילו שהמרחק של המיטות אחד מהשני זה אותו מרחק של המיטות שלנו והפוך, ובכל זאת נשארנו האחים שלך עכשיו.

סמל בכור דוד אמר:

והפוּך פרגר, והפוּך.

אני אמרתי, בעיניים תסתכלו לי. מת?!

אמר לי סמל עלי דן, אבל אף אחד לא הסתכל לו בעיניים מאחורי הכתף שלך כשבאת אלינו לקחת סיגריות כשלא נשארה לך אפילו אחת והפוּך פרגר, גם הפוּך.

סמל הרצל אחלג'י אמר:

וגם לא הסתכלנו הצידה לראות אולי הוא מתחבא מאחורי איזה חומה קטנה אולי כי ידענו שמאחורי החומה אין אפילו חתול.

סמל פופיי שהאזין לשיחה נשען על הג'יפ אמר:

אולי לא שמת לב במקרה שאין לנו תגיות של קצין העיר על הכתפיים.

אמר סמל עלי דן, מסתכל ישר בעיניים של סמל שוע עזרא, שב בשקט פופיי.

אני אמרתי, צודק בהחלט.

ועליתי במדרגות. חלפתי על פני הילדים שראו טלוויזיה בלי קול. אחד מהם היה גדול כמוני, אבל רזה הרבה יותר, עגום הרבה יותר. אישה כבת ארבעים או קצת פחות שכבה בחדר, רגליה הפעורות היו אפורות מאוד, אבל פניה וחזה היו מכוסים בשמיכה. כשסגרתי את הדלת, הסירה את השמיכה ואמרה, בוא לאמא ילד.

(שוּמְדַבָר, אמר סרן הרצל קביליו. פה בתחנת משטרה צבאית עובדים לפי פקודות מטכ"ל.

הוא לכסן מבט אל רב־סמל איטח:

לאף אחד לא היה אומץ להגיד לו. הוא הסתובב בקָדוּם עם סכין חמש אצבעות מתחת לשרוול.

סמל שוע עזרא אמר לו:

זה לא שהשתנה משהו מאז.

סרן קביליו אמר:

שלושה חודשים הוא היה יוֹשֵן באוהל סיירים עם קונצרטינה מסביב כי לא היה ברור מי פִיחֵד יותר המחלקה שלו או המפקדים במחנה קדום).

סמל שוע עזרא יצא מחדר מפקד הבסיס, פניו חשוכות:

סרן קביליו אומר שצריך קצין העיר.

אמרתי לו, גם בלי קצין העיר אני יודע מי חי מת ומי מת חי.

נשאר לברר רק איך זה נהיה ולאן זה מוביל

סמל בכור דוד שעמד במבוא לחדר המפקד על־יד שולחן הפקידה אמר:

למשל, לאן זה מוביל? תָזְבִּיר לי כי אם אני יבין, יהיה לי דִיבּוּר עם קביליו וביחד איתו שני סמלים זה יותר כוח מסמל אחד מול מה שעוד

נשאר פה מהמוֹח של המפקד שלך.

והצביע על סמל שוע עזרא ועל הדלת של קביליו. אני שתקתי.

סמל בכור אמר:

כי המסדרון שנזכרת פתאום שצריך לעבור אותו הרבה יותר צר בהשוואה למסדרון שהיית צריך לעבור בחדר בחצור ביום שישי ועוד בלי להשאיר סימנים על הסדין

סמל שוע עזרא אמר בקול נמוך:

הלוואי רק הסדין. הכתמים זה על הקיר

סמל בכור דוד אמר בקול נמוך גם:

פופיי סידר את העניין עם עוד שתי עשיריות ושיצא משמה הרביץ לעצמו בראש עם הקיר.

שתיקה

עוד מעט הוא חוזר מהחופשה ותראה עוד מה יצא מזה פה.

סמל שוע עזרא אמר:

בלי להסתכל אל מאחורי הגב של עצמו עוד הרבה זמן הוא לא יסתובב חפשי בחצור כמו שהוא רגיל

ואמר לי, משעה מבט, טוב, חכה פה, ושניהם נעלמו בלשכת המפקד.

(יש לי פתיל קצר, אמר להם סרן הרצל קביליו ואתם הרי מכירים אותי יותר טוב ממני לדעת איפה זה המקומות עם הקֵצֵר במוֹח

הם שתקו

רק מגיע לי הסבר כי אני לא מבין, למה אתם סוחבים אותו על הגב.

אמר בכור, גם אנחנו רוצים רק להבין

שוע עזרא:

פעם ראשונה ואחרונה בחיים שלנו שאנחנו נמצאים במרחק כל כך קרוב מהם שיצאו מהתנור בגרמניה וכבר התקררו מספיק שאפשר לנגוע בהם

סרן הרצל קביליו אמר:

איזה תנור? ירושלמים שלוש דורות אלה, לפחות האבא שלו. אני בעצמי ירושלמי הרי

סמל שוע עזרא אמר:

מה הגיע עליהם?

סרן קביליו אמר:

על הגחון. דרך להם על הראש זֶה. פעם אחת שפך בנזין על טור נמלים בחצר וכמעט שרף את הבית)

סמל שוע עזרא סמל בכור ורב־סמל איטח יצאו מחדר המפקד חיוורים כמו סיד

זה שום דבר, הרגיע אותם רב־סמל איטח בקול נמוך, זה בגלל שלקחו לו את הפסַמְתֵּר.

סמל בכור אמר:

כי הבינו בעצמם שצריך לעשות ממנו ארון מתים. מה שנשאר להם זה לנחש זה מי ייכנס ראשון.

רב־סמל איטח אמר:

עזוב.

וניגש אליי, חובק את כתפיי:

לא חשוב. עכשיו קביליו עצבני. אחרי הצהרים נדבר אתו שוב. אנחנו נסדר הכול רק תהיה בשקט.

הוא נתן לי מה שנשאר לו בקופסת הסיגריות והוביל אותי כמה צעדים מלשכת המפקד ועזב תוך שהוא מסביר משהו בקול נמוך לסמל שוע וסמל בכור. הם רחקו ואני חזרתי והתייצבתי באותו ריבוע של משבצת על־יד הקיר של לשכת המפקד, עליה ניצבתי משעת בוקר מוקדמת. לא היה לי מעולם פסנתר. כבר אין לי אפילו מיטה בבית הורי. החדר שגדלתי בו ובו נשארתי שכוב אחרי שאחי עזב התרוקן כשהלכתי לצבא. הכול נמכר, אפילו מיטת הסוכנות, אפילו הוויולה הסדוקה. כשחזרתי לחופשה ראשונה בטירונות, ולא מצאתי את הוויולה, איימתי לשבור את הקומודה בסלון. אבא שהיה נוהג להסתגר במרפסת הקטנה ולא היה יוצא ממנה כל עוד הייתי בבית חלף על פני ויצא אל הטלפון הציבורי, להזמין משטרה. ועל־יד הטלפון המתין לניידת. עד שנכנס הביתה מלווה בשני שוטרים הבטיחה אמא שתדבר עם קונה הירושות והחיסולים מהעיתון, שיחזיר את הוויולה. אבא חזר להסתגר בקיטונו שהיו בו מיטת סוכנות וקרש עליו ניצבו שתי תמונות, תמונת אחי בתחפושת של שוטר צבאי שמאחוריה היה כתוב גבריאל פרגר ירושלים 1955 ותמונה אחת משירותו הצבאי, במדי צנחן, כומתה ורובה אף אנ. על רקע מטושטש של חומת בית החולים למצורעים בירושלים.

אמא החזירה את הוויולה, עטופה בשמיכה. אבא שקל בידיו את הוויולה כמו הייתה תינוק שזה עתה הביאו אותו, ואז הלך למסדרון והעיף אותה אל האִינְטרֵסוֹל שלאורכו עברה הארובה של דוד החימום. אני הייתי אז בטירונות. וכשחזרתי לחופשה אחרי חמישה שבועות והסרתי מעליה את השמיכה החרוכה מצאתי שהתנפחה והתבקעה בצד התחתון שלה, כמו החתולה בחצר שמצאתי לפני שנים אחדות מתה, בטנה בקועה ושני גורים הציצו מתוכה בעיניים פקוחות ומאובנות.

אמרתי לסמל הרצל אחלג'י שקרב ללשכת המפקד, תזכור, עיר בלי רחמים ובלי אלוהים ירושלים. הרצל איגף את המקום שעמדתי ונבלע בלשכת המפקד ושוב הייתה דממה. במרכז רחבת הדגל עמדו רב־סמל איטח, סמל בכור דוד וסמל שוע ושוחחו עם רב־סמל־ראשון חתואל הטבח בפנים קודרות.

אמא שעמדה בגבי אמרה לי, לא יכולתי להגיע עם כיסא אבל אני יקנה לך ויולה חדשה רק שתגמור את הצבא בלי בעיות, אני הלכתי לסלון ואמא חזרה ואמרה, אני יקנה לך ויולה חדשה רק תגמור את הצבא בלי בעיות כשלקחתי פוֹר וריסקתי בבעיטת נעל אחת את הקומודה בסלון, ובובות החרסינה הקטנות עפו באוויר, המשיכה להיות מאחוריי ולדבר באותו קול שווה גוון אני יקנה לך ויולה חדשה רק שתגמור את הצבא, וגם אחרי שאבא קם ויצא אל הטלפון הציבורי ואני עזבתי את הבית וישנתי יומיים על ספסל בגינה הציבורית, עוד הדהד באוזניי קולה המסביר שלא השיגה סולם ולא יכלה להגיע עם כיסא.

(אי־אפשר אומרים לך, אמר סרן הרצל קביליו

כן, אמר סמל הרצל אחלג'י, ועכשיו תגיד אל תשאל למה אבל אני בכל זאת ישאל

אמר לו סרן קביליו, את כל הרהיטים בבית שבר. את המזנון, הפוטלים, אחר־כך יצא ושפך בנזין על טור הנמלים לכיוון הבית והדליק גפרור וכמעט שרף את הבית. חכה, זה עוד שום דבר.

אמר לו סמל הרצל אחלג'י, מוותר

אמר לו סרן קביליו, אל תחשוב שזה פשוט, מפקד מחלקה של מצורעים ועוד בגבול הסורי

סמל הרצל אחלג'י שתק.

סרן קביליו אמר:

שלא תהיה טעות. אף אחד פה ממכם שמחבקים אותו מכל הצדדים וחוטפים את המכות שהוא מרביץ לעצמו לא יותר טוב ממנו.)

אבל אני לא ויתרתי. עוד בימים שהפוטלים והשידה עמדו על מקומם, והחתולה עוד הסתובבה בחצר אם כי הרבה יותר לאט ובמעגלים הרבה יותר קצרים, ואחי עוד היה מגיע הביתה לפעמים עם המעיל, ואנחנו היינו מחליפים מהלומות בבית ובחצר ועד גבעת הנמלים במקום שבו גדלו סרפדים, ואחי היה מכריח אותי לאכול חול וסרפדים לפני שהיה עוזב והולך, ואני הייתי אוכל חול אבל על האצבעות שמרתי, ואבא היה הולך פעם בשבוע לקונצרט של תזמורת קול ישראל וכשלבש את חליפת הקונצרטים שלו עמדתי ליד הדלת הסגורה וניגנתי גם את תפקיד הכינור וגם את תפקיד הווִיוֹלה בסימפוניה קונצרטנטה, והכול בוויולה הסדוקה, ואמרתי לו דרך הדלת הסגורה לא צריך ללכת מספיק לעמוד במקום אחד ורק להחזיק מעמד, ואבא, שיצא מן החדר פניו מסובנות והתער בידו, ואמר לי בקול יציב לא ניגנת שיחקת מישהו שמנגן, ואני אמרתי לו, גם בלי ללכת כל שבוע לקונצרט אני יודע שאתה יודע שאני יותר טוב מאדון שמעון מישורי על בסיס השוואה של כינור שבור, ואבא אמר, אתה ארטיסט, הכול בחוץ, כלום לא מבפנים והסתגר שוב בחדרו, ואני אמרתי אל הדלת הסגורה, ואני לא אובה לבשורת גאולה אם מפי מצורע היא תבוא (אבא היה מתגנב לשיעורי הספרות הכללית של לאה גולדברג באוניברסיטה העברית)

אבא עמד דמוּם בחדר הסגור

אמרתי, שַרֵש אשרשך בני, שרש אשרשך

ענה לי אבא, אחיך זה שנשרף זה כל הסיפור.

אמרתי, הוא בועט לי בראש

אמר אבא, בראש של עצמו

אמרתי, זה הוא שמאכיל אותי חול וסרפדים

אבא אמר, הנחש בתוך הקש זה אתה

אמרתי, הוא אמר לי, אני ילך לצנחנים וילמד קרב מגע. האבן שתנחת לך על האצבעות ככה שלא תוכל לנגן עוד לעולם תהיה שלי.

אמר אבא, נשארת שלם ועגול כמו כדור גם עם אצבעות שבורות וככה גם תישאר

אמרתי לאבא, אוֹתוֹ ואת בנוֹ

אמר אבא, טוב נניח.

(אבא, לפני שיצא לפנסיה היה פקיד בבית משפט השלום בירושלים, מקום בו כולם דיברו חוץ ממנו, וגם בבית היה שותק כמו ספינקס. ניסיתי לשחזר את נעימת הקול של אבא, אבל שום דבר לא התנגן לי בראש, שום קול לא זכרתי)

אחר־כך חזר הסיור של שעה שתיים שהביא איתו מראש פינה את פופיי שחלף על פני עם התרמיל, עיניו מכווצות וצעק שאף אחד לא ידבר אלי, כלום אני לא רוצה לשמוע והסתגר בחדר הסמלים ונשכב במיטה וסגר על עצמו את שק השינה, ומקץ איזה דממה חלפו על פני בגב כפוף סמל שוע עזרא וסמל בכור דוד ונבלעו בגלדיאטור של סרן קביליו כאילו הסתתרו בתוכו, ורב־סמל איטח קרב אליי והושיט לי מה שנשאר מקופסת הסיגריות שלו ופתח לעצמו מייד קופסת סיגריות חדשה, ושנינו עישנו בשקט שתי סיגריות לפני שאמר לי בקול עצוב, תִילֵך אל סמל ביטון ותגיד לו לא התכוונתי מאיך שהתנהגתי בחצור, זה רק יצא בלי שאני ירגיש או יספיק לעצור, ואני אמרתי, אבל איך יכולתי לדעת? אני שוכב שם בחדר בחצור וכל תנועה שאני עושה אני אומר לעצמי (בלי קול אני אומר לעצמי) אח שלך מת, אח שלך מת, ואז הדלת נפתחת בלי קול וילד קטן מופיע ועושה תנועות ואז נכנס אח שלו הגדול ומסובב אותו אל הקיר ועומד מאחוריו גם כן עם גב מתעוות והאישה שקניתם בשלושים לירות נהיית פתאום כמו חתולה מתה וראיתי את רב־סמל איטח מתרחק בצעד מהיר ובראש רכון והלכתי אחריו אל חדר הסמלים מקום בו שכב סמל פופיי ושמעתי את רב־סמל איטח אומר לו בקול מרגיע לפעמים עוברים מִלַיד חלון סגור ונוֹגעִים וזה נפתח וממה שרואים רוצים לעמוד ולהקיא עד שמתים אבל אתה מיכאל אל תקלקל לעצמך אני מכיר איזה צורף שיזהיב את הכוכב ובתור תוספת גם את הסמל בכובע אתה תהיה סמל ראשון הראשון במחזור שלך אבל תזכור מי שהכי טוב נשבר בקלות והוא צעק, כלום לא רוצה לשמוע ואני אמרתי, נגן ראשון צריך לגמור את התווים אפילו שהוויולה שנתן לי האדון אפשטיין מירושלים בלי כסף כי את הסדק אי־אפשר כבר לתקן התנפחה והמיתרים נקרעו והקשת התעקמה מהחום והקהל חירשים אילמים שעומד עם הפנים אל הקיר מול נגן הוויולה שעומד עם הגב אל הקיר אבל בסוף לא אמרתי כלום: עמדתי בחדר סמלים מול פופיי ששכב בתוך שק השינה גבו רועד. לעצמי אמרתי, איך זה יכול להיות הרי את הבוילר בבית כבר שכחו להפעיל איזה שנה וראיתי שוב את אדון אפשטיין מניח בטפיחה על הדלפק את הוויולה הסדוקה ומחזיר לי בתנועה מלאת איבה את החמישים לירות שהרווחתי מהובלות בעגלת הקוגלאגרים.

וחזרתי לעמוד על־יד לשכת המפקד שהייתה עכשיו דוממת, הגלדיאטור עם סרן קביליו וסמל הרצל אחלג'י וסמל שוע עזרא נעלמו אבל אני המשכתי לעמוד כמו שעמדתי מקודם. דעתי הייתה קצת מטושטשת עליי אחרי שבע שעות עמידה מול לשכת המפקד אבל וחוּשי היו דרוכים. אמרתי לעצמי, כשיחזור קביליו הוא ימצא אותי פה. עוד זכור לי שהתבוננתי באצבעותיי אלה שיכלו בקלות להגיע לכל מיתר בוויולה 42' כבר בגיל חמש־עשרה ואמרתי לעצמי, הוא בסוף לא שבר לי את האצבעות, הוא הבין שזה יותר קל מלהרוג חתולה שהבטן שלה כבר נגררת על הרצפה וראיתי אותו עוקב אחרי החתולה בידו האבן השטוחה וכבר לא ידעתי אם באמת זה היה הוא שהרג את החתולה או שזו הייתה רק הזיה ועל־פי השקט שהשתרר בבסיס ידעתי שזו השעה ארבע וחצי, השעה שבה משתופפים רב־סמל איטח וסמל ראשון תמאם על־יד הרדיו בקיטונים שלהם, ומצותתים לקולה של הזמרת אום כולתום בשידורי קול ישראל בערבית והייתי ער וקשוב למילים תְעַלִי, תעלי/ מוּש אַבּ בלא סַלָאם, מוש אב בלא סלאם, אלפי לִילָה וּלילה יכְסִיבוּני זיאאם/ אנא מא עיש/ בעיוני ליל/ מוש אב בלא שמש, תעלי, תעלי/ מוש אב בלא סלאם/ ועוד שמעתי את אלגרה הפקידה של סרן קביליו מתקתקת חרש במכונת הכתיבה שלה. המשכתי לעמוד, קצת מטושטש.

סמל בכור דוד יצא מחדר הסמלים וקרב אליי ואמר:

אתה משחק באש, פרגר

אני שתקתי

מחר, אולי אחרי מחר, ביום שלישי לכל היותר יצא אליך סרן קביליו ויגיד לך, בוא ילד, אני ייקח אותך לירושלים לאמא שלך שאף פעם לא הייתה לך באמת ויחד בגלדיאטור ניסע אחורנית עד שנגיע לנקודה שמִמִלפניו אח שלך רק מתחיל למות ואולי אפשר עוד לעצור בנקודת האל חזור אבל אתם תגיעו רק עד מזרע ואנחנו נבוא לבקר אותך ונעמוד על־יד הגדר ונזרוק לך כמה קופסאות סיגריות כי אנחנו האחים שלך גם עכשיו.

אני שתקתי ולא עניתי לו מה שהיה לי להגיד שהייתי יותר מדי זמן בשטח ההפקר מכדי שיתפשו אותי לא מוכן ושאף אחד לא יחזיר את החתולה המתה לחיים, באמא שלי.

סמל בכור אמר: ובמקרה שהטנדר נוסע ישר הוא יעצור בכלא 6 ושם בפתח יחכה די מאתיים שייקח אותך ישר למזרע או לבאר יעקוב המרחק כמעט שווה. תבדוק.

הושטתי יד זריזה ולקחתי מכיס החולצה שלו את הסיגריות ואמרתי לו:

לחתולה האחרונה בשיכון חיכו מאחורי הסיבוב עד שתהיה כל כך בהריון שכבר לא תוכל ללכת ואז הרימו עליה את האבן. בשיכון שלי לא נשאר אף חתול.

והדלקתי את הסיגריה ואת הקופסה טמנתי בכיס המעיל של עצמי.

אמר לי בכור, טוב. רק שמזרע זה עניין רציני אם אתה שואל אותי. קושרים למיטה ועוזבים אותך כמה ימים וזה עוד לפני הסוף של ההתחלה

אמרתי לו, קטן עלי. אח שלי היה בן עשרים וחמש כשיצא מהבית והלך יום שלם אחרי החתולה אחרי שכבר הספיק להיות סמל בצנחנים גדוד שמונה מאות תשעים מחלקת חבלה ככה שאתה ישן שנתיים עם עיניים פקוחות שלא יבוא בלילה ויצמיד לך נַפָצִים לאצבעות.

רב־סמל איטח שיצא מקיטונו, עיניו מצועפות כתמיד אחרי אום כול תום אמר לבכור, עזוב אותו עכשיו

אני אמרתי, הוא אפילו לא רדף. רק עקב אחריה בשקט ודאג שלא תשב אפילו רגע. וכשנשכבה עוד התקרב אליה לאט, ורק אז הרים את האבן.

אמר לי סמל בכור, תתעורר מהחלום בתוך פח הזבל של עצמך לפני שיסגרו עליך את המכסה סופית

רב־סמל איטח חזר ואמר, עזוב עכשיו

אמר לו בכור, מספיק רע פה במשטרה צבאית גם לפני שנפל עלינו מהשמיים של עצמו לעשות לנו חושך בנשמה

רב־סמל איטח אמר לו, לא יהיה לך לַבָן בעיניים אם הוא ילך

בכור שתק.

וגם לא מתוק בפה.

אמר בכור חַמֵש חודשים שאני קונה כל יום סיגריות ולא הספקתי לעשן אפילו בְדִיל.

אמר לו איטח, הוא מעשן ולך נגמר האוויר?

אמר בכור, אני כבר לא ילד, יוּדָה

אמר לו רב־סמל איטח, בטח, קיבלת הזדמנות שנייה לצאת מהפח מה שלא הייתה פה לאף אחד וגם לא תהיה

(בכור דוד כשגויס פעם ראשונה יצא עם פרופיל 24 פסיכיאטרי. אחרי חמש שנים החליט להתגייס שוב וקיבלו אותו באופן יצא מן הכלל)

הוא אמר, המוגלה כבר מטפטפת לך מהסנטר, פרגר

אמר לו רב־סמל איטח, אני ירשום לך פָּס תחזור מחר עם הסיור בוקר.

ונכנס ללשכת המפקד.

אמר בכור, רק תזכור שאין במזרע שום דוב, גם חתולה אין, רק רצפה וקירות בצבע שמן עד הגובה הזה.

וסימן באצבע צלב על הצוואר

אני שתקתי

בכור אמר, רק שאף פעם לא מגיעים לגובה הצוואר. קשורים למיטה עם חגורה צולבת

אמרתי, ההבדל לא כל כך גדול, מסתבר.

והסתכלתי בחגורה הצולבת שהשאירה סימנים לבנים על החולצה שלבש.

(אלגרה הפקידה אמרה, אני לא מבינה למה לא משחררים אותו, אח שלו מת או משהו כזה.

אמר רב־סמל איטח, ולדעת שזה או הגבול הסורי או לקבל בשתיים בלילה טלפון מהמשטרה בירושלים על חייל ששרף את הבית של עצמו עם ההורים שלו? לא תודה

אמרה אלגרה, אז תשחרר אותו בלי הנשק

ענה לה איטח, לא מעלה לא מוריד, הנשק.)

בכור דוד שהלך לכיוון הג'יפ התרמיל על כתפו אמר, לטובתך מה שאמרתי, פרגר

אמרתי לו, איך יודעים? אפילו אני שמכיר טוב את אח שלי התערבתי עם עצמי שלא יהרוג את החתולה גם אחרי שהרים את האבן חשבתי שהוא יגיד לעצמו, יותר טוב למות.

אמר בכור, עניין גדול, חתול מת

אמרתי לו, עניין גדול, אח מת. רוצה אחד מכל אחד?

רב־סמל איטח שהקשיב מפתח מלשכת המפקד, אמר לבכור:

לא יותר טוב שהיית עוזב בפעם הראשונה כמו שאמרתי?

אני צעקתי לכיוון הג'יפ, תן חתול חי קח אח מת במתנה ממני

אמר איטח, עזוב פרגר, קח

והושיט לי קופסת סיגריות אֶסקוט ונבלע שוב בלשכת המפקד שדממה מאוד. גם רחבת הדגל דממה, ורק סספורטס מקס ואזולאי מרדכי הטבחים חצו את הרחבה ופנו ללשכת המפקד. הדממה המשיכה גם כשנבלעו בלשכת המפקד.

אחר־כך יצא אזולאי הטבח שכולם קראו לו ג'ולי כי עיניו נצצו כשתי ג'ולות פרפריות וכמותן היו זכות וקשות ובלי פגם ואמר לי, בוא נלך לשתות קפה חם עם הטבחים, ואני שלא החלפתי אפילו מילה אחת עם אזולאי הטבח בכל חמשת החודשים שהייתי בבסיס משטרה צבאית קוּנֶטרה עקרתי הלכתי אחריו, מרגיש שהסוליות של נעליי מקרפ רך של צנחנים ולא מצמיג עבה של נעלי שוטרים צבאיים ושאני שוחה בתוך הנעליים האלה, כאילו גדלו בבת אחת בשני מספרים לפחות.

במטבח דלק אור חלש, שהזכיר קצת את הנרות בערב יום כיפור בירושלים וחדר האוכל היה חשוך ובקצהו עם הגבר אל הקיר ישבו מייק מורנו מפקד פלוגת הטנקים שחנתה על־יד הקיר האחורי של הבסיס עם סגנו ומפקדי המחלקות ונראה שהגיעו מעולם אחר, חד ומואר יותר. הם לא פקדו להעלות אור בחדר האוכל כאילו הייתה כל פנייה אלינו עניין אבוד או חסר תוחלת או לא שווה מראש. כל הארבעה הדליקו פנסי כיס מול עצמם ולא זיכו את אזולאי הטבח שהגיש להם קנקן קפה אפילו במבט.

ואזולאי הטבח מזג לי קפה רותח לספל פלסטיק ואמר בקול נמוך, אנחנו פה משטרה צבאית יותר גרועים ממצורעים ואפילו אני שאף פעם לא הייתי משטרה צבאית ולא עברתי קורס שוטרים צבאיים אני רק טבח מרגיש מצורע אבל עזוב לא חשוב.

שתיתי את הקפה וחשתי סחרחורת, כאילו שתיתי משקה משכר. ואזולאי הוציא מתחת למעיל הדובון שלו עוגה ופרס אותה בזריזות קוביות קטנות ואמר לי בקול כבוש, אצלכם זה עוד כלום, מקסימום אח אחד או לכל היותר שניים אצלנו יש לך עסק עם שבעה שמונה אחים מינימום, וזה עוד חוץ מאחיות שעליהן עוד נדבר וכשאתה חי יחד אתם כל הזמן אתה לומד מעצמך שזה כמו צמה של חוטי חשמל עם קצוות שנמסים לאט ונוזלים ונהיים חשופים ואתה לומד לא להתקרב ואיפה לא לשים יד כי אפשר להתפחם ולמות כשבאים ההורים פתאום ואומרים לך, אתה מעכשיו תישן במסדרון של הכניסה איפה שבמשפחות שלכם אומרים לכלב ולאח אחר אומרים, אתה תהיה פה בחדר גדול עם ספה והכול ואז כשאתה שוכב במסדרון והראש שלך על הדלת ונהייה איזה שקט ואתה שומע מהחדר עם הספה והכול את התססס של החוט שהגומי שמחבק אותו נוזל ומבין מעצמך בלי ששאלת שזה לא שאוהבים אותו יותר זה שהחוט שלו חשוף יותר וההורים רק רוצים לפרק בזהירות את הצמה שנהיית דומה לצמה של נחשים כי נהיה פתאום ברור שלאחד הנחשים יש כבר ארס והוא יכול להרוג ויכול להיות שיש כבר לשניים ואתה יודע גם בלי לשאול מה הם בחיים לא יודו אנחנו הולדנו גורים וישבנו והסתכלנו עליהם משחקים בחצר עד שהבנו בלי לשאול אף אחד שום דבר שצריך להסתכל טוב טוב ולבודד את מי שמקבל סימנים של כלבת מסתכלים ורואים שלכולם יש סימנים של פחד מכלבת וגם סימנים של כלבת ואז הם ידעו בלי ששאלו שום דבר אף אחד שהכול נהיה הפוך ואת הכלבת צריך לסגור בבית ושכל הגורים שעוד לא נהיו כלבת כי הם עוד קטנים מדי או חלשים מדי צריך להראות את הדלת מהצד השני אחרי שהראו להם מהצד הראשון ובינתיים יש לכלבים האלה גם אחיות שמסתובבות בבית בין החוטים האלה שתוססים את הרעל הלבן שלהם והם אומרים את ואת תלכי לישון אצל הדוד או הדודה ושוכחים שגם לדוד ולדודה יש כלבת עד שבאות הבנות דודות ואומרות הדודה שלחה אותנו שנישן כאן ואז נכבה האור וכולם שוכבים במיטות סוכנות ושומעים את הקולות של התסיסה של החוטים החשופים ואת ההליכה הזאת במסדרון בחושך אל הברז כי המים זה המבחן הראשון של הכלבת ואת הקולות של חצי כלב חצי תָּן במבחן הבשר שזה המבחן השני של הכלבת ואת יתר הגורים שעוד לא קיבלו כלבת מצטופפים באיזה פינה וההורים יודעים רק דבר אחד שאסור להם להדליק את האור כשהפחד אוכל להם את הנשמה וזוחל להם אל המיטה והם מרגישים שאיזה כלב שהם בעצמם הולידו וגידלו נכנס להם מתחת לשמיכות והם מדליקים את האור אז הם מסתכלים מסביב במבט עיוור ורואים ששום כלב לא נכנס להם למיטה אבל במשפחות שלכם הבית ריק ואף אחד לא נזהר מחוט חשמל חשוף שאפשר לשים יד להתפחם ולמות או שאיזה כלב עם כלבת שזה אח שלך או אתה בעצמך שוכבים באיזה פינה ואז אתה שם יד ונזרק אל הקיר ואפילו יוצא מהקיר ונופל על האדמה מלפני הבית ואז ההורים שלכם רצים אל החדר ומוצאים חוט שרוף וכשאתה קם מהאדמה וחוזר הביתה הם אומרים לך קח כסף ולך לסרט ואתה הולך לסרט וכשאתה חוזר הם אומרים קח כסף ולך לראות עוד סרט ואתה חוזר מטושטש אחרי שראית כבר את כל הסרטים בעיר והם אומרים עכשיו תעשן סיגריה ונותנים לך סיגריה פליירס ואתה מעשן ואחרי שגמרת הם אומרים לך ועכשיו קח עוד סיגריה ואתה מעשן הכול אפילו שבחיים שלך לא עישנת והראש שלך נהיה קרוסלה ואתה שואל איפה אח שלי והם אומרים הוא בעיר אחרת עם החברה שלו או אסור להפריע לו הוא לומד בחדר אבל החדר ריק אין אפילו ספר או מחברת רק כווייה של חוט חשמל על הרצפה או על הקיר או שהם אומרים לך סע לחברה שלך בעיר אחרת ואתה שאין לך חברה בעיר אחרת וגם לא בעיר הזאת שותק כשהם אומרים טוב קח את החברה שלך ותלך לגור אתה בעיר אחרת ואבא שלך מוציא את הארנק וסופר כסף על השולחן שטרות של חמישים לירות ואומר לך אם ייגמר לך רק תתקשר בטלפון ותגיד לא צריך שתבוא לכאן אני ישלח ישר אתה רק נכנס לבנק חותם ולוקח ובעצמו מלווה אותך עם חיבוק בכתף אל הדלת ואחרי שאתה יוצא הוא סוגר את הדלת ונועל עם המפתח ואתה הולך ברחוב ולא זוכר אפילו אם היה לך אח וכשאתה נזכר כבר בעיר אחרת או בארץ אחרת או במקום אחר וזה שאפילו לא אתה בעצמך, זה החברה שמצאת אם בכלל מצאת אפילו שלא חיפשת היא באה ונהיית לבד כי ההורים שלה אמרו לה גם תלכי לישון אצל הדוד או הדודה שכבר לא נהיה שום הבדל ולא חשוב לה מי עד שהיא רואה שגם לך לא חשוב מי שואלת יש לך אח באיזה מקום ואתה אומר כן או לא אבל צריך להתאפק ולחבק את עצמך עם אגרופים מסביב לגוף שלא לחזור אל הבית של ההורים איפה שהם יושבים ושותים תה מאחורי הדלת הסגורה ואתה בועט בדלת עד שהיא נפתחת וההורים שלך אומרים זה רק הטלפון שמקולקל בבנק בגלל זה לא אישרו כסף ואבא מוציא שוב את הארנק וסופר שטרות של מאה לירות ואומר עד שיתקנו את הטלפון בבנק ומלווה אותך אל הדלת בחיבוק על הכתף וסוגר אחריך עם המנעול והשאלה איפה אח שלי נהיית משקולת חמישים קילו ששוכבת לך על החזה אפילו שאתה עומד ישר.

אזולאי הוציא מהכיס הפנימי של הדובון שלו קופסת פח ואמר, זה פליירס אורגינל, רק אצל הדייגים בטבריה משיגים כזה אחד ולא לכל אחד מוכרים, שלא תחשוב. העלינו עשן בסיגריות ואז הואר חדר האוכל ואני התבוננתי וראיתי שמפקד פלוגת הטנקים וסגניו מקשיבים בדריכות ובפנים מאובנות לכל מילה, רכונים על ספלי הקפה שלהם. אזולאי חיכך את עיניו באגרופים קמוצים אבל עיניו נשארו זוהרות וללא פגם. סספורטס הטבח נכנס והדליק את האור במטבח וחזר עם מגש והניח אותו לפני מפקד פלוגת הטנקים וסגניו, שעקבו אחרי תנועותיו בדריכות ובלא הגה. בסמוך לכך באו גם רב־סמל איטח עם אלגרה הפקידה וסמל עלי דן וכמה חיילים בסרבלי שריון שהתייצבו רכונים בחצי עיגול סביב שולחן מפקד הפלוגה ושוחחו עם מפקדי המחלקות. אחר־כך בא פופיי אחוז וחבוק ונשען על זרועותיהם של אלי ינון ואביתר חיוני הנהגים עטוף שמיכה צבאית על הדובון. הוא ישב בוהה ולא נגע באוכל עד שמייק מורנו אמר זוּרוֹ הנוקם במסכה הגיע לעשות סדר במשטרה צבאית סוף סוף ופופיי קם ויצא. אזולאי הטבח הזעיף פניו ואמר אנשי הברזל עם ראש מדיקט אלה וחפז אחרי פופיי להבטיח לו ארוחת שחיתות מיוחדת רק שיבוא עוד שעה, אבל פופיי המשיך ללכת סהרורי משהו לעומק רחבת הדגל עד שנעלם בחשיכה.

סמל עלי דן אמר, זה לא יכול להימשך ככה, יודה.

אמר לו איטח, לא הבנת כלום

עלי דן אמר, מה יש פה להבין? המפקד בורח מהבסיס של עצמו

אמר לו איטח, לא הבנת כלום אומרים לך.

אמר עלי דן, ועוד מחביא שני סמלים בגלדיאטור, שלושה עם זעזוע מוח בבית חולים צפת, כל היתר שוכבים בחדרים עם עיניים עצומות כמו מתים.

אמר לו איטח, מה חשבת? אף אחד לא מחזיק מעמד עם עצמו אם לא שומרים אותו בצמר גפן תזכור מה אמר לך רב־סמל יהודה איטח.

עלי דן התבונן בחיילים שהתגודדו סביב מפקד פלוגת הטנקים ואמר, אצלו זה לא ככה

אמר לו איטח, אותו הדבר בדיוק. מתחת לברזלים ולפח שיש למייק מורנו על הכתף ובמוח זה הרבה ראשי ביצים שצריך לשמור בצמר גפן שלא יקבלו מכה מהראש של עצמם.

עלי דן ביקש להגיד משהו, אבל איטח אמר לו, אל תחשוב, אחרי הצעקות והפקודות והאיומים והמסדרים הוא יושב ומלטף להם את הראש וצובט אותם בלחי בעדינות ומספר להם בדיחות על המשטרה הצבאית ובלילה לא יוֹשֵן טוב מרוב דאגות ולא בדיוק על החברה שלו שכבר עולה לה עשן מהבין הרגליים שלה שכל אחד יכול בקלות להדליק סיגריות משם אם אין לו במקרה אש.

עלי דן אמר, זהירות, הוא יכול לשמוע

איטח, שהיה חשדן ושמר טינה סמויה לכל מי שלא במשטרה צבאית אמר, שישמע. עליי הוא לא יעשה קטעים הארטיסט הזה.

והייתה שתיקה. כולם חשבו על אותו יום שישי שבו נכנסה החברה של מייק מורנו למקלחת של הבנים והתפשטה כאילו כלום ונכנסה להתקלח עם סמל יפרח חביב ואחר־כך את מייק מוביל אותה לאורך המסדרון עם מגבת רק ונותן לה סטירות תוך שהוא אומר לה דברים בקול נמוך, חותך, כמו שהיה מדבר במכשיר הקשר לחיילים שלו בתרגיל.

ואני ביקשתי להתייצב על הנקודה שבה מת אחי ואני פספסתי. אני, שחצי מחיי הייתי עסוק בלשמוע מה הוא עושה ומה הוא מתכנן ולאן הוא הולך ומאיפה הוא חוזר ואז לקחו אותי לצבא וחשבתי שהרעש וצעקות הכן המפקד ולא המפקד וזוז שלושים שניות והלמות הנעליים של מאה ושש־עשרה טירוני פלוגת משטרה צבאית והדממה שבה היינו עומדים מול מפקד הפלוגה סרן אמנון לוי שהיה ממלמל שעות ארוכות בקול לוחש בהבעה של עלבון נורא שאפילו אני עם שמיעה אבסולוטית כמו שאמרו שיש לי לא יכולתי להבין ורק תחושת אשמה נוראה על האכזבה שגרמנו הסתובבה בין השורות יחד עם מפקדי הכיתות שהלכו בעיקר מאחורינו בצעד חרישי וההתגודדות של המפקדים סביבי כל פעם שנדמה להם שעברתי על איזה חוקים שהם המציאו באותו רגע ושכחו אחרי שאמרו אותם כל זה היה רק ניסיון נואש למחוק את הקשב הזה ואת הנוכחות של אחי גם במקומות שהוא איננו.

ואכן מחקו. כשחזרתי הביתה מהטירונות לחופשה שלישית עמדה אמא מול הדלת ואמרה אין כלום לאכול בבית תצא ותאכל משהו בחוץ ונתנה לי חמש לירות, ואני אמרתי, ומה עם להתרחץ, ואמא אמרה, נשרף הגייזר והלכה אל המקרר ופתחה אותו להראות שאין כלום חוץ מבקבוק חלב מקולקל אותו הביאה אל הפתח להראות לי ואז שמעתי את אחי אומר מהחדר השני, טוב, מה חשבתם, גדול עליו, על הגייזר, הוויולה, כל כך התאמץ ששרף גם את עצמו, הגייזר, ואבל הדברים לא נאמרו והחדר השני היה ריק, אחי כבר עזב את הבית ועבר לגור עם חברה שלו בראשון לציון זה הייתי אני שאמרתי לעצמי מעצמי את הדברים האלה רק בקול של אחי; את תמונת עצמי פוסע בעיר אחרת לבוש במעיל הסטודנטים של אחי ותחת בית שחיי הוויולה השרופה לא יכולתי לראות בדמיוני. לקחתי את החמש לירות והלכתי למרות שגם אמא וגם אני ידענו שכלום לא פתוח בירושלים, הכול סגור, אבל עוד הספקתי לקנות סיגריות ובלילה ישנתי בכניסה של בית הורי על־יד הדלת. השכנים שחזרו מבילוי פסעו מעליי בזהירות ולא אמרו כלום, גם אחרי שסגרו אחריהם את הדלת.

היה עליי לדעת כשנתקלתי בסרן אמנון לוי ובמפקד המחלקה אלגרסי ובסמל המחלקה גדעון נחום שכשראו אותי פנו שלושתם באיגוף ונעלמו מאחורי משרדי הפלוגה. היה עליי לדעת כשבא אלי סמל מחלקה 2 ישראל בידרמן שלושה שבועות לפני סוף טירונות וקורס שוטרים ואמר לי, כולם כבר החזירו ואתה עוד מסתובב עם הנשק, ואחז בצווארוני והלך מאחוריי, מוביל אבל גם דוחף וגם מסתתר אל הנשקייה שם קיבלו את הנשק בלי לבדוק אותו אפילו וכשהסתכלתי לאחור ראיתי שבידרמן נעלם, שאף אחד בפלוגה לא החזיר את הנשק חוץ ממני.

וכבר עברו שלושה ימים עד שראיתי שהמפקדים הפסיקו פתאום לשלוח אותי לגבעה 542 לעמוד שם לילה שלם בדום מתוח ועוד שני שומרים לשמור עלי שאני יעמוד בדום מתוח ולא עוד הסתובבו סביבי כשחפרתי בחול מאחורי מגורי הקצינים שולה אצעדות גומי מזוהמות ביד עדינה וחזקה של ויולן וחשבתי שמשהו שבר אותם במראה של ויולן ובמאי וסופר וארכיטקט שולה באצבעות שלו את שקיקי הגומי באותו ריכוז קשוב של מי שמותח מיתר שפקע על הוויולה שלו וחלפו עוד שלושה ימים שבהם שקעתי באיזה שינה טרופה באוהל המצורעים בתוכו בודד אותי סמל גדעון נחום ומתח מסביבו גדר תיל וכשהקצתי ממנה הבחנתי שאף אחד לא קורא לי למסדרים ולאימונים ולשיעורים וכשיצאתי להסתובב בבסיס ראיתי שהמחלקה ניצבת תמיד באיזה מרחק ממני, ואחר־כך מיטשטשת ונעלמת במרחבים סביב הבסיס וחזרתי ושכבתי בעיניים עצומות באוהל ושמעתי שבאים, מרימים בזהירות את היריעה, מתבוננים בי ונסוגים שלוש או ארבע פעמים ביום וגם שמעתי בלילה שבו שכבתי ער ובעיניים עצומות שקוראים למסדר לילה ושמעתי את המחלקה מתרחקת וחוקרים את המחלקה מישהו חבר שלו, מישהו דיבר אתו פעם, מישהו יודע עליו (וידעתי שסמל גדעון נחום שההורים שלו גרים כמה בתים מההורים שלי יודע אבל פוחד או שהזיכרון שלו נמחק מרוב מאמץ למחוק את התודעה שלנו כדי שניוולד מחדש חיילים ושוטרים צבאיים מצטיינים) וידעתי שהמחלקה בוהה בו בטמטום חושים ושמעתי את מפקד הפלוגה אמנון לוי שקרב ובא בצעד חרישי ממשרדי הפלוגה מדבר בקול רם וברור שאף פעם לא שמענו שאפילו הכלבים הערבים שמסתובבים במזבלה של בסיס קדום יודעים יותר על הכלב שליד וכאן שאומרים את השם שהוא לא רוצה להגיד בקול רם עונים בלי להגיד בקול רם לא מכירים אותו בכלל הוא לא היה במחלקה שלנו המפקד הוא בכלל במחלקה שלוש או במחלקה ארבע שאין אותה האוהלים שלה בכלל מקופלים וחוּרִי עוּזִי שהיה חניך תורן מחלקתי ומיועד לקבל אות הצטיינות ודרגת רב־טוראי אמר בקול נמוך היה פה אחד שחיפש כל הזמן בדלים של סיגריות לעשן בחול מאחורי מגורי קצינים אבל הוא עבר לבה"ד 4 שם הראו לו הממ"כפים והסמלים של סגן אלוף בוּכָה המפקד של 4 איך מתחברים מחדש ברזל ופלטינה אחרי שגירדו אותו בחתיכות מאיזה טנק וחיברו אותו מחדש בחוט ברזל המפקד.

גדעון נחום שאל, מי? למרות שידע. כולם ידעו

חורי עוזי אמר, סגן אלוף בוכה, המפקד

והייתה דממה, ואחריה רחש וצעקה חנוקה וסמל גדעון נחום אומר לו, אידיוט, פסיכי, תמשיך לחלום על חניך מצטיין אם בכלל יישאר לך זמן לחלום עד סוף הקורס ואני ידאג באופן אישי שלא וידעתי שהוא כועס בעיקר על עצמו ושהוא יודע שחורי עוזי משקר (חורי עוזי הכיר אותי באופן מעורפל מירושלים, אבל כשנפגשנו מחדש בטירונות נהגנו כזרים גמורים, כאילו לא הכרנו מעולם) ואת סרן אמנון לוי אומר חבל על הזמן, נשרף להם המוח אלה ולחש אל המחלקה, משוחררים, והיה רחש ואחריו דממה וידעתי שאפילו אמנון לוי יודע שהם משקרים.

(רב־סמל איטח אמר, גם אני חשבתי כמוך, זאת אומרת, לא חשבתי כלום על שום דבר עד שאמרו לי רוצה דרגה, תלך קורס רבי סמלים והלכתי לקורס ושם היה אחד, צ'רקסי גבוה ויפה חזק והעור שלו לבן וגם השערות שלו צהובות וחזקות כמו רעמה של סוס ואף אחד לא הבין מה הוא עושה פה בקורס נגדי משמעת כולם אמרו צריך להיות קצין גבוה זה, באימונים היה מעמיס על הכתף עמוד חשמל שעשרה כמונו היו מרימים בקושי ומאזן אותו על הכתף כמו כלב עם בלון בקצה של האף כמו בקרקס מדראנו ורץ לפני כולם אפילו לפני המפקדים עד שהיה נעלם בסיבוב ומתייצב לפני המשרדים של הקורס לפני כולם עוד עם העמוד חשמל על הכתף ואחרי זה פתאום נעלם ומצאו אותו אחרי שלושה ימים באוהל בסוף המחנה הוא ירה לעצמו בראש עם אקדח מסמרים תתאר לעצמך, כל כך הרבה נשק בקורס אקדחים ורובים צלפים ועוזים ומקלעים אפס שלוש ומא"גים דווקא אקדח מסמרים ושהראש שלו נראה כמו ביצה רכה, שפוכה. וראינו כמה זה דק, ואיך זה מתרסק בקלות אפילו שהראש שלו היה שלם, רק חור קטן ממסמר ואמרו שהתאהב באיזה זונה ערבית בעיר התחתית בחיפה אבל כולם ידעו שזה רק דיבורים ואפילו לא האמינו למה שבעצמם אמרו עוד לפני שאמרו ואחרי זה הקורס התפרק לגמרי כי לכולם נשרף המוח. שלושה עזבו ועוד שניים דפקו נפקדות, תתאר לעצמך, אתה, נגדי משמעת שדופקים נפקדות, ועוד שלושה הדיחו אותם כי הפסיקו לקום בבוקר ולעמוד למסדר ולהתייצב בשיעורים ולקבל את הסיכה בסוף הקורס נשארנו רק שלושה, ומפקד הקורס אמר, לא חשוב מסדר סיום אין עם מי והלכנו אליו למשרד והוא אמר לנו, זה בדיוק. אחרי שבא איזה רעש גדול שנשמע חלש ורחוק כמו ירייה של אקדח מסמרים והבסיס מתפרק והקצינים נעלמים כי יש להם פתאום משהו חשוב במפקדה ואחר־כך הם מתקשרים בטלפון שביקשו חופשה מיוחדת וקיבלו והחיילים מתחבאים בחורים מי שנשאר לבד לשמור על מה שעוד נשאר זה הרב־סמל והרב־סמל שנשאר יודע מעצמו שאם ילך לאיבוד עוד אפילו כפית ירדו עליו רצח. לא ישאירו ממנו כלום.

עלי דן שתק.

איטח אמר, ואחרי זה המפקד קורס עוד קורא לי ואומר לי הייתי צריך להדיח אותך לפי המבחנים חצי מהחומר לא הבנת ואת החצי השני בכלל לא הקשבת ואני אמרתי לו, אבל את מה שאמרת במשרד הבנתי עד לעצמות, המפקד, ואת זה אני לא ישכח בחיים, והמפקד אמר, בגלל זה אני רושם לך הצטיינות ואתה מקבל ישר, עכשיו, המלצה לדרגה.

אמר לו עלי דן, יבואו לביקורת מפקדה ויראו חסרים איזה תשעה

איטח אמר לו, ואלה שעוד נשארו זה עוד יותר אין מאלה שאין אבל לא יבואו. באים רק כשבטוחים שהכול בסדר כדי שיוכלו להראות מה לא בסדר בתוך הבסדר ולרשום דו"ח מפורט. אבל להביא עכשיו עוד תשע חיילים אין להם מאיפה וזה למה לא יבואו).

ואולי לא שיקרו. בהתחלת הטירונות כשעוד היינו יחד התקשו לזכור את השם הפרטי שלי והיו קוראים לי יורם או יובל או גיל וכשנעלם מישהו מן המחלקה (לפחות שליש מהמחלקה דפקה עריקות או נפקדות בגלל שלא רצו להיות במשטרה צבאית וכשחזרו או החזירו אותם לא עשו להם כלום אבל אם דקה אחרי שחזרו היו מאחרים למסדר או לא רוקעים מספיק חזק בנעל וצועקים כן המפקד בקול קורע עולמות היו הסמלים מתמלאים תאוות רציחה וזעם והיו קורעים אותם לגזרים וממציאים עונשים איומים) ואחר־כך היה חוזר אם היה חוזר וכשחזר תמיד היו שונה בהשוואה לזיכרון של עצמו זר יותר או עצור יותר או משוחרר יותר בהשוואה לזיכרון של עצמנו גם אותנו שנשארנו לא היו זוכרים וקוראים לנו בשמות אחרים כאילו מחקו להם אותם ימים שהיו כלואים במעצר של כלא 4 את הזיכרון הקודם והחליף אותנו בחבריהם לתא שהיו דומים לנו רק עם שמות אחרים כאילו התקיימנו בשני עולמות מקבילים בשמות שונים אבל לאחי לא היה מקביל הוא מת חוץ מאצלי בראש שלי, גור חתול עם עיניים צהובות שקט אבל מלא תאוות רציחה ולפעמים דומה קצת לסמל המחלקה גדעון נחום שנראה כאילו קרא מתוך פתק שנמסר לו מטעם אחי את השיטות שגומרות סופית את הנשמה ומכבים בדריכת נעל את המנורות שמהבהבות בראש וכבר עמד להרים את האבן ולכסן מבט אל האצבעות כשחפרתי לרגליו מאחורי מגורי קצינים אבל אני הסתכלתי עליו ישר בעיניים ואמרתי מי שמנגן בוויולה שמונה שעות ביום יד שמאל זה כמו יד ימין, אין הבדל והוא נבלם כי ידע מה אני מסתיר בתוך השרוול השמאלי.

אחר־־כך עזבו אותי פתאום ואני קרסתי אל תוך עצמי ושקעתי לתוך איזה תרדמת בלהות שנמשכה אולי שלושה ימים וסמל גדעון נחום המשיך לבוא אלי בחלום ולהעמיד אותי בדום מתוח ולהסתובב שעות סביבי נועץ מבטים עכורים לכל עבר ורק מדי פעם היה פולט מתוך איזה עולם דמדומים של עצמו, שכן הוא עצמו היה שרוי באיזה הזיה מתמשכת, אתה זז, פרגר, שים לב אתה זז. וכשהייתי מתעורר בשעת לילה מאוחרת היה נשמע מבחוץ הרחש של המחלקה הדוממת ואת גדעון נחום לוחש אתם זזים, מחלקה שתיים אתם זזים ושורפים לעצמכם בעצמכם את שעות השינה שלכם (סמל גדעון נחום היה מעמיד את המחלקה בדום מתוח למשך שעות, כשהוא מסתובב סביבנו, ולפעמים נעלם ומופיע, מבטו עכור ונראה היה שהוא נאבק עם איזה שהוא אויב פנימי שמאיים להשתלט עליו ולפעמים ניצח ולפעמים הפסיד והיה שוקע באיזה תרדמה למרות שעיניו נשארו פקוחות, ורק פניו היו מצטמקות ומקבלות גוון עכור; ניכר היה שרחש התזוזה של המחלקה מפיל את המלחמה הפנימית הזאת אל הקרשים והוא היה שולח את המחלקה להקיף בריצה את הבסיס וממשיך לעמוד בראש רכון ואנחנו היינו מקללים אותו בזעם תוך כדי ריצה מטורפת שתולעת אוכלת לו את המוח ואז היה רודף אחרינו ואומר לנו לחזור, כי פחד להישאר עם עצמו אפילו רגע אחד במצבים האלה) ועכשיו, בעודי שוכב באוהל הריק ומקשיב, נוכחתי שמחלקה שעומדת בדום מתוח משמיעה רחש איום, רחש שקורע את הנשמה ושגדעון נחום צודק, ושגם לגדעון נחום מסתתר חתול רצחני עם עיניים צהובות בראש, קטן כמו ראש סיכה אבל מסוכן.

כשחזרתי הביתה אחרי הטירונות וקורס שוטרים כבר היה אוכל בבית ואבא היה יוצא מקיטונו ויושב בסלון ובוהה בטלוויזיה שלא קלטה הרבה וכשקלטה משהו הגיע מעולמות כל כך רחוקים, עד שאפילו אבא היה ממקד את המבט שאף פעם לא הסתכל ישר בשום דבר וגם כששאלתי בקול נמוך איפה גבי לא הסיר את המבט מן הטלוויזיה ורק משך בכתפיו והתכווץ קצת יותר ואמא אמרה, הוא גר עכשיו בראשון לציון עם חברה שלו ועכשיו, מול קופסת הפליירס של אזולאי הטבח חשבתי על אבא שהתרגל לא להסתכל אף פעם על שום דבר מבית המשפט לא על הנאשמים כי הם היו אשמים ולא על הקטגוריה או על הסנגוריה כי שיקרו במצח נחושה ולא על השופטים שהטו משפט או הוסיפו עוול על פשע כי היו צריכים לבחור בין עוול לפשע ולהגיד שחור על לבן ולבן על שחור (בעיניו של אבא כל מי שעבר את שער בית המשפט היה אשם באיזה דבר) ועכשיו ראיתי את אבא עומד על־יד השולחן במטבח ומוציא ארנק וסופר שטרות של חמישים לירות אחרי שאחי אמר שוב את הדברים היחידים שהיה לו להגיד מול העולם כולו שהצטמצם לגודל פרקי האצבעות שלי כי הרי לא הייתי שם, הייתי בטירונות, אל תדאגו יגמרו אותו בטירונות אני ידאג באופן אישי יש לי חברים בקדום ואבא אומר לו, חבל על הזמן הוא היה מת כשנולד למרות שהוא חי והמכות שנתת לו חוזרות אליך בסיבוב וכשייגמר הכסף לא צריך לבוא לפה אתה רק נכנס לבנק חותם ולוקח ומלווה אותו אל הדלת וסוגר אחריו עם המנעול ואומר אחד מת ואחד שהורג את עצמו תיקו אפס ואמא שותקת אבל ידעתי שלאבא אין בכלל ארנק והוא לא מחזיק בכלל כסף ואין לו חשבון בבנק זאת אמא שהולכת לדואר לקחת את הפנסיה של אבא אבל בדרך כלל שוכחת וכשהיא נזכרת הם יושבים ומביטים בתמיהה על חבילת השטרות והמטבעות שאמא שמה על השולחן. ואחר־כך אבא צורר את הכסף במעטפה ושם אותה בפינה באינטרסול.

אזולאי הטבח שוב התקרב אליי וישב מולי ואמר לי בקול נמוך למרות שחדר האוכל היה כבר ריק ואף אחד לא שמע אבל בשבילך זה לא יהיה מסוכן סתם חוטי חשמל שרופים שהקצה שלהם יוצא מתוך איזה צינור בקיר וקצת פיח מסמן אותם על הסיד אתה רק תשב בשקט פה ואל תגיד כלום לאף אחד על האח שלך כי אף אחד פה לא יחזיר את הכוויה בקיר או על הרצפה להיות אח בחזרה שהחתולה תוליד מחדש תינוק לבן עם עיניים של בובות ושערות מחוטי כסף דוֹם שתיקה עדיף עכשיו, פרגר, וביום שישי אני ידבר עם רב־סמל יודה ואתה תבוא אלינו הביתה אני יהיה האח שלך מעכשיו כי כבר נשרפנו ואנחנו לא מסוכנים אפילו שנשארנו בחיים ובלילה אני יגיד לאחותי שנולדה איתי ביחד ולא הלכה לבית של הדוד הזה והדודה הזאת ולא טינפו אותה בשְפִיכַה המסריחה שלהם עם הכלבת שתבוא אליך למיטה ולא חייבים לעשות כלום אם לא מרגישים כי אנחנו הרי עוד מתים אחרי ששמנו יד והתפחמנו והכול עוד אצלנו קר וחושך בנשמה ובגלל זה מה שהיה בחצור התרסק לכולם בעיניים אבל אתה שלא חוזר עכשיו אל אזור של האסון איפה שתצטרך לעשות ייבום לאישה של אח שלך מתי שפתאום באמצע החדר בחצור פתאום הבנת, לא שאח שלך מת, את זה הרי כבר ידעת ואף אחד לא צריך לשקר לא מלפני ולא מאחרי את זה הרי יודעים מהקור שאוכל את הנשמה אבל זה שאתה צריך לבוא לעשות לה ייבום ולהיכנס לכּוּס שאח שלך עזב כמו שאתה קר מבפנים וחצי מת ולא מרגיש שום דבר רק יודע שיש לה כלבת ולא נכנס למלכודת של קביליו והסמלים שרואים להם בעיניים את השערים של מזרע איך הם נסגרים עליך אתה יושב אצלנו בבית ואבא שלי יראה שאתה רציני וחזק ושותק כמו שתמיד היית ושאף אחד לא מתקרב אליך חוץ מאחותי והוא יקנה לך פסנתר הכי טוב שיש ואתה יכול לנגן מה שאתה רוצה והחום יחזור לך לתוך הגוף לאט בלי שתדע ותדע לך שאנחנו מרוקאים אבל עם תרבות ומשפחה בצרפת ויש לנו אפילו דוד שמנגן צ'לו ושהמשפחה שילמה זהב בשביל הצ'לו אולי שני דירות בפריז.

ואזולאי הטבח השעין לפני על הספל ההפוך תמונה של בחורה שדומה לו עצמו, עם אותם עיניים ג'ולות פרפריות שקועות בתוך ראש קטן מאוד עם שערות שחורות עור פנים חיוור וחזה גדול. אני הסתכלתי הצידה וקיללתי בלחש את הכּוּס של האמא של כל העולם ולמחרת שוב התייצבתי על אותה מרצפת על־יד הקיר של לשכת המפקד ושמעתי את סמל עלי דן אומר לאזולאי הטבח, אתה חולה רוח אתה להביא אותו אליך הביתה ואזולאי אמר לו תתעסק בעניינים שלך אני יודע יותר טוב מכולם פה ויושב ומסתכל איך דוחפים אותו דחיפות קטנות בלי שירגיש לכיוון של מזרע בלי שיודעים עליו באמת כלום וסמל אחלג'י הרצל אמר לו, אחרי חמישה חודשים יודעים מספיק, אפילו יודעים יותר מדי דברים שבחיים אף אחד לא חולם שהוא ירצה לדעת אתה לא היית שם בחצור אבל גם לא צריך מספיק שתִילֵךְ לחדר סמלים ותעמוד ותסתכל דקה שלמה על הפנים של ביטון לפני שאתה עוד פותח לו את הרגליים של האחיות שלך ואז הם קיללו את המרוקאים ואת העיראקים ואת הפרסים כל אחד בתור שלו (למרות שההורים של עלי דן בכלל עלו מכורדיסטאן ושנאו עיראקים)

ושוב הייתה דממה ואז באו אליי סמל עלי דן וסמל אחלג'י הרצל וסמל בכור דוד פניהם אפורים ואמרו בוא נתרחק יש לנו דיבור איתך

אני אמרתי, רק דיבור?

סמל עלי דן אמר, האחרון שהרג חתול כבר מת אם לא אכפת לך

סמל הרצל אמר לו, תשתוק אתה, ולי אמר רק דיבור

התרחקנו למרכז רחבת הדגל וסמל אחלג'י אמר אחרי שתיקה ארוכה:

תִידַע לך שזה אח שלך שאמר להורים שלך לא להגיד לך שהוא מת כשימות באמת.

הם התבוננו בפני בדריכות כשאמרתי, אז בסוף גיליתם לי את אמריקה אתם

אמר לי סמל בכור דוד זה עוד כלום, תדע לך שקביליו דיבר עם ההורים שלך והם אמרו לו שהוא מת בגללך שאם תבוא אליהם עוד פעם יזמינו משטרה

אמרתי להם, שמחת זקנתי על ראש התורן אומרים אצלנו בשיכון והצבעתי באגרוף קפוץ על התורן שלידו ניצבנו במרכז הרחבה

אמר לי סמל בכור, אז הצבא לא אשם בכלום קצין העיר לא יודע כלום מכלום, מה אתה רוצה עכשיו?

אמרתי, מה שנשאר זה שבע ימים חופשה כמו שכתוב בחוקי מטכ"ל הוראות הפיקוד העליון וחוק השיפוט הצבאי סעיף ארבע מאות ושלוש.

אמר לי עלי דן, ומה למשל, רק למשל, אתה הולך לעשות בחופשה הזאת שאיפה שאתה חושב להיות?

אמרתי לו, זה לא בדיוק העסק שלך

אמר לי עלי דן, זה ועוד איך העסק שלנו אם תזכור שאנחנו האחים שלך עכשיו

אמרתי, למה מישהו ביקש מכם?

אמר בכור, נשארה איזו ברירה? אנחנו לא נהיה שם לעצור אותך שתלך לגבול הסורי או שתלך לגמור את ההורים שלך כמו מה שהיה בחצור. עלינו זה יפול, הכול.

אמרתי להם, זה לא אני שהבאתי את עצמי בצווארון לחצור

אמר לי בכור, מה שנכון נכון רק שלא תהיה פה פעם שנייה.

אמר סמל עלי דן, אל תחלום אפילו על חופשה, תשכח מזה. אתה תירקב פה עד שתחליט להיות בן־אדם

בכור אמר, והפוך, עד שאנחנו פה נקבל חופשה ממך אפילו שאף אחד לא ביקש מאתנו לא חשוב מה.

אמרתי, תגיד מה, תגיד

אמר הרצל, עזוב דן, בוא נלך

הם הלכו לכיוון לשכת המפקד. סמל בכור דוד חפר בחצץ בנעליו והסתכל לכל הכיוונים, אחר־כך התקרב, ואמר שמע אתה ואחז אותי בצווארון

אמרתי לו, תודה שאתה לא נותן לי ליפול

הוא הרפה מצווארון המעיל והתבונן בידיו ואחר־כך הסתכל לי ישר בעיניים

תדע: במזרע מה שגומר אותך זה לא הקשירות אל המיטה ימים שלמים ואפילו לא הכדורים והחשמל הבעיה זה תמיד הפתח של היציאה והליזול שוחים שם בתוך ליזול זה אפילו לא שאתה רואה את המוות, כי לא נותנים לך להתקרב אפילו לפתח הקטן הזה אתה רק מריח אותו ואתה אומר לעצמך אני יורד לרצפה ומלקק קצת והכול נגמר אבל אתה קשור ותדע לך שאתה לא רוצה למות בגלל הצרות בבית או בגלל שנמאס לך לחיות או בגלל שאח שלך הרג את עצמו לפני שהספיק להרוג אותך בעצמו לפני שהיית הורג אותו אפילו שבחיים שלך לא הרמת אבן או יד עד שהתעוררת מהחלום של עצמך וקרעת לאיזה זונה מחצור את הצורה מול הילדים של עצמה ואתה עוד רואה אותם דופקים את הראש בקיר וצועקים בלי קול כי אם כל זה לא הספיק לך בשביל למות עוד הרבה מלפני שסגרו מאחוריך את השער אז נשאר הריח הזה שחונק אותך ככה שעוד רגע אתה מת אבל אתה לא מת אתה רק רוצה למות מגועל אבל אם לא נגעלת מעצמך עד שאתה מת עוד הרבה לפני שסגרו את השער מלפניך לא תמות רק תרצה למות רק תתאמץ לעבור את השער של השמיים אבל הוא יישאר כל הזמן במרחק קבוע כל הזמן. אני הייתי שם עם הליזול והכול ותדע לך שום דבר מזה לא כתוב בספר שאתה כל הזמן קורא ישר והפוך.

אמרתי, תודה בכור, אבל אף מלאך עם שערות מצמר גפן לא נפל לכם פה מהשמיים בגלל שנשברה לו איזה כנף ועכשיו הוא מסתובב ביניכם עם עיניים גדולות ולפעמים מלטף אוֹתכם בלחי או מתכופף מעליכם ומתאמץ לקבל לתוך עצמו את הצער ואת החמלה ואת האזהרה ואת הכאב ואת הרעל של הסיגריות שאוכלות לכם את הנשמה אחרי שדורכים לך על האצבעות עם הנעל ורק אומרים לך, צעקה אחת קטנה ואני לוחץ עוד לחיצה אחת קטנה ואתה שותק ומחכה עד שיבוא אבא מהעבודה ואז רגע לפני כששומעים את הנעליים שלו במדרגות משחררים לך את האצבעות האלה אפילו שאפשר היה להמשיך, אבא הרי היה עובר במסדרון עם התיק ולא היה אומר כלום ואתה אפילו לא בן שלוש־עשרה ובכל זאת אתה הולך לנגן עם האצבעות האלה אחרי ששטפת אותם חצי שעה במים קרים בברז בחצר ועוד שומע בראש קולות של מלאכים אפילו שאין להם שיער שנראה כמו זנב של סוס שעושים ממנו את השיער לקשת של ויולה והעור שלהם לא זוהר כמו פוֹסְפוֹר, סתם מלאכים מהשיכון עם ידיים מלוכלכות שמנגנים ככה שכל השאר והיתר נשארים בלי אצבעות לקמץ לאגרוף אני את השבעה ימים חופשה על מוות של בן משפחה מדרגה ראשונה הרווחתי ביושר.

ולרגע חשבתי על אותו גוש טינופת מוכה סיפליס חושף שיניים של סוס שכתב את אופוס 132 ועל תפקיד הוויולה שלא ניגנתי מעולם ושאלתי את עצמי אם אי־פעם אנגן, אבל שום דבר לא התנגן לי עכשיו בראש.

אמר לי בכור, תשכח מזה. סרן קביליו אפילו היה סגן אלוף לא היה לוקח אחריות אם נשאר לו קצת מוח שלא נשרף לגמרי אצלו בראש.

אמרתי, קביליו? ואיזה תפקיד יש לו בסיפור?

אמר סמל בכור, תסתכל לי בעיניים ותגיד עכשיו פה כמה ימים לא הורדת נעליים? שבוע? חודש?

אני שתקתי כי חשבתי שאין הבדל. את התווים של אופוס 132 אפילו לא ראיתי. בחנות התווים בירושלים לא הסכימו אפילו להוציא ולהראות, רק אמרו את המחיר וצידדו מבט, מחכים שאלך.

בכור אמר, שמעתי אותך שותק, פרגר?

אמרתי לו, צודק בהחלט בכור, עדיף להיות בן של זונה חירש אילם עם הפנים אל הקיר כשמכסחים לאמא שלו את הצורה את השיעור הזה למדתי.

אמר לי בכור, שום נַפָצים באצבעות ושום נעליים, פרגר, אַחְשֵךָ לא היה אף פעם היה צנחנים

אמרתי, מעניין את הסבתא שלי

אמר בכור, בחיים לא

אמרתי לבכור, אמרת – אמרת.

אמר בכור, קביליו בירר בשלישות. הוא היה באפסנאות של מחנה 104. חשמלאי.

אני אמרתי, ואת סבתא מצד אמא שלי תלו על עמוד חשמל.

בכור אמר, פעמיים ישב שבעים על עריקות ופעם שלושים וחמש על התחזות לקצין בצנחנים.

אני אמרתי, אַיינְזַייצגרופן, אַכְטוּנג אכטונג.

אמר בכור, בסוף השתחרר קב"ן

אמרתי, כל אחד בוכה מאיפה שכואב לו, בכור. גם אמא שלי לא חתמה פיצויים מגרמניה ככה שלא היה כסף לקנות לי ויולה.

אמר לי בכור, לא ישאר להם ממך הרבה מה לעשות במזרע.

אמרתי, לא היו קונים גם אם אמא הייתה חותמת, ככה שאנחנו קְוִויט, שָׁדָד, תיקוֹ אפס אפס

בכור פנה ללכת לכיוון חדר סמלים. אני צעקתי מגבו:

תשכח מזה, בכור, לבית"ר ירושלים אין סיכוי לעלות ליגה לאומית!

והלכתי להתייצב שוב על־יד קיר לשכת המפקד. בכור יצא מחדר סמלים ונבלע בתוך הלשכה שדממה. כלב צהוב ורזה חלף על פני שער הבסיס ואחר־כך חזר וחלף ואני לא יכולתי להחליט אם זה שני כלבים דומים או כלב אחד שהולך וחוזר ואחר־כך עברו שני כלבים צהובים שהתחברו לכלב אחד צהוב שהמשיך הלאה והרביעייה לא התנגנה לי בראש וחשבתי על אחות של מרדכי אזולאי הטבח ואמרתי לעצמי אל תחלום להתקרב אפילו, מסוּפְלַס אחד, וראיתי אותה עומדת בחנות בירושלים, מעיינת בתווים של הרביעייה אופוס 132 שפתיה לוחשות משהו. אז יצא מהלשכה סרן קביליו ואמר, אני ייקח אותך לאמא שלך בירושלים ילד, בתנאי שתתנהג יפה, וקרב אליי ונגע לי בשׂער, התבונן באצבעו ונסוג ונעלם ואני אמרתי, תודה המפקד, למרות שידעתי שהוא משקר אבל אמרתי לעצמי, סליחה, איזה תפקיד עוד יש לסרן הרצל קביליו בסיפור, ושוב התבוננתי לכיוון השער אבל את הכלב לא ראיתי ושוב יצא סמל עלי דן ואמר, כבר הכנת את התרמיל? ואני אמרתי לו, תסתכל לי ישר בעיניים, אתה, והוא נעלם ובארבע וחצי בדיוק, כשהתחילה אום כולתום לשיר ברדיו, ורב־סמל איטח נסגר בקיטונו יצאו סרן קביליו וסמל עלי דן ואמרו לי, הולכים. ואני נסעתי לכוּד ביניהם בקבינה של הגלדיאטור וחלפנו על פני מזרע והמשכנו לנסוע, לא עצרנו ועלי דן נרדם אבל אני המשכתי להתבונן ישר בעיניים פקוחות ובצומת סַרָפֵנְד אמר סרן קביליו לסמל עלי דן שהתעורר בבעתה, אני נכנס רגע למשטרה צבאית פה לקחת דיבור עם המפקד שם, ועצרנו שם מול המשרדים של התחנה וסרן קביליו נעלם ואז יצאו שני סמלי משטרה צבאית עם אזיקים לידיים ולרגליים והתנפלו עליי למרות שלא התנגדתי לכלום וכבלו אותי בידיים וכשהתכופפו לכבול את הרגליים אמר להם סרן קביליו שעמד מאחוריהם, זהירות, לא הוריד את הנעליים חודש זה, ועלי דן אמר לי, אל תגיד שלא הזהרנו אותך, אחים שלך רצינו להיות את האחיות שלנו נתנו לך, ואני אמרתי לו, כמעט בלחש אמרתי לו, אח טוב, אח רע, ההבדל לא כל כך גדול מסתבר ועלי דן הרביץ לי ברקה עם אגרוף ואמרתי לו, תודה אחי, ראיתי את הכוכבים שלא הספקתי לראות בחדר של האמא שלך בחצור וסרן קביליו הדף אותו הצידה ושני שוטרים לפתו אותו בתפישת מספריים והוא השתולל ונאבק וצעק בלי קול ואני שאלתי את עצמי אם אני נהיה ילד חירש אילם עם הראש אל הקיר כי שמעתי רק זמזום כשהשוטרים שנאבקו בסמל עלי דן שפיו היה פעור צחקו בלי קול כשהגלדיאטור הזדעזע ונסע ואני שכוב על הרצפה מאחורנית כבול ושני שוטרים יושבים אחד על גבי והשני על רגלי אבל אני שלא שמעתי את עלי דן צועק הרגשתי קל, כמעט נטול משקל, עד שעצרנו בבאר יעקב ושם הוליכו אותי לחדר קבלה בלי כיסאות ובלי כלום רק הרצפה הייתה מרופדת בבד ירוק ובפינה בסיבוב של הקיר פגשתי את סמל יוֹנָס ליבוביץ' ממשטרה צבאית חיפה שהיה מוכר לי היכרות רופפת קשור באזיקי ידיים ורגליים כמו שאני אבל מצב רוחו היה טוב והוא סיפר לי, מתגלגל מצחוק איך הכול היה בסדר ורק כשהיה בא הביתה לחופשה והבית הגדול של הוריו בכרמל הצרפתי היה ריק כי ההורים שלו גרים בחוץ לארץ והוא היה מפעיל את המערכת הסטריאופונית אחת היחידות בארץ בגודל כזה בכל הווליום את התקליט של החוֹמה או של התשיעית וסותם את האוזניים ומחכה לניידות שהזעיקו השכנים ולא היה פותח להם את הדלת וככה זה נמשך ונהיה עד שבא אליו סרן סִינָי המפקד תחנה זה שהראש שלו קרחת מבפנים וקרחת מבחוץ והדבר היחיד שזז אצלו בראש זה העיניים שככה בולטות ושאל אותו בזהירות לאן זה הולך וסמל יונס ליבוביץ' אמר לו, עד שיישפך לי המוח ותיגמר לי השמיעה ויתנו לי פרופיל עשרים ואחד ואני יוכל לנסוע אל ההורים שלי בחוץ לארץ ולהראות להם איך נראה דג מת הפוך עם הבטן למעלה המפקד וסרן סיני אמר לו, אז למה אתה לא אומר ככה שאפשר יהיה להבין? ולקח אותו בדי מאתיים שלו והם נסעו לתחנה בסרפנד ואיך שהגיעו התנפלו עליו שני שוטרים והוא התגלגל מצחוק כשאמר לסרן סיני, אני ימות ולא יבין המפקד, למה צריך לנסוע כל כך רחוק כשמזרע זה כל כך קרוב אבל חוץ מזה שסמל יונס התעקש לצחוק מכל דבר עד מוות הוא נראה שפוי והגיוני לגמרי ואז שוב נפתחה הדלת ושני שוטרים צבאיים צוהלים מכלא 4 זרקו לתוך החדר שמיכה מייבבת ועמדו מעליה ואמרו לה, גֶ'רְבִּי לא צריך יותר להתחבא זה התחנה הראשונה באוטובוס שמוביל אל הפרופיל, ואחד מהם התרחק קצת והעיף לו בעיטה איומה וג'רבי התקפל ונדם ואז נכנס סרן הרצל קביליו ואמר להם, מזל שלכם שלא ראיתי והם נעלמו מבוישים וקביליו אמר לי, יותר גרוע כבר לא יהיה, פרגר, תנוח פה קצת ותחזור כמו חדש רק תזכור שהגלדיאטור שהביא אותך לפה לא היה באמת בידיים שלי, וניגש אלי ונשק לי במצח. שפתיו התכסו בדם והוא לא מחה אותם ונתן לי שתי קופסאות עדן עם פילטר ואמר את זה שולח לך סמל עלי דן אחרי שנרגע, ואני אמרתי, תמסור לו תודה המפקד וסרן קביליו הסתכל על סמל יונס ליבוביץ' ואמר לו, דיברתי עם סרן סיני והוא אמר לי, הדי מאתיים שהביא אותך לפה לא היה בידיים שלי אפילו שהתאמצתי בכל הכוח לא הצלחתי להיות תחנת עצירה בדרך, והסתכל עליי שוב ואמר, אותו הדבר לגביך, פרגר ואני אמרתי לו, תודה המפקד, והצדעתי לו, אבל הוא כבר הלך ואני הספקתי לראות רק את שלושת פסי הגיהוץ שבגב חולצתו ויונס התגלגל מצחוק בפינתו ואמר סרן קביליו רץ לשטוף את הפנים והידיים עם הרבה סבון ותדע לך שהוא היה במקום הראשון בגיהוץ וצחצוח בקורס רבי סמלים ואתה לא תראה אותו יותר והמשיך ואמר אתה לא תראה אותו יותר איזה עשר פעמים וצחק וג'רבי התחיל לייבב למרות שהסברנו לו שלא צריך יותר להעמיד פנים כי כאן זה המקום הסופי של כל הארטיסטים שנכנסו כל כך עמוק לתפקיד שכבר שכחו איך לחזור וג'רבי רחמים נרגע אבל המשיך להסתכל בנו במבטים חשדניים, אפילו כאן בבאר יעקב מחלקה סגורה נשארנו שוטרים צבאיים.

ואז באו שני אחים ולקחו את ג'רבי ואלינו בא רופא והסתכל עלינו בדריכות מעל־יד הדלת בלי להגיד כלום והלך ואחר־כך באו שני אחים והביאו אותנו לחדר עם שלוש מיטות שעל אחת מהן שכב ג'רבי רחמים כבר קשור בחגורה צולבת אל המיטה ומייבב. אז קשרו גם אותי ואת סמל יונס ורק אחר־כך הורידו לנו את האזיקים ולמחרת התחילו עם הזריקות והמכות חשמל והאמבטיות. ג'רבי רחמים ויונס ליבוביץ' שנהיו מייד כמו אחים והלכו כל הזמן דבוקים כתף אל כתף מתפרדים רק כדי להקיא את הצחוק המידבק שחנק אותם בגרון ואכל להם את הנשמה איבדו לחץ וברחו כעבור שלושה ימים אחרי שטיפסו על כפות ידי השלובות ועלו על כתפי ועברו את החומה ואני נשארתי כי ידעתי שזה שום דבר בשבילי.