מראליזם למשיחיות

הקדמה

מלחמת ששת הימים נצרבה בזיכרונם של ילדים ונערים קודם כול באוסף האלבומים. בכל בית שאליו נכנסנו יכולנו לספור את האלבומים שנערמו על השולחנות ובמדפים. בתמונות הרבות ששקדנו עליהן לא הייתה נוכחות אמִתית של האנשים שבקרבם גדלנו, קרי הציונות הדתית, אולם האווירה זכורה היטב גם לילדים ולנערים. באותה מידה ההתפכחות במלחמת יום הכיפורים הייתה טראומטית. לא הבנו מדוע עובר יום ועוד יום וצה"ל, אותו צבא מזהיר שניצח בסערה, עדיין לוחם. היינו עדיין תחת השפעת מלחמת ששת הימים. למלחמה זו הייתה השפעה עמוקה על הציבוריות הישראלית. אבל השפעתה על התודעה הציונית הדתית הייתה מכרעת ודרמטית.

לו היו המלאכים מהסרט "מלאכים בשמי ברלין" מגיעים למקומותינו ומתיישבים על גג אחד הבניינים הגבוהים בישראל בשנות השישים (בוודאי היו בוחרים במקור הגאווה של אז, מגדל "שלום מאיר") והיו שבים אל אותה נקודת תצפית בעת הזאת, ללא ספק עניין אחד היה מושך את תשומת לִבם ומעורר אצלם תמיהה. הם היו מגלים דור ציוני דתי אחר לחלוטין. שונות קוטבית זו בין בני הדורות ניכרת לעין. בשנות השישים היה הציוני הדתי דמות שולית הנשׂרכת אחר תנועת העבודה, ועניינו היחיד שימור האינטרסים הדתיים הספציפיים של קבוצתו. לא הייתה לחברי הקהילה השפעה פוליטית ובוודאי לא קבעו את סדר היום של החברה בישראל. הם הלכו עקב בצד אגודל אחר תנועת העבודה. תדמית נציגיהם הייתה כשל דבקים בכיסא, ופרשת "תל גיבורים", שהייתה מהפרשיות הראשונות של חשד לשחיתות ציבורית, לא היטיבה עמם. התודעה הציונית הדתית הציבורית הייתה בשפל.

למען האמת, הציונות הדתית הייתה חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. בלבושם וסגנון חייהם לא נבדלו בני הציונות הדתית של שנות השישים מבניה ובנותיה של תנועת העבודה. הכיפה הסרוגה, המאפיין הבולט של בני הציונות הדתית, לא הייתה כה בולטת בשנות השישים. לבושן של נשים ציוניות דתיות לא נבדל אלא בהיבטים מסוימים מלבושן של חברותיהן המשתייכות לפלחים אחרים של החברה בישראל. כולם קראו אותם ספרים, וכולם ניזונו מאותם אתוסים. אנשי הציונות הדתית גרו בתוך החברה החילונית, וכמעט שלא התבדלו בשכונות וביישובים משלהם. האיחוד שבין "המזרחי" ו"הפועל המזרחי" בשנת 1956 הרים תרומה חשובה לטשטוש ההבדל בין המחנות, והמפד"ל ייצגה כמעט את כולם.

ואולם אם ישובו המלאכים לעת הזאת, הם ייווכחו כי הציונות הדתית שינתה כליל את פניה; עברה תמורות ומהפכות, סתירות ויישובן, שכולן הצמיחו דור אחר, שונה כליל מהדורות הקודמים.

הציונות הדתית פסקה זה שנים רבות מלהיות גלגל חמישי עודף לתנועה כלשהי, והפכה לאחת הקבוצות הדומיננטיות בחברה הישראלית. קשה שלא להבחין בהשפעה הפוליטית, הלאומית והבינלאומית של קבוצה זו. היא נוכחת בכל מערכות החיים הישראליות: בפוליטיקה, בצבא, באקדמיה, ובפרופסיות מרכזיות בישראל. נוכחות זו אינה אילמת ושקטה; קולה נשמע ברמה. עתה היא מבקשת לקבוע את סדר היום החברתי, התרבותי והבינלאומי של ישראל. הציונות הדתית היא עתה ה"קטר" ולא אחרון הקרונות של הרכבת הישראלית.

לבושם של בני הציונות הדתית בהווה הוא מגוון ומורכב, מלבוש חרדי ועד לבוש אופנתי מובהק. בתי הכנסת של הציונות הדתית הם מחזה מרהיב לשונות בלבוש של גברים ונשים כאחד. גופם של בניה ובנותיה של הקבוצה הציונית דתית הוא עניין מרכזי בפרקטיקה, ברפלקסיה ובשיח המיניות. תהליך זה התרחש בשלושים השנים האחרונות.

כיצד ומדוע התחולל המעתק של הציונות הדתית מהפסיביות ומהתודעה השולית אל חזית הציבוריות הישראלית? שאלה זו חשובה לא רק בשל הרצון להבין את השינויים שעברה הציונות הדתית. הבנה זו חשובה למי שמתעניין בשאלת עתידה של מדינת ישראל. שהרי הציונות הדתית היא אחת הקבוצות המרכזיות, אם לא המרכזית, שמשרטטת את גבולות הארץ.

להערכתנו, העוגן שסביבו התחולל מעתק זה הוא מלחמת ששת הימים. מלחמה זו אינה עוד מלחמה שגרתית. הפרשנות שהוענקה למלחמה זו ולתוצאותיה עיצבה תודעה דתית, פוליטית ותרבותית חדשה. היא לא הייתה רק אירוע שהתרחש במציאות, אלא הפכה ליסוד מכונן של תודעה חדשה, המזינה את חיינו עד היום הזה.

שני כותבי ספר זה באו מן המחוזות המובהקים של הציונות הדתית. שנינו גם זוכרים כעדים את המהפכים והתמורות שעברה הציונות הדתית מאז מלחמת ששת הימים. חווינו זאת כצעירים שחונכו במוסדותיה של הציונות הדתית הקלאסית: האחד [אבי שגיא] למד בבית ספר ממלכתי דתי בבת-ים ובישיבת הדגל של הציונות הדתית בשנות השישים – ישיבת "נתיב מאיר". השני [דב שוורץ] למד בבית הספר הממלכתי דתי יבנה – נצח ישראל בחיפה, וכחלק מלימודיו התיכוניים בבית הספר "יבנה" בעיר זאת. בבגרותו למד בישיבת ההסדר הראשונה של הציונות הדתית – ישיבת "כרם ביבנה". שנינו חונכנו בתנועת הנוער "בני עקיבא". שנינו למדנו באוניברסיטה היחידה שזוהתה עם הציונות הדתית – אוניברסיטת בר אילן, שם גם נפגשו דרכינו: בתחילה כמורה וכתלמיד, ולימים כחברים וכעמיתים.

אצל שנינו צרובה ההיסטוריה של הציונות הדתית, ומבחינה זו אנו עדים להיסטוריה זאת. אבל לא רצינו לכתוב ספר זה מהמקום של העדות האישית. שנינו עוסקים זה שנים רבות בניתוחה והבנתה של הציונות הדתית. בלא ספק זהו ניסיוננו להבין את עצמנו כמי שגדלו במסגרותיה; יחד עם זאת, נקודת המבט שלנו היא של חוקרים מפוכחים (כך אנו מקווים), וענייננו ברפלקסיה הביקורתית של הציונות הדתית. ברור לנו, שככל תנועה דתית לאומית מתחוללים בתנועה הציונית הדתית זרמי עומק תודעתיים, שלעתים הם צפים על פני השטח ולעתים הם מודחקים. שנינו סבורים שהגורם המשיחי נוכח בציונות הדתית; אלא שלעתים הוא נחבא והחיים הנורמליים גוברים עליו ולעתים – להיפך.

ספר זה הוא ניסיון לפרש את מלחמת ששת הימים בפרספקטיבה של עיצוב התודעה הציונית-דתית. אנו סבורים שהמלחמה גרמה להתבגרות ולהשתחררות פתאומית ומיידית של ציבור רחב. היא קיבעה בחדות ואף באכזריות את הפער שבין הדורות בהנהגת הציונות הדתית ובמפלגה שייצגה אותה, המפד"ל. היא הסיטה את התודעה מהיסטוריה מחוּלנת להיסטוריה קדושה. היא הפנתה את תשומת הלב למרחב הגופני. היא סללה את הדרך לתמורה עמוקה בתודעה הציונית הדתית.

איננו יכולים לומר כיצד הייתה נראית הציונות הדתית היום אלמלא מלחמה זו. שהרי עניין זה הוא רק השערה על מה שנוגד את המציאות. יחד עם זאת אנו יכולים לחשוף את המשמעויות התודעתיות הברורות של המלחמה על דרכה של התנועה.

ברור לשנינו שימים אלה, שבהם נכתב הספר, מבטאים כבר מגמות חדשות שרק רמזנו עליהן בספר. תנועת המטוטלת ההיסטורית, שהוליכה את התנועה אל קצה אחד מרוחק, שאותו בדקנו, כבר הולכת ומשנה את פניה. איננו רומנטיקנים הסבורים כי המטוטלת ההיסטורית תשוב אל המקום שממנו יצאה לאחר מלחמת ששת הימים. אבל אין ספק שהיא תצבור הן את הניסיון הקדום שלפני המלחמה, הן את המהלכים שהתחוללו בדורות האחרונים.

הספר הרב-תחומי שלפנינו מציג את חותמה של מלחמת ששת הימים על הציבור הציוני הדתי במישורים אחדים. במישור האחד הוא מתאר את תגובות קברניטי המחנה בתקופת המלחמה ובאופן שבו היא נתפסה לאחר שהסתיימה. במישור השני הוא מציג הרהורים על משמעויותיה של המלחמה בתודעה ובהגות הציוניות הדתיות. ובמישור השלישי הוא בוחן את ההיבטים החברתיים והתרבותיים של החברה הציונית הדתית בעקבות המלחמה והרקע שלה. הספר נועד לא רק לספר את סיפור ההתמודדות עם המלחמה בתודעה ובהגות, אלא גם לעמוד על השפעתה התרבותית הרחבה.

אנו מבקשים להודות לרוני בר לב על הסיוע בשלבי הכנת הספר. תודה עמוקה שלוחה לעליזה היימן, הארכיונאית של "המכון לחקר הציונות הדתית ע"ש ורהפטיג", על העזרה באיתור המקורות, ולאנשי הוצאת "כרמל", ששקדו על הפקה מופתית של הספר.

אבי שגיא  דב שוורץ

אוניברסיטת בר אילן ומכון שלום הרטמן