מרד של תקווה

 הרעות רועי בן טולילה וד"ר ניר הירשהורן

חייהם של ניר ורועי השתנו מאז אותו הלילה שבו ניר הציל את חייו של רועי. כל אחד המשיך במסלול משלו, הרחק מן האחר. וגם אחרי שהתקרבו מחדש - ובאופן בלתי-נתפס ניר הציל את חייו של רועי בפעם השנייה - הקשר ביניהם מתקיים כקשר מורכב, עדין וטעון, שלובש פנים שונות לגמרי משהיו לו בעבר.

ניר הירשהורן, בן ארבעים ואחת, גדל במושב נורדיה. בגיל שמונה-עשרה התחיל ללמוד רפואה במסלול עתודה ובהמשך שירת ביחידות לוחמות שונות: גבעתי, מגלן ולבסוף סיירת מטכ"ל. בסוף מלחמת לבנון השנייה, לאחר מותו של סגן-אלוף עמנואל מורנו ז"ל, עזב את השירות הצבאי כרופא בסיירת מטכ"ל, ומאז הוא עובד כרופא כירורג באונקולוגיית אף-אוזן-גרון בבית החולים הדסה עין כרם. גם אשתו מיה, רופאה בעצמה, עובדת שם. הוא מתגורר במושב נס הרים ואב לשלושה ילדים.

רועי בן טולילה, בן שלושים ושש, גדל בקבוצת יבנה, למד במכינה הקדם-צבאית בעצמונה, שירת ביחידת מגלן כלוחם וכקצין. בתפקידו האחרון בצבא היה סגן מפקד פלוגה. בהמשך השלים תואר בעבודה סוציאלית, בייעוץ ארגוני, וכיום הוא מנכ"ל של "רועים - פיתוח מנהיגות". במקביל, הוא משחק כדורסל בכיסאות גלגלים בבית הלוחם בירושלים ובנבחרת ישראל. נשוי למאיה, אב לארבעה ומתגורר במושב מבוא ביתר.

אנחנו יושבים איתם לשיחה, שהולכת ונמשכת אל תוך הלילה.

"אף פעם לא ראיתי את עצמי כאיש צבא, הרגשתי שהתפקיד שלי הוא להיות מבוגר אחראי," אומר ניר, ופונה לרועי: "גם אתה לא, היית חבר של החיילים שלך, אני זוכר אותך יותר כמפקד צוות מאשר כסגן מ"פ."

"מה אתה אומר בזה?" שואל רועי.

"מפק"ץ הוא אבא של החיילים. סמ"פ מתרחק," עונה לו ניר.

"גם היית מבוגר, בגיל של המג"ד," מוסיף רועי.

ניר מחייך ואומר, "זוכר שהלכת לרוץ במרתון טבריה שבוע לפני הפציעה? היינו רצים ביחד בבקרים, אבל אמרתי מה אני טמבל, אני לא רץ. בכל זאת נסעתי, והלכנו לאכול באיזה חור. אתה פראייר, רץ עשרים ואחד קילומטר על הזמן החופשי שלך."

רועי מביט בניר ומשיב, "זה חלק מהדברים שנמחקו עבורי. אני זוכר את המרתון הזה רק במעומעם, אבל מזכירים לי את זה כל הזמן. היינו חברים טובים, ודיברנו על זה רק שנים אחרי הפציעה. היה קשה לדבר. בשבילי הפציעה היא אובדן של הרבה מאוד דברים, ובין השאר של ניר כחבר."

***

ג'נין, 20 במאי 2004. פעילות של מגלן בשטח הפלסטיני. רועי הוא סגן מפקד הפלוגה ומוביל את הכוח באותו לילה, ניר הוא רופא היחידה.

"היה איזה רחש-בחש סביב הפעילות הזאת, ולא הבנתי מה כולם מתרגשים כי עשו דברים כאלה כמעט כל יום," מספר ניר. "חשבתי לעצמי, אולי הגיע מפקד חדש. ובאמת הגיע מג"ד חדש. אני די ציני כלפי דברים כאלה, אמרתי שאולי זו דרך להכניס מוטיבציה והייתי יותר בקטע של 'אל תהרוס לנו'. היו המון הכנות, ולא הבנתי מה כל כך חריג. מבחינתי זה היה עוד לילה בשטחים, שאני לא ישן בו."

רועי לא זוכר כלום. כל מה שהוא יודע על האירוע הם זיכרונות וסיפורים של אחרים. הוא מתבונן בניר, מקשיב לפרטים, מדי פעם משלים פרט ששמע ממישהו אחר. "דיברת על הרחש-בחש," הוא רק מזכיר. "זה היה מבצע ראשון עם מפקד חדש, וזו היתה כניסה ראשונה למחנה הפליטים בג'נין אחרי חומת מגן. היה חשש מג'נין שתיים באוויר."5

"הייתי עם הצוות - חמישה-שישה לוחמים חוץ ממני," ממשיך ניר. "היינו קבוצה קטנה, ותמיד שהינו בבניין ליד בזמן שהלוחמים האחרים היו בשטח, בחוץ. לא יודע מה הם עשו."

מבחינת ניר, האירוע מתחיל בצרחות בקשר ובדרישה קצרה של המג"ד: "ניר, תבוא מיד, רועי נפצע."

"אני לא יודע איך זה הולך בצבא מבחינת שמות וקודים," מודה ניר. "עוד לא הבנו כלום, והתחלנו לרוץ. ירדנו ארבע קומות כשבדרך אני רק מקווה שהוא נפצע בקטנה. כשהגעתי תפס אותי המ"פ, איציק, בחור מיוחד. 'אנחנו בבעיה גדולה', הוא אמר. ראיתי את רועי ומבחינתי כך התחיל האירוע."

מה בעצם קרה? אנחנו שואלים.

"כלבן של עוקץ זיהה אותי בטעות בתור המחבל שחיפשנו וירה בי," מספר רועי.

וניר מפרט: "רועי נפצע בין פלטות המיגון - הקדמית והאחורית. הכדור נכנס מהצד. הסתכלתי עליו והתחלתי לקלל. ממש כעסתי, זו היתה הפעם הראשונה בצבא שטיפלתי במישהו שאני מכיר מקרוב. יצא לי הרבה לטפל בפצועים, אבל אף פעם לא מישהו מהיחידה. משכנו אותו מאחורי אחד הרכבים הממוגנים, תוך כדי מחשבות כועסות בראשנו, כמו 'למה דווקא אתה?', זה לא בשבילי הדברים האלה."

כשמתרחש אירוע כזה, כדי להצליח לעבוד ניר מנתק את עצמו מהסביבה. במקרה הזה, זה כולל גם את מכשיר הקשר שהסיר עליו. בדיעבד, הוא אפילו מקבל על כך נזיפה ממפקד החטיבה. "גם המ"פ אמר לך לקפל," מזכיר רועי. "בגדול, אמרו לו 'תוותר, אין סיכוי'."

"התחילו דיבורים, עניינים. אי-אפשר לעבוד ככה," מסביר ניר. "תמיד ראיתי את עצמי כאחד שמותר לו לעשות דברים אחרת. הייתי מדבר למג"ד ולמפקד אחרת, בגובה העיניים. כך גם במקרה הזה, התנתקתי ממכשיר הקשר שדרכו ביקשו ממני לוותר, ופשוט עבדתי על רועי עם החיילים שלו. הוא לא היה איתנו, חשבתי שהוא מת. איציק, המ"פ, שאל אותי מה קורה. אמרתי, אני חושב שאין מה לעשות אבל תן לי לעבוד. בדיעבד הבנתי שהיו צעקות, והתחלתי לקבל שיחות לסלולרי, למה אתה לא עונה."

במשך זמן ממושך, כך אנחנו מבינים, רועי ללא דופק. רק בהמשך הוא חוזר. "הכול היה כאן בניגוד לכל הכללים," מעיד ניר. "היינו שבע דקות מעפולה, ועל פי ההדרכות אתה אמור קודם כול לשלוח אותו לבית חולים. אבל רק אחרי עשרים ואחת דקות חיברתי בחזרה את מכשיר הקשר והודעתי שאני צריך פינוי. כולם מסביב כבר היו בעצבים, והיה גם עניין סביב זה שהמסוק נכנס בניגוד לנהלים בשל המסירות של הטייסים שלו - דני גומז ז"ל, חבר שלנו, שנהרג אחר כך במלחמת לבנון השנייה, ואלעד רוטנברג. בכלל לא ידענו שזה דני, והוא לא ידע שאלה אנחנו."

ניר כבר עשה לעצמו שם כמציל חיים סדרתי, אבל המקרה של רועי היה מורכב במיוחד. אפילו הוא לא האמין שיצליח להחזיר אותו מן המתים. "אתה זוכר?" הוא פונה לרועי. "שבועיים או שלושה לפני כן הפלוגה שלך פגעה לאיזה מחבל בראש, ואני הגעתי מיד כי פצוע זה פצוע. הוא הגיע לבית החולים ונשאר בחיים. אז צחקנו על זה כל הזמן, שאצלי לא מתים. עם רועי," הוא מספר, "האיפוס היה קשה יותר. כעסתי, התנתקתי וטיפלתי בו - כולל ניתוח שדה - עם החיילים שלו. תחשבו, ילדים שמטפלים במפקד שלהם, זה בטח היה להם קשה יותר מאשר לי."

לאורך כל האירוע ניר ממשיך לכעוס בראשו: על קצין האימון הגופני למשל, שבנה לו תוכנית אימונים מיוחדת, ועל המפקד, ובעיקר על רועי. בראש הוא כמעט מקלל אותו, ובזמן שכולם סביב כבר התייאשו הוא לא מוותר. "אמרתי שזה נכון, הוא כבר מת. אבל הוא אחד," מסביר ניר. "אם היו כמה פצועים, הייתי עוזב אותו ומתעדף את הטיפול למי שאני יודע שעוד אפשר לעשות עבורו משהו."

רועי מוסיף: "שמעתי שאחד המפקדים אמר לך שחייבים לעוף מפה ושעדיפים שלושה-עשר חיילים חיים, על פני אחד." כלומר, הישארות בשטח מסכנת את האחרים, ורצוי להסתלק משם גם במחיר מותו של רועי, שגם כך נראה ודאי.

"לא הרגשתי שאני פוגע באנשים אחרים," אומר ניר. "זה היה הטיעון שלי. הרגשתי הרבה כוח מסביב, וחשבתי שלמרות האירוע המחורבן וחוסר השליטה, דווקא כן הייתי בשליטה. זו משפחה קטנה היחידות האלה, לטוב ולרע. כולם שם אחד בתוך השני."

אנו מזכירים לו שתחת אש, בחושך, ובזמן שבקשר המפקדים הבכירים לוחצים עליו לוותר ולצאת מהשטח, הוא עושה ניתוח מציל חיים. ניר בוחר להצטנע. "ניתוח קטן, עשו מזה הרואיקה. ניקוז של דם ואוויר מהריאות. הלוחמים שלו עזרו לי, גררנו אותו. פתחנו דלתות של רכבים ממוגנים שסוככו עלינו והרגשתי שהסיכון לא גבוה, ומי שלא חייב להיות שם שייכנס לרכב. לא הרגשתי שאני מסכן את עצמי. הייתי מאוד ממוקד ועשיתי מה שצריך. כשסיימתי עדיין הנשמנו אותו והרגשתי שיש לו דופק. קיוויתי שאני לא מדמיין."

גם הפינוי דרמטי. הלוחמים של רועי נכנסים עם ניר לרכב הממוגן, ויחד הם יוצאים בנסיעה מהירה מאוד לכיוון המסוק, כשברקע יריות מכל עבר. "קיבלנו כמה כדורים גם לרכב," משחזר ניר באדישות אופיינית, כאילו מדובר בתיאור של איזה סרט ולא בסיטואציה שהוא חלק בלתי-נפרד ממנה. "אני זוכר שירדנו מהרכב והתחלנו לקחת את האלונקה לכיוון המסוק. אדמת טרשים, בורות, חושך, אני כל הזמן נופל ואסור להזיז את האלונקה כי הכנסתי איזה צינור באופן מסובך, ואם הוא יוצא אני לא יכול להחזיר אותו. ובאמת הלוחמים נפלו, התרסקו, אבל האלונקה לא זזה."

אחרי שרועי מועלה למסוק, ניר אוסף ציוד חלופי וחוזר לעבוד כאילו לא קרה דבר. "חזרתי עם צוות הלוחמים, שמחציתם של רועי," הוא משחזר. "אף אחד לא מדבר, כולם שקטים. מישהו סימן לי רק להחליף מכנסיים כי הייתי מלא בדם ולא שמתי לב."

כשהפעילות מסתיימת, אוסף אותם המג"ד ומספר לניר ולחיילים לראשונה שרועי חי. בינתיים. ניר מרים טלפונים, ומבין שמי שמטפל בחברו הטוב הוא מנתח חזה מהטובים בישראל - "בכל פציעת טראומה היית רוצה שהוא יטפל בך. בחור אמיץ."

ניר חוזר ליחידה באוטובוס, זורק את הבגדים ופשוט הולך לישון, אפילו בלי לברר מה קורה עם רועי. "למחרת קמתי באחת-עשרה בבוקר, ועשיתי מסדר חולים - הייתי מחובר מאוד לחיילים הצעירים של המסלול, יותר מאשר אל הלוחמים. קיבלתי עדכון שרועי עדיין חי ונכנס לטיפול נמרץ, וזהו. לא באתי לבקר אותו ולא התקשרתי."

רועי ניצל, אבל נראה שבכל מה שנוגע לחברות הקרובה חלה שם בג'נין, באותו הלילה, תפנית חדה.

***

אולי זו הצניעות המאפיינת את ניר, שמרגיש נבוך כמי שנהג במעשה מהז'אנר של אריק שרון - הסרת מכשיר הקשר מאוזניו, כדי לא לקבל את הפקודה שעליו לוותר על הניסיון להציל חיים ולהתפנות מהמקום. ניכר עליו שהוא מרגיש לא נוח כמי שמוצב בעל כורחו בעמדה של הגיבור, שמנתח תחת אש את חברו הטוב ומציל את חייו. אבל במהלך השיחה מתקלפות לאִטן השכבות, ונראה שלצד הצניעות, ההתנתקות שלו מרועי היא אולי דווקא בשל רגשות אשם. ניר הרגיש במשך השנים שאולי היה עדיף לוּ לא היה מציל את רועי. כאילו במעשה האמיץ שלו, גזר על רועי חיי אומללות וקושי.

"היה ברור לי שהוא ימות, אם לא עכשיו אז עוד מעט," מודה ניר. "זה היה משהו רגשי, באמת לא חשבתי שהוא ישרוד. כבר הייתי נשוי אז, אבל ביום שישי שאחרי האירוע לא יצאתי הביתה אלא להורים שלי, כי שם יש יותר שקט ופחות שאלות. בשבת - כבר שלושה או ארבעה ימים אחרי האירוע - קפץ אלי מפקד היחידה הקודם, דני, והודיע לי שאנחנו נוסעים לחיפה."

כמעט בעל כורחו, הם נוסעים יחד לבית החולים רמב"ם, שם נתקל ניר בקושי שממנו ברח. "רועי לא היה בהכרה והרופאים לא ידעו להבטיח כלום," הוא אומר. "כל מה שרציתי להימנע ממנו קרה - לפגוש את ההורים, לפגוש את האחים שלו, לשמוע שאלות. מה אני אגיד לאבא שלו עכשיו? אני לא יודע מה להגיד, לא הבנתי את הסיטואציה."

הוא פונה לרועי, ומספר לו: "אחרי שדני הציג אותי, אבא שלך חיבק אותי ואחד הדברים הראשונים שהוא אמר היה 'אתה הבן הנוסף שלנו'. כאילו זה מה שאני צריך עכשיו, להיות חלק מהמשפחה. הבן שלכם הולך למות, ואני עכשיו חלק מהמשפחה. דווקא האחים שלך היו יותר הגיוניים. ישבנו קצת, דיברנו, שיחה קשה. הם עדיין היו בשוק, אחרי כמה ימים של שינה על המרצפות במחלקה לטיפול נמרץ."

אנחנו מנסים לברר אם משפחתו האמינה שהוא יצליח לצאת מזה. "נראה לי שכן," מספר רועי. "אבל היתה שאלה מהותית - גם אם אחיה, מה המשמעות? ניר ידע, ולא היה בטוח שהם היו מוכנים לזה. דיברו הרבה על פגיעת ראש, שאם אני אשרוד זה ייראה כך או אחרת. המשפחה שלי נאחזה בתקווה שאני אחיה, והפחד של ניר דווקא לא היה אם אתעורר, אלא איך."

"הרי יכולתי להגדיר אותו כמת," ממשיך ניר. "אף אחד לא היה אומר לי כלום אם הייתי עושה את זה. בבית החולים הרגשתי שהמכונות מחזיקות אותו, ואני מסתכל על ההורים ואומר לעצמי, 'אתם לא יודעים מה עשיתי לכם. אין לכם מושג. אולי עדיף שהוא ימות'. היה לי מאוד קשה להיפגש עם המשפחה שלו, ובמידה מסוימת גם כלפי רועי הרגשתי מחויבות ותסכול על מה שעשיתי. לא סתם אני זוכר את המרוץ המטופש בטבריה, כמה שבועות לפני האירוע. מבחינתי זה רועי. אתם לא מכירים אותו. הוא ירוץ כמו טמבל את כל המרתון, אחר כך יתלונן על שפשפת ואז נאכל באיזה חור מגעיל ונשלשל את הנשמה. ומה עכשיו? רועי שגומע עשרים ואחד קילומטרים שוכב בבית חולים ומוחזק באופן מלאכותי. אתם לא יודעים מה עשיתי. לא הרגשתי הצלחה. זה לא קל, ולא היה לי קל לומר את זה לרועי גם כשנפגשנו שוב כמה שנים אחר כך, בפעם הראשונה."

ובכל זאת, אנחנו תוהים, האם העובדה שקיבל צל"ש לא הקלה במשהו? "הצל"ש לא מדבר אלי כי אני לא איש צבא," הוא מסרב להתרגש. "גם הבנתי שהצל"ש זו הדרך של הצבא לכסות על טעויות. הרי מתי נותנים צל"שים? אחרי פעולות כושלות שמישהו הצליח לאלתר פתרון. יותר מזה, בגלל הצל"ש הזה הייתי צריך לדבר עם אשתי על מה שקרה. אלמלא הצל"ש בכלל לא היינו מדברים על זה."

רועי מתפלא, "אם זה היה תלוי בך לא היית משתף אותה?"

"היא בכלל לא ידעה על האירוע," אומר ניר. "אבל הזמינו אותה לטקס חלוקת הצל"ש והיא באה, אז ישבנו ודיברנו, וזהו."

***

נראה שניר בחר להתנתק מהאירוע בכל דרך אפשרית, כבר בדקות הראשונות לאחר שהסתיים: הלינה בלילה במקום אחר כדי שלא יצטרך לשתף, ההדחקה וההתעלמות מהצל"ש שקיבל. אך במקביל למה שנראה כמו התרחקות, ניר מגלה כי הוא החל לעקוב באובססיביות אחרי רועי. לא חולף שבוע מבלי שהוא נכנס לאינטרנט לחפש מידע עדכני על מה שעובר על חברו הטוב לשעבר.

ניר מתרחק מרועי על רקע התחושה שהוא דן אותו לחיים קשים, כאילו טוב היה מותו מחייו. הוא חש שהחברות ביניהם אבדה, גם אם רועי ניצל. אך מרחוק הוא עוקב, מחפש סימנים שאולי המעשה היה נכון בכל זאת. מקווה להתבדות, לגלות שיש חיים גם בלי להזיז את הרגליים, ולהשלים, גם אם באיחור, עם מה שקרה באותו לילה בג'נין.

מעבר להיבט הבין-אישי המורכב בין רועי לניר, יש בסיפור המפותל הזה, שרגשות ומחשבות אינספור מתערבבים בו, כדי לבחון בכנות את היחס של רבים מאיתנו כלפי אנשים עם מוגבלות, גם אם לא נודה בכך בפה מלא. לא פעם יחס זה מצוי על הרצף שבין רחמים להתנשאות. כאילו המדד להגדרה של אדם, אם הוא חזק או חלש, אם טוב לו או רע לו, הוא שלמותו הגופנית.

בשלב מסוים בחיים מקננת בכל אחת ואחד מאיתנו השאלה, מה בנו, כבני אדם, הופך אותנו לחיים, או ראויים לחיים? נראה, מהתרשמות אישית, שרוב בני האדם ישיבו על כך שכל עוד הם חיים במובן הקלסי של המילה - התודעה קיימת והגוף פעיל - החיים ראויים. ככל שמרחיקים מכך, התחום האפור גדל. למשל, האם חיים כצמח, בחוסר הכרה, הם חיים ראויים? סביר להניח שרובנו נשיב שלא. ומצד שני, כולנו מכירים אנשים בריאים לחלוטין בגופם, שהתנהגותם לא בהכרח מצדיקה את קיומם מבחינה ערכית ומוסרית - רוצחים, אנסים ועוד.

רועי, שהפך משותק מהמותניים ומטה באמצע חייו, מנצח מאז כל יום מחדש, חולם חלומות גדולים, מגשים שאיפות אינספור ועסוק בנתינה לאחרים. הוא מהווה עדות בלתי-ניתנת לערעור לחיים ראויים.

אם כן, אולי אלה אנחנו שפשוט מחמיצים את נקודת המבט הזו. את הכוח של הרוח, גם אל מול חולשת החומר. את ההבנה שמה שמגדיר אם חיינו ראויים אם לאו, מצוי במקומות אחרים ממה שמקובל לחשוב.

"הרגשתי שגזרתי עליך חיים שמוטב לא לחיות אותם," מודה ניר בפני רועי. בכנות נדירה הוא משתף בתחושתו כי ייתכן שחיים עם פגיעה פיזית קשה אולי אינם ראויים להתקיים. בוודאי עבור מי שידע קודם חיים בריאים יותר, ולא נולד כך. ואחר כך? כשהתאושש? "גם אחר כך חשבתי ככה. רועי יספר לכם על הסבל האינסופי שחווה. הרגשתי שהבאתי אותו לנקודות קשות מדי. במשקפיים שלי, ראיתי אותו למעלה, רץ על הרים שבקושי הייתי מסוגל להגיע אליהם עם רכב. הייתי מאבד את עצמי בניווטים, והוא היה בא ומוציא אותי. הוא היה בפסגה, ולא יכולתי לראות אותו ככה." גם היום, אפילו במפגש הזה, הוא עדיין עובר תהליך, מעבד את המידע, מתבונן ברועי ומנסה למצוא הצדקה לתפיסות ולתחושות שלו כלפי מי שהיה חברו הטוב.

שבוע לאחר האירוע מתעורר רועי, ולא זוכר שום דבר מהפציעה ומהשבוע שקדם לו. “את המרתון בטבריה אני עוד זוכר במעומעם," הוא מודה. “אבל כל השבוע שלפני כן נמחק לי. חשבתי שזה מנגנון הגנה פסיכולוגי, אבל אחד הרופאים סיפר לי שכאשר מרדימים אדם, יש תופעות לוואי של מחיקת זיכרון לטווח קצר."

רועי פוקח את עיניו, ומלבד הכאב הוא חש רק עצב רב. “כל מי שהתקרב אלי הרגיש את זה," הוא מספר. “עבור מי שהתרגל לראות אותי קודם, אני יכול להבין את עוצמת הכאפה. נשארתי עוד שבוע ברמב"ם ואחר כך המשכתי לחצי שנה של שיקום בתל השומר. זו היתה תקופה מטלטלת. נאלצתי להתרגל לראות את העולם מגובה אחר לגמרי, לא רק פיזית. הייתי צריך להכיר מחדש את הגוף שלי. שיתוק הוא דבר מאוד מוזר. מתעוררים בלי להרגיש חצי גוף, והחצי השני כואב תופת. אני מנסה לדבר עם אותן רגליים שנשאו אותי לפסגות, והן לא מגיבות. המוח ממשיך להעביר פקודות כרגיל, ואין תגובה."

משפחה וחברים ממלאים את מסדרונות בית החולים ועוטפים אותו ככל יכולתם. אך יש גם אחרים, כמו ניר, חברים קרובים שפשוט לא מסוגלים לראות את רועי במצבו. כאילו מתכחשים, לא מרוע, פשוט מחוסר יכולת להתמודד. “חשבתי לא מעט על האנשים האלה, איפה הם," מודה רועי. “לא בקטע של כעס. הרי היינו כל כך קרובים, ביחד, והרגשנו שאנחנו עושים משהו חשוב. כשאתה מסכן את החיים שלך עם ועבור אנשים שאתה לא מכיר, ישנה תחושת שליחות עמוקה שקשה לתאר למי שלא נמצא שם. היתה תחושת ביחד, שמאוד חסרה לי אחרי הפציעה. הכדורסל היום הוא פיצוי, ניסיון לשחזר את תחושת הביחד של היחידה המובחרת.

“הצרה הכי גדולה היא שיש לך הרבה זמן לחשוב. אתה לא יכול לקום מהמיטה אז כולם באים אליך. בשלב מסוים עופר ורפל (שהפך גם הוא משותק במבצע של שייטת 13), שחלק איתי את החדר בשיקום במשך חצי שנה, תלה שלט: ‘נא לא להפריע בין שתיים לארבע'. ואז, מכיוון שישנו צהריים, לא היינו נרדמים בלילה והיה לנו המון זמן לחשוב. בשיקום, אתה חושב כמו שבחיים לא חשבת, וחלק גדול מהמחשבות ומהאנרגיות הלכו למקום של הערכה על כל החברים שכאן, אבל גם לשאלה על מי שאיננו כאן, וניר במיוחד."

אנחנו שואלים את רועי אם חש הכרת תודה כלפי ניר, או שמא כעס. “המון הכרת תודה, עד היום," הוא מדגיש. “אנשים לא מבינים. כשאתה שם - אתה לא רוצה למות."

עושה רושם שבזווית הפסיכולוגית המוסרית, אם כן, הדילמה היא אך ורק בצד של המציל ולא של הניצול. בסופו של דבר, נראה כי כל אדם ברגעים כאלה רוצה לחיות, ויהיה המחיר אשר יהיה. הנכות, כמו הריחוק, היא תוצאה שעדיף לחיות איתה מאשר למות בלעדיה. “ניר הגדיר את זה יפה," אומר רועי. “הם הכירו אותי באופן מסוים, וגם אני לא הכרתי את עצמי במצב החדש. זה שבר גם בשבילם. הבנתי אותם, ויש אנשים שמאז אותו אירוע עדיין לא נוצר בינינו קשר מחודש. זה יכול היה לקרות גם בקשר ביני לבין ניר, ואז אולי הייתי מת לפני שלוש שנים, בלילה ההוא בעין כרם." עוד נגיע לסיפור הזה.

***

לאט-לאט מתרחש השינוי אצל ניר. מרחוק, הוא מגלה שרועי משתקם, פורח, חי ומצליח. “עקבתי אחריו," הוא מספר. “ראיתי שהוא לומד, נותן הרצאות, משחק כדורסל. רק אז התחלתי להרגיש קצת שוואלה, אולי אפילו יש לו חיים יותר טובים משלי, הוא עושה יותר."

לכולנו יש מעגלים שמשיקים זה לזה, וגם כאלה שמעולם לא נפגשו יוכלו למצוא קרבה או קשר זה לזה בחמישה-שישה צעדים. כך, ניר מתחיל לקבל ריקושטים. מישהי שמכירה את שניהם מספרת לו שראתה את רועי כאן; חיילים-סטודנטים מבה"ד 1 שלמדו אצל ניר מספרים לו ששמעו את רועי מדבר שם.

“הפכתי ממש אובססיבי," אומר ניר. “פעם בשבוע פותח אינטרנט ובודק מה הוא עושה - עוד הקמת מכינה, עוד ספורט. ראיתי בזה ניצחון, אולי אפילו יותר בשבילי מאשר בשבילו. הוא נכה, בסדר, אבל הוא משיג את המטרות שלו כנכה. עבורי זו היתה סטירה לצד השני: השאלה מתי הוא מפסיק להיות נכה ומתחיל להיות עוד דברים. כי גם היום הוא נכה, אבל זה לא הדבר הראשון שהוא היום. כשאני רואה אותו היום, צריך להזכיר לי שהוא נכה."

הפעם הראשונה לאחר האירוע שבה הם מתראים, כמעט מבלי לדבר, היא בחתונה של רועי, בשנת 2005. “נראית ממש סובל," צוחק רועי. “עשית הכול בשביל להרוג אותנו שם," משיב לו ניר. “היה לי מאוד קשה בחתונה, כי היית נכה קשה מאוד. אלה גם תהליכים שעברתי עם עצמי. בהתחלה לא יכולתי לראות את מאיה, אשתו. חשבתי מה עשיתי לה. בחורה צעירה, שבחרה להישאר איתו למרות הפציעה וכעת צריכה לשאת את זה."

רועי, מתברר, התחתן ממש מהר. “עשיתי המון דברים מהר," הוא מחייך. “הייתי חייב, כדי לא לשקוע. הדבר האחרון שאתה צריך במצב כזה, זה שלושה חודשים בהודו לחשוב."

הנוכחות הכמעט כפויה של ניר בחתונה לא מסייעת להפגת המתח והריחוק. אולי להפך. מאז, במשך שנים, דבר לא מקרב ביניהם. גם לא העובדה שהם עוברים להתגורר במושבים סמוכים - מבוא ביתר ונס הרים - מרחק דקות ספורות זה מזה. רועי ממשיך במסע ההתאוששות המופלא שלו, וניר ממשיך לעקוב מרחוק, כעת כבר כרופא בכיר בהדסה עין כרם.

ובכל זאת משהו בתוכם, כל אחד בנפרד, לא מצליח להתנתק לחלוטין. עבותות הקשר ביניהם, חברות קרובה שהיתה ואיננה עוד, וכמובן האירוע בג'נין, נעוצים עמוק בלִבם, לא מאפשרים לחתוך. התחושות מבעבעות בתוכם, כמו מנסות למצוא את הרגע הנכון, לאט ובזהירות, ליצור שוב קשר.

תשע שנים לאחר ה"אירוע", רועי מוצא את ההזדמנות הנכונה. “הטריגר היה שרית גומז, האלמנה של דני, שנהרג בלבנון," הוא אומר. “הוא היה טייס החילוץ שלי, בלילה שנפצעתי, והיינו ביחד במכינה בעצמונה. בשבעה, שרית שאלה אותי הרבה דברים שלא ידעתי על הפציעה כי אני לא זוכר כלום וכך נפתחה האפשרות ליצור קשר."

רועי מגיע לבית החולים הדסה, פתאום באמצע הצהריים, כשבאמתחתו התירוץ המושלם: “שרית רוצה לשמוע פרטים על האירוע ואני לא זוכר כלום." באיחור של תשע שנים הם מתחילים לפתוח את הפצעים. לפחות את חלקם. להרכיב בעדינות ובזהירות גשר על פני התהום שנפערה ביניהם. “זו המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל," מודה רועי. “אחרי עשר דקות של סיפור האירוע, שאלתי את ניר, ‘מה הסיפור שלך איתי?'. זה היה רגע חשוב."

“היתה שיחה קשה," מודה ניר. “שנינו הוצאנו דברים לא נעימים. אחר כך, הוא הזמין אותי לבית שלו, בלי האישה והילדים. ישבנו בחוץ. אמרתי לו, ‘זה לא יהיה כיף לשמוע, ולא הולך להיות קל'. בעצם, אני יושב עם בן אדם ואומר לו שאני מסתובב הרבה שנים עם תחושה שלא עשיתי טוב כשהצלתי אותו. כיף לי לראות שטעיתי, אבל התחושה הזאת מייסרת אותי."

חולפת עוד שנה, וכאילו לא חסרו תפניות בעלילה, רועי שוב נמצא בסכנת חיים ושוב ניר מופיע. “ככה זה," מנסח זאת רועי, “פעם בכמה שנים הוא מציל אותי."

רועי, אז כבר שחקן כדורסל בכיסאות גלגלים, קם באחד הבקרים עם שיעול טורדני. “אבל היה לנו באותו יום משחק בבאר שבע," הוא מספר, “וקבוצה זו קבוצה. הייתי חייב להגיע כי בלעדי, בגלל החוקים, יהיו שחקנים אחרים שלא יוכלו לשחק."

הכללים בכדורסל בכיסאות גלגלים מורכבים. לכל דרגת נכות יש ניקוד - מחצי נקודה לנכות הקשה, עד חמש לנכות קלה או ללא נכות כלל. בכל זמן נתון, הניקוד המצטבר של כל חמשת השחקנים בקבוצה על המגרש, צריך להיות קטן מארבע-עשרה וחצי. בשל כך, אם רועי שהניקוד שלו נמוך לא יגיע, שחקנים שהניקוד שלהם גבוה לא יוכלו לשחק.

“נסעתי עם הקבוצה, שיחקתי חולה, והשתעלתי תוך כדי המשחק," משחזר רועי. “חזרתי הביתה, ובבוקר למחרת השתעלתי דם. לקחתי את עצמי לבית חולים, בקטע של ‘תנו לי תרופה', לא יותר."

ניר מתפרץ, “זה הפך לאירוע, בגלל שהוא שיחק כדורסל כמו טמבל. הוא הגיע למיון ורצו לשחרר אותו, ואז אחד מהרופאים התקשר אלי ואמר שהוא בחיים לא ראה כאלה צילומי ריאות ושרועי סיפר לו עלי. ביקשתי מהרופא שישאירו אותו להשגחה, לא יודע למה. למחרת, אני מקבל איזה טלפון מחדר ניתוח, שרועי צריך לעבור פרוצדורה ולא מוכן לעבור אותה עד שאני מאשר אותה."

רועי זוכר את הדברים קצת אחרת. “התעקשת לחזור איתי למיון כי הם רצו לשחרר אותי ואתה לא היית מוכן. אמרת שזה לא מקרה רגיל וחייבים להשאיר אותי להשגחה."

“נכון, אמרתי ‘בוא נראה מה יהיה בלילה'," מוסיף ניר.

“בזכותו נשארתי בלילה להשגחה, רק בזכותו," מספר רועי. “מודה שאז פחות אהבתי את זה. אמרתי, מה עכשיו לישון בבית החולים, אבל בלילה השיעול התעצם והתחיל לצאת המון דם. התברר שאחד הרסיסים שיש לי בריאה - יש הרבה כאלה וניר ידע עליהם היטב - נע בגלל הדלקת ופקע לי שם עורק. זה אירוע רפואי מאוד מסוכן. הודיעו לי שחייבים להרדים אותי בדחיפות ולעשות צנתור. אז אמרתי, אני לא מוכן לפני שניר מגיע כי אני רגיל שאם קורה משהו בקצה, ניר הוא זה שאני רוצה שיהיה איתי."

“אני זוכר את עצמי באמצע חדר ניתוח," משחזר ניר, “ומספרים לי שרועי מסרב לחתום על הסכמה לצנתור אם אני לא הרופא שמבקש ממנו. התקשרתי למנהל הצנתורים, וביחד הסברנו לו מה הוא צריך ולמה. הוא עשה את זה, וזהו."

“וככה," מסכם רועי, “הוא הציל את החיים שלי בפעם השנייה."

***

השיחה עם ניר ורועי מתארכת אל תוך הלילה ואנחנו מנסים יחד איתם לפצח את חידת הקשר ביניהם. החברות הקרובה, פעמיים הצלת חיים, ביניהן תקופה של נתק ממושך, בחירה של כל אחד מהם להיצמד לרעהו באותם רגעים בבית החולים הדסה, וקשר מורכב ומפותל עד היום.

הנה הם יושבים כאן יחד והאווירה עדיין טעונה, המילים נאמרות בכבדות. יש ביניהם שתיקות ממושכות, מבוכה, וגם אהבה גדולה.

“לא היה קל לי לבוא לכאן היום," מודה ניר. “חשבתי על זה כמה ימים לפני, הכנתי את עצמי וזה עדיין קשה. ייתכן שלא נהיה שוב חברים. חבר לא מכיר תודה לחבר. חבר לא חייב כלום לחבר. לחבר אין גבולות מול חבר." למושג “אסיר תודה", שבדרך כלל נאמר בהקשר חיובי, הוא מסביר, יש כנראה גם מחיר מסוים. לעתים אנשים הופכים להיות כמו אסורים בתוך התודה שהם מרגישים מחויבים לה. ובמקום כלוא קשה לפתח קשר חברי פשוט. “הרגשתי שדפדפו לנו עמוד בספר. הוא חייב לי תודה? בכל פעם שאני בא, אני רואה את מאיה, אני מסתכל עליה ואומר, מה היא חושבת עלי? אני לא חבר שלו, אני זה שהציל אותו."

אנחנו שואלים את ניר אם העובדה שלרועי כבר יש ילדים, וחיים שלמים, לא מקלה עליו ועוזרת לו להכיל ולהבין את המורכבות של הצלת חייו. “אין מה לומר, הוא עקף אותי בסיבוב גם עם הילדים," אומר ניר. “הוא גרם לכולם להבין שכל דקה ודקה בחיים שווה וחשובה. הוא עוזר לכולנו בזה." ואכן רועי עושה הכול מהכול, ועושה היטב. פעיל ספורטיבית כמו שהוא פעיל חברתית, ומשתדל להיות שותף במאבקים להפוך את העולם סביבו טוב יותר.

“דווקא אני זה שמעריץ אותו," אומר רועי בתגובה. “אני מאוד שמח לראות אותו, אבל זו שמחה כמו לפגוש מישהו חשוב בחיים שלך. לא שמחה כמו שאני יושב עם חבר לבירה ויחד מריצים דאחקות. אני מסכים שזו לא חברות קלסית. בוודאי לא חברות כמו שהיתה בינינו לפני הפציעה."

“היום קצת יותר קל לנו," מוסיף ניר. “אנחנו לא נימנע אחד מהשני, כמו שהייתי עושה בעבר. אני מרגיש יותר נוח עם רועי. שלא יהיה בלבול, אני אקצין את זה: עבורי האירוע נמשך עשרים דקות. עבור רועי, הוא נמשך כבר שלוש-עשרה שנה. אין בכלל מה להשוות. מבחינתי, הדברים שרועי עושה מחזקים אותי גם מול החולים. היתה לאירוע הזה השפעה על הבחירות שעשיתי בחיים, על המקום שאליו הגעתי, על צמתים שונים של החלטות שקיבלתי. כנראה לא נשכח אחד את השני גם אם לא נהיה חברים קרובים. זה פשוט סוג אחר, פחות מחברות, אבל גם הרבה יותר."

“יש לך רמת אתיקה מאוד גבוהה כחבר," טוען רועי, “אולי אפילו דרישות מוגזמות. עשית מעשה הרואי, שאין סיבה להקטין אותו, ויש לו השלכות."

אנחנו מציעים, כמתבוננים מהצד, שאולי מה שחסר להם זה עוד זמן לעכל, להכיל, ללמוד מחדש זה את זה ואת הקשר ביניהם.

“אני חושב שזו גם שאלה של שאיפה," משיב רועי. “יש אנשים שבאופן מודע אני בוחר לא לנסות להחזיר איתם את הגלגל אחורה, כי אי-אפשר. נכון, אני מרגיש שהצלחנו לחזור קצת, אבל לחוות יחד את מה שהיה עם השווארמה הזאת אחרי המרתון - לזה כבר לא נחזור. לא משנה מה נעשה. אני מרגיש שהמפגש הראשון בינינו בהדסה היה הדבר שהכי היינו צריכים בשביל הקשר בינינו, והאירוע שבו הצלת לי את החיים שוב העצים שוב את הבעייתיות. שוב היית יותר מציל חיים ופחות חבר קרוב. אתה כל הזמן נכנס לי לריאות."

למרות הציפייה והרצון האנושי לסיפורים עגולים, החיים נושאים איתם מורכבות אינסופית. בוודאי בסיפור כמו של רועי וניר. סיפור שלא יכול שלא לשנות בני אדם וקשרים. חברות במובנה הקלסי כבר לא תהיה ביניהם. כפי ששניהם מתארים בכנות, היא כנראה אבדה שם בסמטאות בג'נין. יש שם כאב ותסכול על הסיפור הלא פתור ביניהם, אך יש גם הבנה שדברים אחרים צמחו מתוך הסיפור המתגלגל הזה. שניהם מתארים שינויים לטובה, את התובנות שמלוות אותם מתוך הסיפור שלהם. רועי הפך לפעיל חברתי בולט. ניר הפך לרופא טוב יותר. שניהם הצליחו לאסוף מתוך הסיפור המפותל שלהם את הטוב שניתן להפיק ממנו. אולי, כמו בקלישאה, משום שמכל רע אפשר להפיק טוב.

“רועי שינה הרבה דברים בתפיסה שלי," מפרט ניר. “יש תמיד את הדיבור הזה על המניעים לבחירה להיות רופא. ואני חושב, שכשאתה כבר רופא, השאלה היותר גדולה היא מה אתה עושה ברפואה, באיזה תחום אתה בוחר. זה הרבה יותר משמעותי. ולסיפור של רועי יש הרבה השפעה על הבחירה שלי. בזכותו, הרגשתי שאני יכול לעמוד בזה ואולי אפילו אעשה עבודה טובה. חוץ מזה, הוא גם שינה לי את צבע המשקפיים בהסתכלות על קשיים ועל מוגבלויות. היום אני מסתכל אחרת עליו ועל אנשים עם מוגבלות בכלל. כלום לא נגמר, אמנם זה קשה אבל מתמודדים. אני מרגיש את זה כשאני יושב מול משפחה, וצריך לבשר להם בשורה קשה כזאת או אחרת. לעולם לא אצליח לשים את עצמי במקום האדם שנמצא מולי, ואני גם לא מתיימר. אני לא יכול לראות רופאים שאומרים, ‘אני יודע מה אתה מרגיש'. אני לא ארגיש מה שאתם מרגישים, אבל אני יכול לצעוד איתכם ולעשות את המקסימום שלי. וזה מה שהם צריכים."

אתה יותר אמפתי? אנחנו שואלים.

“אין מנוס. היום אני לא מול החולים שלי אלא איתם, ויש להם למשל את מספר הטלפון שלי. למה שעברנו יחד שנינו יש הרבה השלכות. זו גם ההתבגרות האישית שלי."

***

יש ברועי ובניר את הקסם שבפשטות. הם מזיזים כל יום את העולם למקום קצת יותר טוב, ותמיד בצניעות ובפשטות.

באופן פרדוקסלי, ככל שאנחנו מאדירים דמות, אנחנו מקטינים את הסיכוי שאנשים יוכלו לקחת ממנה משהו. כי היא גדולה מהחיים. קל יותר להתחבר לעיסוק בצלקות, בשריטות, בקשיים האנושיים. במידה מסוימת ובמבט ראשון, רועי הוא אגדה, ואנשים שמקשיבים לסיפור שלו עלולים לומר לעצמם, בסדר, הוא סופרמן, איך זה קשור אלינו? כך גם ניר, עם סיפור ההצלה הבלתי-נתפס של חברו הטוב.

אבל כאשר מתפוגג מסך המעשים ההרואיים, כאשר מתפזר ניצחון הרוח על החומר, אנחנו נותרים עם המורכבות שהחיים מזמנים לנו. עם חברות קרובה שאבדה, עם מטען שגם השנים החולפות ושיחות הנפש לא מוחקות אותו, ועם צלקות עמוקות. אך אולי דווקא מתוך אלה מתגלה הייחודיות של ניר ושל רועי, שני אנשים שאיבדו הרבה באותו לילה בג'נין. בין השאר, הם איבדו את החברות במובן שהורגלו אליה. אך הם גילו משהו אחר, שגם אנחנו מגלים דרכם: את כוחות הנפש שטמונים בבני אדם ונשלפים כשאנחנו נזקקים להם, וגם את האפשרות להתגבר על קשיים פיזיים ומנטליים ועל עמדות ותפיסות עולם מושרשות.

5. שנתיים קודם לכן נהרגו שלושה-עשר חיילים במחנה הפליטים בג'נין במהלך מבצע חומת מגן.