מרוסקים 2: הרס מושלם

1

קנה ההווה

"איך לכל השדים היא הצליחה לגרום לנו להסכים להתפתל כמו בצק יותר מפעם בשבוע?" הסתכלנו על קיילין עוזרת להארייט להיכנס לתנוחת מתיחה עדינה, ובל פרצה בצחוק. "כי את אוהבת את הארייט יותר מכל אדם אחר בעולם הזה, וכל פיתולי הבצק האלה עוזרים לייצב את לחץ הדם שלה."

התנשפתי ונשענתי לאחור על המזרן שלי. בל צדקה. היוגה באמת הועילה ללב של הארייט, וגם למצב הרוח שלה. וחוץ מזה, זה היה תירוץ לצאת החוצה וליהנות מהשטחים של אחוזת גייבלס. לא משנה כמה זמן חלף, הנוף המרהיב מעולם לא נמאס עליי.

"את אמורה להיות בתנוחת יונה, קנה. זה נראה נהדר, בל."

רטנתי משהו לא ברור לעבר קיילין ונכנסתי לתנוחה. "מתחנפת למורה," נהמתי לעבר בל.

היא חייכה ומשכה בכתפה. "אני אוהבת יוגה."

נאנחתי וניסיתי להירגע במתיחה. עשיתי כמיטב יכולתי להדחיק את כל רשימת המטלות שהתרוצצה במוחי ולא לחשוב על כל מה שיכולתי להספיק בשעה וחצי האלה. זה היה יום שבת והייתי עם האנשים הכי אהובים עליי בעולם. הנשים האלו היו הסלע האיתן שלי. הן היו המגדלור כשכל עולמי חשך.

ועכשיו, שנים אחר כך, היינו כולנו שוב באי שבו גדלנו ביחד. הזמן חלף, אבל הקרבה בינינו לא השתנתה כלל. אם כבר, הקשר התחזק והתגבש לליבה של מי שהיינו.

"מה המצב עם הנרי?"

השאלה של בל ניערה אותי מהרהוריי. שקעתי עמוק יותר לתוך המתיחה והתענגתי על הכאב. "הכול בסדר."

"נשמע לוהט, ממש תשוקה בוערת."

לקחתי את המגבת מקצה המזרן שלי וזרקתי אותה עליה. "לא כולנו זכינו להתאחד עם אהוב נעורינו ולהסתגר איתו ימים על גבי ימים בבית חדש דנדש בגבעות." אבל גם לא כולנו רצינו בכך. אם לא אראה את אהוב נעוריי שוב לעולם, זה יהיה נפלא.

החיוך על פניה של בל נמוג, ורציתי לבעוט בעצמי. "את ראויה לאהבת אמת, קנה. את לא צריכה להסתפק בחיקוי עלוב שעוזר לך להרגיש בטוחה."

מיקדתי את תשומת ליבי במעבר לתנוחת היונה בצד השני. לא רציתי לחשוב כמה מעט ניצוצות יש ביני לבין הנרי. "בסך הכול יצאנו לכמה דייטים. זה לא רציני."

בל המהמה בשקט. אחרי שנים של חברוּת ידעתי לפרש את הקול הזה. המשמעות שלו הייתה: בולשיט. כחכחתי בגרוני. "אז, איך את מתקדמת עם המקום החדש?"

זה היה בדיוק הדבר הנכון לשאול. עיניה של בל קרנו מהתרגשות, משהו שלא ראיתי בעיניים שלי עצמי כבר עשור. "אני חושבת שזה יהיה מושלם. אני אמורה להיות מוכנה לפתוח את החנות ממש עוד כמה שבועות."

הסתובבתי אליה. "זה אדיר. לא היית יכולה למצוא מיקום מושלם יותר." ברחוב הראשי היו ממוקמות כל החנויות והתחנות החיוניות לתיירים באי הקטן שלנו, שמנה רק אלף וחמש מאות תושבים, והחנות הייתה במרחק יריקה מהבר של הארוס של בל. "פורד מרוצה?"

"הוא שמח שאהיה קרובה לקאץ׳, אבל את מכירה אותו, הוא רצה להלוות לי כסף כדי שאשכור את החלל הכי גדול וראוותני שאפשר למצוא."

גיחכתי. "ברור." אבל בל בחיים לא הייתה מסכימה למשהו כזה. היה לה חשוב להגשים את החלום שלה לגמרי בעצמה, ולהקים את חנות הרהיטים עם כל הפריטים שהיא שיפצה בדם ליבה. רחשתי לה כבוד גדול על כך.

"ואיך הולך במשרד רואי החשבון?"

עיקמתי את הפרצוף. בל מעולם לא חשבה שראיית חשבון זה משהו מסעיר במיוחד. אבל אני אהבתי את זה. בזמן שהעולם היה מלא בגוונים של אפור, העבודה שלי הייתה כולה שחור ולבן. לכל בעיה היה פתרון, ותמיד ידעתי למצוא אותו.

אבל הייתה בי דקירה של קנאה בכל פעם שבל דיברה על החנות החדשה שלה. חשבתי לפתוח עסק משלי יותר פעמים משיכולתי למנות. המחשבה שאצא מתחת כנפיו של הבוס המפלצתי שלי ואנווט ספינה משלי הייתה מפתה ביותר. אבל בכל פעם שדמיינתי את הצעד הראשון שאעשה לקראת העצמאות שלי, נבהלתי. מה שהיה לי עכשיו היה כנראה הדבר הטוב ביותר עבורי. משכורת יציבה, ביטוח בריאות, תוכנית פנסיה מסודרת.

ניערתי את ראשי. "הכול טוב. יש קצת הקלה בעומס הלקוחות שלי מאז שקארן חזרה מחופשת המחלה שלה —"

שריקה חזקה פילחה את האוויר. "גבירותיי, איך התמזל מזלי ככה, ליהנות מהמראה המלבב הזה?"

הקול הנמוך והמהדהד עורר בי רוגז וגרם לי להזדקף מהמתיחה שלי בבת אחת. "קוראים לזה מציצנות, ואני די בטוחה שזו עבירה עם עונש מאסר בכל חמישים המדינות."

קרוסבי חייך והעיניים בגוון חום־ויסקי ריצדו בשובבות. "את מעליבה אותי, עיניים חומות, ועוד אחרי שטרחתי להביא לבחורות הכי אהובות עליי ארוחת צהריים."

נשפתי. "סליחה, אבל אנחנו מעדיפות לא להיות חלק מההרמון שלך."

קרוסבי קרץ לבל. "אני מת על העוקצנות שלה. פורד שלח אותי לכאן עם כל ההזמנות הרגילות שלכן." בשלב הזה בל כמעט נמסה במקום.

מרפקתי אותה. "אל תיפלי בפח של כל הקריצות שלו והקסם האישי רק כי הוא הזכיר את הגבר שלך."

היא צחקה. "סליחה, אבל את לבד במסע הנקמה הזה שלך. אני דווקא מחבבת את קרוסבי, ואני מתה על כריך הפניני שאני די בטוחה שנמצא באחת השקיות האלה."

"את רואה, היא מחבבת אותי. זה רק עניין של זמן עד שגם את תיכנעי."

"תראו מה הגאות סחפה אלינו, זה הבחור החביב עליי." הארייט דשדשה קדימה, אבל קרוסבי מיהר לחצות את המדשאה לקראתה כדי להקל עליה, ורכן כדי שהיא תוכל להצמיד את שפתיה ללחיו. למה הארייט בחרה את קרוסבי מקוי כעורך הדין שלה, לעולם לא אבין. ולא משנה כמה ניסיתי לגרום לה לשקול עורך דין אחר, היא פשוט לא ויתרה. היא השתגעה על הגבר־ילד הזה.

קרוסבי הושיט את זרועו והארייט שילבה בה את זרועה. "בואו למטבח. נאכל שם."

התחלנו ללכת אל הבית המרכזי תוך כדי שמלמלתי משהו על עורכי דין בטלנים שפולשים לי לחיים.

"סתם נדמה לך שאני פולש לך לחיים כי את מחפשת אותי בכל מקום." הקול של קרוסבי לידי הקפיץ אותי. "פשוט תודי כבר שאת מאוהבת בי, זה יקל על שנינו."

פלטתי משהו בין נהמה לנחרה. "מצטערת, דון ז׳ואן, אבל אני לא בקטע של גולשים."

"סאפ. אני עושה סאפ. לא גולש. אם כי לא הייתי מתנגד לנסוע לפיג׳י כדי ללמוד לגלוש. אני יכול לקחת אותך איתי. את, אני, ביקיני קטן ומרגריטות על החוף."

הצצתי מעבר לכתפי. "לא ידעתי שאתה אוהב ללבוש ביקיני."

קרוסבי פלט לחישה מהוסה. "אני אלבש ביקיני אם את תלבשי ביקיני."

הארייט צחקקה, ולא יכולתי לרסן את נחרת הצחוק שנפלטה מפי. היה לי ברור שהאיש הזה באמת ילבש ביקיני אם אסכים לשתף פעולה. "הארייט, את בטוחה שזה הייצוג המשפטי שאת רוצה? הוא עוד יופיע בבית המשפט בחוטיני."

היא חייכה. "זה ללא ספק יהפוך את בית המשפט למעניין יותר."

"הייתי מוכנה לשלם הרבה כסף כדי לראות את זה," הוסיפה קיילין.

קרוסבי הרים גבה. "את רואה, יש אנשים שמעריכים אותי. מה איתך, מיס הארייט? תרצי לבוא איתי לפיג׳י כדי שאוכל ללמוד לגלוש?"

"רק אם תשיג לי סככת חוף כזאת עם חתיך צעיר שישרת אותי. וחייב להיות שם גם צ׳יפס."

קרוסבי מעך את כתפה. "עשינו עסק." הוא שלח יד לתוך השקית שלו והוציא משם קרטון של צ׳יפס. "בואי נתחיל את ההרפתקה ברגל ימין."

העור שלי התרתח. "קרוסבי, אסור לה לאכול את זה. לא יום ראשון היום." עם כל בעיות הלב של הארייט, הקפדנו על תזונה נטולת כולסטרול בכל ימי השבוע, פרט ליום ראשון. זה היה יום החטאים שלנו. וקרוסבי ידע את זה.

"נו, תשחררי קצת. זאת בסך הכול מנת ילדים, זה לא מה שיעלה לה את הכולסטרול."

אצבעותיי החזיקו בכוח במזרן היוגה שלי וציפורניי התחפרו בספוג. "אתה לא יודע את זה. ישבתי עם הרופא שלה והכנו ביחד תוכנית ארוחות. ואנחנו מקפידות עליה."

קרוסבי הסתכל לי בעיניים. "בבדיקות האחרונות שלה הרופא אמר שמצבה מצוין, נכון? אז איזה נזק כבר יהיה בפינוק מדי פעם? נו, בחייך, רק כי את רוצה לחיות את אותם חיים צפויים יום אחרי יום, זה לא אומר שגם הארייט חייבת לעשות את זה."

"די, קרוסבי," הזהירה הארייט.

מעכתי את המזרן חזק יותר והגומי השמיע חריקת מחאה. שמעתי את המילה שהוא לא אמר. משעממת. אז מה אם החיים שלי היו כל הזמן כמעט אותו דבר, יום אחרי יום? צפוי זה יציב, זה בטוח. תמיד ידעתי למה לצפות, והיו מעט מאוד הפתעות מעבר לפינה. וזה מה שהייתי צריכה. אדם שביטל תוכניות, שאף פעם לא קבע לעצמו שעות עבודה ברורות, ושנהנה מריגושים של ספורט אקסטרים מסוכן, לעולם לא יבין זאת.

הבלעתי את הקללות שרציתי להטיח בקרוסבי ועשיתי כמיטב יכולתי לשמור על טון שקול. "כן, כל המדדים של הארייט נראו טוב. אבל זה כי הקפדנו לדבוק בתוכנית."

חיוך התפשט על פניו של קרוסבי. "אז רק תדעי שהבאתי לה צ׳יפס מדי שבוע. זה אומר שאני יכול להמשיך לעשות את זה, נכון?"

עצרתי באמצע הצעד והלסת שלי נשמטה. סגרתי את הפה מייד. אבל כשניסיתי לדבר, להגיד משהו, לא משנה מה, לא יצא לי מהפה כלום. הפניתי מבט אל הארייט. שפתיה התעקלו. "סליחה, מותק, הייתי חייבת את המנה שלי."

הכרחתי את אצבעותיי להרפות מאחיזת הברזל במזרן וחזרתי לצעוד. "אם את לא רוצה את העזרה שלי עם הדיאטה שלך, זה בסדר." אם קרוסבי היה אחראי לתזונה שלה, הארייט הייתה אוכלת מאכלים מטוגנים מהקאץ׳ שבעה ימים בשבוע, ומקנחת בבירה.

הארייט שחררה את ידה מקרוסבי ואחזה בכף ידי. "אל תהיי כזאת. את יודעת שאני אוהבת את זה שאת דואגת לי." היא שלחה מבט נרגז אל קרוסבי. "אני רק צריכה את הצ׳יפס שלי מדי פעם."

כתפיי נשמטו. ידעתי שאני נאחזת בכל טיפת שליטה שהצלחתי להשיג בלפיתה שיכלה להתחרות בזו של הענק הירוק. כל דבר קטן שיכולתי לעשות כדי לתת להארייט עוד קצת זמן בעולם הזה, לקחתי על עצמי בנוקשות של רס"ר. אבל כל זה לא יכול היה לשנות את המציאות. הארייט גססה. וזו הייתה רק שאלה של זמן מתי איאלץ להיפרד מהאישה שהייתה הכול בשבילי.