מרחב מוגן

בשבעה שלו איבדה רות אפלבאום את השמיעה. זה קרה בבת אחת, כמו הפקק בארון החשמל הישן שלהם שהיה קופץ ועושה קורצ'לוס, הפסקת חשמל, בכל הבית.

אחרי השמיעה הגיעו כל יתר האובדנים - הראייה בעין שמאל, ואז האמונה בבורא עולם ומיד אחר כך עין ימין ובסוף נעלמו לה הזיכרונות, שהתפוגגו בזה אחר זה, כמו אדים המתאבכים מעל כוס תה דקיקה עם שתי קוביות צוקר קנדל מסותתות המסתחררות בשיגעון בתוך המים הרותחים.

כל החיים כאן בארץ היא הרגישה כמו ציפית שהפכו אותה מהפנים אל החוץ, עם האור הזה הישראלי המסמא, שלא דומה במאום לאור הברלינאי האירופי הרך, המסונן דרך עלוות יערות כבדה וצל של בניינים גבוהים. אחרי שנים שבהן רעשי הרקע של הארץ הזאת נדמו לה כעוברים דרך מגבר אימתני, השתרר סוף-סוף שקט והכול התיישב במקום.

הרעש הראשון שזכרה מהארץ הזאת היה צפירת האונייה, כמו נפיחה ים-תיכונית פרועה המצהירה: "הגעתי לנמל יפו." לפני כן היו רק לחישות חרישיות וניב גרמני-יהודי אדיב וקרקוש מזלגות כסף מצוחצחים ו"הופה-הופה רייטר".

כשהגיעה לפה בשנת שלושים ותשע שטפו אותה ברגע כל הקולות האלה, שכבר לא היתה בטוחה אם היא בודה אותם מלבה או שהם כל הזמן שם, בחוץ החמסיני הזה.

היה זה זמזום תמידי ומעורבב של הקולות הגרוניים של הערבית היפואית וצרצרים קצובים בלילה וטפטוף הברז הדולף שהחליד מאוויר הים המלוח והשירים של השכנים הבולגרים והבכי החנוק בלילה של לוטקה שטיין הדיירת והמיטה החורקת עם כל תזוזה והכול ביחד.

אחרי הלילה ההוא, עם חלון הראווה המנופץ של חנות הספרים שלהם שהתפזר למיליוני רסיסי בדולח שנצצו בגשם של נובמבר ויצרו סימנים של קשת שקרנית על קיר הלבנים של הבית הברלינאי בקורינר שטראסה, החליטו ההורים להפליג לפלשתינה.

מאז שהגיעו לכאן היו ההורים עסוקים והדירה קטנה כל כך והיא מצאה עצמה קולעת בכל בוקר ארבע צמות הדוקות לשתי אחיותיה ובכל ערב משפשפת את שערן בחלמון ובמיץ לימון כדי לשמור על הזהב המפורסם של בנות אפלבאום.

בדרך הביתה מבית הספר היתה עוברת במכולת, משתדלת תמיד לצעוד בצד המוצל של הרחוב וקונה בהקפה חלב, חצי לחם ותפוחי עץ וגם דבש בשביל לוטקה הדיירת. משננת כל הדרך את לוח הכפל שוב ושוב, היתה חושבת על זה שאבא אומר שבנות הן כמו לחמניות ושצריך לחתן אותן מוקדם, אחרת אף אחד כבר לא לוקח, וגם על כך שאולי-אולי היא תהיה ארכיאולוגית כשתגדל, אם יתאפשר לה.

אחרי כמה שנים באה המלחמה. היא התגייסה ואחר כך התחתנה עם האיש הטוב שהכירה שם, שגם הוא כבר איננו ואולי טוב שכך. אחר כך נולדו להם הילדים שיהיו בריאים ואז גם הנכדים שהיו מגיעים אליהם הביתה בכל סוף שבוע כשהם עדיין לבושים בפיג׳מות, אפילו שכבר שעת צהריים, ומבקשים מיד כוס שוקו עם עוגת לייקח רכה ומאובקת סוכר ומרק עוף עם אטריות וצחצוחי שומן ומטבעות אוצר של גזר צפים כמו אוניות טרופות בקערת פורצלן ברלינאית מעוטרת פרחים.

כשהיו מסיימים לאכול ארוחת צהריים היתה מפנה את הכלים ומגיפה את תריסי הגלילה מפני השמש והם היו יורדים כולם יחד בשיירה נמרצת, לחפש בשדות שמאחורי הבית אצטרובלים וקיפודים ורקפות ורודות כהות שאין לקטוף אותן בשום אופן מכיוון שהן מוגנות.

בדרך חזרה היו עוצרים במאפייה לקנות לחמניות רכות וטריות והיא היתה מתקינה להם ארוחת ערב עם ביצים רכות ומלח גס וממציאה עבורם סיפור ערש על הנסיכה שאיבדה את קולה מחמת כישוף אכזר אי-שם בארץ רחוקה-רחוקה בטירת זכוכית המוקפת שושנים קוצניות.

בקיץ האחרון הפצוע והמשוסע היתה מדמיינת שוב ושוב צפירות מייבבות שהזכירו לה את הרעש הראשון של האונייה ההיא, היהירה, בנמל יפו. בכל לילה היתה קמה מבוהלת ומיוזעת. לאט-לאט ובזהירות היתה יורדת מהמיטה הנמוכה ומכניסה את כפות הרגליים הגרומות והקרות לנעלי הבית הדהויות ואז מנסה בצעדים מדודים וקטנים ומהירים להספיק להגיע בתוך דקה וחצי לחדר המדרגות שאמרו בחדשות שהוא מרחב מוגן אבל היא ידעה שלא באמת.

בכיס של החלוק הכחול היא החזיקה פנס קטן ליתר ביטחון וממחטת בד פרחונית שנועדה להסתיר את הפה נטול השיניים משאר הדיירים טרופי השינה שאולי יגיעו גם וימתינו יחד איתה לבת קול שתודיע שאפשר לחזור למיטות.

הרעש האחרון ששמעה היה הדפיקה על הדלת. אחר כך לא שמעה עוד דבר.

מכולם, היה זה הנכד שהכי אהב לאסוף איתה אצטרובלים וביקש תמיד קוביית סוכר נוספת, זה שפחד מהחושך כשהיה מגיע לישון אצלה וביקש שתשאיר את המנורה הקטנה דולקת. זה שצייר בצבעי מים במרפסת הקטנה שטופת השמש, מניח לציור להתייבש שם עד הביקור הבא. היה זה האחד שהצטלם איתה בסיום קורס הטיס כשהיא חובשת בגאווה את כובעו. דיווחו עליו בחדשות אפילו והיתה תמונה במהדורה של שמונה וכל השכנים מחדר המדרגות הגיעו ואמרו, "איזה נכד היה לך, איזה נכד," והיא ידעה שהפעם הלב שלה נשבר באמת ולנצח נצחים למיליוני-מיליוני רסיסים של בדולח.