מרי

פרק 2

מרי

"תיזהרי, את שומעת אותי?" קריסטל עוצרת את הרכב, קרוב מספיק למדורה כדי שאוכל לראות לאן אני הולכת.

"איזהר, מבטיחה." אני לוקחת את שקית הקונדומים שהיא הביאה מהעבודה ופותחת את דלת הרכב. קריסטל היא אחות בעיירה הסמוכה, ויש להם מקום שבו מחלקים קונדומים לבני נוער, אז היא מביאה לי חבילות לחלק במסיבות פוטבול. ההורים שלי לא יודעים מה אני עושה, אחרת הם לא ירשו לי ללכת, אבל אני מרגישה שמה שאנחנו עושות תורם לשינוי. מאז שהתחלתי לחלק אותם, אחוזי ההריונות בקרב בני הנוער ירד, לכן קריסטל ממשיכה לחדש לי את המלאי.

היא אימו של טיילור, ואף על פי שהוא סיים את התיכון לפני שנתיים, היא עדיין מנסה לעזור לאנשים בתיכון. בשנה שבה עברנו לגור פה, היא הצילה את חייו של אחי ג'ונה, ואת חייו של החבר שלו רומן. האישה קדושה. היא תפרה את הפצעים של רומן אינספור פעמים אחרי שאבא שלו הכה אותו.

מכיוון שאנחנו בתוך היער הארור ואני יודעת שהבנים ישתו, החלטתי לא ללבוש שמלה. מכנסי הג'ינס וחולצת הטי הצהובה והבהירה שלי צמודים יותר מכפי שהייתי רוצה, אבל אין לי שום אופציות אחרות.

כשאני מגיעה לרחבת היער, אני לא מופתעת לגלות שכולם כבר החלו לשתות. אני מדביקה חיוך על הפנים ומתחילה להסתובב ביניהם. רוב האנשים יודעים שאני מגיעה עם קונדומים, אז הם פשוט ייגשו אליי וייקחו כמה. לא מפריע לי שהם לא רוצים לדבר איתי. אני פשוט שמחה לעזור.

אני מסתובבת בין האנשים כשהרוח נושבת ומשהו בין העצים מושך את עיני. אני מסתובבת לראות מה זה והבטן שלי צונחת כשאני רואה גופה מזויפת תלויה על חבל מהעץ. מה, לעזאזל?

נראה שהראש שלה עשוי מעיסת נייר שצבועה בחום כהה, וכנראה דחסו שקיות אשפה לתוכה כדי ליצור את הגוף. היא הולבשה בחולצה כחולה מוכתמת ובזוג מכנסי ג'ינס, וזרוע אחת הייתה חסרה.

המוח שלי מתרוקן ולרגע אחד מבורך, אין לי שום מחשבות כשאני מנסה להבין מה אני רואה, אני מנסה לעכל את ההשלכות המחרידות של הדבר הזה. מי חשב שזה רעיון טוב?

אני מפילה את שקית הקונדומים על הרצפה וניגשת בסערה אל העץ, כדי לראות אם אוכל לטפס עליו. אני מתכוונת להוריד את הדבר הזה עכשיו, ואני רוצה לראות שמישהו ינסה לעצור אותי. אין לי בעיה להגיד לכולם פה מה אני חושבת.

אני מצליחה לקפוץ גבוה מספיק כדי להניח ידיים על הענף התלוי הכי נמוך, מתנדנדת ומנסה להשיג מספיק תנופה כדי להרים רגל לענף, כשידיים אוחזות בי ומושכות אותי מהעץ.

"תעזוב אותי!" אני צועקת בכל הכוח בגלל הכעס שאני חשה.

"נו באמת, הבתולה מריה, תיהני קצת לשם שינוי." נשימתו המסריחה מבירה של ג'ארד פוגעת באפי, ובא לי להקיא. שפתיו מלטפות לאורך צווארי, ואני נרתעת ומתרחקת ממנו. הוא שחקן פוטבול מטומטם שלא מבין את משמעות המילה "לא". היו לי בעיות איתו בעבר, ואני חכמה מספיק כדי לא להיות לבד איתו.

"תשחרר אותי!" אני אומרת שוב, חזק מספיק בתקווה שמישהו ישמע אותי, אבל איש לא נחלץ לעזרתי.

יד אחת מצמידה אותי לחזה הקשה שלו, בזמן שהשנייה מחליקה במעלה גופי אל החזה שלי. אני מייד כורכת את הזרועות שלי סביב גופי, מנסה למנוע ממנו לאחוז בי בחוזקה.

"תיהני קצת, ואולי תכירי כמה חברים חדשים," הוא מקניט.

"אם הם דומים לך, אני לא רוצה להכיר אותם," אני אומרת בחריקת שיניים.

ידו מושכת בשערי וראשי מוטה הצידה. גופי נדרך, ואני מתכוננת לצעד הבא שלו, אבל הוא לא מספיק.

"תשחרר אותה." נשמע קולו הכועס והקשוח של דילן, בנו של השריף, ואני כמעט משתופפת בהקלה. ניסיתי להתחבר איתו בעבר, אבל הוא תמיד נפנף אותי והתעלם ממני. נראה שאין לו חברים בכלל, הוא תמיד נראה מבודד. אבל הוא בוטה ולא מהסס לפתוח בריב, הוא אוהב להתעסק עם שחקני הפוטבול.

"אני מבין מה קורה פה. הבתולה מזדיינת עם הלוזר," זורק ג'ארד מעבר לכתפו. "איך היא? דג מת או סוטה בארון?"

לפתע, אני נדחפת על העץ, וג'ארד כבר לא צמוד אליי. אני מסתובבת, רואה שדילן כרך את זרועו בנעילה סביב כתפו וצווארו של ג'ארד, ומצמיד אולר לגרונו. ראיתי את דילן הולך מכות בעבר. הוא מעצבן את הבנים בבית הספר באופן קבוע, ואני תמיד מופתעת מהכוח ומהזריזות שלו. הבחור גבוה ורזה, אבל עדיין מסוגל לכסח במכות שחקני פוטבול.

ג'ארד נועץ בי מבט של שנאה שמעולם לא כיוונו לעברי, בזמן שדילן לוחש משהו באוזן שלו. עיניו של דילן ננעלות על עיניי לשבריר שנייה, ואז הוא קורץ, והקווצות הארוכות של שערו הבלונדיני־כהה מצלות על פניו. תוך שנייה, ג'ארד על האדמה, ודילן זז לאחור כמה צעדים.

ג'ארד מזנק על רגליו, בוץ מרוח על הבגדים שלו, על אחת מלחייו ובשערו השחור המסופר קצר. הוא מסתובב לעבר דילן, ושניהם פשוט בוהים זה בזה. תוך שניות, ג'ארד מרים כוס פלסטיק ושופך את התכולה שלה עליי ומסתער על דילן, שעדיין מחזיק אולר פתוח. ראשו של דילן מוטה הצידה, והוא מחייך לג'ארד. זה מפחיד.

החולצה שלי רטובה מהבירה הקרה והפכה לשקופה. אני מנסה להרחיק אותה מגופי כדי שלא תהיה צמודה כל כך ותחשוף יותר מדי. כל מה שאני יכולה לעשות זה לשלב זרועות על חזי ולקוות שהחזייה שלי לא הפכה שקופה גם היא.

הם הולכים מכות ומתגלגלים לתוך החבורה. דילן מאבד את האולר תוך כדי מאבק, אבל מצליח להטיח בו אגרוף חזק. אני ממהרת קדימה ומרימה את האולר לפני שאחד מהבחורים מסביב ירים אותו, מחליקה אותו בזהירות לתוך חגורת מכנסי הג'ינס שלי כדי שלא אאבד או אפיל אותו.

אחד מהבחורים שצופים במכות מתערב ומחזיק בדילן בנעילת ראש, כדי שג'ארד יוכל להרביץ לו.

זה ממש לא הוגן!

ולפני שאני קולטת מה אני עושה, אני מתחילה לרוץ כדי להפריד בין דילן לג'ארד, אבל יד חזקה על הזרוע שלי מושכת אותי לאחור. בחור שמעולם לא ראיתי, בעל עיניים חומות יפהפיות וחמות, מניד בראשו לעברי פעם אחת וקופץ לתוך הבלגן.

הוא מושך את ג'ארד לאחור, ואז אוחז בחולצה של דילן ומרחיק אותו מהבחור שמחזיק אותו. ידו המאוגרפת מחזיקה בחולצה של דילן כדי שהוא לא יוכל לתקוף את ג'ארד. הבחור החדש בולט בין שאר הבנים, עורו הכהה בוהק תחת האור מהמדורה, ואני לא יכולה שלא לתהות כמה יפהפה הוא יהיה תחת קרני השמש. הוא בהחלט לא מהסביבה. ליבי מחסיר פעימה מקשר העין הרגעי ומהאופן שבו הוא התערב כדי לעזור לדילן. מכיוון שהוא נמצא פה, אני מוכנה להתערב שהוא משחק פוטבול. השרירים בגופו מעידים על כך שהוא מתאמן. הוא מהמם.

מהמבט הקצר שחלקנו, יכולתי לראות שהוא כעס ופחד, ובכל זאת הוא התערב כדי לעזור למישהו שהוא לא מכיר. משהו בו מעיד עליו שהוא לוחם צדק, בדומה לי. אולי סוף־סוף מצאתי מישהו שאוכל להתחבר אליו. מישהו שלא יהיה אכפת לו שאחי גיי.

"תמצא חור שיסכים שתדחוף לתוכו את הזין שלך," הוא אומר, ג'ארד וחבר שלו עוצרים ובוהים בזר, זה מעניק לו מספיק זמן לזוז הצידה, לאחוז בידי ולמשוך את דילן ואותי אל הכביש.

"היי, תודה," אומר דילן, "הם החטיפו לי חזק." הוא מנגב את האף ומגלה שהוא מדמם.

הבחור הזה מושך אותנו פיזית לאורך הכביש, הרחק מההמון. ידו חמה וחזקה על ידי. חלק ממני רוצה לחזור ולהחטיף לג'ארד סטירה על שהתנהג כמו אידיוט, אבל חלק אחר בתוכי לא רוצה שהבחור הזה ישחרר את אחיזתו בי. הוא הגן על דילן ועליי מהמניאק הכי גדול בקבוצת הפוטבול. ג'ארד אינו הרץ האחורי, אבל יש לו השפעה רבה על הקבוצה, כנראה מפני שגם הם לא רוצים להתעסק איתו.

דילן מגחך ממשהו, ואני מסתובבת כדי להצליף לו בזרוע. מכיוון שאני לא יכולה לצעוק על ג'ארד, אצטרך להסתפק בדילן.

"מה עובר עליך, לעזאזל?" אני אומרת לו בכעס. "למה שלפת אולר?"

"שיט." דילן נעצר לפתע, וגורם לזר לעצור איתו. "אני חייב לחזור לקחת אותו."

"חכה." אני תופסת בזרועו, מונעת ממנו לחזור למדורה.

"האולר אצלי." המילים הן לא יותר מלחישה כשהוא מפנה את תשומת ליבו אליי, אבל הוא שומע אותן. דילן מיישר כתפיים, ובזכות גובהו מביט בי מלמעלה. שריריו הארוכים והחטובים חזקים בצורה מפתיעה. לא ציפיתי ממנו להילחם ככה. הוא פוגש את עיניי מספיק זמן כדי לגרום לי לבלוע רוק בכבדות, לפני שמבטו מרפרף במורד גופי ונעצר לרגע על החולצה הרטובה. אני יודעת שעיניו כחולות וצלולות, אבל אני לא מצליחה לראות את צבען בחשכה. הלוואי שיכולתי. שערו נופל על פניו כשהוא מביט בי. הוא תמיד נראה רך, וידיי מעקצצות לגעת בו, להזיז את השיער מפניו כדי שאוכל לראות אותו טוב יותר.

"איפה הוא?" קולו מחוספס יותר מכפי שהיה לפני דקה, אבל אין לי את הזמן או את הרצון לחשוב על זה. ליבי פועם שוב בחוזקה, אבל הפעם מסיבה שונה. אני מודעת היטב לכמה קרוב הוא עומד, לכמה גבוה וחזק הוא. עיניו חוזרות לעיניי כשאני מרימה את שולי החולצה שלי. דילן מושיט את ידו כדי לעצור אותי מלהרים אותה. בלי לנתק קשר עין, הוא מחליק את אצבעותיו תחת הבד כדי למצוא את האולר שלו, ומושך אותו באיטיות מתוך מכנסי הג'ינס שלי. אצבעותיו מתחככות בעורי, ונשימתי נעתקת. אני מצטמררת מהמגע ושוכחת שאנחנו לא לבד, ושיד של בחור אחר אוחזת בידי.

דילן מחזיק את האולר שלו בידו האחת ומושיט את השנייה אל ידי, הוא כורך את אצבעותיי סביב הקת, ואז מחליק את ידינו המשולבות מתחת לחולצתו. אני מכווצת את הגבות ועומדת לשאול מה הוא עושה כשהלהב נכנס בקליק לתוך נרתיק כלשהו, והוא משחרר את אחיזתו בי. עוברת שנייה עד שמוחי קולט שהוא שחרר אותי ושאני יכולה למשוך את ידי חזרה.

דילן מחייך בתגובה ומרים גבה, ואז מסתובב לעבר הבחור שהציל את שנינו.

הבחור החדש מתבונן בנו בתשומת לב, ומתנשם בכבדות. פניו מוצלות מהירח שתלוי גבוה בשמיים מאחוריו, ואני לא מצליחה לראות אם הוא כועס או שהוא מפגין רגש אחר.

אני ניגשת אליו, חוששת שאולי הוא נפצע, ופתאום מבחינה שהוא בוהה בדילן. "אתה בסדר?" הוא מנסה להגן עליי מדילן?

קולי מנתק אותו מהטרנס שהוא שקוע בו, והוא מסתכל עליי. עיניו זזות לעבר החולצה שלי והוא בולע רוק, ואז משחרר את ידי ומוריד את החולצה שלו. אני מייד מרגישה בחסרונה של ידו החמה.

"הנה." הוא מושיט לי את החולצה הלבנה שלו, ואני לובשת אותה. מכיוון שהחולצה הרבה יותר גדולה משלי, אני יכולה להכניס לתוכה את הזרועות ולהוריד את החולצה שלי בלי לחשוף את עצמי.

"טוב, זה לא היה כיף." דילן מתנשף ומסתובב לעבר הבחור שאני עדיין לא יודעת את שמו.

"אה, אתה מצטער שלא זכית לראות את הציצים שלי מכוסים בבירה?" אני שואלת בלגלוג ומגלגלת עיניים.

"אין לך מושג כמה אני מצטער," הוא עונה אבל לא מסתכל עליי. "אני אמור להגיד תודה כנראה, אבל אני לא מתכוון להגיד את זה."

הבחור החדש מגלגל עיניים, מחזיק בחולצה של דילן ודוחף אותו כדי שילך לפנינו, ואנחנו חוזרים ללכת לאורך הכביש בשתיקה.

תוך זמן קצר אנחנו מגיעים לכביש הראשי. הג'יפ של השריף חונה מול הבית של דילן, אז אני מניחה שאבא שלו בבית. העיירה הזו קטנה כל כך, וכולם יודעים מה קורה עם כולם.

דילן נעצר כשהוא מבחין ברכב ומזדעף. אם השמועות נכונות, הוא לא מסתדר עם אבא שלו, ונראה שלשריף אכפת רק מהגברים בעיירה. רומן, החבר של אחי, ואימא שלו סבלו שנים של התעללות. היה ברור לכולם מה קורה, אבל איש לא עשה דבר. כולם הסתכלו על מר קינג כאילו היה גיבור, אזרח למופת. לעזאזל, הוא היה נוהג תחת השפעת אלכוהול, וכשהיה נעצר על ידי השוטרים, הם היו פשוט מסיעים אותו הביתה.

אני שמחה שדילן לא מסתדר עם גבר כזה. אולי הוא ישבור את המעגל של הורות רעילה.