מרסי תומפסון 1 – קריאת הירח

"אנשי זאב חדשים הם מסוכנים, אישה. במיוחד כשקר להם והם רעבים".

הוא הביט במאק, וקולו השתנה מהקצה אל הקצה. הכעס נעלם ממנו. "מרסי, בואי הנה".

לא הבטתי למטה כדי לראות מה הוא ראה בפניו של מאק. התקדמתי צעד אחד, אבל מאק היה כרוך סביב רגלי השמאלית. עצרתי. "אהמ. אני תקועה קצת כרגע".

"יחסית לנערה חכמה, את די טיפשה לפעמים", אמר אדם בקול רגוע ועדין כדי שלא להבהיל את איש הזאב שלצדי. "לנעול את עצמך במוסך עם זאב חדש וגופה זה לא הדבר הכי חכם בעולם. עדיין אין לי קשר איתו. עליי לדעת מה שמו האמיתי".

"מאק", מלמלתי. "מה שמך?"

"אלן", הוא אמר בחולמנות וקם על ברכיו, כך שפניו נלחצו אל בטני. "אלן מקנזי פרייז'ר". תנועתו המתחככת הרימה את חולצתי מעלה, והוא ליקק את עורי החשוף. "יש לך ריח טוב".

לו היה ריח של איש זאב.

"אלן", אמר אדם, מגלגל את השם על לשונו. "אלן מקנזי פרייז'ר, בוא הנה אליי".

מאק הפנה ממני את ראשו בטלטלה, אבל הידק את אחיזתו המכאיבה בירכי. הוא הביט באדם ונהם בקול נמוך שהרעיד את חזהו כנגד רגלי.

"שלי", הוא אמר.

עיניו של אדם הצטמצמו. "לא. היא שלי".

זה היה יכול להיות מחמיא, חשבתי לעצמי, אלא שלפחות אחד מהם דיבר על ארוחת ערב.