מרשעת

 שורש הרוע

ממיטתה המקומטת אמרה האישה, "אני חושבת שהיום זה יקרה. תראה כמה הבטן שלי ירדה."

"היום? זה מתאים לך. משונה ולא נוח," הקניט אותה בעלה בעודו עומד על המפתן ומסתכל החוצה אל האגם, השדות ומדרונות היער שמעבר להם. הוא הצליח בקושי לראות את הארובות של רַאש מרג'ינס מבשרות על בישולי ארוחות הבוקר. "בזמן הגרוע ביותר לעבודתי. כמה צפוי."

האישה פיהקה. "זה לא שיש כאן יותר מדי ברירה, ממה ששמעתי. הגוף גדל כל כך שהוא לוקח פיקוד - אם אתה לא יכול לאחסן אותו בעצמך, יקירי, מוטב שתזוז מהדרך. הוא ילך בשלו, ושום דבר לא יעצור אותו עכשיו."

היא אימצה את ראשה כלפי מעלה, מנסה לצפות מעבר לכיפת בטנה. "אני מרגישה כמו בת ערובה של עצמי. או של התינוק."

"נסי להפעיל מעט שליטה עצמית." הוא בא לצידה ועזר לה להתיישב. "חשבי על זה כעל תרגיל רוחני. השגחה על החושים. ריסון של הגוף והנפש."

"שליטה עצמית?" צחקה, מתקדמת לאיטה לקצה המיטה. "לא נותרה לי עצמיות בכלל. אני רק המארחת עבור הטפיל. איפה העצמי הזה בכלל? איפה השארתי את הדבר הזקן הזה?"

"תחשבי עלי." קולו השתנה. הוא התכוון לכך.

"פְרֶקְס," הינהנה לעברו, "כשהר הגעש מוכן להתפרץ, לא יעזור גם אם הכומר יתפלל לשקט."

"ומה יחשבו חבריי הכמרים?"

"הם יתכנסו ויגידו, 'האח פְרֶקְסְפַּר, האם הרשית לאשתך ללדת את ילדכם הראשון בזמן שעליך לפתור בעיות בקהילה? כמה חסר התחשבות מצידך. זה מראה על בעיית סמכות. אתה מפוטר ממשרתך.'"

היא לעגה לו, כמובן, כי איש לא היה יכול לפטרו. ההגמון הקרוב ביותר היה רחוק מכדי לשים לב לבעיות של איש כמורה איגוּדאי זוטר בעורף הארץ.

"זה פשוט עיתוי כל כך גרוע."

"אני חושבת שאתה אשם בלפחות חצי מהעיתוי," אמרה. "באמת, פרקס."

"זה מה שנוטים לחשוב, אבל אני לא יכול שלא לתהות..."

"לתהות?" צחקה, מטה את ראשה לאחור. הקו שבין אוזנה ובין השקע שמתחת לגרונה הזכיר לפרקס מין מצקת מוכספת. אפילו בערבוביית הקימה של הבוקר, עם בטן בגודל של סירה, היא היתה יפה כמלכה בעיניו. שערה דמה למפל עלי אלון מבהיקים באור השמש. הוא האשים אותה שנולדה למשפחה מיוחסת, והתפעל מניסיונותיה להתגבר על כך - ותוך כך גם אהב אותה כל כך.

"כלומר, אתה תוהה אם אתה האב?" היא תפסה את שלד המיטה. פרקס אחז בזרועה השנייה והרים אותה לחצי ישיבה, "או שאולי אתה מערער על מושג האבהות באופן כללי?" היא נעמדה. איזו ממותה. אי צף. התקדמה אל הדלת בקצב חילזון, צוחקת לרעיון שהעלתה. הוא היה יכול לשמוע אותה ממשיכה לצחוק מחוץ לבית גם כשהתלבש לקראת הקרב היומי.

פרקס סירק את זקנו ושימן את קרקפתו. הוא הידק את אבזם העצם ואת סרט העור על עורפו כדי ששערו לא יסתיר אותו. הבעת פניו צריכה להיות גלויה למרחוק היום. אסור שתהיה שום אי בהירות לגבי כוונתו. הוא השחיר את גבותיו במעט אבקת פחם, משח את לחייו השטוחות באודם, תחם את שפתיו. כומר נאה מושך יותר חוזרים בתשובה מכומר פשוט.

בחצר המטבח נעה מֶלֶנָה בעדינות שלא תאמה את מראיה ההריוני, כאילו היתה מלאה באוויר, בלון המתרוצץ אנה ואנה על האדמה. היא אחזה מחבת ביד אחת וכמה ביצים וקווצות זיפיות של בצלצלי סתיו בשנייה. היא שרה לעצמה, אך בהמהומים קטועים. פרקס לא היה אמור לשמוע את שירתה.

בגלימתו המהוגנת הרכוסה עד לצווארון ובסנדליו המתוחים ברצועות מעל חותלות הוציא פרקס ממקום מחבואו - מתחת לשידת מגירות - את הדוח ששלח אליו עמיתו, הכומר של כפר שלושת העצים המתים. הוא החביא את הניירות החומים באבנטו. הוא הסתיר אותם מאשתו מחשש שתרצה להצטרף אליו - כדי להשתעשע, אם יהיה זה מחזה מבדר במיוחד, או להיות מפוחדת אם יהיה מותח.

בשעה שפרקס נשם במלוא הריאות, מכין אותן ליום של חזנות, קירקשה מלנה בכף עץ במחבת, טורפת את הביצים. דנדון פעמוני פרות נשמע מעבר לאגם. היא לא הקשיבה להם אלא למשהו אחר, משהו בתוכה. היה זה קול ללא מנגינה, כמו מוזיקת חלום שחוזרת לזיכרון בגלל ההרגשה שבאה בעקבותיה, ולא בזכות ההרמוניה המייסרת או המרפאה שלה. היא דמיינה שזה הילד שבתוכה, המזמזם להנאתו. היא ידעה שיהיה זה ילד מוזיקלי.

מלנה שמעה את פרקס בפנים, מאלתר, מתחמם, קורא לעצמו את קטעי הנאום שלו, משכנע את עצמו בצדקת דרכו.

היה שיר ערש שנֶנִי, האומנת, היתה שרה לה לפני שנים, כשהיתה תינוקת.

תינוקת של שחר

בוכה מרוב צער

תינוקת ערביים

בוכה פעמיים

תינוקת של ערב

בוכה ללא הרף

בלילה תינוקת

ושוב עולה בוקר

אך היא זכרה זאת כבדיחה, בחיבה. צער הוא סוף הולם לחיים, ואנחנו בכל זאת ממשיכות ללדת ילדים.

לא, אמרה נני כהד בראשה של מלנה, מביעה את דעתה כהרגלה: לא, לא, לא, נערה קלת דעת ומפונקת שכמותך, אנחנו לא ממשיכות ללדת ילדים, זה ברור מאליו. אנחנו יולדות אותם רק כשאנו צעירות מכדי לדעת עד כמה מרים החיים. מרגע שלמדנו את אופיים האמיתי - אנו, הנשים, לומדות לאט - אנו קמלות בגועל ומפסיקות את תהליך הייצור הזה.

אבל הגברים לא קמלים, התנגדה מלנה, הם יכולים להוליד עד מותם.

אה, אמרה נני, אנחנו אולי לומדות לאט, אבל הם לא לומדים לעולם.

"ארוחת הבוקר מוכנה," אמרה מלנה והניחה את הביצים בקערת עץ. בנה לא יהיה טיפש כמו רוב הגברים. היא תלמד אותו להתנגד לתהליך הטבעי של הצער.

"זוהי עת משבר בעמנו," נאם פרקס. יחסית לאדם שהתנגד להנאות העולם הזה, הוא אכל היטב. היא אהבה לראות את השתלבות אצבעותיו בשיני המזלג. היא תמיד חשדה שמתחת לסגפנות הצדקנית הזאת מסתתרת ערגה כמוסה לחיים הטובים.

"כל עת היא עת משבר לעמנו," ענתה לו במונחיו הוא. גולם יקר שלה, הוא לא הבחין כלל באירוניה שבדבריה.

"אנו עומדים בצומת דרכים. עבודת האלילים משגשגת. ערכי המסורת נמצאים בסכנה. האמת הושמה במצור וטוהר המידות נזנח."

הוא לא ענה לה כלל, אלא התאמן על דברי התוכחה שלו כנגד מפגן אפשרי של אלימות וכישוף. היה משהו בפרקס שהתקרב לייאוש, ושלא כמו רוב הגברים, הוא הצליח לתעל אותו לצרכיו. היא הצליחה במעט מאמץ להושיב את עצמה על הספסל. מקהלות שלמות שרו ללא מילים בראשה. האם זה קורה לכל היולדות? היא רצתה לשאול את האיכרות החטטניות שיגיעו אחר הצהריים לבחון את מצבה בנהימות עדינות. אך היא לא העזה. היא לא יכלה לשנות את מבטא האצולה שלה, השנוא עליהן, אך יכלה להימנע לפחות מלהישמע בורה בעניינים בסיסיים כל כך.

פרקס שם לב לשתיקתה. "את לא כועסת שאני עוזב אותך היום?"

"כועסת?" הרימה את גבותיה, כאילו היא שומעת את המילה לראשונה.

"ההיסטוריה נבנית מחייהם של היצורים הפעוטים ביותר," אמר פרקס, "ובתוך כך אנו נאלצים להתמודד עם כוחות הטבע הגדולים ביותר. אני לא יכול להימצא בשני המקומות בו זמנית."

"אולי הילד שלנו לא יהיה יצור פעוט."

"זה לא הזמן להתווכח. את רוצה להסיח את דעתי מעבודת הקודש דווקא היום? איום אמיתי ניצב בפנינו ברַאש מרג'ינס. לא הייתי יכול לחיות עם עצמי אילו הייתי מתעלם מכך."

הוא התכוון לדבריו, והנחישות הזאת היתה אחת התכונות שבזכותן התאהבה בו. אך היא גם שנאה אותו על כך, כמובן.

"איומים באים והולכים." היא אמרה את דברה בָּעניין. "הבן שלך ייוולד פעם אחת, ואם התחושה המימית בתוכי היא סימן למשהו, זה יקרה היום."

"יהיו עוד ילדים."

היא פנתה ממנו כדי שלא יוכל לראות את הזעם בפניה.

אך היא לא הצליחה לשמור על זעמה כלפיו. אולי זה היה הפגם המוסרי שלה. לא שדאגה לפגמים מוסריים יותר מדי, חייה עם בעל כומר היו עמוסים במחשבות דתיות שיספיקו גם לכמה זוגות. היא ישבה שותקת וקודרת. פרקס חיטט בצלחתו בשקט.

"זה השטן," אמר באנחה. "השטן מגיע."

"אל תגיד דבר כזה ביום שבננו אמור להיוולד!"

"אני מתכוון לפריצוּת ברַאש מרג'ינס! ואת יודעת למה אני מתכוון, מלנה!"

"מילים הן מילים, ומה שנאמר, נאמר," ענתה. "אני לא זקוקה לכל תשומת הלב שלך, פרקס, רק לחלק ממנה!" היא השליכה את המחבת ברעש אל הספסל שעמד לצד הקיר.

"גם אני! מול מה את חושבת שאני הולך לעמוד היום? איך אני אמור לשכנע את אנשיי לעזוב את האלילות המרהיבה והנוצצת שלהם? אני אחזור הערב מובס. את אולי תצליחי ללדת, אבל אני אשוב ככישלון." אך גם כשדיבר כך נראה גאה. גם כישלון בעניינים רוחניים נעלים היה הצלחה בעיניו. איך אפשר להשוות זאת לבשר, לדם, לרעש והמהומה של לידה?

הוא נעמד בכוונה ללכת. רוח עלתה מן האגם ופיזרה את עמודי העשן שעלו מהמטבח. הם נראו למלנה כצינורות מים שנשפכו במערבולות צרות והולכות.

"תרגישי טוב, אהובתי," אמר פרקס, אם כי כבר עטה את הבעת הנחישות המיועדת לקהל הרחב, מקצה ראשו ועד בהונותיו.

"כן," נאנחה מלנה.

התינוק בעט בה מבפנים, והיא רצתה לצאת לשירותים. "הֱיֵה קדוש, ואני אחשוב עליך. אתה עמוד השדרה שלי, אתה שריון ליבי. ואנא, נסה לחזור בחיים."

"זה רצון האל עלום השם," אמר פרקס.

"זה גם רצוני," אמרה בחילול הקודש.

"השיתי את רצונך למי שראוי לכך," ענה לה. כעת הוא היה הכומר והיא הכופרת, סידור שלא נהנתה ממנו במיוחד.

"שלום," אמרה והעדיפה את צחנת השירותים, רק לא לעמוד לנופף לו לשלום כאשר הלך בדרך לרַאש מרג'ינס.