המלכים של סייפרס 5: מר סילבר

פרק 1 לקסי ארבע שנים קודם

"את בסדר?"

לכסנתי את מבטי אל אמיליה שישבה במושב הנהג, ומייד חזרתי להביט מבעד לחלון, התבוננתי בעצים.

"אני בסדר גמור."

"את ברצינות מתכוונת לזעוף כל הדרך לשם, לקס? כבר אמרתי לך, אם את לא רוצה ללכת, אני יכולה להוריד אותך בבית של חברה."

היא אמרה את זה כאילו היא עושה לי טובה, אבל הכרתי היטב את האנוכיות שלה. היא לא הציעה לי אפשרות אחרת קודם, אפילו לא פעם אחת — גם לא להישאר בבית ולא לטרוח לעשות שום דבר מכל זה.

"אמרתי שאני בסדר. רצית להיפטר ממני, אז בואי נשאיר את זה ככה."

היא נאנחה, והפעם לא טרחתי להביט לכיוונה. רוב הסיכויים שעל פניה עלתה עכשיו הבעה שאומרת אני מרגישה כל כך אשמה, וזה חסר משמעות. היא קבעה את התוכניות, ומה שאני רציתי לא היה חשוב. אפילו לא קצת.

"בחייך, לקס. את אוהבת את ההאלווין, וכל החברים שלך יהיו שם."

"את כל הזמן חוזרת על המילה הזו, חברים. אין לי חברים. אני שונאת אנשים כי כולם מעצבנים."

זה כולל אותך.

היא צחקה, ואני שלחתי אליה מבט כועס.

"את לא שונאת אנשים. את לא בוטחת באנשים. יש הבדל," היא התעקשה. אבל האם באמת היה הבדל? בכל מקרה, שנאתי המולה ובלגן בכל ליבי והעדפתי להיות לבד. "לפחות את יכולה להעמיד פנים שתנסי ליהנות."

"למה? כדי שלא תיאלצי להודות שאת מכריחה אותי — אחותך היחידה — ללכת למסיבה שבטוח אהיה בה אומללה?"

צחוק נוסף נשמע במכונית, והעצבים שלי נמתחים עוד קצת.

"הייתי מצפה שתביעי קצת יותר הכרת תודה. אחרי הכול, אפילו השגתי לך את התחפושת שרצית, בניגוד למה שחשבתי," היא הוסיפה בשקט.

הרכנתי מבט לתחפושת פנטום האופרה שהתעקשתי שתקנה לי, ונעצתי בה מבט זועף נוסף.

"מה לא בסדר בתחפושת שלי?"

היא לא ענתה. ליתר דיוק, היא לא אמרה מילה בהמשך הנסיעה. עדיף ככה, כי היא בטח הייתה ממשיכה לנסות לשכנע אותי שזה לטובתי, ושאין שום קשר לעובדה שהיא מקווה לסיים את הלילה עם הבחור החדש שהיא יוצאת איתו, מי שזה לא יהיה.

כעיקרון, תלמידי השנה הראשונה לא היו רצויים בנשף המפלצות, אבל עם כמות האנשים שצפויים להגיע למסיבה, אף אחד לא יבחין בי או במישהו אחר שמנסה להתגנב. רוב האנשים קיוו להצליח להיכנס, אבל עבורי המסיבה הזאת לא הייתה הבחירה הראשונה, ואפילו לא השנייה, בעצם. אם הדברים היו קורים כפי שרציתי, אבא שלי היה מתקשר כמו שהבטיח, והערב היה מתנהל בצורה אחרת לגמרי.

אבל הוא התעלם ממני.

שוב.

כמו תמיד.

איכשהו, נראה שאחותי לא שמה לב לזה. היא רק רצתה את הבית לעצמה בזמן שאימא שלנו ואבינו החורג היו מחוץ לעיר למשך סוף השבוע, והיא ידעה להיות מאוד משכנעת. היא גם ידעה שאסכים לשוחד כספי, ולכן נתנה לי כסף שאיעלם עד חצות, כדי שהיא והחבר שלה יוכלו לבלות.

וככה מצאתי את עצמי במסיבת השנה, מודעת היטב למי שיהיה שם, על אף שניסיתי לא לחשוב עליו. הרבה אנשים אמרו שיגיעו, אבל לי היה אכפת רק מאחד.

סטרלינג גולדן — שליש מהשלישייה הידועה בשם הגולדן בויז.

הם היו כמו משפחת המלוכה בעיר הזאת, מורמים מעם, נערצים. ולא הזיק שהם היו סוג של שילוש קדוש— אתלטים מצטיינים, עשירים מעבר לכל דמיון וחתיכים.

מאוד חתיכים.

בקיץ לפני התיכון, השלושה העלו את דרגות החום כשפיתחו שרירים וגבהו בכמה סנטימטרים בזמן החופשה. הם הופיעו ביום הראשון ללימודים אחרי שעברו שינוי מדהים, וכולם שמו לב.

כולל אותי.

ברגע שעיניי נחו על סטרלינג במפגש ההכנה לשנת הלימודים הראשונה, הרגשתי קליק. פתאום, חשבתי עליו הרבה יותר ממה שהייתי מוכנה להודות. זה היה בערך הזמן שבו החלטתי לקום מוקדם יותר כדי לנסות לעשות משהו עם השיער שלי, למקרה שהוא יבחין בי. לא שהייתי מודה במשהו אם היו מעמתים אותי עם ההידלקות שלי, אבל במשך זמן מה דעתו הייתה חשובה לי.

התוכנית הייתה לשמור את המחשבות הסוררות האלה בסוד ולהחניק אותן, בתקווה שימותו במהירות. אבל היא הלכה לעזאזל כשציוותו אותנו יחד לפרויקט. התחושות שהדחקתי התגברו בכל פעם ששאלתי אותו משהו ועינינו נפגשו, או כשהוא היה צוחק מבדיחות הקרש שלי, שרוב האנשים לא הבינו.

פגישות הלימודים שלנו אחרי בית הספר התחילו להרגיש כמו תירוץ לבלות יחד אחרי אימוני הפוטבול. היינו מדברים על כל מה שעניין אותנו — סרטים, מוזיקה — ורק לעיתים רחוקות על הפרויקט שנתנו לנו. מתישהו, בערך בשבוע השלישי, דבר אחד הפך ברור לחלוטין, כבר לא הסתרתי את הרגשות שלי כל כך טוב.

ואם עוד לא השתגעתי לגמרי, התחלתי להאמין ש... אולי גם הוא מרגיש משהו.

יש אפשרות.

אולי.

זה קצת מטושטש.

על הנייר, היינו זהים. הדור הבא של המשפחות העשירות והמכובדות בעיר. הורינו אפילו הוציאו אותם סכומים מטורפים על דמי לימוד בכל סמסטר, אבל שם הסתיים הדמיון. הייתה קבוצה של החבר'ה המקובלים — שמעולם לא הייתי חלק ממנה — ביקום מקביל, שנראה במרחק שנות אור, וסבב סביב הגולדן בויז.

פעם שנאתי להיות אאוטסיידרית, ורציתי להשתלב, השתעשעתי ברעיון לספר לסטרלינג את האמת, אבל לא היה לי אומץ להודות ברגשותיי. ככל הנראה דחייה גדולה אחת הספיקה לי, וסירבתי להוסיף את סטרלינג לרשימה שעד אז היה בה רק שם אחד.

ארתורו רודריגז — אבא שלי.

אמיליה פנתה שמאלה, ובזמן שחשבתי על אבא שלנו, הורדתי את עיניי אל הטלפון בידי. קיוויתי שאולי פספסתי שיחה, אבל לא. הנחתי שהוא מצא משהו טוב יותר לעשות בהאלווין הזה, או שבמקרה הגרוע, הוא היה שיכור לגמרי ולא זכר את ההבטחה שלו כשאיתרתי אותו לפני שני לילות.

האפשרות השנייה מתאימה יותר לאופי שלו.

זה היה הדפוס בינינו, ונפלתי קורבן בכל פעם. הוא היה מבטיח לי משהו, הייתי מטפחת תקוות, ואז הוא היה נעלם למשך שבועות, חודשים או אפילו שנה, בלי להשאיר סימן. במילים אחרות, זה שהתאכזבתי בגלל הברזה נוספת שלו — היה לגמרי אשמתי. כי הייתי צריכה לדעת טוב יותר, ולא הייתי צריכה לקוות למשהו אחר.

בכל אופן, האדישות שלו כלפי אחותי וכלפיי גרמה לי לא לרצות לסכן את עצמי עם סטרלינג, וכנראה היה עדיף ככה. החיים לימדו אותי שכל הגברים — חוץ מאבי החורג — שוברים לבבות וממשיכים הלאה, כאילו שום דבר לא קרה.

אמיליה ואני נעצרנו בכתובת שהתפרסמה לפני כמה שעות באינסטגרם של פנדורה. האירועים האלה תמיד התקיימו במקומות סודיים, שפנדורה חשפה זמן קצר לפני שהתחילו. במקרה הזה, המקום שנבחר היה אסם נטוש בשכונה בפרברי העיר, מקום שבו אף אחד לא ישמע את המוזיקה, או יזעיק את המשטרה ויגרום לסגירת המסיבה.

לא מיהרתי לצאת מהמכונית, ואני די בטוחה שאחותי שמה לב. היא המתינה איתי באוטו, בקצה כביש הגישה, והתנהגה בסבלנות לא אופיינית. חשתי במבטה עוד לפני שהיא שלחה את ידה בניסיון לאלף את שיער ילדת הפרא שלי, כפי שהיא קראה לו, אבל התרחקתי ממנה לפני שהספיקה. באנחת תסכול, היא ויתרה, תחבה כסף מזומן וקונדום לתוך כף ידי והשמיעה את הגרסה שלה לעצות של האחות הגדולה.

"אל תשאירי את המשקה שלך בלי השגחה. אל תסתובבי לבד, ו... אל תבלעי. שלא יֵצא לך שם רע."

"תודה רבה, באמת," רטנתי וגלגלתי עיניים, לא יכולתי לעצור את עצמי.

כשקלטתי שזה באמת קורה, יצאתי מהמכונית, ואמיליה נפטרה ממני סוף־סוף. הייתי לבד באמצע שום מקום, עם קונדום בכיס אחד ומספיק כסף לקנות ארוחת צהריים ביום שני.

הו, כן. זה עמד להיות כיף לא נורמלי.