משחקים מלוכלכים 3: מלוכלך כמו ברודי

לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שהוא דיבר אליי.

אני זוכרת הכול, כולל את המוזיקה שהתנגנה בדיסקמן שהיה בכיס האחורי של מכנסי הג'ינס שלי. שמעתי את השיר Can't Change Me מתוך האלבום החדש שאחי קנה של כריס קורנל. כשהבריונים החלו להקניט אותי, הגברתי את הווליום, אבל עדיין שמעתי את מה שהם אמרו.

הייתי בת שמונה, ונראיתי כמו הילדה האחרונה במגרש המשחקים שמישהו אי פעם ינחש שתהיה דוגמנית. הגעתי לבית הספר מדי יום בבגדים בלויים, משומשים או אפילו גדולים עליי בשתי מידות, שעברו אליי מאחי או מזאין. כשלבשתי את הבגדים הגדולים שלהם, הילדים האחרים לא דיברו יותר מדי על הרזון שלי.

אבל הם אמרו דברים אחרים.

ישבתי לבד אחרי הלימודים כשזה קרה, על קצה מתקן הטיפוס העגול במגרש המשחקים. אחי והחברים שלו קראו לו "כיפת רעם", כי הם המציאו משחק שבו הם התנדנדו ממנו כמו קופים וקרעו זה את זה במכות. הבריונים עמדו מתחת לכיפה, כך שלא יכולתי אפילו לברוח. הם היו בריונים גדולים. בריונים בכיתה ה'. אחי שבכיתה ז' היה בטוח מתערב, אבל הוא לא היה שם.

"למה יש לך כתמי חרא על מכנסי הג'ינס?" שאל אותי אחד שנראה כמו דביל ונשען על כיפת הרעם במבט משועמם. "אימא שלך לא מכבסת?"

"נוטף לך קקי מהחיתול, חנונית?" שאל השני שנראה אפילו יותר דביל, ושניהם נחרו בזלזול.

"כן, היא מלאת חרא, שאפילו העיניים שלה חומות."

"מה קרה, חנונית תינוקת? את רוצה לבכות?"

לא. לא התכוונתי לבכות. לאחי היו הרבה מאוד חברים, ואף שהם מעולם לא היו כל כך רעים אליי, בנים בני שתים־עשרה יכלו להיות חסרי רחמים, כך שידעתי לעמוד על שלי. אבכה מאוחר יותר, בבית, כשאיש לא יוכל לראות אותי.

וחוץ מזה, הבחור החדש צעד לעברנו, ואין סיכוי שאבכה מולו.

הוא היה בכיתה ז', אבל לפי השמועות, הוא היה בן שלוש־עשרה או אפילו ארבע־עשרה ונשאר כיתה או שתיים. ללא ספק, הוא היה סופר־מגניב. הוא לבש ז'קט עור אמיתי שחור עם רוכסנים כסופים, כמו כוכב רוק. הוא הסתובב לבד בשטח בית הספר ועישן מחוצה לו, ובאופן כללי בילה יותר זמן במשרדו של המנהל מהמנהל עצמו. מעולם לא ידעתי מה הוא עשה כדי להסתבך, אבל זה קרה הרבה.

הילדים בכיתה שלי חשבו שהוא מפחיד. אני חשבתי שהוא עצוב.

מאז שאבא שלי מת, ידעתי לזהות עצב.

הבריונים ראו אותו מתקרב ונלחצו. חשבתי שהם יברחו, אבל הוא הגיע מהר מדי וסגר את המרחק בצעדיו הארוכים והנינוחים.

"נראיתם כל כך מעוניינים בחרא, שיש פה קצת שאני יכול לתת לכם." הוא עמד עם הידיים בכיסים ונראה רגוע לחלוטין, כשהבריונים החווירו.

הורדתי את האוזניות שלי.

"לא, אני לא רוצה..."

"בטח שאתה רוצה, זה ממש פה." הוא חפר באדמה מתחת לרגליו עם נעל הספורט שלו. הדשא היה עדיין קצת לח ובוצי מהגשם שירד אחר הצהריים.

הבריונים רעדו והתכיינו, ברברו התנצלויות ותירוצים. ובסופו של משא ומתן קצר וחרישי, שניהם ירדו לברכיים מולו.

הוא לא זז, וידיו היו עדיין בכיסים שלו.

"תטעמו קצת ותגידו לי אם זה טרי," הוא אמר להם בנימה שהבהירה שאין טעם להתווכח ומעך את הבוץ שוב עם הרגל.

אחר כך הוא הרים את מבטו, ושערו השחור נפל על אחת מעיניו, וקרץ לי.

בהיתי בלי בושה ממקומי על כיפת הרעם ביראת כבוד של בת שמונה, כשהבריונים התכופפו קדימה ברעד.

הוא התכוון להכריח אותם לאכול חרא!

בשבילי!

הייתי בטוחה בתשעים ותשע נקודה תשעה אחוזים שזה היה רק בוץ רטוב, אבל הבריונים היו מפוחדים מספיק כדי להאמין שמדובר בחרא. והם אכלו אותו, בגדול.

הוא אמר להם להתנצל בפניי, והם עשו זאת עם העיניים על הקרקע ובגוף רועד, כשהם יורקים בוץ. אחד מהם בכה ומשך באף דרך הנזלת והדמעות שלו. בסוף הוא אמר להם לעוף משם, והם ברחו, מייבבים ומתבכיינים.

בהיתי מטה על המושיע שלי, כששערו הפרוע התנופף ברוח. הוא לבש טי שירט של ה־Foo Fighters מתחת לז'קט העור שלו, ומכנסי הג'ינס שלו היו קרועים כמו שלי. "את יכולה ללכת הביתה עכשיו, את יודעת," הוא אמר, כאילו הייתי קצת איטית.

ישבתי שם וקילפתי בוץ יבש ממכנסי הג'ינס שלי.

"ההורים שלך לא מחכים?"

לא עניתי. ידעתי שלא כדאי לי לענות על שאלות כאלה.

כשילדים אחרים גילו מה קרה לאבא, הם צחקו עליי או יותר גרוע – ריחמו עליי. וג'סי אמר לא לספר לאף אחד שאימא שוב חולה. הוא אמר שאם הם ידעו עד כמה היא חולה, הם עלולים לקחת אותנו ממנה.

לכן אמרתי, "אני מחכה לאחי."

הוא הביט סביב מגרש המשחקים הריק. "מי זה אחיך? ולמה הוא לא פה כדי לבעוט בתחת של החארות הקטנים האלה?"

"ג'סי," אמרתי. "אחי זה ג'סי. הוא בריתוק עם זאין."

הוא התקדם צעד קדימה והתנודד על קצה ארגז החול. "כן? למה?"

"הם... אה... התווכחו עם מיס נילסן, כי היא אמרה שאני לא יכולה לבוא לבית ספר בבגדים מלוכלכים. הם עושים את זה הרבה," ברברתי והצטערתי על כך, אפילו שהוא נראה מתרשם מעניין הריתוק.

הוא הסתכל על מכנסי הג'ינס שלי. לכלכתי אותם בבוץ כשישבתי בתעלה והקשבתי למוזיקה לפני הלימודים. יכולתי להעמיד פנים שלא איפגע אם הוא יגיד משהו מרושע, אבל האמת שלא רציתי לשמוע.

למה הוא פשוט לא הלך?

"טוב, את יכולה לרדת. החארות הקטנים האלה לא יחזרו."

שיחקתי עם החור במכנסי הג'ינס שלי, שחשף את הברך שלי.

הוא נשען והניח מרפקים על כיפת הרעם. "מה את עושה שם למעלה?"

"משחקת בכיפת הרעם."

ידעתי עד כמה טיפשי זה נשמע, כשלא היה אף אחד אחר שם. זה לא שלא היו לי בכלל חברים לשחק איתם, כשאחי לא היה בסביבה, אבל לכולם היו הורים שאספו אותם אחרי הלימודים. האמת, חשבתי שזה ירשים אותו. כיפת הרעם הוצאה מחוץ לחוק על ידי המורים, ושיחקנו בה רק אחרי הלימודים.

הוא נכנס לתוך ארגז החול. "איך את משחקת?"

"זה חול טובעני!" צווחתי. "אתה לא יכול לדרוך בתוכו!"

"אוי. שיט." הוא קפץ על הכיפה. "כמעט איבדתי נעל." הוא הביט מעלה אליי, ושערו נפל שוב על עיניו. כחולות. כחולות כהות ועמוקות. הוא טיפס על הכיפה והתיישב מולי.

יכול להיות שהוא לא צחק עליי כמו כולם, רק לא הכיר את החוקים של כיפת הרעם.

"זה בסדר," אמרתי לו. "אתה בטוח פה למעלה איתי. אני הנסיכה."

זאת הייתה האמת. אחי והחברים שלו תמיד נתנו לי להיות הנסיכה, כדי שלא אפריע להם כשהם שיחקו. לפעמים הם גם נתנו לי להחליט מי המנצח כשהיה תיקו. אבל העדפתי להשמיט את המידע הזה, כדי שהתפקיד שלי יישמע יותר משמעותי.

הוא הוציא סיגריה, הדליק אותה עם מצית בעל מכסה מבריק שנראה שרוט וחבוט לגמרי, והחל לעשן. גם ידיו היו שרוטות, ומפרקי אצבעותיו היו סדוקים ומכוסים בגלדים. ציפורניו היו קצרות מדי ונאכלו עד הבשר, והעור המת סביבן היה מחוספס ומלא דם קרוש. אצבעותיו היו בלגן אחד שלם, אבל הפנים שלו...

הוא היה כל כך... יפה.

"מה קרה לידיים שלך?"

הוא לא ענה, רק עישן את הסיגריה שלו, כשהזרועות כרוכות סביב ברכיו. הוא הביט לעבר שטח בית הספר וצפה מרחוק בהורים שאספו את ילדיהם בכביש שמולו.

"נסיכה, הא?"

"הנסיכה."

"ומי הנסיך?"

"אני לא צריכה אחד כזה."

הוא הסתכל עליי. "ומי יציל אותך אם תיפלי לתוך החול הטובעני?"

"אני."

"ואם לא תוכלי?"

"אתה יכול," אמרתי. "אם אתה רוצה. אבל גם אתה עלול לשקוע בתוכו."

הוא בהה בי לדקה וחייך באיטיות כמו שהשמש זורחת לאיטה מאחורי העננים.

"אז נראה לי שנשקע יחד." הוא שאף שתי שכטות מהסיגריה שלו, ועיניו מצמצו דרך העשן. "יש לך שם, נסיכה?"

"ג'סה מייס."

"ג'סה מייס," הוא חזר אחריי. "שלא תיתני לחארות הקטנים האלה לדבר אלייך ככה יותר, טוב? בפעם הבאה שהם ינסו, תעשי אגרוף, ככה." הוא סגר את האגרוף שלו, עד שמפרקי אצבעותיו הסדוקות נראו כעומדים להתבקע. "ותיתני להם מכה פה, באף, חזק ככל שאת יכולה. אם תכי מספיק חזק, הם ייפלו. ומייד תברחי. מספיק פעם אחת, כדי שהם לא יציקו לך יותר."

הנדתי בראשי. "אני לא אמורה להרביץ לאנשים. אחי אומר שמקלות ואבנים..."

"כן?" הוא איפר על האדמה למטה וירק על החול. "טוב, אז אחיך נמושה שלא מבין שום דבר."

בהיתי בו בפה פעור.

אף אחד לא דיבר ככה על ג'סי. כל הילדים חשבו שהוא אלוהים, כי הוא ידע לנגן בגיטרה.

"אני לא יכולה להכריח ילד בכיתה ה' לאכול חרא." פניי בערו, והורדתי את עיניי לחול. "אולי אתה יכול, אבל אני לא."

כשהרמתי את עיניי חזרה, הוא הוציא משהו מהז'קט והושיט לעברי. "קחי," הוא אמר.

לקחתי מידו המושטת סיכת כסף קטנה בצורת אופנוע. סביב הצמיגים נכרך דגל שעליו היה כתוב החוטאים. אישה הייתה על האופנוע, אבל היא לא רכבה עליו. היא ישבה בכיוון הנגדי ונשענה לאחור בגב מקומר והבליטה את הציצים שלה.

הייתי בת שמונה.

לא היה לי מושג מה זה אומר החוטאים, כך שלא היה לי צורך לתהות למה הייתה לו סיכה ששייכת למועדון אופנוענים פורעי חוק.

"תענדי אותה," הוא אמר והביט מאחוריי. "כך אף אחד לא יתעסק איתך." הוא הביט לעבר בית הספר, ועיניו הוצרו כששאף שכטה מהסיגריה שלו.

"שוב אתה מעשן בשטח בית הספר, מר מייסון?"

הסתובבתי וראיתי מורה צועד לעברנו עם אחד מאותם בריונים אוכלי חרא מאחוריו, פניו האדומות הביטו לכל עבר חוץ מעלינו. "מה יהיה להורים שלך להגיד בנושא?"

"אני לא יכול לחכות כדי לגלות," הוא מלמל. עיניו הכחולות פגשו את שלי כשהוא השליך את הסיגריה שלו הצידה וחייך אליי פעם נוספת.

חייכתי חזרה.

הוא קפץ לאדמה מעל החול הטובעני ונחת על הדשא.

"נתראה, נסיכה."

התבוננתי בו דוחף ידיים לכיסים במכנסי הג'ינס שלו והולך. אבל זה לא קרה – לא התראינו. הוא אפילו לא חזר לבית הספר אחרי אותו יום.

שנתיים שלמות.

אף שהבריונים ההם לא הציקו לי יותר, אף אחד מהם, הייתי די בטוחה שהסיבה לא הייתה הסיכה. היא הייתה הוא.

כי הוא הכריח שני ילדים בכיתה ה' לאכול חרא, משום שהם התנהגו אליי מגעיל, ואף אחד לא רצה לאכול חרא.

בשנה שלאחר מכן, כשילדה חדשה בכיתה שלי שאלה אותי על סיכת האופנוענים שלי, היא לא האמינה כשסיפרתי לה מאיפה השגתי אותה. כאילו שיכולתי להמציא את כל הסיפור על הילד הקשוח בז'קט עור שהציל אותי משני בריונים ואחר כך נעלם באופן מסתורי מבית הספר ולא חזר יותר לעולם. רק כדי להרשים אותה.

אבל ידעתי שהוא היה אמיתי.

הייתה לי את הסיכה שלו, והייתה לי תמונה שלו. בתמונה של כיתה ז' בספר המחזור של בית הספר הוא עמד ליד אחי ובהה לתוך עדשת המצלמה כאילו היה מוכן לכבוש את העולם... ולהכריח אותו לאכול חרא.

קראו לו ברודי מייסון.

הוא היה אהבת חיי.

אם רק הייתי מבינה זאת מוקדם יותר משהבנתי.