משחק גורלי

פרק 1

אדלין

הראש התנתק מכתפיו ונעצר בחבטה לרגליי.

עור ברווז הופיע בגבי והתפשט בגופי.

הסצנה הייתה אמורה להיות מוכרת לי. הייתי אמורה לזכור את הסיטואציה, הרי אני עברתי אותה ועכשיו צפיתי בה שוב על מסך. אבל לא זכרתי. הדממה שפערה ריק פתאומי במתחם של המיאמי פליימס גרמה ללב שלי לצנוח. וכשהמיקרופון של המצלמה קלט את קולו של אחד הבחורים שואל בלחישה, "אחי, אתה מצלם את זה?" הייתי משוכנעת למדי שהפסקתי לנשום.

אוי אלוהים. מה...

קצה ראשו של פול בצבץ מפתח הצוואר נטול הראש של ספארקלס, התחפושת של הקמע, וגל פאניקה שטף אותי.

פול מצמץ בשילוב של כעס ותדהמה, וסינן, "מה הבעיה המזוינת שלך?"

שפתיי נפשקו, כאילו רציתי לענות באופן אינסטינקטיבי כלשהו. על אף שזה לא היה משנה. "אני —"

התמונה על המסך קפאה, ונאלצתי להרים את מבטי אל פניו של האיש שהחזיק באייפד והקרין את שלושים השניות שנמחקו מזיכרוני.

"אני חושב שראינו מספיק," קבע אנדרו אנדרווד, מנכ"ל מועדון הכדורגל מיאמי פליימס ואיל עסקים ממיאמי.

"אני חולק עליך," אמר האיש שלצידי בגיחוך קל. "זאת פגישת חירום, ואנחנו צריכים לוודא שכל הפרטים בידינו."

פגישת חירום?

"למעשה," המשיך דיוויד, "אני חושב שאנחנו צריכים לצפות בזה שוב מההתחלה. לא ממש ברור לי מה אדלין רטנה כשהיא ערפה את ראשו של ספארקלס היקר שלנו. אם אלו היו סתם נהמות כעס או מילים ממשיות שהיא —"

"דיוויד," קרא אנדרו ושמט את המכשיר על השולחן הגדול שחצץ בינם לביני. "זה רציני."

"נכון," הסכים האיש הצעיר יותר, ולא הייתי צריכה להסתכל עליו כדי לדעת שהוא מחייך בזחיחות. הכרתי את החיוך הזחוח הזה. נישקתי את החיוך הזחוח הזה. יצאתי איתו במשך שנה שלמה. ואז עבדתי תחתיו כשהוא קיבל את התפקיד שעליו חלמתי כל חיי.

"לא כל יום קצינת התקשורת של מועדון בליגת ה־MLS מנסה לפגוע בקמע של הקבוצה בנעל עקב של חמישה־עשר סנטימטר." שמעתי את החיוך בקולו, והרגשתי שפניי מתאבנות. "אכן תקרית מזעזעת. אבל גם —"

"פסולה," סיים אנדרו במקומו. "כל הנוכחים בחדר מבינים את זה." העיניים הכחולות והחיוורות שלו פגשו בעיניי, חדות ולא סלחניות. וזו לא הייתה הפתעה. הכרתי גם את המבט הזועם הזה. ספגתי את המבט הזה במשך רוב חיי. הוא המשיך, "אין שום צידוק להתפרצות של אדלין, אבל אל תשכחו שאתם מדברים פה על הבת שלי."

זקרתי את סנטרי, כאילו התזכורת לא הייתה משהו שממנו ניסיתי להתעלם על בסיס יום יומי.

אדלין רייס, בתו השאפתנית מדי של מנכ"ל מועדון הכדורגל, שאצלו עבדה כל חייה.

"אני מתנצל על הטון, אנדרו," אמר דיוויד, ועל אף שטון קולו הרצין, עדיין לא הסתכלתי עליו. לא הייתי מסוגלת. לא אחרי כל מה שקרה בעשרים וארבע השעות האחרונות. לא אחרי מה שגיליתי. "אבל בתור סגן הנשיא לתפעול של הפליימס, אני מודאג מההשלכות של התקרית."

התקרית.

שפתיי התהדקו לקו מתוח.

אבי צקצק, החזיר את עיניו אל המכשיר וביטל שוב את הנעילה שלו. אצבעו החליקה מעלה ומטה, שמאלה וימינה, עד שמסמך נפתח. אפילו מהכיוון ההפוך, הבנתי מייד על מה הוא מסתכל. זו הייתה תבנית שאני עיצבתי בשביל דיווחים לעיתונות ולתקשורת. התבנית המעוצבת שימשה את כולם עכשיו. אני המצאתי את המערכת המקודדת לפי צבעים, שמדרגת סדרי עדיפויות, מערכת שכרגע זהרה על המסך באדום בוהק.

אדום, שמשמעו עדיפות עליונה. אדום, שמשמעו משבר. לא היה לנו משבר כבר חודשים. שנים.

"לא אישרתי את זה," הפטרתי, שומעת את קולי לראשונה מאז שאבא שלי הפעיל את סרטון הווידיאו. כחכחתי בגרוני. "כל דוח אמור לעבור דרכי לפני שהוא מגיע להנהלה."

אבל אבא שלי רק התנשף והתעלם ממני כדי לגלול על פני — רכנתי קדימה — דוח בן חמישה־עשר עמודים.

עיניי נקרעו לרווחה. "אפשר?"

"ההשפעה התקשורתית של התקרית," הוא אמר. "בואו נתחיל בזה."

שפתיי נפשקו שוב, דיוויד התקרב קצת, ורעמת שערו השטני הסיחה את דעתי. מבטי קלט את חיוכו הזחוח, ומייד הבנתי שהוא יודע משהו. משהו שאני לא.

"ויראליות," המשיך אבי וטפח על המסך באצבעו. בטני צנחה. ויראליות? של מה? הגבות של אבי התכווצו. "מה ההבדל בין חשיפה לצפייה?"

"על איזו פלטפורמה אנחנו מדברים?" אמרתי במהירות וזקפתי כתפיים. "זאת הסיבה שאני צריכה לאשר את הדוחות האלה. בדרך כלל אני מוסיפה בשבילך הערות. אם תיתן לי להעיף מבט אני אוכל —"

דיוויד גיחך והשפיל את מבטו אל האייפד שבידי אבא שלי. אחר־כך הוא עקץ, "אני מניח שזה לא ממש משנה, אנדרו." עיניו חזרו אל עיניי. "הסרטון קיבל שישה מיליון צפיות בכל הפלטפורמות. אני חושב שכולנו מבינים את זה."

הסרטון.

שישה מיליון צפיות.

בכל הפלטפורמות.

ברכיי רעדו. אני רעדתי. ולא הייתי הטיפוס שנוטה לרעוד.

לעיתים קרובות נאמר לי שאני קלינית מדי, שההומור שלי יבש מדי, ושהחיוכים שלי נדירים מדי. העוזרת שלי, קלי, היחידה במשרדי הפליימס שעשתה מאמץ להתחבר אליי, קוראת לי בגלוי מלכה אדישה. אבל אני יודעת שרוב האנשים כאן מכנים אותי מלכת הקרח או מלכת השלג או כל וריאציה של המונח שמתייחס לאישה קרה. אף פעם לא נתתי לזה להטריד אותי.

כי אף פעם לא התערערתי. או רעדתי. או נתתי לדברים להשפיע עליי. עד אתמול, כש...

דיוויד גיחך. "הפכת רשמית לוויראלית, אדס."

כשניסיתי לפגוע בקמע של הקבוצה עם עקב של חמישה־עשר סנטימטר, כפי שדיוויד ניסח זאת.

ארוחת הצהריים שלי טיפסה במעלה גרוני, גם בגלל השם אדס, שתמיד שנאתי כל כך, וגם כי אני... אלוהים. לא יכולתי להאמין. הפכתי לוויראלית. ויראלית.

"שישה מיליון צפיות," אמר אבא שלי בניד ראש כשלא פציתי פה — לא הייתי מסוגלת. "שישה מיליון אנשים ראו אותך מתנפלת על הקמע, שורטת לו את הפנים ותולשת לו את הראש. שישה מיליון. זאת כל האוכלוסייה של מיאמי." קצות אוזניו האדימו. "יש לך אפילו האשטאג משלך: #ספארקלסגייט. ואנשים מוסיפים אותו לצד שם המועדון."

"לא ידעתי שהכול צולם," מלמלתי ותיעבתי את צליל קולי. "לא ידעתי שהסרטון הופץ, אבל —"

"אין שום אבל במצב הזה, אדלין. את תקפת עמית." המילה תקיפה ריחפה באוויר, ולסתי נחשקה. "פול הוא עובד שלנו, וספארקלס הוא ישות של הקבוצה הזאת. הוא עוף החול שמגלם את האש, האלמותיות והטרנספורמציה של המיאמי פליימס. הקבוצה שלך. ותקפת אותו בנוכחות התקשורת בחגיגות יום השנה של המועדון. עיתונאים. מצלמות. חברי הקבוצה והמשפחות שלהם. ילדים ראו אותך, למען השם."

בלעתי רוק והקפדתי שכתפיי יישארו זקופות. חזקות. התדמית הייתה חזות הכול במצבים האלה, ולא יכולתי להישבר. לא כאן. לא שוב. "אני מבינה, באמת. ספארקלס הוא סמל חשוב והאוהדים אוהבים אותו. אבל המילה תקיפה היא מוגזמת. לא פגעתי פיזית בפול, אני —"

"את מה?" לחץ אבא שלי.

מתברר שערפתי את ראשו של עוף בגובה מטר שמונים ושמונה, עשוי ספוג, פוליאסטר ונוצות אקריליות, שנקרא ספארקלס ומייצג אלמותיות. לפי ההוכחה שבסרטון. אבל לא היה טעם לומר זאת, לכן פי נשאר פתוח במשך מה שלהרגשתי היו חמש השניות הארוכות בהיסטוריה ו... לא אמרתי כלום.

ראשו של אבי נטה הצידה. "בבקשה, אני אשמח לשמוע ממך הסבר."

ליבי דפק. אבל לא היה שום דבר שיכולתי לומר, לא בלי לפתוח בשיחה שלא הרגשתי מוכנה או כשירה לנהל. לא ברגע זה, ואולי לעולם לא.

"זאת הייתה —" השתתקתי, מתעבת שוב את קולי. "היתקלות חריפה. תאונה."

דיוויד, שהיה שקט שלא כדרכו בדקות האחרונות, גיחך, ופניי, שלעיתים כה קרובות תוארו כאדישות וקרות, התלהטו.

אבא שלי הניח את האייפד על השולחן באנחה. "יש לנו מזל שדיוויד שכנע את פול לא להגיש תלונה או לתבוע אותנו."

תלונה. תביעה.

הבטן שלי התהפכה.

"הצעתי לו העלאה, והוא הסכים כמובן," הוסיף דיוויד. "אחרי הכול, ההתפרצות הייתה כל כך לא אופיינית לאדלין הכל כך... מאופקת שלנו."

השימוש שלו במילה מאופקת כאילו מדובר במשהו רע, בפגם, פגע בי ישר בחזה.

"ביקשנו לקבל את הסרטון," המשיך אבא שלי. "אחרי שאת... אפשר לומר ברחת מה...זירה. אבל מישהו כנראה צילם את התקרית בטלפון שלו. דיוויד חושד שזה אחד מהמתמחים שהגיעו עם צוות הצילום."

דיוויד צקצק בלשונו. "אבל אי אפשר לדעת בוודאות."

לא האמנתי שזה קורה. אלוהים, לא האמנתי שעשיתי דבר כזה.

תחושה משונה ולא מוכרת עלתה בעיניי. מעין עקצוץ חמים ש... ערפל את ראייתי. האם זה... לא. האם אלה... לא. לא ייתכן. לא יכול להיות שעמדתי לבכות.

"זה בסך הכול סרטון," אמרתי, אבל המחשבה היחידה שהעסיקה אותי הייתה שלא זכרתי מתי בכיתי בפעם האחרונה. "זה יעבור." הצריבה בעיניי התגברה. "אם יש משהו שאני יודעת על האינטרנט זה שהכול קצר מועד וחולף." למה לא הצלחתי להיזכר מתי בכיתי בפעם האחרונה? "מחר זה לא יעניין אף אחד."

הטלפון של דיוויד צפצף, והוא הוציא אותו מהכיס. "אה," הוא אמר כשהביט במסך. "משום מה אני בספק. נראה שאנחנו מקבלים מהתקשורת כמה וכמה פניות. לגבייך."

זה בהחלט היה מדאיג, אבל עובדה נוספת התבררה לי. "למה —" כיווצתי את המצח והשפלתי את המבט אל הטלפון שלי. לא קיבלתי כלום. "המייל הזה אמור להגיע אליי. למה אני לא מכותבת?"

דיוויד משך בכתפיו, ואבא שלי התנשף בקול. שוב. העפתי בו מבט, וארשת פניו דחפה אותי לפעולה. "אנחנו יכולים לסדר את זה." קולי נשמע נואש. "אני יכולה לסדר את זה. אני נשבעת. אמצא דרך להפיק תועלת מתשומת הלב הנוספת. אפילו מהאשטאג. כולנו יודעים שהקבוצה עצמה לא מגיעה לכותרות, ואנחנו תקועים בתחתית ליגת הקונפרנס המזרחית כבר כל כך הרבה זמן עד ש —"

פניו של אבי התקשחו, ועיניו הכחולות קיבלו גוון של קרח. דממה כבדה וסמיכה הורגשה בחדר.

ובאותו רגע ידעתי, על פי הדרך שבה הוא עצם את עיניו ופקח אותן, שהקרב תם. אמרתי בקול את הדבר היחיד שהקפיץ לו את הפיוז. המיאמי פליימס היו בבוץ. לא העפלנו לפלייאוף כבר למעלה מעשר שנים. היינו רחוקים מלמלא אצטדיונים. המועדון היה ההשקעה היחידה של אנדרו אנדרווד שלא הניבה רווחים. ההשקעה שגבתה ממנו לא רק את כספו, אלא גם את גאוותו.

"התכוונתי להגיד רק —" התחלתי לומר.

אבל הקרב כבר היה אבוד. "רצח הקמע בביתם של המיאמי פליימס," הוא הקריא מהאייפד. "איך זה בתור תשומת לב נוספת?"

בלעתי רוק. "אני חושבת שהשימוש במילה רצח מוגזם."

הוא הנהן בקצרה לפני שהמשיך. "העוף האהוב של מיאמי הופשט מעורו ונצלה. מי עוד יועלה על המוקד?" הוא המשיך להחליק על המסך. "ספארקלס היה צריך למות." החלקה נוספת. "קוטלת העופות."

קוטלת העופות. אלוהים.

העוויתי את פניי וזכיתי במבט מדיוויד הזחוח. "אמצעי התקשורת סתם מנסים למשוך הקלקות. אף אחד מהדברים שהם אומרים לא צריך להדאיג אותנו או את הזכיין. הצוות שלי יהגה אסטרטגיה. נוציא הודעה לתקשורת. אנחנו —"

"בתם של בעלי המיאמי פליימס, אנדרו אנדרווד, ושל דוגמנית המסלול לשעבר, מריסלה רייס, מסתבכת בתקרית איומה עם הקמע של הקבוצה."

הלחות הדביקה שכיסתה את עורי מהרגע שנכנסתי למשרד טיפסה לאורך גבי. זרועותיי. עורפי.

הוא המשיך, "אדלין רייס מתחרפנת. מי היא היורשת לאימפריית אנדרווד?"

עצמתי את העיניים.

"בדיקה נערכת במועדון הכדורגל של המיאמי פליימס. האם המועדון סוף־סוף בשלבי קריסה?" טיפת זיעה קרה זרזפה במורד גבי.

"האם קצינת התקשורת האפורה והמשעממת של הפליימס סוף־סוף מצאה בתוכה קצת להט? הסבר לזעם הנשי."

אפורה ומשעממת.

סוף־סוף מצאה בתוכה קצת להט.

זעם נשי.

למרות הישיבה הזקופה מאוד שלי באותו רגע, יש להודות שהרגשתי קטנה מאוד. כישלון. וכששיניתי תנוחה, הרגשתי שאפילו חליפת המכנסיים המחויטת שלי לא מתאימה. רפויה ומעקצצת על עורי. כאילו אין לי מה לחפש בה.

"טוב." קולו של אבי החזיר אותי למציאות. חזרתי להתמקד בפניו ובקשיחות שבעיניו. "בכנות, המשפטים האלה קצת ארוכים מכדי לככב בכותרות, אבל אני מניח שזה לא משנה, כי הם פוגעים בול במטרה." שתיקה קצרה. "את עדיין חושבת שזו תשומת לב שאנחנו יכולים לנצל לטובתנו, אדלין?"

נענעתי בראשי.

האדם שאליו נשאתי עיניים ושאותו ניסיתי בכל כוחי להרשים לאורך כל שנות עבודתי במועדון נאנח. "את מוכנה לפחות להגיד לנו מה לעזאזל גרם לזה?" הוא שאל, ואני הייתי כל כך לא מוכנה, כל כך מופתעת מהשאלה, עד שיכולתי רק לבהות בו.

"אני —" לא הייתי מסוגלת. לא הייתי מוכנה.

לא בנוכחותו של דיוויד. אולי אם הוא היה שואל אותי את זה אתמול, עוצר אותי ודורש לקבל תשובה מייד כשברחתי מהזירה, כמו שהוא הציג את זה. אולי אז הייתי מספרת לו. אין ספק שההתנהגות לא התאימה לי. אבל ברגע זה לא הייתי מסוגלת.

ההסבר שלי רק יוכיח שההאשמות האלו היו נכונות. שלא הייתי מקצוענית. שלא הייתי כשירה לבצע את התפקיד ששאפתי למלא ביום מן הימים. איך אני יכולה להיות אחראית על משהו כשירדתי מהפסים ככה?

"מותק," אמר דיוויד, פניתי לעברו. לא האמנתי שאי פעם הרשיתי לו לקרוא לי בשם כלשהו מלבד אדלין. אבל לפחות עכשיו ידעתי למה היה לו אומץ להמשיך לעשות זאת. "את כל כך חיוורת. את מרגישה טוב?"

"כן," עניתי, על אף שזה לא היה נכון. ממש לא. "פשוט חם כאן. ואני... בקושי ישנתי הלילה." כחכחתי בגרוני, פגשתי במבטו של אבי, והמילים התגלגלו מפי. "אתה יודע כמה קשה עבדתי וכמה אני מסורה למועדון. אתה לא יכול פשוט —" לשכוח מזה? לעמוד לצידי? בלי לשאול שאלות. להיות אבא שלי.

אנדרו אנדרווד נשען אחורה בכיסאו, והעור חרק תחתיו. "את מבקשת ממני להתייחס אלייך אחרת רק מפני שאת הבת שלי?"

כן, רציתי להגיד. רק הפעם. אבל הלחץ חזר אל עיניי והסיח את דעתי.

"לא." הוא פילח את האוויר שלפניו בידו. "אף פעם לא עשיתי את זה, ולא אתחיל עכשיו. את עדיין אנדרווד, ולא מתאים לך לבקש יחס מועדף אחרי המבוכה שגרמת לי ולמועדון כולו."

מבוכה. הבאתי מבוכה על עצמי, על אבא שלי ועל המועדון.

תמיד התגאיתי בעובדה שלא נתתי למילים או למעשים של אבא שלי בתור הבוס שלי להשפיע עליי. אבל האמת המכוערת הייתה שהם השפיעו עליי. שזה, מערכת היחסים הזאת של בוס ועובדת, היה הקשר היחיד בינינו.

זה כל מה שהיה לי.

"הפרת את קוד ההתנהגות," הוא המשיך. "זה מהווה עילה לפיטורים. ובהתחשב בכול, יכול להיות שזה יהיה לטובתך."

התכווצתי.

בתגובה, אנדרו אנדרווד כיווץ את עיניו כשהביט בי. ורק אחרי מה שנראה כמו נצח, הוא הניח את הידיים על שולחנו. "הפניות שדיוויד קיבל מהתקשורת כל היום לא מוצאות חן בעיניי." הוא הטה את ראשו. "את מהווה הסחת דעת, לכן אני רוצה שתעזבי את מיאמי בזמן שנפתור את הבעיה."

דיוויד מלמל משהו, אבל לא היה לי ברור מה. המילים של אבי הדהדו בראשי. לפתור את הבעיה. אם כך, יש פתרון.

אבא שלי קם מהכיסא. "העוזרת שלך. איך קוראים לה?"

"קלי," ענה דיוויד במקומי.

"היא תטפל בענייני התקשורת," המשיך אבי. "אדלין תעדכן אותה לפני שתעזוב." הוא פסע ימינה, פתח מגירה וחזר להביט בי. "תתאפסי על עצמך ותני לנו לבצע כאן בקרת נזקים." הוא הכניס את האייפד פנימה. "ואני מעדיף שלא תזכירי את זה באוזני אימא שלך. אם היא תגלה שהגליתי את בתה היחידה עד סוף העונה, היא לא תניח לי."

הוגליתי.

עד סוף העונה.

עד אז... יש עוד שבועות. חודשים. הרחק מהפליימס וממיאמי.

הנהנתי אליו.

"את תעזבי מחר. תצאי למשימה. יש לנו יוזמה נדבנית שתדרוש את נוכחותך ואת כל ה... להט החדש הזה שמצאת." הוא השתתק לרגע. "למען האמת, זה משהו שאני חושב עליו כבר תקופה מסוימת. אז כנראה זו הזדמנות טובה." הוא הקיף את השולחן. "ואדלין? אני מצפה ממך להתייחס לזה ברצינות כמו לעבודה שלך כאן. אל תאכזבי אותי שוב."