משחק הראיות

פרולוג

לחץ כבד היה נטוע לה במרכז החזה והקשה עליה לנשום. מדי כמה שניות היא הביטה אל דלת העץ שבקדמת האולם, מחכה שתיפתח, שהוא ייכנס ואז ייגמר אולי הסיוט או לפחות תהיה בו איזו הפוגה. היא כל כך זקוקה להפסקה, אפילו קצרה. חמישה ימים היא החזיקה מעמד. עוד יום היא לא תחזיק. אם יתממש התסריט הפסימי, היא תישבר. תספר להם הכול. היא כבר לא מסוגלת להמשיך עוד.

זו היתה נטיית הלב הראשונה שלה: להודות, לנסות להסביר שלא היתה לה ברירה, שהיא לא יכלה לראות אותו במצב הזה, שלא הגיע לו לגמור ככה, שהלב שלה נקרע, והיא עשתה את המעשה הנכון. הם יבינו, היא קיוותה. יבינו לאיזה מצב בלתי אפשרי נקלעה. אבל עורך הדין שלה יעץ לה לא לומר דבר. "אין להם כלום," אמר לה, "הכול נסיבתי. השערות על גבי השערות. שום דבר מוצק. אף ראיה ישירה שקושרת אותך למה שקרה. את צריכה להיות חזקה עכשיו. שם המשחק הוא ראיות וכל מה שיש להם זה אַת ומה שאת תגידי להם, העדות שלך. אם תמשיכי להכחיש כל קשר למעשה, תשתקי ולא תישברי, את תשאירי אותם בלי כלום, בלי שום ראיה ממשית שבאמצעותה אפשר להרשיע אותך. ואז לא תהיה להם ברירה. הם ישחררו אותך ושלום על ישראל."

היא הקשיבה לו ופעלה לפי הוראותיו. יש לו ניסיון, שיכנעה את עצמה ברגעים הקשים שעברו עליה מאז המעצר. זיכרון הימים האחרונים העביר צמרמורת בכל גופה. היא לא ידעה מה היה גרוע יותר: החקירות האינסופיות שבהן הטיחו בפניה שוב ושוב את המילים "רוצחת" ודרשו ממנה להודות, או השעות שביניהן, שבמהלכן ישבה בתא מצחין באגף הנשים באבו כביר עם עוד שמונה נשים, רובן זונות.

המחשבה על הימים האחרונים נראתה לה פתאום מגוחכת. לא צעקות השוטרים בחקירות או ההצקות של העצורות הן מה שאכל אותה מבפנים, ייסר אותה והפך את חייה בימים האחרונים לקשים מנשוא. על כל אלה היא יכלה להתגבר, לנסות להתעלם. מה שלא יכלה להשתיק היו רגשות האשמה, ייסורי המצפון על מה שקורה עכשיו למשפחתה, ובמיוחד לילדיה. אלה לא הרפו ממנה לרגע. היא ראתה בעיני רוחה את פני ילדיה ועיניה הוצפו דמעות. מאז הפכה לאם היא לקחה פחות סיכונים בחיים, השתדלה להיזהר, חשבה איך תשפיע התנהגותה על הילדים. ניסתה לגונן עליהם ככל שיכלה, לשמור עליהם מכל הרע שיש בעולם. ועכשיו, זה. בן רגע, בצעד אחד, השתנה עולמם מהקצה אל הקצה. מה יהיה עליהם עכשיו? איומי השוטרים בנוגע למה שיקרה להם אם לא תשתף פעולה ותודה במה שעשתה, הקפיאו את דמה.

היא התבוננה סביבה. חוץ מכמה סקרנים ושניים־שלושה עיתונאים שישבו באולם, הוא היה די ריק. אתמול, כשנכנסה לאולם בית משפט השלום לדיון במעצרה, הוא היה גדוש בעיתונאים ובצלמים שקידמו את פניה בהבזקי מצלמות. "רצחת אותו?" צעקו לעברה במקהלה. היא לא ידעה מה לעשות ורק ישבה כפופה, מליטה את פניה בידיה, מושפלת, והמצלמות המשיכו לתקתק, הפלאשים האירו והצעקות חלפו מעל ראשה.

לדיון כאן, במחוזי, לערר שהגישה המשטרה על החלטת בית משפט השלום, הם כבר לא טרחו להגיע. היא תהתה למה. האם הם חושבים ששום דבר דרמטי לא יקרה? האם הם יודעים משהו שהיא לא יודעת?

היא הרימה את עיניה וחיפשה את בעלה. כמו בכל הדיונים שהיו מאז מעצרה, גם לדיון הזה הוא לא הגיע. כששאלה את עורך דינה אם הוא יצר איתו קשר, הוא השפיל מבט ואמר שבעלה אינו רוצה לדבר. לא איתו ולא איתה. חיי הנישואים שלהם מעולם לא היו אידיאליים, ובמכה כזאת הם לא יעמדו. יש זוגות שמשבר כזה מחשל אותם, גורם להתקרבות, לאיחוד שורות. לא אצלם, ידעה. אין ביניהם די אהבה לשרוד את זה.

עורך הדין אלי ברעם, שייצג אותה, ישב על ספסל עורכי הדין וחייך אליה. עד עכשיו טקטיקת ההכחשה, שהוא פחות או יותר הכתיב לה, עבדה. אתמול בבית משפט השלום, לאחר שעיין בראיות שהציגה המשטרה אמר השופט שהוא לא רואה טעם להמשיך במעצר והוא מורה על מעצר בית לחמישה ימים. הוא אפילו רמז להם שאם זה כל חומר הראיות שיש בידם, כדאי שישקלו אם יש מקום בכלל להמשך ההליכים. כששמעה את הדברים משהו בה נשבר והיא התחילה לבכות. זהו, חשבה לעצמה. זה נגמר. היא הצליחה להתחמק. למרות כל מה שקרה, חרף כל הצער שגרמה, זה פתאום נראה לה שווה. הרי בסופו של דבר היא עשתה את המעשה הנכון, את מה שהוא ביקש ממנה לעשות, את מה שידעה שהוא רוצה. אבל אז ביקשה המשטרה לעכב ביצוע עד לדיון במחוזי, ולפני שהבינה מה קורה היא ישבה בניידת שהחזירה אותה לאבו כביר. לתא הקטן והמדכא שעולים ממנו בערבוביה ריחות שתן, קיא וליזול, אבל בעיקר צער וייאוש.

"אני מקווה שלמרות הכול יהיה בסדר," אמר לה ברעם אתמול, לפני שהוציאו אותה מהאולם והכניסו אותה לניידת. היא חייכה אליו והינהנה בשתיקה. אבל האופטימיות שהיא כפתה על עצמה והאמונה הנואשת שהדברים בכל זאת יסתדרו, דעכה מאז.

"למי הדיון שלך נקבע מחר?" שאלה אותה אישה כבדת גוף ששכבה במיטה שעל ידה, כמה דקות לפני שכיבו את האורות.

"אוּרי דולב," ענתה לה. האישה צחקה צחוק לא נעים, מזלזל, שמח לאיד. "חבל לך על הזמן, מותק," אמרה לה. "תישארי כבר כאן. אם הוא השופט שלך את לא הולכת לשום מקום." דבריה הפחידו אותה. "הדולב הזה," המשיכה האישה, "היה שנים בפרקליטות. מאמין ביד קשה. כשנהיה שופט — נשאר אותו דבר. כל מי שמגיע אליו — נכנס. אם העורך דין שלך יבוא אליו ויבקש זיכוי, דולב בטח יבקש מהעוזר שלו ללכת לבדוק במילון מה זה המילה הזאת. הוא מכיר רק את המילים אשם וכלא."

הבוקר, לפני שהגיעה לאולם, היא פגשה את עורך דינה ושאלה אותו על דולב. "זה נכון," אישר את הדברים והשפיל מבט כאילו הוא מבקש להתנצל שהתיק הגיע לדיון בפניו. "הוא הביא את זה מהבית," נאנח, "אבא שלו, זיכרונו לברכה, היה שופט בית המשפט העליון והתנגד לכל קו ליברלי בתחום הפלילי. דולב הבן הוא אותו דבר. שנים הוא היה בפרקליטות. מועמד ודאי במסלול מקוצר למינוי לפרקליט המחוז. אבל להפתעת כולם הוא החליט לא לחכות למינוי ובגיל ארבעים ושלוש, לפני שנתיים בערך, הוא התמנה לשופט בית המשפט המחוזי בתל אביב. השופט הכי צעיר שמונה אי־פעם לתפקיד הזה, ואפילו לא כקידום מבית משפט השלום. עוד כשמוּנה, טען מקורב שלו באיזה ריאיון עיתונאי, שאחרי שנים של מלחמה בפשע בתור פרקליט, דולב הגיע למסקנה שנמאס לו מהיד הרכה וממידת הרחמים שמגלים בתי המשפט, ושהדרך היחידה להילחם בפשע היא באמצעות כס השפיטה."

היא הביטה בו בדאגה. הדברים שלו על השופט דולב הפחידו אותה. "מה זה אומר?" שאלה אותו בחשש.

"זה אומר שצריך להתמודד עם מה שיש. לעבוד קשה יותר," אמר וחייך אליה חיוך מעודד.

"תראי," המשיך בקול רך יותר, מנסה להרגיע אותה. "אני מכיר את דולב ואת דרך החשיבה שלו. אם היה צריך לגזור את עונשך או לאפשר למשטרה לבצע איזה הליך חקירה מיוחד, הייתי דואג. דולב הוא מסוג השופטים שלא מסתכלים על האדם שמולו אלא רק על העבירה, וכשמסתכלים על העבירה אז מה שרואים זה לא סיפור אישי אלא רק שיקולי הרתעה ויד חזקה. אבל כאן, בתיק שלך, כל זה לא רלוונטי. הוא צריך להחליט אם להאריך את המעצר כמו שמבקשת המשטרה, או לא. כדי להאריך את המעצר צריך לשכנע אותו שאת מסוכנת או שיש עוד הליכי חקירה שצריך לנקוט. גם המשטרה, למרות ההצגה שהיא עושה, לא חושבת שאת מסוכנת. השאלה המרכזית היא בקשר להליכי החקירה שהיא טוענת שצריך לנקוט ובגללם יש להשאיר אותך במעצר. אבל אחרי חמישה ימים של חקירות שבהן המשטרה לא גילתה שום דבר וכל מה שהיא עושה זה להמשיך לקדוח לך במוח, אני לא חושב שיש לו הרבה ברירה. שופט בית משפט השלום הבין את זה אתמול, גם דולב יבין את זה היום."

היא הביטה בשעון שהיה תלוי על הקיר שמולה. כבר עשר דקות הם יושבים ומחכים לו. את שעון היד שלה לקחו לה ברגע שנעצרה, כדי שתאבד תחושה של זמן במהלך החקירות.

לתוך האולם נכנס השוטר שחקר אותה. היו כמה שחקרו אותה, אבל הוא כנראה היה הבכיר שביניהם. לעומת האחרים שצעקו עליה וניסו להפחיד אותה, הוא דיבר אליה בנועם. "בסוף נמצא משהו," אמר לה בקול שקט. "בסוף אנחנו תמיד מוצאים משהו. דברי איתי עכשיו, ספרי לי מה קרה. אני רוצה לעזור לך, לנסות להבין." בסיטואציה אחרת היא היתה חושבת שהיא מוצאת חן בעיניו. היה משהו אישי ורך באופן שדיבר אליה, שהביט בה. לפעמים היה נדמה לה שהוא אפילו מפלרטט איתה. היא ידעה שהוא בסך הכול משחק את תפקיד "השוטר הטוב", ובכל זאת כמעט התפתתה לדבר. אבל למרות הדחף לנסות ולהסביר, להצדיק את עצמה, היא שתקה.

"לא עשיתי שום דבר," חזרה על המנטרה שעורך דינה, אלי ברעם, יעץ לה לחזור עליה. "לא הייתי שם. אני לא יודעת איך זה קרה."

החוקר, ברעם והתובע המשטרתי החליפו כמה מילים שלא הגיעו לאוזניה. להרף עין שלושתם הסתכלו עליה, אבל במהרה חזרו לשוחח ביניהם. משפת הגוף שלהם הבינה שהניסיון של עורך דינה להגיע לפשרה לפני תחילת הדיון לא עלה יפה והמשטרה דבקה בעמדתה.

מחשבותיה נקטעו בבת אחת כשנפתחה דלת העץ והשופט הופיע. היא קמה במהירות על רגליה והרגישה שהן רועדות. נשימתה היתה כבדה. היא הניחה את שתי ידיה על השולחן והשעינה עליהן את גופה, מפחדת שללא תמיכתן היא פשוט תתמוטט.

הוא העיף לעברה מבט חטוף והתיישב. זיעה קרה כיסתה את מצחה כשהביטה בו. הוא היה גבוה ורזה, מעט שיבה זרקה בשערו. הוא נראה צעיר מכפי גילו, חשבה לעצמה.

"משהו חדש מאתמול?" שאל את התובע המשטרתי. היה לו קול עמוק, נעים, חשבה. מראהו לא עלה בקנה אחד עם מה ששמעה עליו.

התובע המשטרתי קם, הביט בעורך דינה ואחר כך בשופט. היה לו מבט מרוצה בעיניים, הבחינה.

"כן, אדוני," אמר, והפעם הוא הביט בה. לבה צנח. האם מה שחששה ממנו עומד לקרות?

התובע המשטרתי התקרב אל השופט והושיט לו כמה דפים. מהדיונים הקודמים ידעה שבשלב זה של הדיון במעצר, המשטרה רשאית להציג לעיונו של השופט חומר חקירה מבלי שזה ייחשף בפני העצור או עורך דינו.

השופט קרא את החומר בעיון. לבה הלם בחוזקה. לאחר הדיון אתמול הם לא קראו לה לחקירה נוספת. היא פשוט ישבה שם בתא המעצר וחיכתה.

היא הביטה בברעם. הוא תופף באצבעותיו על השולחן שלפניו בעצבנות. משהו לא טוב קורה, הבינה. יש להם משהו נוסף. ראיה חדשה.

השופט הביט בה שוב. אף שגם הפעם לא נח מבטו עליה יותר מכמה שניות, המבט הזה הקפיא את דמה. בלי שאמר מילה, היה לה ברור שמה שקרא בניירות שנמסרו לו פועל לרעתה.

"לאור חומר החקירה המשמעותי ביותר שהוצג לפני על ידי התובע המשטרתי," אמר בקול מתכתי, מטעים את המילים 'משמעותי ביותר', "אני מורה על קבלת הערר והארכת המעצר בחמישה ימים נוספים."

היא בהתה בו בשתיקה, בלי לומר דבר, כאילו הדברים קורים למישהו אחר, לא לה.