משחק השקרים

פרק 1 הנערה בשמלה הלבנה אנקרה, טורקיה זמן מקומי 14:45

בבית-החולים הממשלתי “אולוס” שבלב אנקרה, בחדר פרטי שמספרו 309, שוכבת אישה אמריקנית צעירה, מחוסרת הכרה. סקלת-כאב מצופה שכבת למינציה בוהקת תלויה על הקיר הוורדרד שמאחוריה, מ - אִיים (בטורקית: “טוב”) מלווה באיור פנים חייכני נוסח סמיילי, ועד פנים מעוותות נוסח זרבובית, צ’וֹק קוֹטוֹ (בטורקית: “רע מאוד”), אבל היא שקועה עמוק מדי בתרדמת מכדי שתחוש עתה במשהו. אין לחדר חלונות, שיאפשרו כניסת אור של שעות אחר הצהריים המוקדמות.

בגיליון החולה שלה מצוין כי היא סובלת מפגיעת ראש בשל הדף רב עוצמה, ששמה הוא פני; שהיא בת 21. פגיעה כפי שהיא נראית עתה, היא יכולה להיות בת טיפש עשרה. לחייה מכוסות נמשי שמש, לאחר שהות של שישה שבועות בשמש הטורקית, ועכשיו חתוכות בשריטות משברי זכוכית. התחבושת העבה הכרוכה סביב שיערה הכהה נראית כמו סרט ראש של שושבינה בחתונה, עשוי בטעם רע, אלמלא הדם המבצבץ דרכו. הצמיד השברירי שעל פרק ידה השמאלית, חרוז כחול זעיר נגד עין הרע מושחל על שרוך אדום ודק, שרד בפיצוץ.

מחוץ לדלת ניצבים שני סוכנים מיוחדים של שירות הביטחון הדיפלומטי, לבושים שחורים, ומאבטחים את הכניסה לחדר. מחלקת המדינה לא נוטלת שום סיכונים, לא אחרי אירועי ליל אמש.

האישה בגיל העמידה, שפניה מביעות החלטיות, היושבת על הכסא לצד המיטה, יכוה להיות האימא של פני, אלא שהיא לא. אימא לא תלבש חליפת מכנסיים מבריקה, שסיכת דגל אמריקני נעוצה בה, בבואה לזהות את בתה במחלקת הטיפול הנמרץ. למעשה, לברנדה יש שני ילדים משלה, שתמונותיהם המבריקות מבית הספר תחובות בארנקה. בית-החולים לא ממוזג. החליפה ההדוקה גורמת לה להזיע.

האם ברנדה חשה פרץ של רגש אימהי, כשהיא מתבוננת עתה במתמחה שעבדה תחתיה? האם היא נזכרת בששת השבועות האחרונים, בפניה הוורודות והמנומשות של פני, בבלייזרים המשומשים שלבשה, בנכונותה המשתוקקת של סטודנטית מצטיינת למצוא חן ולרצות את כולם? הנערה הוכיחה עצמה כיעילה יותר מרוב המתמחים של ימות הקיץ, שולטת כמעט לגמרי בטורקית, מתרגמת מלידה. בעלת תואר באנתרופולוגיה – רגישה מדי, רכה מדי. פעם הגיעה לעבודה כששיערה שזור בצמות, ונדמה היה שהיא עומדת לפרוץ בבכי כשברנדה נזפה בה ואמרה לה שעליה להתלבש ולהיראות כמו אישה בוגרת, לעזאזל.

אבל כל זה לא עולה במוחה של ברנדה עכשיו. היא מקלידה מברק על מקשי הבלקברי שלה.

אנקרה 113529

פלצ’יה 7611352900#

X05 - האם

2541150 יול

מאת: שגרירות ארה”ב, אנקרה

אל: מזכיר המדינה, וושינגטון די.סי. דחיפות מיידית

סודי ביותר, אנקרה

הנושא: בית-החולים הממשלתי, ביקור אצל אזרחית ארה”ב, פני קסלר

מסווג על-ידי: יועצת מדינית ברנדה פלצ’יה, סעיפים 4.1 (בי.סי.די.ג’י.)

1. פני קסלר (מתמחה מטעם מחלקת המדינה, המחלקה המדינית, השגרירות באנקרה) עדיין במצב קשה אך יציב בביה”ח אולוס באנקרה. היא אובחנה כסובלת מפגיעת ראש, ומטופלת במשככי כאבים.

2. צילומי מצלמות האבטחה מאשרים שקסלר ניצבה קרוב מאוד לחשוד דאווט מהמטוגלו ולקצין הביון זאקרי רובסון בגן השגרירות, 20 שניות לפני הפיצוץ.

3. עד שפני תשוב להכרתה, אי-אפשר לחקור אותה באשר למהמטוגלו ולסייענים אפשריים.

4. נכון לעכשיו, קסלר לא מסוגלת למסור הצהרה כלשהי בעניין מיקומו האפשרי של זאקרי רובסון.

ברנדה עושה אתנחתא. “לחקור” נשמע רע. היא מחליפה ב”לתחקר”, לוחצת על “הצפנה”, ואז על “שלח”.

הידית מסתובבת, וגבר תקיף נכנס פנימה, מקרין נמרצוּת, חליפתו עדיין מקומטת מטיסת 11 השעות. יש לו את המראה הכאילו-שרירי הזה, חושבת ברנדה, של פקידי דסק רכרוכיים, שמגלים בגיל העמידה שיגעון שאינו בר-שליטה לרכיבה על אופניים, כאילו בגדי לייקרה צמודים ונעלי ספורט עוזרים להם, איכשהו, להתגבר על פגעי הזמן. עוזרו גבוה בהרבה, צעיר בהרבה, בוודאות איש צבא לשעבר – הולך מאחוריו, נושא את תיק המסמכים שלו.

הגבר התקיף מושיט את ידו. “ברנדה פלצ’יה? אני פרנק לרמן”.

היא יודעת מי הוא. כולם במחלקת המדינה יודעים. היא יכולה לדמיין את מזכיר המדינה ווינטרופ באירוע הברביקיו שלו לרגל יום העצמאות האמריקני – ווינטרופ במכנסי ברמודה קצרים, והשיער דמוי פלסטיק. עוזריו קוטעים את האירוע כדי לדווח לו על הפיגוע באנקרה. “תשלחו את פרנק” הן המלים הראשונות שהוא אומר. ברנדה יכולה לדמיין שהוא מוסיף: “אני לא מוכן לעוד בנגאזי על הידיים שלי”. בכך יתכוון ווינטרופ להיבט היח”צני של הפיגוע, משום ש-256 אנשים כבר נהרגו, 312 נפצעו (כולל פני), ואין שום דבר שאפילו פרנק יכול לשנות בעניין.

“חשבתי שתתייצב קודם לצידה של אלמנת השגריר”,החלה ברנדה לומר.

פרנק לרמן לא מקשיב. הוא בוחן את הנערה הישנה. “זו היא, ללא ספק”, הוא מאשר לעוזר. ואז, לברנדה: “היא בקוֹמה?”

“תחת משככי כאבים”. ברנדה מתקשה להסתיר את הפתעתה. “אתה מכיר את פני?”

פרנק מגחך. “כולם מכירים את פני. לא ראית את העיתונים?”

ברנדה מתקשחת. “הייתי בבית-החולים מאז הפיצוץ”.

פרנק פונה לעוזרו. “התיק”. הצעיר גבה-הקומה מושיט לו אותו. פרנק שולף צרור של עיתונים צבעוניים. “הוריתי לו לקנות עותק מכולם”.

“אתה קורא טורקית?”

“אין צורך. תסתכלי”.

הכותרות מגוונות, מזו האוהדת של העיתון “הוּרייט”, “אפוקליפסה בשגרירות ארה”ב”, לזו של העיתון “סאבח”, שופרה של המפלגה השלטת, “נקמה באמריקה האימפריאליסטית?” פרנק הביא גם עותק של המהדורה הבינלאומית של “וול סטריט ג’ורנל”. בכל העמודים הראשונים מתנוססת אותה תמונה.

אישה צעירה בשמלת נשף לבנה, מוכתמת בדם מראשה, מושכת דגל אמריקני ענק מבין שברי ההריסות של מסיבת ה-4 ביולי בשגרירות. זו תמונה מהסוג שזוכה בפרסים, ומופיעה בענק על שער מגזין “טיים”, כפי שיקרה בגיליון של השבוע הבא, ושוב ביום השנה העשירי, וביום השנה ה-50 לטרגדיה הזו. זו תעמולה אנינת טעם, כמעט מושלמת מכדי להיות אמיתית. שש שניות לאחר שהעדשה מצמצה והנציחה את התמונה הזו, פני התמוטטה.

“אלוהים אדירים”.

“יש לי שלושים עיתונאים שמחכים למטה לדבר איתה”.

“ברור שזה בלתי אפשרי”.

“אנחנו צריכים לזרוק להם משהו, לפני שמישהו מתחיל לדבר על זאקרי רובסון. הגיבורה האמיצה והטראגית. אמריקה תתגבר, בלה בלה. חייבים להעיר אותה”.

לראשונה, ברנדה חשה כמעט מגוננת על פני; רכושנית, לכל הפחות. פני שייכת לה. “מר לרמן...”

פרנק לוחץ על לחצן המצוקה האדום, כדי להזעיק את האחות. בהוראתו של פרנק (מתורגמת באי-רצון על-ידי ברנדה), מוזמן הרופא. דקה לאחר מכן נכנס לחדר גבר רזה, מטופח, בשנות ה-40 לחייו, עיניו מטושטשות לאחר משמרת בת 15 שעות.

הרופא ממהר אל צידה של פני, עיניו הכהות מתמקדות במוניטור, בשקית העירוי, בתחבושת של פני. האם היא...?

הנערה במצב יציב, ממהרת האחות לעדכן בטורקית, אבל האנשים האלה...

פרנק מושיט את ידו, אבל ברנדה מהירה ממנו. היא לא מתכוונת לאפשר לפרנק לרמן לתפוס שליטה במצב. “בֶּן (בטורקית: “אני”) ברנדה פלצ’יה, דוקטור בֶּיי (“אדוני הרופא”), לעונג לפגוש אותך. צ’וֹק מֶמנוּן אוֹלדוּם” (“אני מאוד שמחה לשמוע”).

הרופא מחייך קצת למשמע המבטא שלה. “עלי דניצ’י. העונג כולו שלי. מתנצל, אבל יש לנו יותר ממאה מטופלים בטיפול נמרץ. אם זה לא מצב חירום –”

“ואני פרנק לרמן. האנגלית שלך מצויינת”. החיוך המתרפס הזה שעל פני פרנק עובד כמעט תמיד על כולם.

ד”ר דניצ’י אינו יוצא דופן. “כך היא אמורה להיות. אוניברסיטת ג’ונס הופקינס, מחזור 98’“.

“מה אתה אומר! אחי היה שם במחזור 79’, הרבה לפני זמנך”. פרנק נצמד אל הרופא. “תראה, דוקטור. העמיתה שלי אומרת שהנערה תחת השפעת תרופות...”

“כן, אחרי פציעת ראש כזו...”

“האם אתה יכול להעיר אותה?”

חיוכו של הרופא נמחק. “להעיר אותה?”

“זה חשוב מאוד”. פרנק שולף את הבלקברי המגושם, הרשמי שלו, זהה למכשיר של ברנדה, ורוטן בעודו ממתין שייפתח: “אצל מקינזי, אפילו אנליסט עלוב נפש בן 24 מקבל נייד חכם הכי טוב. וזו, מחלקת המדינה בשבילך”. הוא נראה דרוך. “האבא של פני חייב לדבר איתה. מוקדם ככל האפשר”.

“היא עלולה לא להיות צלולה, מר לרמן. אובדן זיכרון חלקי הוא תסמין סביר ביותר, לפחות בטווח הקצר. ויכאב לה, מאוד”.

“אנא. רק לדקות מעטות. אם הוא יוכל לשמוע את קולה...”

בטורקיה, למשפחה יש חשיבות רבה. הרופא מתרכך. “אם נפסיק את משככי הכאב עכשיו, היא תתעורר באופן טבעי בעוד כ-25 דקות”.

“יש איזו דרך לזרז את ההליך? זה דחוף מאוד, ד”ר דניצ’י”.

“דחוף?” הרופא הזעיף גבות. “אני יכול לתת לה מתילפנידאט”.

ברנדה משסעת אותו. “מתיל...?”

“זה ריטלין, באופן בסיסי. היא תתעורר תוך דקות. אבל בדרך כלל אנחנו לא...”

“האבא שלה”, פרנק מסיט את מבטו הצידה, משחק בעצבנות עם הנייד שלו. “הוא...”

ד”ר דניצ’י בולע את הפיתיון. “הוא איש חשוב?”

פרנק פולט אנחה. “אם לומר את זה בעדינות”.

“והוא לא יכול לחכות חצי שעה?”

“הוא יהיה אסיר תודה, ד”ר דניצ’י, וכך גם אני”.

“וכך יהיה גם הדוד שלה, סם?” הבעת פניו של הרופא נעשית לעגנית. “ראיתי את החדשות, מר לרמן. אעיר אותה. אבל אל תמרח אותי בשקרים מטופשים”.

לאחר הוראות מהירות לאחות, הרופא מסתלק.

“האבא של פני הוא פּסל בסוגאטוק, מישיגן”, אומרת ברנדה בנעימות, בעוד האחות מנתקת את עירוי התרופה לזרועה של פני. “היא הראתה לי את האתר שלו ברשת. מפסל כל מיני פחיות-משקה ענקיות ומקומטות, פילים”.

פרנק לא מגיב, לפחות לא במשהו נראה לעין.

שניהם מתבוננים בפני. ריסים חומים, דקיקים, עוד לא רוטטים. עפעפיה עצומות, פיה פעור קלות, כשל ילדה השקועה בשינה תמימה. נשימתה האיטית, הקלה, לא השתנתה.

“אתה לא יכול לתת לה לדבר עם עיתונאים”, אומרת ברנדה, הכעס והתשישות מייבשים את גרונה.

פרנק ממשיך להתבונן בפני, בעוד נוזל המתילפנידאט מטפטף אל זרועה. “היכרת את זאקרי רובסון?”

“יש רק 14 אנשים בצוות שלי, מר לרמן. פלוספני. אני מכירה את כולם”. ברנדה הנמיכה את קולה, כדי שלא ייסדק. “היכרתי את כולם”.

“האם אי-פעם הוא הזכיר את מהמטוגלו כמקור אפשרי?”

“אני לא ממש האדם לענות על השאלה הזו”.

נימה של האשמה נשמעת בקולו של פרנק; ראשו המזיע, המגולח (דרך להסוות התקרחות) בוהק בזוהר הלבן-כחלחל של מנורות הניאון שמעליו. “זאקרי היה איש הקשר שלך”.

“איש הקשר שלי איתם”. ברנדה ממקדת את מבטה בנערה, קולה נמוך מכדי שהאחות תוכל לצותת. “כך שאם אתה רוצה לדעת על המשימות האחרות של זאק, אני מציעה שתיצור קשר עם כריסטינה אקדאהל ב’סי.איי.אי.’”.

“היא אמרה שזאקרי רובסון מעולם לא הזכיר קשר עם מהמטוגלו”.

“מעולם לא אמר גם לי”.

“גברת פלצ’יה, מישהו הכניס את שמו של מהמטוגלו לרשימת המוזמנים”.

“הרבה סימני שאלה, מר לרמן”. ברנדה זקפה גבה מטופחת היטב. היא תתמודד על תפקיד סגן ראש הנציגות לתפקידה הבא, ובדרגה כה בכירה בשירות החוץ, לאסתטיקה יש תפקיד חשוב. “האם לא באת לכאן כדי לטפל בתקשורת?”

“זה עוזר, לדעת מה באמת קרה”.

שפתיה של ברנדה מתהדקות. בעבר, בשנות ה-30 לחייה, היא אימנה את עצמה שלא לעקם את השפתיים; היא חששה שתירש את הקמטים של אימה. אבל עכשיו זה היה מהלך נכון יותר להמשך הקריירה, מאשר להגיד לפרנק ללכת לקצה תהום, ולפסוע עוד צעד אחד קדימה.

הוא מניד ראשו לעבר המיטה. “האם היא עבדה ישירות עם רובסון?”

“פעם או פעמיים. היתה לה נגישות לרשימת מקורות, והיא תרגמה מטורקית עבור כל הצוות”.

“את חושבת שהוא גייס אותה ל’סי.איי.אי.’?”

ברנדה פלטה נחרת בוז. “פני?”. היא הנידה ראשה בשלילה, נזכרת לרגע בחולצת הטי שירט סרת הטעם ועליה הכתובת “הצילו את קופי הלמור בעלי טבעות הזנב”, שפני לבשה ביום ששי, שבו באים לעבודה בבגדי פנאי. “אין מצב”.

גניחה קלה נשמעת, לא רצונית, קולו של מישהו חלש, חסר ישע.

ברנדה ופרנק מתקרבים קצת יותר למיטה. האחות אוחזת בפרק ידה של פני. המוניטור מצביע על קצב גובר של הלב.

“היא מתעוררת?” ברנדה מגייסת לעזרתה את הטורקית הטובה ביותר שלמדה ב”מכון לשירות במדינות חוץ”. “אוּיאנִיור מוּ?”

האחות מחייכת, מנידה בראשה לאישור.

***

בחילה. טשטוש, כל כך מטושטש, כל כך מטושטש. העיניים כואבות מכדי לפקחן - אפשר לפקוח רק אחת. אור מטושטש, כמו בעד עננת צמר. כתם מטושטש, לבן-כחול. כאב. לא נוקב, אבל מחליא. חום מחליא בראשה. הסדינים חמים, לוהטים. סחרחורת, ניתוק, כאילו הכאב היה בממד אחר, ועכשיו הולך ומתקרב. צינורות תחובים באפה. ואז הם נעלמים. ראשה כואב, כואב כולו.

זיכרונות שעשויים להיות חלומות, שעשויים להיות אמיתיים עלולים לגרום לה לרצות להקיא. מחט תחובה בזרועה, עטופה סרט נייר דביק, מיטלטלת כאשר היא מנסה לזקוף את ראשה. זה כואב. רעש הפיצוץ מהדהד בכאב באוזניה.

מתחת לזיקוקים. גבר צעיר בחליפה – שיער שחור שופע וגלי, עיניים חומות מחייכות, שתמיד נעוצות בה. יש לו שם. זאק. זאקרי מדבר עכשיו עם אדם אחר, אבל הוא מחייך לעבר פני. היא מקשיבה, מתאמצת להקשיב, מאפשרת לדפוס השיחה שלהם בטורקית לגלוש ולהתהדק. האיש משוחח עם זאק, החשוב מביניהם, מחזיק בידו כוס של מיץ משמש צונן, מכוסה אדי קרח. פני אוהבת מיץ משמש. טעים יותר ממיץ דובדבנים, שהוא מתוק מדי ונראה כמו דם מזוייף בחג ההאלווין, ליל כל הקדושים.

כל כך צמאה...

בזהירות מוקפדת, האחות מצמידה לשפתיה כוס מים מפלסטיק. פני נחנקת קצת, אבל מצליחה לבלוע. ברנדה ופרנק ועוזרו של פרנק מתבוננים בשתיקה, בעוד האחות מבצעת את הנוהל, בודקת את הרפלקסים של פני. עכשיו הגיעו לשלב הדיבורים.

האחות שואלת, בנימת הדיבור העליזה, המתאימה לגן ילדים, שהטורקים משתמשים בה בפנותם לזרים, במיוחד לנשים צעירות. “איך קוראים לך, חַאנים?” (“גברתי”)

הראש מיטלטל, אבל הקול נעים. השם מגיח מהחשיכה, “פֶּני”.

“את יודעת איפה את נמצאת?”

“אנקרה דַאיים”. (“אני באנקרה”)

“איזה יום היום?”

עכשיו פני משיבה באנגלית, מהוססת אבל בטוחה. “הארבעה ביולי”.

“היום החמישה ביולי”, אומר הגבר המקריח.

פני מרימה מבטה מעל המחט הנעוצה בזרועה. כתם עגול וכהה כבר נוצר מתחת לסרט הדביק. עיניה מתמקדות בגבר המקריח בחליפה, והיא מקמטת את מצחה. היא מנסה לפלס את דרכה מבעד לטשטוש. “אתה... לא הוא?”

“פני, פני, מתוקה שלי, את יודעת מי אני?” ברנדה יותר מזועזעת מכפי שהיא יודעת.

פני מתבוננת בבלייזר של ברנדה, ואז בכתונת בית החולים שהיא עצמה לובשת. לחייה לוהטות. “ברנדה”. היא צונחת חזרה אל הכרית; הכאב בראשה מכפיל עצמו פי שלושה; ליבה דופק בחוזקה. גל של אי-שקט. עבודה. למה היא לא בעבודה? “ברנדה, המסיבה. אני צריכה...”

האחות משתיקה אותה, אבל פני לא מוכנה לשתוק. קולה הולך ומואץ, מתחדד. “הלכתי לקחת לימונדה. ליד הדוכן. ואז...” היא מטושטשת מכדי להיכנס לחרדה, אבל זה לא יארך עוד זמן רב.

“היה פיצוץ”, אומר הגבר המקריח, בנימה של רצינות שמנונית המאפיינת רופא באופרת סבון בטלוויזיה. “את תהיי בסדר. קוראים לי פרנק לרמן. אני ממטה מחלקת המדינה. פני, אני חייב לשאול אותך כמה שאלות, ואז תדברי עם כמה חבר’ה נחמדים”.

פני מתבוננת בעיתונים שהוא מחזיק בידו. ה”וול סטריט ג’ורנל” למעלה, תמונה שלה מרוחה על פני חצי העמוד. “האם זו...?” קולה הולך ומתפוגג כשהיא קוראת את הכותרת.

“פיצוץ בשגרירות ארה”ב באנקרה, 256 הרוגים”.

“פצצה?” הלמות מחליאה מציפה את גרונה, את חזה. חלושה אך נחושה, היא מושיטה ידה לעבר העיתונים.

“אנחנו חושבים –” ברנדה מתחילה לומר.

פרנק מניד בראשו המקריח, וקוטע אותה. “לא עכשיו”.

“בבקשה”. פחד ואדרנלין גובר גורמים לה להזיע מתחת לתחבושת. “מה קרה?”

ברנדה נשמעת כועסת. “זה לא בדיוק סוד, מר לרמן”.

“אנחנו זקוקים לזיכרונות שלה, גברת פלצ’יה. ואנחנו חייבים להיות בטוחים שהם שלה”. הוא מסיט מבטו לצעיר שעדיין מחזיק בתיקו. “היי, איך קוראים לך –”

“קונור, אדוני”. בקולו של הצעיר נשמע שמץ מבטא דרומי של מדינת ג’ורג’יה.

“שיהיה. קח את אלה”. פרנק תוחב את העיתונים לידי עוזרו הצעיר. קונור מחזיר אותם לתיק ונועל אותו בנקישה מיומנת. פרנק חוזר ומכוון את קולו לנימה של נחמדות. “עכשיו, פני, מה הדבר האחרון שאת זוכרת, לפני הפיצוץ?”

פני פוקחת את עיניה ועוצמת אותן בחוזקה, ועינה הפגועה כואבת. “מאתיים חמישים ושישה בני-אדם”. היא חשה שגרונה עומד להיסתם.

“טרגדיה”. פרנק נשמע כמי שמנסה להפגין סבלנות. “אל תחשבי על זה עכשיו. אנחנו צריכים שתנסי להיזכר, בכל מה שאתה יכולה. היית בגן של השגרירות, נכון?”

פני עוצמת את עיניה.

עיגולים אדומים מרצדים כמו זיקוקים מאחורי עפעפיה הדוקרים.

הזיכרון מושך אותה חזרה.

זיקוקים.

עיגולים נוצצים, פרצי כוכבים בכחול ובאדום מבעבעים מעל גדרות הגן של שגרירות ארה”ב.

“ואני כתבתי את דו”ח ההוצאות עבור כל אלה”, אמרה איילה פארלק, המתמחה לתקופת הקיץ במחלקת דיפלומטיית יחסי הציבור. הוריה טורקים, אבל איילה היא בת ניוארק עד לשד עצמותיה, בוגרת בית-הספר של ג’ורג’טאון לשירות חוץ. “זה עלה”, כך היא אומרת, “עשרים ושניים אלף דולר. עשרים ושניים אלף דולר בשביל זיקוקים. כספי משלם המסים שלנו בפעולה”.

פני עטפה את כתפיה בדגל האמריקני הענק. “אני חושבת שכספי המס שלי היו מכסים, לכל היותר, קופסה אחת של זיקוקים”.

“טוב, אז כספי משלם המסים של הורינו. בואי, בטסי רוס1 מתחשק לי קצת גלידה בן אנד ג’רי, לפני שיגמרו אותה”.

שתי הנערות פילסו דרכן בהמון לעבר רכב הגלידה הסגול. הדגל האמריקני הענק, שני מטרים אורכו, שהיה כרוך על כתפיה של פני, התנופף מאחוריה כגלימה. אנשים לבושים בחליפות חמות מדי לתקופת קיץ זו, ובבגדים ייצוגיים, הצטופפו סביב שולחנות לבנים מוארים, מתאמצים לא לטפטף חרדל על עניבותיהם הפטריוטיות, או להניח לנעליהם הלבנות לשקוע עמוק מדי בתוך המדשאה. הדשא היה שמנוני מדי מתחת לרגליים. בלב אנקרה, בחוץ, שום דבר לא היה אף פעם נקי מדי.

“איזה נעליים את אורזת לקראת פסגת נאט”ו?” שאלה פני. “אני חשבתי על סנדלים נוחים. הם הרי רק יריצו אותנו בשליחויות ברחבי אנקרה, לא?”

“סנדלים?? פני, מזכיר המדינה ווינטרופ יהיה שם!”

“כן, אני בטוחה שבין השלמת פרטי הפרטים של הסכם השלום, הרתעת הנשיא פאלאמוט מלזרוק לכלא עוד עיתונאים, ובלימת הרוסים מלשבש את כל העסק, אין ספק שמזכיר המדינה יתעמק בשאלת הנעליים של המתמחות”.

“אלו לא רק הנעליים, פני, זה המסר שאת מעבירה. כמו הסיכות של מדליין אולברייט”.2

פני גיחכה. “את פשוט יכולה לכתוב ‘תשכרו אותי!’ על בהונות רגלייך”.

“לפי דעתך, זה יעבוד טוב יותר באדום או בצבע כסף?”

מלמעלה, בשמים, התפוגגו אחרוני הניצוצות לחשיכה בגוון אבק-שריפה. מחיאות-כפיים סוערות ורחש של משתכרים הידהדו בגן השגרירות. פני יכלה להריח נקניקיות והמבורגרים ניצלים על הגריל – 800 קציצות ונקניקיות מוקפאות הוטסו ממדינת איווה. כאילו אין פרות בטורקיה. תזמורת כלי הנשיפה על הבמה, שהוטסה במיוחד מלואיזיאנה, התנועעה באור הזרקורים, הסקסופונים מתנוצצים בעודם מפזזים בגרסת ג’אז של “מולדתי, כל זה שלך”. היחסים עם טורקיה היו כה מתוחים באחרונה, עד שמחלקת המדינה הפעילה את כל התותחים הכבדים לטובת המסיבה הזו. במילון המונחים של הדיפלומטיה האמריקנית, ג’אז היה הפגנת הרצון הטוב הזולה ביותר, אחרי קוקה קולה בחינם.

בעוד פני ממתינה עם איילה בתור לרכב הגלידה, עמיתים מהשגרירות באו בהמוניהם לברך אותה – אף אחד לא ממש התכוון לכך – על שזכתה בדגל האמריקני הענק, הפרס הראשון בבינגו של יום העצמאות.

“תלי אותו בחלונך, ותוכלי לפתוח שגרירות משל עצמך”.

“אז תני לי לנחש... את קנדית?”

“תיהני מלקחת את הדגל הביתה במטרו”, נהמה ברנדה פלצ’יה, בעודה חולפת על פניה, נקניקייה נוטפת קטשופ בידה.

“הא-הא”, ענתה פני.

“איזה קקה!” נשמעה זעקתו של ילד קטן שניצב בחזית משאית הגלידה.

“מכונת הגלידה הרכה התקלקלה, בחורצ’יק”, אמר נספח העיתונות של השגרירות בקול שמנסה לשכנע. “אבא יכול לסדר לך גביע עם כדור של שוקולד וכדור של וניל, הולך?” ילד בן שלוש בעניבת-פרפר השליך עצמו על הדשא. “צ’ייז, אבא צריך שתדבר יפה”.

אגרופים קטנטנים חבטו בדשא. “קקההההה!”

נספח העיתונות סמוק הפנים משך את בנו, והתרחק לעבר פיסת-דשא ריקה מאדם.

הטורקיה הצעירה ברכב הגלידה חייכה לעבר פני ואיילה, בעודה גודשת כדורי גלידה אל הגביעים. “קהל קשוח”. היא הושיטה להן את גביעי הגלידה. “שיהיה לכן בהצלחה שם”.

פני גיחכה ונסוגה עם הדגל אל מתחת לעץ, עם איילה ועם גביע שהגלידה הנמסה נוטפת ממנו.

“זאק לגמרי נתן לך לנצח”, אמרה איילה, בפה מלא בגלידת דובדבנים. “בפעם הבאה, שיבחרו בשופט שאינו חד-צדדי”.

“היי, ניצחתי כדת וכדין. השכבתי את תומאס ג’פרסון”.

“את וסאלי המינגס”.3

“איילה!”

פני ראתה את זאק בעברו האחר של גן השגרירות, ניצב ליד דוכן הנואמים של השגריר, שקוע בשיחה עם גבר טורקי בעל זקן עבות. זאק חטף המבורגר ממגש חולף, ואמר משהו שגרם למלצרית טרוטת העיניים לצחוק. זאק ניחן ביכולת לגרום לאנשים לצחוק, תמיד. הוא לכד את מבטה של פני, והניף לעברה את ההמבורגר, כאילו היה כוסית שמפניה.

בעצם, הוא לא כזה חתיך, אמרה פני לעצמה. אוקיי, קצת כמו ג’ון קנדי הצעיר, בחליפה הזו, אילו לקנדי היתה בלורית שחורה, ואילו חי גם בבאקו וביוהנסבורג.

היא החזירה לו הצדעה, ועשתה עצמה שקועה בליקוק גביע הגלידה.

היה בו משהו. בטוח בעצמו. מורכב. חד-עין. זאק גרם לשיערם של כמה אנשים לסמור – בעיקר בקרב היותר בכירים בשגרירות. אבל בסופו של דבר, הקסם הפתלתל שלו, המתאים עצמו לסביבתו, כבש כמעט את כולם. מוכרי הפירות ליד השגרירות שמרו עבורו את האפרסקים העסיסיים ביותר, והטמינו אותם מתחת לעגלותיהם. פקידים טורקים רשמיים שאלו אם הם יכולים להיפגש עם זאק, במקום עם הבוס שלו, מרטין מקגואן סמוק הפנים, אשר השיגעון שלאחר הגירושין למזון בריא שאימץ לעצמו, גרם לו לסרב לכל הצעת תה, קפה וסוכר, ובכך להעליב מחצית מאנשי משרד החוץ הטורקי. כאשר זאק ליווה את פני לביתה, לאחר פיקניק ביום ראשון שעבר, אפילו בעלת הבית שלה, פאטמה, אישה נוקשה כרצועת עור – צבטה בלחייו וכפתה עליו להישאר משך שלושה מגשים של שזיפים ירוקים, דוחים בחמיצותם. אבל זאק, יבורך, הצליח להעמיד פנים בגבורה שהוא נהנה מהם.

אנשים ריכלו מאחורי גבו, שכנראה יש לו קשרים רציניים בחלונות הגבוהים של הביורוקרטיה, כי דומה שהכללים פשוט לא חלו עליו. פני לא היתה כה משוכנעת. זאק ניחן בכישרון להקשיב מבעד לרעש, ולשמוע מה באמת חשוב. אדם כזה יכול למשוך בחוטים למען עצמו. לזאק ניחן עתיד גדול, והוא ידע זאת. פני חשה כאילו היא נוטלת חלק בדרמה מסוגננת ומסוכנת, עם זווית צילום סוחפת: טוב נגד רע, על רקע פסקול סוחף.

הדגל הענק של פני התנופף בגמישות רעשנית של ניילון. היא חבטה עליו, מנסה ליישרו; הוא התנפנף בחבטות על פניה.

“היי, פני!” קרא מאט, הקפטן לשעבר של נבחרת פרינסטון בפריזבי, שאייש את דסק הנגד-טרור. הוא הניף פחית בירה ‘באד לייט’ בכל אחת מידיו. “תניפי אותו בגאווה!”

פני צייתה בניפנוף רחב.

“ככה זה טוב יותר. יו.אס.אי.!” קרא מאט, מניף את שתי הפחיות מעלה, עד שהבירה נשפכה לדשא. “יו.אס.אי.!”

פני לכדה במבטה את אורחת הכבוד, מֶֶלֶק (בטורקית – “מלאך”), בתו בת השלושים וכמה של הנשיא פאלאמוט, כשהיא מתבוננת במאט בתחושת קבס ברורה. מלק פאלאמוט היתה בבת עינו של הנשיא, עדיין רווקה, משום, כפי שהסבירה לעתים תכופות לתקשורת, שאף גבר אחר לא יכול היה להתעלות על אביה. הערב היא נראתה מאוד מרוצה מהופעתה, עם צעיף ראש הדוק של הרמס ומעיל גשם אפור ארוך עד העקבים של ארמני – המדים של הנשים והבנות של מעמד האליטה השמרנית בטורקיה. זו היתה התלבושת הכי יקרה, הכי לא מחמיאה בתוקפנותה שפני ראתה אי-פעם, שעליה האפיל רק הבוז שהפגינה מלק כלפי זוג פחיות הבירה של מאט.

פני ראתה את מאט מעוות את פניו; הוא לא היה כל כך שתוי. “שיט”, סינן. “ברנדה תהרוג אותי”.

מלק הלכה לדרכה, מוקפת בשישה שומרי ראש לבושים חליפות כהות. נראה שהיא פונה ליציאה.

“סליחה”. אישה טורקית לא מוכרת נגעה בזרועה של פני. “את לא הנערה שניצחה בבינגו?”

פני טפחה על הדגל. “איך ניחשת?”

האישה צחקה; היו לה עיניים חומות נדיבות, אף מלכותי מעוקם, וקמטי דאגה עמוקים על פניה השזופות. הצעיף הסגול בהיר סביב צווארה תאם לטוניקה הסגולה שלבשה. מסוגננת מכדי להיות בתפקיד ממשלתי. קרן פולברייט, אולי? כנראה עיתונאית, חשבה פני, ואולי מישהי מארגון צדקה מקומי?

האישה סקרה במבטה את פני ואת איילה. “אתן נראות צעירות מכדי להיות דיפלומטיות”, אמרה.

“אנחנו רק מתמחות”, אמרה פני.

“מתמחות עושות גם הן עבודה חשובה”, אמרה האישה הטורקית, מחייכת.

“לא המתמחה הזאת, אני מבטיחה לך”, גיחכה פני.

“דברי על עצמך”, אמרה איילה, מיישרת את סיכת הדגל האמריקני הנעוצה על בגדה. “כבר יצא לי לשכפל כמה מסמכים חשובים במכונת הצילום”.

“כל דבר מתחיל במשהו”, אמרה האישה. היא הסירה צמיד דקיק מעל ידה, חוט אדום ודק שעליו שזור חרוז אחד מזכוכית בצבע כחול כהה, שעוצב בדמות עין. “את יודעת למה אנחנו עונדות חרוזים? להרחיק את הנאזאר – העין הרעה”.

“אוה”, החלה פני, “אני ממש לא יכולה –”

“בבקשה, חאנים! זה עולה רק לירה”. האישה השחילה את הצמיד על פרק ידה של פני, ונופפה לשלום. “גוּלֶה גוּלֶה קוּלאן! (“לכי לשלום!”) ולוואי וזה יביא לך מזל טוב”. האישה פנתה לאיילה. “ובקשר אלייך, חאנים, בואי נראה... אה...”

איילה הניפה את ידה, להראות טבעת שעליה חרוז זהה נגד עין רעה, מאותו סוג שנראה שכל מוכר מזכרות בטורקיה מנסה למכור. “יש לי שתי סבתות טורקיות וחמש דודות טורקיות. תאמיני לי, אני מכוסה”.

“טוב”. האישה בסגול נראתה כמי שרווח לה. “סלחו לי, בבקשה. יום עצמאות שמח!”

“איזו מתוקה”, אמרה פני.

“נו, טוב”, אמרה איילה. “עכשיו כשאת ברת-מזל באופן רשמי, האם תפסיקי לעשות עיניים לאהוב שלך, ותזמיני אותו לרקוד?”

פני צחקה. “האהוב שלי?”

“הוא לא?” איילה גחנה קדימה, מגחכת. “אתם צמודים כל היום, כבר שבועיים רצופים”.

פני נאנחה באיטיות. “מעולם לא פגשתי גבר כמוהו, איי. יש לו סיפורים מדהימים – הרפתקאות שעבר במקומות הכי משוגעים. אתמול דיברנו עד שעה כל כך מאוחרת, ששירותי המטרו כבר נסגרו, והוא הסיע אותי הביתה”.

“למה אני לא מופתעת שאיש המסתורין הבינלאומי אוהב לדבר על עצמו?”

“הוא לא כזה, כשאת מכירה אותו. באמת. הוא כל כך מתוק. את צריכה לשמוע איך הוא מדבר על בתו הקטנה”.

“הו-אה. יש לו ילדה? איפה האימא?”

“מבטיחה שלא תספרי לאף אחד? זאק שומר על פרטיות בעניין הזה”.

איילה הינהנה.

פני הנמיכה את קולה. “אחרי הקולג’, לפני שהוא קיבל את תוצאות מבחן הכניסה למחלקת המדינה, זאק התנדב לתוכנית ‘מלמדים את אמריקה’ בטקסס. הוא יצא עם הנערה הזו והיא נכנסה להריון. אבל הם התגוררו בחור באמצע שום מקום, וביטוח הבריאות שלה לא היה שווה כלום. היתה לה הסתבכות, והמרפאה לא איבחנה בזמן. היא מתה יומיים אחרי שמיה נולדה”.

“אוה, אלוהים”. איילה לחצה את ידה על פיה.

“מיה חזרה לארה”ב, ונמצאת בהשגחת אחותו של זאק ובעלה. היא תגיע לכאן לאוגוסט, לגן ילדים. זאק כל כך מאושר. הוא ביקש ממני לעזור לבחור צעצועים לחדר שלה”.

“הוא כבר השיג בשבילך בית משחקים?” התגרתה איילה.

“תפסיקי!”, צחקה פני. “אני הולכת לדבר איתו. את באה?”

“אני הולכת לרקוד עם איש חיל הנחתים המתוק הזה”. איילה שלפה ערכת איפור ומראה קטנה כדי לשפר את צללית עיניה הזוהרת, ורטנה באי-שביעות רצון בגלל פצעון קטן.

“די. את נראית נפלא”.

איילה חייכה. “בהצלחה, פני”.

פני חצתה את הגן לעבר זאק המשוחח עם הגבר המזוקן.

“דגל נאה”, אמר זאק.

“אה, הדבר העתיק הזה?” פני כרכה את הדגל סביב כתפיה, כמו פרוות חורפן. “האם זהו מר מהמטוגלו?”

הגבר המזוקן ירה בזאק מבט שואל. עורו היה בגוון האדמדם, שזוף השמש, של דרום-מזרח טורקיה, ועיניו בצבע הכחול העז, המיוחד, שלעתים בא עם דם כורדי.

“זוהי פני”, אמר זאק. “היא המתמחה שלנו”.

“אני כה שמחה שיכולת להגיע”. פני עברה לשפה הטורקית, כדי להפיג את המתח של מהמטוגלו. “שמך נשמט משום מה מרשימת האורחים, וזאק הורה לי לתקן את זה”.

הנייד של מהמטוגלו זימזם; הודעת סמס.

זאק ופני התבוננו בשתיקה מנומסת, בעוד מהמטוגלו בודק את ההודעה, קורא אותה, מניד ראשו ותוחב את המכשיר בחזרה לכיסו.

חיוכה של פני החל להתפוגג. “אם זה עיתוי לא נוח, אולי עדיף שאני – “

“הישארי. בבקשה”. זאק הניח יד על כתפה. “ומאחר שיש לי קהל שבוי...” הוא שלף את הנייד שלו. “חבורת גן החמנית של מיה צועדת בתהלוכת יום העצמאות”. הוא גולל תמונות של ילדה חייכנית עם לחיים עגולות, חומות ומנומשות, והילה של תלתלי שיער שחורים.

פני השעינה ראשה על כתפו. “אוה, תראה אותה על הבמה הניידת! בסוף, היא שרה?”

“היא היתה ביישנית מאוד. אבל עשיתי כעצתך. לפני התהלוכה, דיברתי איתה בסקייפ ואמרתי לה לדמיין שכולם מסביב לבושים רק בתחתונים שלהם. אחותי אמרה שמיה שרה בקול כל כך גבוה, עד שכמעט שרפה את המיקרופון”.

“אוה”. פני הרימה מבטה. “יש לך ילדים, מר מהמטוגלו?”

“בן אחד”. מהמטוגלו חייך בעצב. “בן-עשרה. הוא אומר לי שאני סתום כמו אבן. ואז מבקש ממני לקנות לו אופנוע”.

זאק גיחך. “הדרך הלא נכונה לפעול. הפוך”.

השיחה עברה לנושאים אחרים: פקקי התנועה באנקרה. מזג האוויר באחרונה. השיפוץ במוזיאון לתרבויות אנאטוליות. איזה יופי היו הזיקוקים.

למרות שזאק שמר על הבעת עניין מנומסת, פני חשה שמחשבותיו נודדות למקום אחר. הוא התבונן בשעונו, ומחצית מהמשקה שבכוסו נשפכה על הדשא. “אופסי”, ציחקק. “הנה הולך הבליני4 הכי גרוע בצד הזה של מועדון הקריאה של אימא שלי”.

פני הבחינה במלצרית מחלקת משקאות ליד רכב הגלידה. מרטין מקגואן נראה נוזף בה על משהו; פניו התאדמו מכעס.

“אני הולכת לקחת לימונדה”, אמרה פני. “רוצה גם?”

“תישארי כאן”. ידו של זאק נשלחה ולפתה את זרועה – פעם ראשונה שהוא נוהג כך. “יש משהו שאני רוצה להגיד לך”.

פיצוץ אדיר. אור בוהק. חום לוהט. רעש עצום.

ראשה של פני נחבט בפינה של דוכן הנואמים עשוי העץ של השגריר.

ואז –

1 במיתוס של ארה”ב מיוחס לבטסי רוס עיצוב הדגל האמריקני הראשון. כל ההערות הן של המתרגם

2 מזכירת המדינה האמריקנית לשעבר

3 שפחה שחורה, שתומס ג’פרסון, מהאבות המייסדים, ניהל עימה יחסים

4 קוקטייל של יין נתזים עם מיץ אפרסק