משחק פראי

פרק 1 קווין

הטלפון שלי זמזם בדיוק כשהתכופפתי מעט כדי לעבור בדלת המטוס, והסתכלתי למטה כדי לראות מי זה.

בתוך שנייה עבר גל של כאב מעל העין שלי, והרגשתי שם את הדופק שלי הולם בקצב אחיד עם ליבי.

"אחחח, פאק," מלמלתי ושפשפתי את המקום שכרגע דפקתי על המתכת הקשה של המטוס. יום אחרי יום אכלתי בוץ ואדמה, באדיבות חלק מהגברים הכי גדולים בעולם כולו, וכעת עמדתי לסיים בבית החולים בגלל פעולה בנאלית כמו עלייה למטוס.

"ללכת ולסמס בו־זמנית," אמר לי אחד הדיילים באנחה כשהוא מניע את ראשו מצד לצד. "זה מסוכן לבריאות, אני אומר לך. רק בשבוע שעבר פספסתי מדרגה בכניסה לבלומינגדיילס."

"וואו," אמרתי כמי שמשתתף בצערו. "זה מבאס. נפצעת?"

בקול שלו היה מין שילוב של רצינות וצווחנות. "בזבזתי שם ארבע מאות דולר אחרי שנפלתי קורבן לסייל. ארבע מאות דולר שהיו אמורים להיות מבוזבזים על אוכל ועל תחזוקה אישית. היום הייתי צריך לדלג על ארוחת בוקר, והגבות שלי כבר מאיימות להפוך לאחת. תאמין לי, עדיין כואב לי."

צחקתי על סיפור חוסר המזל שלו ומייד החלטתי שאני מחבב אותו. הרמתי את מבטי שוב כדי לבחון את מראהו ושמתי לב שהוא היה מטופח מאוד – אפילו הגבות שהוא קרא להן מוגזמות – בעל לחיים עגלגלות ועיניים כחולות נוצצות.

מעניין אם הוא הטיפוס של אחי?

לקחתי סיכון והתמקדתי שוב בטלפון שלי, בזמן שניווטתי את דרכי במעבר הקצר עד למקומי בשורה השנייה.

הודעת טקסט מאחי חיכתה לי על המסך.

מדברים על החמור.

דנוור: כבר עלית על מלכודת המוות של החברה הלא מזוהה?

בעטתי את התיק שלי אל מתחת למושב, התמקמתי במושב העור והקלדתי תשובה.

אני: בדיוק התיישבתי. ולא נשארו טיסות בשום חברת תעופה

גדולה. אז הייתה לי האפשרות הזאת או פדקס, או שפשוט

לא היית רואה אותי.

דנוור: רויאל אייר... השם שלהם נשמע כמו חברה של איש

אחד עם תסביך של הנסיך הארי. פדקס היא לפחות חברה

בינלאומית. הם היו יכולים להכניס אותך לתא המטען שלהם.

הם בטוח רגילים למטענים חורגים, לא?

מתברר שאחי היה סנוב של חברות תעופה. אפשר היה לחשוב שהוא עובד של דלתא או משהו כזה. למען האמת, רויאל אייר הייתה חברת תעופה די נחמדה, חדשה בסצנת התעופה. נכון, המושבים שלהם יכלו להיות קצת יותר נוחים לגבר במידות שלי, אבל גם לחברות התעופה האחרות לא היו ממש כיסאות נוח מפנקים.

אני: חה חה. אני צוחק כל כך חזק, עד שכואבת לי הבטן.

ולחשוב שרציתי לסדר לך בחור נחמד שבדיוק הכרתי.

דנוור: אחי ההטרו בוחר לי גברים? העולם השתגע. תגיד

לי, כמה גדול היה מאגר הגברים הזה שממנו שלפת אחד

היום? מינוס אחד?

אני: אז מה אם הוא הזיווג הפוטנציאלי היחיד שפגשתי

בשבילך היום? הוא עדיין יכול להיות נפלא. אתה לעולם לא

יכול לדעת.

דנוור: כן, ממש.

אני: בסדר. אבל אתה מפסיד.

דנוור: נחמד מאוד. נקשרת להומו רנדומלי שראית.

אני: הוא מצחיק!

זזתי והתפתלתי בניסיון למצוא מקום לכתפיים בתוך המושב המיניאטורי שלי, ומשכתי את אוזניות הביטס שהיו מונחות סביב צווארי כדי לשים אותן על אוזניי. חטיפי שוקולד, בקבוקי שמפו, אפילו סוסים – כל אלה יכולים להיות ממש מתוקים כשמקטינים אותם. אבל מושבים שבהם אני צריך להידחס במשך יותר מחמש דקות? פחות.

אפילו המושב של המחלקה הראשונה נאבק כדי להתאים את עצמו לרוחב של שחקן פוטבול מקצועי כמוני, אבל כמה שעות של אי־נוחות כדאיות למען המטרה הסופית – שלושה ימים מאושרים עם המשפחה שלי, לפני שהמכבש של העונה הבאה במאבריקס ישתלט על חיי.

ברגע שהעונה התחילה, לא שקלתי אפילו לטוס הביתה מחשש לאבד מיקוד. היה קל מדי להאט את הקצב ולהחליק אל תוך מסגרת מחשבתית אחרת ברגע שדרכתי בבון הילס. שעה וחצי דרומית לברמינגהם, עם אוכלוסייה של שלוש מאות איש, זה היה מקום קטן עם חיים פשוטים שנתן משמעות מדויקת למילים קטן ופשוט. בכנות, זה היה כל מה שאהבתי בחיים, אבל זה לא תרם לשמירה על המיקוד המנטלי שדרוש להובלת קבוצת פוטבול ברמה המקצועית.

הטלפון שלי רטט על ירכי.

דנוור: מצחיק באמת או רק נראה מצחיק? אני עדיין צעיר ויפה.

אני לא מוכן להסתפק במישהו עם "אופי טוב".

חייכתי לעצמי והנעתי את ראשי בקצב המוזיקה של פוסט מלון שהלמה בתוך אוזניי.

אני: אולי אתה צודק. זה לא רעיון טוב כל כך לקשר אותך

מרחוק עם מישהו. אתה נשמע הרבה פחות נחמד בהודעות

טקסט.

חייכתי כשחשבתי עד כמה זה נכון – במציאות, אחי דנוור היה נחמד באופן יוצא דופן. אני חייב להודות שהוא אחד האנשים הכי אהובים עליי בעולם כולו, ולא מזדמן לי לראות אותו מספיק. הוא עדיין סטודנט באוניברסיטת אלבמה, ולוח הזמנים שלי עם הניו יורק מאבריקס אינטנסיבי ועמוס. הביקורים שלי בבית היו מעטים ובהפרשים גדולים זה מזה, והביקור הזה אמור להיות האחרון למשך תקופה ארוכה. לעזאזל, את חג המולד הקודם ביליתי בבקתה בקטסקילס עם המאמן שלי, עם המשפחה והחברים הקרובים שלו, ועם עוד כמה שחקנים. עד כדי כך הייתי מחויב להימנע מהנוחות של ביתי במהלך העונה.

"סליחה," שמעתי לימיני. גבר בתחילת שנות השלושים שלו, עם חליפה יוקרתית ועם בלורית עמוסה בג'ל, שהישבן שלו עוד לא הספיק אפילו לגעת במושב, כבר נפנף לדיילים. לא הצלחתי לראות את מר בלומינגדיילס מאחורי טור האנשים שהוסיפו להיכנס למטוס, אבל אם לשפוט לפי הנפנוף חסר הסבלנות של האידיוט הזה, מייד ריחמתי על הדייל המצחיק.

חשכה עטפה אותי כשעצמתי את עיניי והנחתי את ראשי בחזרה על משענת הראש, עד כמה שיכולתי בהתחשב בגובה שלי, בזמן שניסיתי לגרום למוזיקה שלי להשתלט על הכול. 21 סבאג' דיבר בראפ על חניה לשתים־עשרה מכוניות, בזמן שיש לו רק שש, אחת השורות החביבות עליי בשיר, אבל הזמזום הטורדני של הגבר שלצידי הצליח להפריע לי ולהוציא אותי מהרגע. פקחתי עין אחת, רק קצת.

"ארבעים אחוז וודקה, חמישים אחוז חמוציות, עשרה אחוז מיץ לימון. ולא לנסות לחסוך בוודקה, בסדר, מותק? אני צריך פינוק כאן."

אלוהים אדירים. טיסה נעימה כבר לא תהיה לנו היום. טיסה מהגיהינום יהיה תיאור מתאים יותר.

עצמתי עיניים שוב, מנסה להתעלם ככל שאני יכול מההצגות של הגבר הזה שעף על עצמו.

לא ציפיתי לשמוע קול נשי, בעיקר לא כזה שרטט בתוך החזה שלי כאילו הוא ממש מתחכך בו. היה בו חספוס עדין, כאילו היא מאבדת את הקול שלה בגלל מחלה, אבל הסיומת של כל מילה יצאה ברכות ובחלקות של משי.

"אני מצטערת, אדוני, אין לנו כאן מיץ לימון. אשמח להכין לך וודקה חמוציות במקום זה."

באופן קצר וענייני היא עשתה כמיטב יכולתה להישאר מקצועית וכמו במין היפנוזה, זה משך את עיניי להיפתח שוב – את שתיהן.

עורה היה בגוון של שוקו חם כשהמוקה מסתובבת ברכות על פניו. הדבר היחיד שלא היה בה מושלם הן נקודות קטנות מפוזרות – נמשים חומים שהיו זרועים כמו קינמון על אפה – והחום העמוק שבעיניה ניסה להיראות חמים למרות הטמבל שאליו הן הופנו.

אלוהים אדירים, היא יפה כל כך.

פתאום, המותק של הבלורית מ־B2 נשמע לי הגיוני יותר. הוא יצא לציד.

"אז חצי־חצי, חמודה. וכדאי מאוד שתדברי עם הבוסים שלך כדי שיבואו יותר לקראת הלקוחות המיוחדים שלהם," הגבר אמר בקול מתנשא, כאילו אם הוא יגרום לה להרגיש שווה פחות, זה יעזור לו איכשהו.

לא הצלחתי להסיר את העיניים שלי מפניה כדי להביט בו והייתה לי הרגשה שאם אעשה זאת, החרא השחצן הזה ייראה לי כמו מישהו שחושב שהוא באמת יכול לדבר אליה ככה, ואחר כך להפיל אותה ברשת שלו.

מהניסיון שלי, אם אתה בן זונה מתנשא שקורא לאישה שמעולם לא פגשת "חמודה", זה אף פעם לא יעזור לך במשחק החיזור.

היא חייכה – חיוך שיכולתי לומר בוודאות שהוא מעושה – ונתנה לבן זונה את מה שהוא רצה, ולו רק בשביל לעוף משם. "אין בעיה, אדוני."

"לוק," הגבר אמר, מציין את שמו אבל לא טורח לשאול לשמה. היא הנהנה, והציפורניים בצבע טבעי שלה עם הפרנץ' הוורוד ננעצו חזק בעור של משענת הראש שלפנינו.

איפשהו, עמוק בתוך ראשי, עברה בי פתאום מחשבה מאכזבת שלא אראה יותר מהמינימום הדרוש את האישה היפה שלפניי במהלך הטיסה הזאת. לוקאס אידיוטוביץ' הזה דאג לכך.

ואז עיניה עברו אליי. הסרתי את האוזניות והנחתי אותן על צווארי כדי לשמוע אותה בזמן שדיברה אליי. "אפשר להציע לך משהו, אדוני?"

הבטתי אל הטלפון שלי כדי לבדוק את השעה. 19:55. אנחנו אמורים להמריא בעוד עשר דקות. כל מה שהייתי מבקש ממנה, היה דורש יותר מדי מזמנה לפני ההמראה.

חיפשתי את תג השם שלה ומצאתי אותו כמה סנטימטרים מתחת לכתפה, נח בתוך הבד הלבן הצח של חולצתה. עיניי פגשו את עיניה, וניסיתי לעטות הבעה ידידותית ככל האפשר כשהנעתי את ראשי לשלילה. "לא תודה, קתרין. אני בסדר בינתיים."

היא חייכה שוב, הפעם חיוך גדול שהעמיק את גומות החן שבלחייה, והכרת התודה הלא מילולית שלה שטפה את כולי.

אלוהים, למה אני מרגיש שהחיוך שלה אישי כל כך?

מבט מהיר בלוק הבהיר לי שהוא לא שם לב בכלל לעובדה שפניתי אליה בשמה הפרטי וקיבלתי חיוך חם בתמורה.

יש אידיוטים שלא לומדים.

הכרחתי את עצמי לשים שוב את האוזניות ולעצום עיניים בזמן שהיא התרחקה, אבל הדמיון שלי השלים בשבילי את התמונה באופן ברור כל כך, כאילו ראיתי את זה ממש. תנועת אגן ירכיה, הקווים הכחולים של הגרביונים הצמודים לשוקיה, השיער הכהה שלה שגלש על גבה – כל אלה צרבו את עפעפיי וחלחלו אל תוך בנק זיכרונות מיוחד.

מקום מאחורי מנעול ובריח – ואז קוד מוצפן ליתר ביטחון – שבו שמרתי דברים לא ראויים הרחק מעין הציבור.

כן, כן, קווין. קח איתך את האוסף הסקסי הזה לקבר.

את הטיסה הזאת – בדרך הביתה לבון הילס – עשיתי כבר אלף פעמים, כך נדמה לי. בדרך כלל טסתי עם אחת מחברות התעופה הגדולות, ולרוב מניוארק ולא מ־JFK, אבל הן כולן היו דומות. מזרזים את האנשים מהר ככל האפשר להיכנס למטוס, דוחפים את התיקים לתאים שמעל המושב, מפנקים את אלה מאיתנו שהתמזל מזלם לשבת בקדמת המטוס, עוברים על תקציר הוראות הבטיחות שאיש לא באמת מתייחס אליהן, מתרחקים מהשער כדי להתחיל בהצגה, ואז ציפור המתכת הגדולה עולה לאוויר.

קתרין הייתה יפה יותר מרוב הדיילות שראיתי בעבר, אבל היא גם הייתה רק עוד פנים בים הפרצופים הגדול. אחרי הטיסה הזאת, לא אראה אותה שוב. למען האמת, ברגע שהעונה מתחילה, רוב הפרצופים שאני רואה הם מכוערים, גבריים ושועטים לקראתי בשיא המהירות ובכוונה מלאה לשבור אותי לחתיכות.

אחח, פוטבול. הזמנים הטובים.

רשימת השירים שלי גלשה לשיר של סלינה גומז, והרגשתי שהלחיים שלי נמשכות למעלה בחיוך. שון פיליפס, אחד השחקנים בקבוצה וחבר טוב מאוד שלי, תמיד גונב לי את הטלפון ומוסיף מוזיקה רנדומלית לרשימת ההשמעות שלי. הדבר המצחיק הוא שלרוב אהבתי את מה שהוא הוסיף. בריטני, סלינה, ביונסה, קאשה, ליידי גאגא – כולן היו נשים חזקות. ונשים חזקות שיודעות מה הן שוות תמיד עשו לי את זה. כמובן, לא שיתפתי את שון במידע הזה – הוא לא היה מעשיר את אוסף המוזיקה שלי אילו חשב שאני באמת נהנה מזה.

חשתי נוכחות חוזרת וגופי נדרך. החזה שלי היה מתוח ומכווץ וידיי מאוגרפות – סימנים של תשוקה ושל סקרנות – ניסו לשכנע אותי להיכנע לדחף ולהציץ.

האם קתרין חזרה עם המשקה? האם היא תחייך אליי שוב? האם אצליח לשמור על הלשון המשוחררת שלי כדי שלא תברח לי ותגיד משהו מביך?

זה היה מאבק רציני, מלחמה שבה עמדו לרשותי רק ייאוש והישרדות מהצד שלי, אבל הצלחתי לשמור על עיניי עצומות. בקושי.

כן הנמכתי את עוצמת המוזיקה שלי כדי שאוכל לשמוע. היי, אני בסך הכול בנאדם.

הקול ששמעתי הפתיע אותי. הוא היה קשה, ממוקד ובוודאי לא שלה.

"המשקה שלך, אדוני."

פקחתי את עיניי וראיתי את מר בלומינגדיילס רוכן ומגיש את המשקה הפוגעני ללוק כמו גביע זכייה. הכמעט־חבר של אחי היה התגלמות הנינוחות כשעל פניו הבעה של כמעט־חיוך. ושלא תטעו, לא היה בהבעה הזו שום דבר ידידותי.

בדיוק כפי שצפיתי, לא אזכה לראות הרבה את הדיילת היפה. ולמרות האכזבה שלי, הרגשתי גם שמחה. שמחה על שהיא הייתה מספיק חכמה כדי להתעלם מבחור כמו לוק, למרות הכסף שכנראה היה לו, ושִמחה על שהיו לה חברים שהיו מוכנים לעזור לה לעשות את זה.

יכולתי להרגיש את החיוך שנפרש על פניי בדיוק כשהדייל הביט אליי וקרץ.

החיוך שלי התרחב.

הוא נראה מופתע לשבריר של שנייה, ואז הסתובב ופנה לקדמת המטוס. הוא דיבר במהירות עם קתרין, ואני התבוננתי בה מוקסם בלי יכולת להסיט את עיניי. עיניה רפרפו בהפתעה ואז פגשו בעיניי.

כל מה שיכולתי לעשות היה להמשיך להביט בהן.

הרגעים חלפו והזמן האט את מהלכו, והמבט המופתע שלה יצר בינינו קשר וירטואלי בעודה מנסה לחדור אל תוך מוחי, ואני ניסיתי לחשוב על הכול כדי להיות על־אנושי ולאפשר לה.

לעזאזל עם העובדה שאני רק אנושי. יכולתי לשחק אותה סופרמן ברגע הזה ולפתוח את הראש שלי.

בדיוק כשהריכוז שלי התחיל להזכיר לי תחושה של עצירות, והיכולות שלי לאפשר למוח שלה להתערבב עם מוחי נתקלו במגבלות של משהו שנקרא מדע, הרמקול חרק וקטע את הקשר. כשהשתחררתי מהאחיזה שלה, העברתי את המבט החוקר שלי אל הדייל שעמד בקדמת המטוס, בדיוק לפני דלת תא הטייס. שפופרת טלפון מיושנת בצבע בז' צמודה לאוזנו.

"שלום, שמי קייסי," הוא הודיע במערכת הכריזה בקול שהיה עליז פי מאה מכפי שהיה לפני רגע, כשפנה לשכני לוק. "אני שמח להיות הראשון לברך אתכם בטיסה 2107 של רויאל אייר. אם פניכם מועדות לברמינגהם, אתם במקום הנכון. אם פניכם אינן מועדות לברמינגהם, צפוי לכם ערב ארוך מאוד." הוא גיחך אל הטלפון בזמן שקתרין עברה אל מרכז המעבר ופנתה אל שאר יושבי המטוס. היא הסיטה מעט את ראשה כדי להביט בו. שערה הארוך והגלי כיסה את פניה כווילון.

"בעזרתה של קתרין המקסימה, אנחנו רוצים להציג בפניכם כמה הנחיות בטיחות לגבי המטוס הזה," הוא המשיך. קתרין חייכה אלינו, מקפידה על ארשת מקצועית.

היה לי רגע של חרדה כשדמיינתי אותה מחייכת רק בשבילי, ממרכז המיטה שלי.

אלוהים אדירים, חשבתי וסטרתי לעצמי מנטלית בעודי מפשיט אותה במוחי. כדאי מאוד שתתאפס, קווין. אל תהיה סוטה.

ראשי החולם בהקיץ ציית עד מהרה, סגר לה את החולצה וכפתר את הכפתורים. עם זאת, המוח שלי היה מרדן ולא משנה עד כמה ניסיתי, לא הצלחתי לסגור את הכפתור האחרון.

קתרין המסכנה, לעד היא תצטרך להיות חשופה חלקית במוחי.

לעזאזל, אני אידיוט.

למען האמת, פנטזיות על נשים רנדומליות היו דחף אמיתי של המין הגברי, שהביולוגיה כפתה עליו. הקווין שבמכנסיים שלי היה תמיד מוכן לתת עבודה – תוכנית גאונית של הבורא כדי להבטיח את המשכיות הגזע, אבל האינטראקציה בין זכר לנקבה לא הייתה תמיד פשוטה כל כך.

"אמצעי הבטיחות החשוב ביותר על המטוס הזה הוא... הדיילות. תתנהגו אליהן יפה, ואז יהיה לכם סיכוי הרבה יותר טוב לצאת מהטיסה הזאת בחיים. בבקשה, שימו לב כעת ליפה שעומדת במרכז המטוס."

קתרין חייכה אלינו, וזיק של סומק כיסה את גון המוקה של לחייה למשמע האזכור של יופייה.

קתרין.

אלוהים אדירים. חשבתי עליה כאילו ממש הכרתי אותה. אל תיקשר לדיילת שאתה לא מתכנן לראות שוב לעולם.

"יש חמש יציאות חירום במטוס הזה – שתיים קדימה, שתיים מעל הכנפיים, ואחת בירכתי המטוס," קייסי המשיך בזמן שהדיילת – גלגלתי עיניים... ניסיון נחמד, קווין, אבל רק משום שאתה לא משתמש בשם שלה במחשבות שלך, לא אומר שיצאת מזה – השתמשה בשתי אצבעות בכל יד כדי לסמן בחינניות את היציאות. "אנא, קחו רגע כדי להביט סביבכם ולמצוא את היציאה הקרובה אליכם. במקרה שיהיה לכם צורך לגלות זאת, תאמינו לי, אתם תשמחו שמצאתם אותה, גם אם זאת היציאה האחורית."

זו הייתה רוטינת הסטנד־אפ שלהם, שאותה הם ביצעו באופן קבוע כדי לגוון קצת את השגרה.

גיחכתי לעצמי.

רוטינת טרום המשחק שלי הייתה לאגדה בין חברי הקבוצה שלי, נושא לרכילויות במגזינים וחותמת לדרך הלא שמרנית שבה חייתי את חיי.

נשמות תאומות, קתרין ואני.

נו, באמת, קווין, תפסיק. זאת לא תוכנית היכרויות.

"יש לנו אורות נוצצים ויפים על הרצפה, שינצנצו בכיוון של היציאות. אורות לבנים ליד השורות הרגילות, ואורות אדומים ליד שורות היציאות." קולו של קייסי שלף אותי מתוך ההזיות שלי.

קתרין צחקקה וגיחכה לעבר עמיתה והצביעה על האורות, ואז לקחה מסכת חמצן מאחד המושבים הריקים והציגה אותה לראווה כדי שכולם יראו.

ניסיתי לבלוע רוק וכמעט נחנקתי. אלוהים, הצחוק הזה. הוא היה מוזר באופן מושלם.

"במקרה שלחץ האוויר ירד במטוס, השק הקטן הזה שקאט מחזיקה יהיה תלוי מעל הראש שלכם. אתם תצטרכו להניח אותו על האף ועל הפה, כפי שהיא עושה עכשיו. השקית לא תתנפח, אבל יש שם חמצן, אני מבטיח." הוא חייך. "אם אתם יושבים ליד ילד קטן..." הוא העביר את מבטו אליי באופן מכוון והדגיש, "או ליד מישהו שמתנהג כמו ילד קטן, אנא – תעשו לנו טובה ושימו קודם את המסכה עליכם."

גיחכתי ותקעתי את מרפקי בעדינות בלוק. "אני אסדר את שלך ברגע שאסיים עם שלי, בסדר, אחי?"

הגבות שלו נצמדו זו לזו. "אני מכיר אותך מאיפשהו?"

השאלה הזאת לא הייתה לגמרי מופרכת. כקוורטרבק מקצועי בניו יורק מאבריקס, אנשים זיהו אותי כל הזמן. אם כי נראה לי שהבחור הזה הבין בפוטבול כמו שאני הבנתי בסריגה – לא הרבה.

"אני בספק."

קתרין גיחכה בשקט, וקצות פיה התעקלו למעלה בתיאום מושלם לאלה שלי, עד שכמעט הרגשתי בהם, ואז הרכינה את ראשה והניחה את המסכה בצד.

"אם אתם טסים עם שני ילדים או יותר, קחו לכם רגע כדי להחליט מי האהוב עליכם ביותר. תעזרו קודם לו, ואז תתקדמו לאחרים לפי הסדר," קייסי הוסיף בזמן שקאט החליפה את מסכת החמצן בעלון הבטיחות.

היא החזיקה בו מולה והחלה להשתמש בו כבמניפה, בעודה מצחקקת.

"בכיס המושב שלפניכם תוכלו למצוא עלון בטיחות עם הפרטים לגבי המטוס הזה. אני משתמש בזה בדרך כלל כמניפה כשאני חווה את הקיץ האישי שלי, בדיוק כמו שקאט מדגימה עכשיו עבורכם," הוא אמר בגיחוך עדין. "אנא, הוציאו אותו עכשיו ושחקו בו."

"אסור לעשן בתא הנוסעים או בשירותים. אם נראה עשן עולה מתא השירותים, ניאלץ להניח שאתם נשרפים ואז לכבות אתכם. אל תדאגו, זה שירות שאנחנו מעניקים בחינם ואנחנו מומחים בשמירת הקצף של מטף הכיבוי הרחק מאיתנו," הוא התבדח, וקתרין הנהנה לעברנו בעיניים רחבות ומשועשעות.

"בעוד רגע נכבה את האורות במטוס ויהיה חשוך מאוד. אם אתם פוחדים מהחושך, זה זמן מצוין לשלוח יד וללחוץ על הכפתור הצהוב. הכפתור הצהוב ידליק את מנורת הקריאה שלכם. בבקשה לא ללחוץ על הכפתור הכתום, אלא אם כן אתם חייבים בהחלט. הכפתור הכתום הוא הכפתור של כיסא המפלט."

הבטתי למעלה אל הכפתור הכתום, שהיה כמובן כפתור הקריאה לצוות הדיילים, וצחקוק קטן בקע מפי. כנראה טעיתי. הטיסה הזאת שונה. השניים האלה היו חידוש מרענן לעומת הטיסות המשעממות שבהן הייתי מורגל.

"אני יכול לומר בשמי, בשם קאט ושאר אנשי הצוות – אנחנו שמחים מאוד לארח אתכם על סיפון המטוס. תודה שבחרתם ברויאל אייר ונתתם לנו את האמון שלכם... ואת כספכם." הוא חייך. "אם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי שהטיסה שלכם תהיה נוחה יותר, אל תהססו לבקש מאיתנו," הוא סיים, חייך ואז קרץ אלינו כשהוסיף הערה אחת קטנה, "אבל קודם תבקשו מקאט."

כל אחד מנוסעי המטוס חייך ואז, באופן מפתיע, מחא כפיים לצמד הדינמי.

שיט. אפילו אני צחקתי ומחאתי כף. זה היה נדיר להצליח לספק מטוס שלם של ניו יורקרים, ויותר מזה, לגרום להם ממש להקשיב להוראות הבטיחות.

עקבתי אחרי קאט וקייסי שעסקו בהכנות האחרונות לפני שחגרו את עצמם במושבים המיוחדים שלהם בקדמת המטוס, ואחר כך לקחתי את הטלפון שלי כדי לשלוח לאחי הודעה אחרונה.

הייתה שם הודעה שחיכתה לי ממנו מהחלפת ההודעות האחרונה שלנו. איכשהו, פספסתי אותה. האשמתי את האידיוט שיושב לידי, אבל המוח שלי לחש לי משהו אחר, דעתך הייתה מוסחת בגלל הדיילת היפה.

דנוור: זה משום שבמציאות אפשר לראות את החיוך המקסים

שלי. זה עוזר קצת.

אני: אז טוב שאני עומד לראות אותך בקרוב. אתה יכול להזכיר

לי למה אני אוהב אותך. עומדים להמריא. ניפגש בעוד שעתיים

וחצי בערך.

"ערב טוב, כאן הקברניט. תודה רבה שבחרתם לטוס עם רויאל אייר. אנחנו גאים להעסיק כמה מהדיילים והדיילות הטובים והמקצועיים ביותר בתעשייה אבל כפי שאתם רואים, אף אחד מהם לא על הטיסה הזאת..."

קאט גיחכה וקייסי גלגל עיניים, אבל לא הצליח למחוק את החיוך המרומז שעל שפתיו.

"אנחנו נתקדם לכיוון מסלול ההמראה במשך שתי דקות נוספות," הוסיף הטייס, "ואז נמריא לכיוון ברמינגהם. אנא שבו במקומותיכם, תירגעו ותיהנו מהטיסה."

אחרי מבט אחד אחרון בקתרין, החלטתי לעשות בדיוק מה שהקברניט ביקש. עצמתי את עיניי וישבתי בנוחות בכיסא, נעלתי את העולם בחוץ ואפשרתי לעצמי להתרגש לקראת ההגעה הביתה – גם אם זה רק לזמן קצר.