משמרת ערב

1

אלה

אפריל 2015

אלה בולעת זָנַאקס אחד כשהיא מחכה שהסדרן ייקח ממנה את המפתחות. נהיגה בתוך מנהטן תמיד מלחיצה אותה. שילוב מטורף בין נהגי מוניות שנוהגים בזעם, ניידות משטרה דוהרות עם סירנות מייללות והולכי רגל שממש מתחננים שידרסו אותם כשהם מתפרצים בתעוזה לכביש.

מה לעזאזל היא עושה כאן?

בפעם הקודמת היא הבטיחה לעצמה שזאת תהיה הפעם האחרונה.

בחור צעיר במדי סדרן עומד עכשיו ליד החלון שלה. היא גוללת את החלון מטה בזמזום.

"צ'ק־אין?" הוא שואל. הוא בן עשרים ומשהו וסוקר אותה במבטו.

"לא, רק נפגשת עם ידיד."

הוא מהנהן כאילו הוא מתענג על הלשון הנקייה. כן בטח, בבגדים האלה, ידיד.

אלה גולשת מהמכונית ותוחבת חמישה דולר לכף ידו של הבחור. היא תופסת אותו מעיף בשטר מבט מסויג.

שיעשה לה טובה. היא בסך הכול פסיכולוגית שמרוויחה שלושים אלף דולר בשנה, לא איש עסקים עם חשבון הוצאות.

היא נכנסת ללובי השיש של מלון קַרלַייל וניגשת מייד לבר. בניגוד להמלצה הרפואית – היא לקחה קורס בפרמקולוגיה בווֶלְסְלִי – היא מכניסה לפיה עוד גלולה כחולה קטנה.

היא מרגישה שעיניים ננעצות בה כשהיא נכנסת לחדר שכולו מצופה עץ מהגוני. עיצוב שמנסה לשדר סגנון של כסף ישן וצלילים קולניים של פרנץ ליסְט מפסנתרן כסוף שיער שמנסה לא להיראות מתוסכל ממצבה הנוכחי של הקריירה המוזיקלית שלו.

לא שהמצב של אלה טוב יותר. היא בקושי מצליחה לשלם את החצי שלה בשכר הדירה, ונסעה עד לעיר כדי לא להיתקל באחד החברים של הארוס שלה. או בלקוח מהקליניקה הקטנה שלה. היא חושבת על ליילה בת השש־עשרה מהסשן הבוקר. היא שוב חותכת את עצמה. ליילה לא צריכה להסביר למה. אלה מבינה.

אלה סוקרת את הבר ומבטה משתהה על גבר בחליפה יקרה שמחזיק כוס ויסקי. הם תמיד שותים ויסקי. ואוהבים לדבר על זה. חבית מיוחדת, מחוז מסוים, בלה בלה בלה. חוץ מבלבולי השכל על ויסקי, לרובם גם יש רצועת עור חיוור על הקמיצה השמאלית. אלה לא טורחת להסיר את טבעת האירוסין שלה. לגברי הוויסקי לא אכפת.

הגבר מחייך אליה.

היא תסתפק בו.

אלה תמיד מופתעת לראות כמה זה קל. עם השמלה השחורה הזאת היא לא צריכה טינדר.

היא ניגשת לפגוש את הידיד החדש שלה.

אחרי כמה שעות הטלפון שלה מצלצל. היא נמצאת בחדר מלון, האור היחיד מגיע מתחת לדלת. במפגשים האלה היא תמיד מכוונת את השעון לחמש בבוקר. כדי להימנע משיחות מביכות של הבוקר שאחרי.

אבל זה לא צליל השעון המעורר. זאת שיחה נכנסת. היא מחלצת את עצמה מתחת לזרועו השעירה של ריק. היא תוהה אם זה השם האמיתי שלו, כי הוא באמת נראה כמו מישהו בשם ריק. הוא בטח חשב שהיא נראית כמו מישהי בשם קנדי. ממתק שמזיק לבריאות. בדיוק כמו החברה שלה מהימים ההם, שאת שמה אלה לקחה בהשאלה. היא תמיד השתמשה בשמות שלהן. קנדי, מנדי, קייטי. לא היה לה מושג למה.

"הלו," היא לוחשת לתוך הטלפון. היא מדדה בשקט לחדר האמבטיה, אוספת את השמלה השחורה מהרצפה. השיש קריר תחת כפות רגליה.

"אלה, אני מצטער שאני מתקשר אלייך כל כך מאוחר. זה דֶייל."

"מר סְטֶדמָן?" אחרי כל כך הרבה שנים היא עדיין לא מסוגלת לקרוא לו בשמו הפרטי. אנשים נשארים לנצח ילדים מול המורים שלהם. עברה שנה מאז שדיברה לאחרונה עם המורה שלה לשעבר, כיום מנהל התיכון הישן שלה, כשהוא ביקש ממנה להיפגש עם התלמידים בעקבות אירוע ירי בבית ספר בעיירה הסמוכה. "הכול בסדר?" תוף הולם בחזהּ. למה הוא מתקשר בשעה כזו? האם זה ייתכן? ייתכן שהם מצאו אותו סוף־סוף? לא, חדשות טובות בדרך כלל לא מגיעות בשיחת טלפון לפנות בוקר.

"קרה משהו נורא. אני יודע שזאת בקשה גדולה. אבל את יכולה לבוא לרוברט ווּד ג'ונסון?"

לבוא לבית החולים? עכשיו?

לפני שהיא מספיקה לשאול, מר סטדמן אומר, "היה... אחת התלמידות שלי צריכה עזרה."

היא רוצה למחות. רוצה למצוא תירוץ. אבל היא לא מסוגלת. לא אחרי כל מה שמר סטדמן עשה למענה.

"ברור, בטח," היא אומרת. "אני מבקרת חברה בעיר. אני יכולה להגיע לשם תוך שעה."

"לא הייתי גורר אותך לכאן אם הייתי חושב שמישהו אחר יכול..." קולו דועך.

הראש של אלה מסתחרר. היא מותשת. עדיין שיכורה קצת. מבולבלת. היא מתאפסת. "אתה יכול להגיד לי במה מדובר?"

הקול של מר סטדמן נתקע. "ארבע נערות הותקפו בגלידרייה בלינדן. רק אחת שרדה. היא צריכה מישהי שמבינה, מישהי שיכולה..."

"אני בדרך," אומרת אלה ומנתקת את השיחה. היא יודעת שיש לה כישורים ייחודיים שיכולים לעזור לנערה הזאת.

היא יודעת איך זה להיות הניצולה היחידה.