משפחת בנדטי 1: סלבטורה

פרק 1 לוסיה

חמש שנים לאחר מכן

קלבריה, איטליה

הפעם האחרונה שצעדתי אל המזבח בכנסייה הזאת היה בטקס הקבלה לכנסייה. הייתי ילדה. הייתי לבושה בשמלה לבנה ויפה, אימי ליפפה שרשרת חרוזי עץ בין אצבעותיי והצמידה את ידיי זו לזו בתנוחת תפילה.

אבל לא התפללתי. במקום זה, חשבתי איך אני נראית בשמלה שלבשתי. חשבתי על כך שהיא הייתה השמלה היפה ביותר מכל השמלות של הילדות האחרות. חשבתי על כך שאני הייתי הילדה היפה ביותר מבין כל הילדות.

היום הייתי לבושה בשחורים ולא אכפת היה לי מי היפה ביותר. היום צעדתי בעקבות ארונו של אבי אל עבר המזבח.

תחרה שחורה הסתירה את פניי, וכך יכולתי להתבונן בקהל בלי שמישהו מהקהל יראה אותי. הדרגשים האחוריים היו ריקים, אך עשר מהשורות הראשונות היו תפוסות. מימין, הצד של משפחתי, ישבו חמישה עשר אבלים. מצד שמאל למעבר ישבו כשלושים אבלים. האם חיילים נחשבו למספר האבלים? משום שאלה היו האנשים שבני משפחת בנדטי הביאו איתם.

התעלמתי מהם והבטתי בכל אחד מחמישה עשר הפרצופים של בני משפחתי שהעזו להופיע. לאבי לא היו חברים רבים. למעשה, שלושה מאבלים היו שני אחיו ואחותו – הדודים שלי. שנים עשר האבלים הנותרים היו בני משפחותיהם. רק הנשים ישבו על הדרגשים. בני דודיי הגברים היו אלה שנשאו את ארונו של אבי.

כשהתהלוכה התקרבה אל השורה הקדמית, הכנתי את עצמי לרגע שבו אראה את פניו של האיש שחמש שנים קודם לכן ישב מולי בחדר קר וסטרילי וחתם על חוזה שהצהיר על בעלותו עליי. הייתה זו שבועה, כמו שבועת נישואים, אולי, אבל המילים 'להוקיר' ו'לאהוב' נעדרו מהדפים, הוחלפו על ידי המילים 'לקחת' ו'לשמור'.

לא, לנו היה סוג שונה של חוזה. חיי ניתנו בידיו תמורת חייהם של בני משפחתי. אני הוצעתי כקורבן, תשלום עבור החוב. נמסרתי לידי בני משפחת בנדטי כרכושם הבלעדי רק כדי להזהיר את כל מי מבני משפחת דה־מרקו שעדיין טיפח איזה שהן מחשבות על נקמה, שעתה חייה של הנסיכה לבית דה־מרקו מצויים בידיהם.

אני שונאת את משפחת בנדטי. אני שונאת כל אחד ואחד מהם.

התהלוכה עצרה. אחותי, איזבלה, עמדה מאחוריי, קרוב כל־כך שיכולתי לחוש בנוכחותה. לפחות היא לא בכתה. לפחות היא ידעה שלא להפגין חולשה. למעשה, שום קול לא בקע מפיה.

הופתעתי לראות אותה היום. היום ראיתי את אחייניתי, אפי, בפעם הראשונה. ליבי התכווץ בכאב והזכיר לי שזה היה עוד דבר אחד שנלקח ממני. ששת נושאי הארון הניחו אותו על שולחן שהוכן מראש. זו עמדה להיות הלוויה בארון סגור. לא נוכל לראות את פניו של המנוח, שפוצץ לעצמו מחצית מראשו כשירה לעצמו בפה.

בני דודיי הסתובבו לעברי. לוק, בנו המאומץ של דודי, הביט בחלל הכנסייה, בנקודה מסוימת מעל לראשי, ואז התמקד באחותי. עיניו, שבילדותנו צבען היה כחול רך וחיוור, היו עתה בצבע הפלדה. הבטתי בו וייחלתי לכך שהייתי יכולה להסתובב, להתבונן באחותי ולראות מה עיניה אומרות. ואז מבטו הוסב אליי. הוא נראה אחרת לגמרי מהילד שאיתו גדלתי. תיארתי לעצמי שהוא אכן השתנה מאוד בחמש השנים האחרונות. כמו כולנו. פגשתי את מבטו מבעד לתחרה שעטפה את פניי. האם יכול היה לראות את הזעם שגעש בתוכי? הוא העניק לי הנהון מהיר. הכרה. תהיתי אם מישהו ראה את זה. הוא יכול היה להירצח בגלל זה. בני בנדטי לא לקחו אסירים. ובכן, מלבדי. אבל אני אישה. מה כבר יכלה אישה לעשות?

הם עוד יראו.

גבר חדר למרחב האישי שלי וכחכח בגרונו. ידעתי מי זה. הזדקפתי, הקשחתי את גבי, אילצתי את ליבי להרגיע את פעימותיו המטורפת והסבתי את פניי אל פניו.

סלבטורה בנדטי.

בלעתי את רוקי בכבדות כשמבטי נע מעלה מעניבת המשי השחורה שענב. זכרתי אותו. זכרתי אותו בבהירות למרות שנפגשנו פעם אחת בלבד. עכשיו החליפה נראתה הדוקה יותר על שריריו, החזה שלו נראה רחב יותר, זרועותיו עבות יותר. אילצתי את מבטי לעלות גבוה יותר, נעצרתי בצווארו וניסיתי להאט את קצב נשימותיי.

אסור היה לי להראות חולשה. אסור היה לי להראות פחד, אבל כשנזכרתי ביום ההוא שבו אולצתי לשכב על מיטת הבדיקה, עדיין רעדתי מעוצמת הקור שחשתי ממגע המיטה בירכיי העירומות. הוא לא דיבר באותו היום. אף לא מילה אחת. הוא התבונן בי, ראה את הקושי שאיתו התמודדתי, ראה אותי נושכת את הלשון כשהם השפילו אותי.

זכרתי גם משהו נוסף וזה העניק לי את האומץ לשאת את עיניי אל עיניו. הוא הסיט את עיניו ראשון. האם זה משום שלא היה מסוגל להביט בי? להיות עד להשפלה שלי? או שלא היה מסוגל להתמודד עם העובדה שראיתי אותו כפי שהוא היה באמת?

המשפחות שלנו החליטו. לא הייתה לי באמת ברירה. תהיתי לרגע איזו ברירה ניתנה בידיו, אבל לא רציתי לעסוק בזה. זה לא משנה. יום אחד סלבטורה בנדטי ישלוט במשפחת בנדטי כולה. הוא יהיה הבוס. הוא יהיה מה שנשבעתי להרוס לפני חמש שנים.

מיהרתי למחוק את הרגש מהבעת פניי כשהפניתי את מבטי לעיניו. למדתי להסתיר את רגשותיי היטב בשנים האחרונות. לרגע, ליבי עצר. נראה שהכול סביבנו דמם, כאילו היקום כולו המתין. משהו רפרף בבטני כשעיניו הכחולות פגשו בעיניי. לא ראיתי בהן פלדה, אלא רכות.

נזכרתי שזה בדיוק מה שחשבתי גם לפני חמש שנים. איך, לרגע קצר באותו יום נוראי, חשבתי שיש תקווה, שהוא יעצור את מה שנעשה לי, אבל טעיתי. הרוך שקרן ממנו היה רק הטעיה מכוונת שנועדה להסתיר את המפלצת קרת הרוח שהוא היה, מפלצת שכל עניינה היה רק לקחת ולקחת. יהיה עליי לזכור זאת. לא יכולתי להרשות לעצמי לתת לו להוליך אותי שולל.

סלבטורה מצמץ וזז הצידה, מחווה לעברי בידו שאכנס ואתיישב על הדרגש. אביו ואחיו עמדו והתבוננו בי. הבעת פניו של אביו זעקה ניצחון. הוא שלח אליי חיוך אכזרי והחווה בידו על המקום לצידו. רגליי נשאו אותי איכשהו, למרות שרעדתי כולי.

אני אהפוך את הפחד שלי לשנאה. השנאה הזאת תבער באש יוקדת. אזדקק לה כדי לשרוד את מה שציפה לי. הייתי בת שש עשרה כשאולצתי לחתום על החוזה. ידעתי היטב שהזוועה האמיתית שהשתמעה מהחוזה הזה רק עמדה להתחיל. תפסתי את מקומי לצד אביו. סלבטורה שב והתיישב במקומו, לימיני. הייתה לי הרגשה שהוא נמנע מלגעת בי כפי שאני נמנעתי מלגעת בו או באביו. לא הסתובבתי כדי להביט באחותי בזמן שהיא הובלה לשורה של דרגשים בצידו השני של המעבר. לא הקדשתי תשומת לב לחיילי משפחת בנדטי שעמדו סביב קירות האולם וגם לצבא שבני משפחת בנדטי הציבו בחוץ. מיקדתי את מבטי באב סמסון. הוא כבר היה זקן כשחגגתי את טקס הקבלה שלי לקהילת המאמינים. עכשיו הוא נראה עתיק.

הוא בירך את אבי. למרות העובדה שהוא התאבד, הוא התפלל למען נשמתו. אחרי כל הזמן הזה, לא חשבתי שעדיין אכפת לי, אבל טוב הלב שלו העניק לי מעט נחמה.

איש לא בכה. כמה מוזר זה שאיש אינו בוכה בהלוויה. העובדה הזאת העסיקה אותי והרגשתי שזה לא נכון.

הטקס הסתיים כשעה לאחר מכן. בני דודיי הקיפו שוב את הארון והרימו אותו. ברגע שהוא חלף על פנינו, סלבטורה קם ויצא משורת המושבים. הוא חיכה לי כדי שאלך לפניו וכך עשיתי. גופי התקשח כשחשתי במגעה הקל של ידו בתחתית גבי. הוא בטח חש בנוקשות של גופי משום שהוא הסיר את ידו. יצאנו מהחשיכה ששררה בכנסייה אל הכיכר. השמש האיטלקית הבהירה סנוורה אותנו לרגע. אבי ייקבר בקלבריה. הייתה זו משאלת ליבו לשוב למקום הולדתו. משפחות בנדטי ודה־מרקו היו מוכרות היטב כאן והפעם הייתי אסירת תודה על החיילים שהרחיקו את נציגי העיתונות, אם כי המצלמות תקתקו ללא הפסק, מנציחות הכול ממרחק.

עמדתי בצד והסתכלתי בהם מכניסים את הארון לרכב הממתין. הגברים לבית בנדטי סבבו אותי, וסלבטורה עמד קרוב מדי אליי וגרם לי לאי נוחות. קול המולה משך את תשומת ליבי. ראיתי את אפי בת הארבע נמלטת מאחיזתה של האומנת, רצה לעבר אימה וכורכת את זרועותיה סביב רגליה של איזבלה. למעשה, כולנו הסתובבנו. ניצלתי את הרגע כדי להתרחק מהגברים לבית בנדטי וללכת לעבר בני המשפחה שלי.

"לוסיה."

איזבלה קידמה את פניי, עיניה אדומות, לחייה יבשות. היא נראתה אחרת מהפעם האחרונה שבה ראיתי אותה. היא נראתה נוקשה יותר. מבוגרת יותר מעשרים ושתיים שנותיה.

היא לקחה לעצמה רגע כדי להסתכל עליי, לבחון איך חמש שנים חוללו בי שינוי מהנערה בת השש עשרה שהיא הכירה לבין האישה שניצבה לפניה עכשיו. ואז היא הפתיעה אותי כשמשכה אותי אליה לחיבוק חזק. "התגעגעתי אלייך כל־כך."

השמעתי קול, ולרגע הנחתי לעצמי להתמסר לחיבוק שלה. היינו קרובות פעם, אבל אז היא עזבה. היא הפנתה לי את גבה והתרחקה. ידעתי למה. אפילו הבנתי. אבל זה לא הפחית מעוצמת הכאב, והכעס הגורף שלי עטף גם אותה והכליל אותה בעולם השנאה היוקדת שיצרתי לעצמי.

המחשבה שזו הייתה צריכה להיות היא בערה בתוכי, למרות שלא רציתי לחשוב ככה. שום דבר ממה שקרה, לא קרה באשמתה. למעשה, היא הייתה היחידה שלא דבקה בה כל אשמה.

"מאמה," שמעתי את קולה של אפי.

איזבלה שחררה אותי מהחיבוק שלה ולחצה את זרועי, כאילו כדי להזרים בי כוח. האם ראתה את החולשה שלי באותו הרגע? האם כולם היו מסוגלים להבחין בפחד שלי?

"מאמה," חזרה אפי בחוסר סבלנות המאפיין ילדים ומשכה בחצאיתה של איזבלה. איזבלה הרימה אותה.

"למה חזרת?" שאלתי. קולי נשמע זר באוזניי. קר. "מדוע עכשיו?" זה היה זה או להתמוטט, ולא יכולתי לאפשר לזה לקרות.

היא נראתה המומה. ילדתה הקטנה הביטה בי ואילו אני השתדלתי שלא להסתכל עליה, אבל זה היה בלתי אפשרי. עיניה הכחולות־אפורות היפות התבוננו בי, חדרו לתוכי. תהיתי אם קיבלה את צבען מאביה, אבל איזבלה התמידה בסירובה לגלות את זהותו.

"זו אפי," אמרה איזבלה, בוחרת להתעלם מהשאלה שלי, "אפי, זו הדודה שלך, לוסיה."

אפי סקרה אותי למשך רגע ארוך ואז העניקה לי חיוך מהיר. גומת חן קטנה הופיעה בלחיה הימנית.

"היי, אפי," אמרתי ונגעתי בשערה המתולתל, בצבע הקרמל.

"היי."

"למה חזרת?" שאלתי שוב. חשתי זעם כה רב ורציתי להעלות את כולם באש הזעם היוקדת שחשתי. כל אחד ואחד מהאנשים שנטשו אותי. שוויתרו עליי כל־כך בקלות.

"משום שלא הייתי צריכה לעזוב לעולם. סלחי לי." היא הסתכלה על המכונית שנשאה את ארונו של אבי. "החיים קצרים מדי."

ידעתי שלא הייתה לה ברירה. כשאבי גילה שהיא בהיריון הוא יצא מדעתו. בתו הבכורה של הבוס למשפחת דה־מרקו הייתה בהיריון מחוץ לנישואים. ליברלית ככל שמשפחתי הייתה, היו כמה דברים שלא השתנו. אני עדיין תוהה אם אבי התחרט על ההחלטות שקיבל בחייו. הן עלו לו בשתי בנותיו. עם זאת, נראה היה שהיה קל לוותר עלינו ולמסור אותנו. אילו היה לו בן, ייתכן שפני הדברים היו שונים.

"אבוא לבקר אותך בשבוע הבא."

"מדוע? מדוע את טורחת עכשיו?"

היא הרימה את סנטרה, מחווה עיקשת שליוותה אותה מאז היינו ילדות. רעש צינור המפלט של מכונית גרם לכולנו לקפוץ. החיילים שהקיפו את הכיכר דרכו את נשקיהם עד שכולנו הבנו שלא היה פה שום איום. לפני שהסתובבתי בחזרה אליה, הבחנתי בסלבטורה, שנשען על מכוניתו ודחף את אקדחו המבהיק לתוך נרתיקו שהיה חבוי מתחת לז'קט שלו.

אלה היו גברים אלימים. גברים שהרג ורצח היו עבורם עובדת חיים. חלק מהעסקים. למרות שגדלתי בעולמם, העובדה הזאת עדיין גרמה לי לרעוד.

סלבטורה הסיט את מבטו אליי. ממרחק, לא יכולתי לראות את עיניו, אבל הוא התבונן בי בעודו עומד לצד המכונית שלו, ממתין כדי להסיע אותנו לבית הקברות. "אני חייבת ללכת."

"לוסיה," אמרה אחותי והפעם לקחה את ידי. ידה הייתה חמימה, רכה. חשתי רצון לבכות על כל מה שהפסדנו.

"מה?" התפרצתי עליה. לא יכולתי לבכות. לא רציתי לבכות. לא פה.

"תהיי חזקה. את לא לבד."

"באמת?" שחררתי את ידי מאחיזתה. "זו תהיה פעם ראשונה."

זעם יקד בעיניה. תהיתי אם רצתה לסטור לי. האם הייתה עושה את זה? האם סלבטורה היה מניח לזה לקרות? לרגע חשבתי עליו בא להציל אותי, מעניש את אחותי משום שהניחה עליי יד. אבל אז נזכרתי במי שהייתי, במי שהוא היה ובמה שהייתי עבורו.

"אני חייבת ללכת." פסעתי לאחור. דמעות נקוו בעיניה של איזבלה ועצב תפס את מקומו של הזעם הרגעי. פניתי ממנה.

אל תפגיני חולשה. אפילו לא קמצוץ.

הפניתי את פניי אל סלבטורה, האיש שאליו השתייכתי. ברור שהחוזה שעליו חתמנו לא ייחשב בעל תוקף באף בית משפט, אבל לא החוזה היה הדבר שהכתיב את חיי. ידעתי מה יקרה אם לא אעשה את שנאמר לי לעשות. ידעתי מי ישלם על כך.

העפתי מבט נוסף באיזבלה ובבתה. בדודיי, בדודותיי ובבני הדודים שלי.

לא, הם לא יזדקקו לבית המשפט כדי להבטיח את שיתוף הפעולה שלי. החוזה היה פשוט אמצעי נוסף להשפלה, בדיוק כמו הבדיקה שנאלצתי לעבור.

לא. תחסמי את הזיכרון הזה. אני לא מוכנה שזה יקרה.

סלבטורה, שהתנשא לגובה של מטר ותשעים וארבעה סנטימטרים והיה גבוה ממני בשלושים סנטימטרים, הזדקף למלוא גובהו ופתח את דלת המכונית. אפילו מעברה השני של הכיכר יכולתי לראות שהוא ממתין בסבלנות וחשבתי לעצמי שהוא כנראה מנסה לנהוג בנימוס מתורבת. עבור העיתונאים שהתאספו? ודאי שלא בשבילי. תהיתי לרגע אם הוא רצה בזה. אם הוא רצה להביא אותי למצב הזה, בידיעה ששום דבר מזה לא התרחש בהסכמתי. מצד שני, להיות בעליו של אדם אחר? זה בטח מעניק לאדם טריפ אולטימטיבי של כוח ושל שליטה.

הבטתי לעבר איזבלה פעם אחת נוספת. לא הצלחתי להתאפק. בחמש השנים האחרונות הייתי כלואה בבית הספר. גרתי בסן מארי וקיבלתי שיעורים פרטיים כדי לסיים את לימודיי בתיכון עם תעודת בגרות ואז התחלתי ללמוד בקולג' קטן שם ונהניתי מחופש, עד גבול מסוים. עכשיו הגיע זמני להיכנס למאורת הזאב. השלמתי את חוק לימודיי והגיע זמני לתפוס את מקומי כקניינו של סלבטורה בנדטי. לרגע ניסיתי לדמיין שזה לא אמיתי. שהכול היה חלום. סיוט. שאוכל להביט באחותי הגדולה ולדעת שהיא תסדר את הכול, כפי שעשתה תמיד. רק רגע אחד, ואז אוכל לעשות את זה. אוכל לצעוד לעבר האויב שלי ולהיכנס אל ביתו בידיעה שלעולם ארגיש שאינני שייכת. שלעולם ארגיש שנואה. נוכחותי בחייו תהיה כגביע חי המנציח את ניצחונם של בני משפחתו על אבי ועל משפחתי.

למה סלבטורה יצפה ממני?

חישלתי את עצמי ונעמדתי מולו, נחושה להחזיק את מבטו בזמן שחציתי את הכיכר. עיניים בערו חורים בגבי והקהל החריש בעודו מתבונן בי צועדת לעברו. הוא לא חייך כשהתקרבתי. דבר לא השתנה. פניו היו מאובנות. נעצרתי במרחק קטן ממנו ומבטינו הצטלבו.

"לוסיה."

סלבטורה הגה את שמי בקול נמוך ואפל שהעביר רעד בגופי. לא ידעתי מה לומר, למרות שחשבתי על הרגע הזה ללא הפסקה במשך חודשים. שנים. כעת, עמדתי מולו כחפץ אילם.

אביו, פרנקו בנדטי, ראש המשפחה והאיש שכלפיו חשתי בוז עמוק, התקרב אלינו. הוא אפילו לא ניסה להסתיר את הנאתו מהמצב. כחכחתי בגרוני, מוצאת סוף־סוף את קולי. "מדוע אתה פה? אין לך זכות." שאלתי אותו את אותה השאלה ששאלתי את אחותי.

"באתי לחלוק לך את תנחומיי." פרנקו רכן לעברי כאילו היינו חברים ותיקים החולקים סוד ששייך רק לשנינו, אך בפועל לחש באוזני: "האמת, לא הייתי מחמיץ את זה בעד שום הון שבעולם."

לא הפעלתי כל סוג של מחשבה. לא חשתי דבר מלבד זעם יוקד. קפצתי את ידיי לאגרופים וירקתי על אחת מנעליו. הוא זז בשנייה האחרונה והחטאתי. כשנשאתי את מבטי, פניו של סלבטורה העידו על ההלם שחש ופניו של פרנקו האדימו במהירות. למרות ששמחתי שעמדתי על שלי, ליבי הלם בחוזקה בחזי. לא הייתי משוכנעת שהוא לא יכה אותי. לעזאזל, בין זה לבין ההערה שלי לאיזבלה, נראה שהתגריתי בגורלי. סלבטורה תפס בזרועי. "תתנצלי."

"לא." עיניי היו נעולות על מבטו השחור של אביו. דומיניק, אחיו של סלבטורה, שעמד במרחק קצר מאיתנו והתבונן בנעשה, התקרב אלינו. הוא חייך כשהניח את זרועו על כתפיו של אביו. סלבטורה התקשח לצידי.

"אנחנו מושכים אלינו תשומת לב, אבא. בוא נלך."

פגשתי במבטו של דומיניק ויכולתי להישבע שהוא נהנה מכל המחזה.

"תתנצלי." אחיזתו של סלבטורה בזרועי התהדקה.

הטיתי את ראשי הצידה. "אני מצטערת שהחטאתי," אמרתי, חיוך מתפשט על פניי.

דומיניק הרים את גבותיו וסלבטורה מלמל קללה חרישית.

"בואו נלך," אמר דומיניק בדיוק כשחשבתי שאביו עומד להתפוצץ.

"פנימה." סלבטורה תפס במותניי בידו השנייה ודחף אותי לתוך המכונית.

"תוריד את הידיים שלך ממני," אמרתי וניסיתי להשתחרר מאחיזתו בכוח.

הוא נכנס למכונית בעקבותיי וסגר את הדלת. הנהג התניע. סלבטורה הניח את ידו הכבדה על ברכי ועיניו קדחו חור בגופי. "זה היה מעשה מטופש מאוד." אצבעותיו ננעצו בבשרי.

לא היה לי מה לומר. למעשה, כל שיכולתי לעשות היה לרעוד בטירוף. עטפתי את גופי בידיי.

"תנמיך את עוצמת המזגן," הוא אמר לנהג, מבטו עדיין נעוץ בעיניי. הלוואי שהקור היה הסיבה לרעד שלי.

"כן, אדוני," אמר הנהג.

כשהייתי קרובה אליו ככה, כשראיתי אותו שוב – הכול היה עוצמתי מדי, החזיר אותי לעבר, העניק לי מבט לעתיד שלא רציתי. "אתה מכאיב לי."

סלבטורה מצמץ כאילו חשב על כל אחת ואחת מהמילים שאמרתי והעביר את מבטו אל ידו שתפסה בברכי. עצרתי את נשימתי וחשתי חלשה, יודעת שאני נתונה לחלוטין לחסדיו. הידיעה הזאת הייתה רק תחילתו של הגיהינום שלי.