משפחת בנדטי 2: דומיניק

פרק 1 דומיניק

לפחד יש ריח ייחודי לו. חריף, חומצי, ובה בעת גם מתוק. מפתה אפילו.

או אולי רק מתוק ומפתה למישהו דפוק וחולני כמוני. כך או אחרת, הבחורה שהתכרבלה בפינה הפיצה אותו בכמויות.

משכתי את מסכת הגולגולת למטה כדי לכסות את פניי. החדר היה חשוך, אבל יכולתי להרגיש שהיא ערה. גם כשעצרה את נשימתה ולא הזיזה שום שריר, ידעתי. זה היה הריח. הפחד ההוא. זה הסגיר אותן בכל פעם.

אני אהבתי את זה. זה היה מעין גל של אדרנלין, הציפייה למה שעומד להגיע.

אהבתי לשחק איתן.

סגרתי את הדלת מאחוריי וחסמתי את מעט האור שקודם אפשרתי לו לחדור אל חלל חדר השינה הקטן, החשוך והדוחה. היא הובאה לכאן אתמול, לבקתה המבודדת ביער.

איזו קלישאה מזוינת. בקתה ביער.

אבל זה מה שהיא הייתה. זה המקום שבו ביצעתי את העבודה הכי טובה שלי. החדר הכיל מיטה זוגית מצוידת ברצועות לקשירה, שולחן קטן ושידת מגירות נעולה שבה אכסנתי את הציוד שנזקקתי לו. הדלת של חדר השירותים הצמוד הוסרה לפני שהגעתי. רק הדברים ההכרחיים היו שם: אסלה, כיור, מקלחת ואמבט. האמבט היה מותרות. או שנעשה מותרות בנקודה מסוימת במהלך תקופת האימונים.

החלונות בחדר השינה ובחדר השירותים נחסמו כבר מזמן בלוחות עץ, ורק רצועות אור דקיקות הצליחו להסתנן מבעד לחריצים שביניהם. שני החדרים היו תמיד קרים. לא קפואים – לא הייתי חסר לב. טוב... היה לי לב כמו לכל מפלצת. ובכל זאת, שמרתי על טמפרטורה של חמש־עשרה מעלות. קר מספיק כדי שלא ייגרם שום נזק, אבל לא מספיק כדי שיהיה נוח.

ניגשתי לגוף המקופל שעל הרצפה. היא הסריחה. תהיתי כמה זמן הם החזיקו אותה ואם הם רחצו אותה במשך הזמן הזה.

תהיתי מה עוד הם עשו לה, בהתחשב בכך שהם קיבלו הוראה לא לזיין את הבחורה המסוימת הזאת. המעסיקים השונים שלי בדרך כלל לא נתנו הוראות כאלה. לא היה להם אכפת בכלל מי זיין את הבחורות האלה לפני המכירה הפומבית, הרי בשביל זה הן היו כאן, אבל הפעם ליאו, איש הקשר שתיווך ביני לבין הקונה, טרח לוודא שאני מבין היטב את המגבלה המסוימת הזאת.

דחפתי הצידה את המחשבה על אונס. זה לא היה הקטע שלי. עשיתי להן הרבה דברים אחרים, אבל לא אנסתי אותן. איזה חלק קטן במוח הדפוק שלי עצר אותי מלעשות את זה, כאילו זה איכשהו העניק לי שמץ של כבוד.

כבוד?

פאק.

לא היו לי שום אשליות בעניין של הכבוד. כבוד הוא דבר שמעולם לא היה לי. לא אז, לא כשהייתי דומיניק בנדטי, בנו של מלך המאפיה. קרוב כל־כך, לעזאזל, הייתי קרוב כל־כך לכך שיהיה לי הכול וברור שאין לי את זה עכשיו.

לא עכשיו, כשאני יודע מי אני. מי אני באמת.

עוד מחשבות שצריכות להיבלע בפנים, עמוק כל־כך בפנים כדי שלא יחנקו אותי יותר. במקום זאת, הן ישבו כמו לבנות בטון מזוינות בבטן שלי.

הלכתי בהחלטיות לכיוון הבחורה, מגפיי כבדים ומרעישים על רצפת העץ הישנה והרעועה.

"בוקר אור. קומי."

היא התיישבה, משכה את ברכיה אל חזה החשוף, עטפה אותן בידיה הכבולות ותחבה את פניה עמוק ביניהן. שמתי לב לכך שהיא עדיין לבשה תחתונים, אם כי הם היו מטונפים.

זה היה חדש.

כשהן הגיעו אליי, הן לרוב היו כבר עירומות ואפילו לא שמו לב לכך.

שלוש מנורות הלילה הקטנות שהיו תקועות בשקעי החשמל בחדר השינה אפשרו לי לבחון אותה. שערה הכהה צנח על כתפיה ובמורד גבה. תהיתי אם הוא עדיין ייראה שחור לאחר שאשטוף ממנו את כל הזוהמה. תחבתי את קצה מגפי מתחת למותניה. "את מסריחה."

היא השמיעה קול חלוש ותקעה את אצבעותיה בבשר ירכיה, משתופפת יותר לעבר הפינה, מתקפלת יותר אל תוך עצמה.

כרעתי על ברכיי והסתכלתי על מה שיכולתי לראות מגופה, שהיה רזה מדי. התכוונתי לבדוק אותה מאוחר יותר, אחרי שאנקה אותה, כדי לראות אם יש לה חבורות וכדי לוודא שלא היה שום דבר שהצריך תשומת לב מיוחדת מצידי. בזמן המעבר אסור היה להן לסבול מפצעים מוגלתיים.

"השתנת על עצמך?"

היא פלטה נשיפה כועסת.

חייכתי מאחורי המסכה. הנה, זה היה שונה.

"תרימי את הראש כדי שאני אוכל לראות את הפנים שלך."

שום דבר.

הנחתי יד על ראשה. היא נרתעה קלות, אבל לא זזה לאחור. ליטפתי בעדינות את ראשה ואז תפסתי בכוח בשערה הארוך והעבה וסובבתי את ידי שוב ושוב עד שתפסתי בחוזקה את כולו באגרופי ואז משכתי חזק, מרים את ראשה ומאלץ אותה להביט בי.

היא השמיעה צעקה שהייתה שילוב של כאב ושל כעס. הצעקה תאמה את תווי פניה. עיניה היו מצומצמות, ומאחורי עיניה הירוקות והבוהקות, שהיו מלאות שנאה, ראיתי גם מרדנות. פיה נפתח כשהידקתי את אחיזתי ודמעה צנחה מזווית עינה.

"תוריד את הידיים שלך ממני."

קולה נשמע צרוד, נמוך, כאילו לא דיברה זמן רב. הבטתי בה. פניה היו בצורת לב. שפתיה היו מלאות. עצמות לחייה היו בולטות.

היא הייתה יפה.

לא, יותר מזה. היא הייתה אריסטוקרטית כמעט. גאה. יפהפייה. אחרת.

שונה מהבחורות הרגילות.

היא בחנה את פניי. תהיתי אם מסכת הגולגולת הפחידה אותה. היא הפחידה אותי בפעם הראשונה שהנחתי אותה על פניי. אין מפחיד יותר מהמוות שמסתכל לך בפנים.

"תעמדי." גררתי אותה בשערה כשהזדקפתי.

היא מעדה, אבל הוספתי לאחוז בה, הטיתי את ראשה לאחור והתבוננתי באופן שבו היא התמודדה עם הכאב שהסב לה אגרופי המושך בשערה, מאלף אותה.

מעשים דיברו חזק יותר ממילים. תמיד התחלתי באילוף מהדקה הראשונה. לא היה טעם לבזבז זמן. היא תצטרך ללמוד מהר לעשות את מה שאומרים לה, ולא – היא תשלם. היא תלמד מהר מאוד שהחיים כפי שהכירה אותם נגמרו. היא לא הייתה עוד חופשייה. לא הייתה עוד אנושית. היא הייתה חתיכת בשר. היא הייתה חפץ. החפץ שלי.

השיעור הראשון הזה היה תמיד הכי קשה ללמידה, אבל אני הייתי יסודי ושקדן מאוד.

אני מניח שאפשר לומר שמצאתי את הייעוד שלי.

"אתה מכאיב לי," היא מלמלה.

היא בלעה חזק את הרוק שלה ומצמצה, אולי כדי לעצור את הדמעות שזלגו עכשיו משתי עיניה. הבחורה הזאת הייתה לוחמת. היא שנאה להפגין חולשה ויכולתי לראות את זה. הכרתי את זה, את המאבק. היא נלחמה בעצמה לא פחות משנלחמה בי.

"מה מילת הקסם?" הקנטתי אותה.

היא הביטה בי בזעם ועיניה חיפשו אחר משהו בעיניי, ניסו לראות מבעד לשכבת הרשת הדקיקה שהסתירה אותן. יכולתי לראות שהיא מנסה לא להתמקד במסכה אלא בעיניי, כדי לראות אותי כבן אדם, כדי לפחד ממני פחות.

פחד היה הדבר היחיד שתמיד יכולתי לסמוך עליו.

"לך תזדיין."

היא הושיטה את ידיה הקשורות כדי לנסות להסיר ממני את המסכה, אבל לפני שהצליחה לתפוס בה העפתי את ידיה הצידה.

"טעות."

סובבתי אותה בכוח ודחפתי אותה אל הקיר, מועך את פניה עליו. היא דחפה בידיה את הקיר המצופה בציפוי כהה וזול, מפרקי ידיה קשורים לפני חזה. נשימתה הייתה מאומצת, מאומצת יותר משלי.

הבטתי בה. אפילו מתחת לשכבות הלכלוך, ראיתי טביעת מגף הולכת ונעשית כחולה על צד גופה.

צדקתי. היא באמת הייתה לוחמת.

התקרבתי אליה, עזבתי את שערה, לחצתי את גופי אל גופה וקירבתי את פי אל אוזנה. "תנסי שוב. מילת הקסם. ותזכרי, לא תמיד אני נותן הזדמנות שנייה."

"בבקשה," היא אמרה במהירות ואז פלטה יבבה שניסתה לעצור בכל כוחה.

המשכתי להצמיד את חזי אל גבה, מחזיק אותה צמוד לקיר. תהיתי אם היא יכולה להרגיש את הזקפה שלי. לעזאזל, אין מצב שלא.

"ג'יה," לחשתי על אוזנה. ידעתי מה הוא שמה, וכשהיא עצרה את נשימתה, ידעתי שזה שמה האמיתי.

זה כל מה שידעתי, אבל לא התכוונתי להגיד לה את זה. זה כל מה שרציתי לדעת. בניגוד למה שחלק מהמעסיקים שלי חשבו, לא נהניתי לאלף את הבחורות או למכור אותן. תהיתי אם אני אמור ליהנות מזה. זה היה אחד הדברים שאבי עשה, אבי האמיתי. הוא היה בן־זונה מחורבן ואני רק ניסיתי להמשיך את המסורת שלו בשבע השנים האחרונות.

לעזאזל, הייתי חייב לפצות על הזמן האבוד. פער של עשרים ושמונה שנים מחורבנות, לעזאזל, ואם לשפוט משהו לפי האימה שעל פניה של הבחורה, עשיתי עבודה לא רעה בכלל.

בכל יום שנאתי את עצמי קצת יותר בגלל זה, אבל זה היה העניין, לא? לא הגיע לי משהו אחר.

"את שייכת לי עכשיו. את תעשי את מה שאני אומר, ואם לא, תיענשי בכל פעם. את מבינה?"

היא לא ענתה, אבל גופה החל לרעוד והיא עצמה את עיניה בחוזקה. ראיתי את הדמעות מתגלגלות במורד לחייה.

"את מבינה?" שאלתי שוב, מעביר את קצות אצבעותיי על הגב שלה ופורש אותן מאחורי רעמת שערה הכבדה בבסיס עורפה, מוכן לתפוס בו בחוזקה שוב, למשוך בו ולהכאיב לה.

היא הנהנה במהירות.

"טוב."

פסעתי אחורה בפתאומיות. היא כמעט נפלה, אבל הצליחה להתייצב ברגע האחרון. היא נשארה לעמוד באותו המקום כשגבה מופנה אליי ומצחה שעון על הקיר. ידיה נעו לעבר לחייה וניגבו אותן.

"תסתובבי."

נדרש לה רגע. היא נעה באיטיות בעת שניסתה לשמור על כמה שיותר מרחק בינינו ולהחזיק את ידיה מורמות כדי להסתיר את שדיה החשופים.

עיניה המתריסות פגשו בעיניי והאור הירוק שזרח בהן עמד בניגוד מוחלט לפניה, המרוחות בלכלוך.

היה בה משהו.

באף אחת מתריסר הבנות שאילפתי לא הרגשתי דבר מלבד ריקנות וריחוק. כל הבחורות ההן אפילו לא נתפסו כאנושיות בעיניי. היה קל יותר ככה, לחשוב עליהן כעל חפצים, כעל אמצעים ששימשו את המטרה. והמטרה הייתה השקיעה שלי עמוק יותר אל תוך השחיתות. שקעתי עמוק כל־כך, עד שלא הצלחתי יותר לראות את אור היום.

חישלתי את עצמי ונתתי למבטי לסקור אותה. היא נרעדה וידעתי שלא הקור הוא שהעביר בה צמרמורת.

"תרימי את הידיים מעל לראש. יש שם וו קשירה. יש הרבה כאלה בכל החדר."

ראיתי אותה בוחנת את החדר. עיניה כבר הסתגלו לאור העמום והיא הצליחה לראות בקושי את מה שדיברתי עליו. שרשראות הוצמדו לתקרה בכל מיני מקומות. אולי בהגזמה, אבל כמו שכבר אמרתי, אהבתי לשחק איתן והדמיון במקרים רבים היה גרוע מהמציאות. לשרשראות הגדולות הוצמדו ווים גדולים, כמו ווי תלייה של בשר. כשהייתי צריך, השתמשתי בהם כדי לקשור את הבחורות.

"תצטרכי לעמוד על קצות האצבעות כדי להחליק את הטבעת שבמרכז הרצועות שלך על הוו. תעשי את זה."

החזה שלה זז כשנשימותיה נעשו קצרות וקולניות ומבטה נע שוב על פני החדר לפני שנעצר על אחד הווים שמעל ראשה.

ניגשתי לשידה הנעולה והוצאתי את המפתח מהכיס. "אמרתי לך, אני לא אוהב לחזור על עצמי." התכופפתי, פתחתי את המגירה והוצאתי ממנה את מה שהייתי צריך.

זה היה הנוהל. ג'יה לא הייתה שונה מהאחרות.

תמיד הייתה להן בעיה לציית בהתחלה.

סגרתי את המגירה והחזקתי את השוט קרוב לרגלי כדי שהיא לא תוכל לראות אותו. כשהגעתי אליה, אחזתי באחד ממפרקי ידיה והרמתי את שתי ידיה כדי לחבר את הטבעת לוו.

"לא."

היא ניסתה לשחרר את עצמה. זה היה חסר תועלת, אבל למה לא, מבחינתי היא יכלה להתיש את עצמה כמה שהיא רצתה. כבר הבנתי שהיא תהיה תלמידה סרבנית ותלמד לאט. הלוחמות תמיד היו כאלה.

"כן," אמרתי כשאני פוסע סביבה.

היא ניסתה לעקוב אחריי, אבל על קצות האצבעות שלה היא הייתה איטית יותר. תהיתי אם היא בכלל צפתה את ההצלפה הראשונה, משום שכאשר שמעה את קול העור הפוגש בבשר – צליל שהמוח החולני שלי אהב – היא עצרה את נשימתה והשתתקה לחלוטין.

"האם זכיתי בתשומת הלב שלך עכשיו?" היא זזה אנה ואנה והתפתלה כדי לנסות להתרחק. הרמתי שוב את זרועי והפעם הכיתי אותה במותניה.

"תפסיק!" היא צעקה.

תפסתי בזרועה וסובבתי אותה כדי שפניה לא יפנו אליי, ואז הצלפתי בה עוד שלוש פעמים על הישבן, שהיה עדיין מכוסה בתחתונים.

"בבקשה! זה כואב!"

"מה את אומרת, גאונה."

סובבתי אותה כדי שתפנה אליי והפעם הכיתי אותה שוב, משאיר סימנים על החלק הקדמי של ירכיה.

היא צרחה. תהיתי כמה מזה נבע מהלם, אם כי השוט יכול היה לצרוב בטירוף ואני לא הייתי עדין. לא היה טעם לפנק אותן. "עוד?" שאלתי.

"לא!"

הנחַתִּי עוד מכה על ירכיה, בכל מקרה. "לא, מה?"

"לא, בבקשה, לא!"

"יפה־יפה. אולי את לא איטית כמו שחשבתי." זרקתי את השוט על המיטה וסידרתי את מפשעת מכנסיי. פיה נפער ועיניה התרחבו בזמן שצפתה בי. "עכשיו אל תזוזי."

בחנתי את כל גופה בחיפוש אחר חבורות ומצאתי כמה. כולן נראו בנות כמה ימים. לא היו חתכים טריים, שום דבר שנזקק לטיפול כדי להחלים מלבד זמן, והזמן היה מוגבל.

סובבתי אותה ונגעתי בחבורה שהשאירה טביעת מגף בצד גופה. היא סיננה אוויר בקול מבין שיניה כשלחצתי על המקום. "כנראה הרגזת מאוד מישהו." גיחכתי.

"הוא לא אהב את הברך שלי במפשעה שלו."

צחקתי בקול רם. "אני אוהב בחורה עם קצת רוח לחימה." החלקתי את אצבעותיי אל חגורת התחתונים שלה. "אלה חייבים לרדת."

היא נאבקה בי עד שהכיתי את ישבנה בגב כף ידי. "אמרתי לך לא לזוז, לעזאזל."

"בבקשה."

"זה לא יעבוד בכל פעם, מותק." משכתי אותם למטה וראיתי אותם צונחים על הרצפה. ג'יה הידקה את רגליה זו לזו וכיווצה את ישבנה בזמן שניסתה להתרחק ממני.

"בבקשה," היא ניסתה שוב.

נעצתי את ציפורניי במותניה כדי שלא תזוז. "אני צריך להכות אותך בשוט כדי שתפסיקי לזוז?"

"לא! פשוט אל... בבקשה, אל – "

הרגשתי שהיא נאבקת לא לזוז וידעתי בדיוק ממה היא פוחדת.

"אל תזוזי." קולי הנמוך נשמע כאזהרה קודרת.

היא נרעדה באחיזתי ושמטה את ראשה, נשימתה קולנית ולא יציבה. האגודל שלי נתקל בגלד עבה. הוא היה בערך באורך של חמישה סנטימטרים, וכשלחצתי עליו, היא עצרה את נשימתה. התכופפתי כדי להביט בה מקרוב. הגלד העגול היה על הירך שלה, מצד שמאל. היה זה סימן שנעשה בכוונה. פצע כתוצאה מכווייה.

"מה זה?"

היא השמיעה קול מפוחד.

"מה זה?" שאלתי שוב אחרי שהצלפתי על צד מותניה.

"הוא לא בדיוק טרח להסביר לי כשהוא הטביע בי את הסמל הזה," היא בלעה אנחת בכי קולנית.

הזדקפתי. הפצע לא היה יכול להיות בן יותר מכמה ימים, אולי שבוע. אפשר יהיה לזהות מה זה בדיוק כשהגלד יתקלף. בינתיים, הייתה לי עבודה לעשות.

כשלא החזקתי אותה, היא התנדנדה מרגל לרגל, ולא יכלה לעמוד יציב בשל הגובה שבו הוחזקו ידיה. גובהה היה ככל הנראה לא יותר ממטר ושישים ושניים סנטימטרים. היא בקושי הגיעה לגובה החזה שלי כשהיא עמדה זקוף. פסעתי סביבה כמה פעמים ולקחתי את הזמן. היא ניסתה לעקוב אחר התנועות שלי ועיניה בחנו אותי ביסודיות.

"את ממש מסריחה." נעצרתי מול פניה. "השתנת על עצמך, או שהם השתינו עלייך?" לא יכולתי לעצור את עצמי. זווית אחת של פי התרוממה תוך כדי השאלה. כנראה בגלל חוסר הרגישות שבה.

עיניה הצטמצמו. מבט חטוף של בושה הבזיק בתוכן.

"אתה מתכוון להרוג אותי?" היא שאלה. "אם כן, פשוט תעשה את זה. פשוט תגמור עם זה כבר."

היא לא התחננה לחופש שלה או לחייה, לצורך העניין. היא לא הציעה שום שוחד – הן בדרך כלל עשו זאת, הציעו את כל הכסף שהיה להן, שהיה למשפחותיהן. לא היה לבחורות האבודות האלה מושג שישלמו לי עבורן הרבה יותר ממה שהמשפחות שלהן יוכלו להרוויח בשנה שלמה.

בחורות אבודות. כך התרגלתי לקרוא להן. אבל הבחורה הזאת, ג'יה הזאת – היא לא הייתה בחורה אבודה. לא. היא הייתה שונה, ורציתי לדעת מה היה הדבר שגרם לה להיות כזאת.

"את לא נמצאת כאן כדי למות. את כאן כדי ללמוד. יש לנו רק שבועיים, שזה פחות זמן מאשר בדרך כלל ובהתחשב ב... מזג הלא נעים שלך," נתתי למבטי לסקור אותה, "זה היה אורך פי שניים מזה, בידיו של מישהו אחר." הבטתי בעיניה וקרצתי. "אבל אני מקצוען. אני אגרום לזה לקרות."

"ללמוד?"

"ללמד אותך איך להתנהג – לקראת המכירה הפומבית, לפחות. אחרי זה כבר לא תהיי הבעיה שלי יותר."

"איזו מכירה פומבית?"

"מכירת עבדים. יש אחת כזאת בעוד שבועיים ואת תהיי שם. אורחת הכבוד. לפחות אחת מאורחות הכבוד. בואי ננקה אותך כדי שאראה עם מה יש לי לעבוד כאן."

הושטתי יד כדי לשחרר את השרשראות שלה מוו הקשירה. היא נאנחה אנחת רווחה כשכפות רגליה נגעו שוב ברצפה. החזקתי אותה בזרוע אחת, כרכתי את זרועי השנייה סביב עורפה ומשכתי אותה קרוב אליי. היא הניחה את ידיה על חזי וניסתה להישאר רחוקה ממני ככל האפשר.

"את רוצה שאסיר ממך את האזיקים?"

היא בחנה את פניי המכוסות במסכה, התמקדה בעיניי והנהנה. שלחתי יד לכיס והוצאתי שתי גלולות. "תפתחי."

היא הביטה בהן. "מה זה?"

משכתי בכתפי. "זה יעזור לך להירגע."

היא הנידה את ראשה לשלילה. "לא, אני לא רוצה את זה."

"אני לא זוכר ששאלתי אותך אם את רוצה את זה."

היא החזירה אט־אט את מבטה אל עיניי וחייכה אליי חיוך עקום, ואחר כך פתחה את פיה.

היא הייתה משהו מיוחד, הבחורה הזאת. בפעם הבאה אתן לה את כדורי ההרגעה בצורה אחרת, וכשאעשה זאת, היא תתחנן שאתן לה אותם דרך הפה. כרגע, פשוט הבאתי את ידי אל פיה והטיתי אותה. אבל לפני שהכדורים הספיקו להחליק אל תוך פיה, היא פערה אותו ונשכה חזק את כף ידי, פוצעת את עורי.

"פאק!" הרחקתי אותה ממני, אבל רק אחרי שהיא גרמה לי לדמם. ידי התרוממה באופן אוטומטי כדי להכות אותה והיא נרתעה והתכווצה מפחד. בשנייה שהיססתי היא נסוגה לעבר הקיר. עיניה היו פעורות לרווחה וידיה מורמות כלפיי כדי לעצור אותי.

הורדתי את ידי, אחזתי בזרועה ודחפתי אותה אל הרצפה. "למטה!" דמי הכתים את עורה במקום שבו אחזתי בה. היא השמיעה קול כשברכיה פגעו ברצפת העץ. "תרימי אותן."

היא ייבבה ומלמלה משהו חסר פשר. כרעתי לידה, תפסתי בשערה ואילצתי אותה להביט בי. "תרימי אותן."

עיניה המפוחדות עברו מעיניי אל שתי הגלולות שנחו על הרצפה ואז חזרו אליי. כשהיא עדיין מביטה בי, גיששה בידה וסגרה את אגרופה על שתי הגלולות.

"תושיטי לי אותן."

היא צייתה לי ביד רועדת, עיניה על עיניי.

"את רוצה לבלוע אותן, או שאת מעדיפה שאדחוף לך אותן לתחת?" נשמעתי רגוע, כאילו הייתי בשליטה מלאה. היא לא ידעה שכאשר נשמעתי רגוע ככה זה אמר שהייתי במצב הכי גרוע שלי. זה היה הזמן שבו הזעם השתלט עליי.

היא בחנה אותי, כנראה לא הייתה מסוגלת לדבר.

"או־קיי, אם ככה את מעדיפה, אז תקבלי את זה בתחת." התרוממתי ומשכתי אותה אחריי, אבל ברגע שנעמדנו הגלולות נעלמו במורד גרונה והיא תפסה בזרועי, מנסה להקל את הלחץ על הקרקפת שלה. "תפתחי."

היא פתחה את פיה. הטיתי את ראשה לכל הכיוונים כדי לוודא שהיא בלעה את הגלולות. היא אכן בלעה אותן. שחררתי אותה והיא מעדה לאחור.

"אני חייב לך," אמרתי והתכוונתי לעונש, אבל הבעת פניה העידה על כך שהיא לא הבינה. פניתי לעבר הדלת.

"חכה."

סובבתי את המפתח ופתחתי את הדלת. תכננתי ללכת ולחבוש את ידי בזמן שהגלולות יתחילו לפעול עליה. ג'יה התקדמה לעברי ואז נעצרה.

"לכי לשכב," אמרתי.

בקרוב היא תאבד את ההכרה. המינון היה גבוה מדי עבורה. היא הייתה יצור קטן – הערכתי שהיא שוקלת בערך חמישים קילוגרמים.

"בבקשה, תן לי ללכת," היא ניסתה.

אחזתי בזרועה, הובלתי אותה אל המיטה, הרמתי והנחתי אותה עליה. היא משכה את ברכיה אל חזהּ ועיניי נפלו שוב על הגלד שנוצר על הירך שלה. משהו בזה הדאיג אותי. הייתה לי הרגשה שלא אוהב את מה שאמצא לאחר שהפצע יגליד לחלוטין. עיניה פגשו שוב בעיניי. מבטינו ננעלו, שלה היה מחפש, לא בטוח. היא הושיטה יד לשמיכה ומשכה אותה מעליה. קצות אצבעותיה נגעו באצבעותיי כשלקחתי את השמיכה ומשכתי אותה ממנה.

שמיכה הייתה מותרות שהיא הייתה צריכה להרוויח, והיא לא הרוויחה את זה בשום צורה.

היא רעדה. "בבקשה, קר לי כל־כך."

הבטתי בה והנדתי בראשי מצד לצד. "אל תילחמי בי, ג'יה," לחשתי, "את לא תנצחי."