משפחת בנדטי 4: קיליאן

2 קיליאן

"מה זה, לכל הרוחות?" אני יושב מאחורי שולחן העבודה שלי ורואה שתי דמויות על המסך. שתיהן מעולפות, שוכבות על הרצפה במרתף בידיים קשורות מאחורי הגב. עיניה של הבחורה מכוסות בחתיכת בד.

הוגו, הגבר שהיה אחראי על הליצנים שפישלו הלילה, מתבונן איתי במסך. "היא נכנסה באמצע. היא ראתה את הפרצופים שלהם. הם נבהלו."

אני מביט בו ומטה את ראשי. "הם נבהלו? מה זה, לעזאזל? ערב חובבים?" הוגו פוצה את פיו כדי לענות, אבל אני מרים את ידי כדי לעצור אותו. "לא משנה. הצלחת להביא את התיק?"

"כן, אדוני."

"טוב, זה גם משהו." אני חוזר להביט במסך. "מי היא?" רק ג'ונס, האידיוט הזה, היה אמור להיות שם למטה.

הוגו פותח את הארנק שלה ונותן לי רישיון נהיגה. פריסילה הוקינג. אני בודק את תאריך הלידה שלה. היא בת עשרים וארבע. אחותו הצעירה של ג'ונס הוקינג.

אני מתבונן בפנים שמחייכות אליי מהרישיון שלה וחוזר להביט במסך. היא מעולפת, ואיפה שהוא בדרך לפה נראה שהיא איבדה נעל אחת. היא עדיין לובשת את המעיל שלה, אבל הוא לא רכוס, והחצאית שלה מורמת וחושפת ירך דקה.

ג'ונס זז מעט. הוא מתעורר. אני מביט בו כשהוא ממצמץ ופוקח את עיניו, מסובב מעט את ראשו ובוחן את התקרה. כעבור שנייה הוא מזדקף. אני מחייך. הוא יודע איפה הוא נמצא ולמה הוא נמצא שם. ואז הוא מבחין באחותו הצעירה לצידו, עדיין מעולפת על הרצפה, ומתחיל לבכות כמו איזה תינוק מזוין.

"שארד לשם?" הוגו שואל.

כמעט שכחתי ממנו. "לא. תן לו דקה להבין את המצב שלו." הלילה ג'ונס עומד ללמוד לקח חשוב מאוד.

אני קם על רגליי. הוגו אחריי. אני פותח את התיק שאנשיי הביאו ממנו ומעריך באופן גס את תכולתו. "הכול כאן?" אני שואל את הוגו בלי להביט בו.

"ככה זה נראה."

אני מצביע על חריץ באחת החבילות. "בזאת התעסקו."

"הוא כנראה לקח כמה מנות. הגענו אליו כשהוא ארגן את המכירה."

כך גילינו שג'ונס היה זה שגנב את התיק. הוא ניסה למכור את הקוקאין לאחד האנשים שלי. אידיוט מזוין.

התרגיל הקטן של ג'ונס משמש לקח מצוין גם בשבילי. זה מזכיר לי שהעובדה שאנשים מפחדים ממני לא מבטיחה לי שהם ישמרו את האצבעות המטונפות שלהם לעצמם והרחק ממה ששייך לי.

הלילה אעשה ממנו דוגמה ומופת. אזכיר לכולם מה קורה כשמישהו נעשה חמדן מספיק כדי לגנוב מקיליאן בלאק.

אני סוגר את הרוכסן של התיק ומביט שוב במסך. הבחורה הזאת מסבכת את העניינים. "בוא נלך."

הוגו נכנס אחריי אל המעלית ואנחנו יורדים לקומה הראשית. הדלתות נפתחות ואנחנו נכנסים לחדר ריק כמעט. בחורה רוקדת על אחת הבמות והמנהל יושב ומתבונן בה. היא כנראה עוברת מבחן קבלה. אני מסתכל עליה. היא יפה וצעירה, נראית טוב, שדיה יפים וישבנה מוצק, אבל היא צריכה לעבוד על הריקוד שלה.

הוגו ואני פונים לדלת שמובילה לגרם מדרגות. לידה עומדים שני שומרים. הם פותחים את הדלת כשהם רואים אותנו מתקרבים, והוגו יורד איתי לקומה התחתונה. ככל שהדברים מפוארים ויפים מעל פני השטח, הם פרימיטיביים מתחתיו והמרתף זה מקום שאיש לא רוצה להיות בו.

צעדיי מהדהדים בין הקירות, והשומר שעומד מחוץ לדלת מזדקף. "תפתח," אני אומר. הוא מציית. השניים שבפנים קופאים מייד ומסתובבים אלינו. הבחורה לא רואה דבר כי חתיכת בד מכסה את עיניה. היא אולי ראתה את פניהם של שני האידיוטים שחטפו אותה, אבל לא את פניי. היא לא יודעת מי אני, אלא אם כן אחיה האידיוט סיפר לה.

אני נכנס כשהוגו צמוד אליי מאחור. הוא סוגר את הדלת. ג'ונס ממלמל כל הזמן, בוכה, ומילים נפלטות מפיו מהר כל־כך, עד שאני לא מצליח להבין כלום.

"פאקינג תסתום את הפה."

הוגו הוא זה שאומר את זה. הוא עובר לעמוד מאחורי ג'ונס הכורע ומצמיד את קנה האקדח אל עורפו.

ג'ונס משתתק, אך ממשיך למשוך באף המזוין שלו. "ג'ונס. אל תהיה נקבה." אני נשען על הקיר, מביט בבחורה. היא שקטה, לא אומרת מילה, אבל הראש שלה נוטה לכיוון של הקול שלי ברגע שהיא שומעת אותי. היא על ברכיה עכשיו, אבל אני מניח שזה משום ששיווי המשקל שלה מופר בגלל כיסוי העיניים והעובדה שידיה קשורות מאחורי גבה.

ידעתי שהיא יפה לפי התמונה ברישיון הנהיגה שלה, אבל במציאות היא מהממת, אפילו כשעיניה מכוסות. עצמות לחייה גבוהות ושפתיים מלאות שהיא נושכת, אפילו בלי לשים לב לכך שזה מה שהיא עושה.

"סיפרת לה מה עשית?" אני שואל את ג'ונס, לרגע לא מוריד את עיניי מהבחורה.

"לא עשיתי שום דבר. אני רק... אני... מצאתי... במקרה – "

הוגו ממלמל משהו ומכה אותו בראשו. המכה לא חזקה, אבל מספיקה כדי להשתיק את ג'ונס.

"במקרה מצאת תיק מלא קוקאין?"

"כ־כן, אדוני."

"ואז מה קרה?" אני שואל.

"אני... התכוונתי להחזיר אותו."

"אני נראה לך כמו אידיוט מזוין?"

"בבקשה, אל תפגע בי! בבקשה. עשיתי טעות. אני – "

"בבקשה לא לפגוע בך? מה עם אחותך שלידך? שאפגע בה במקום?" חתיכת חרא פחדן.

ג'ונס מטלטל את ראשו. "הכול נמצא שם. התכוונתי להחזיר את זה."

"באמת? אחרי שניסית לארגן מכירה?" הוא נושם עמוק כשהוא מבין שאני יודע. אני מתקדם לעברו. "יש לי עיניים ואוזניים בכל מקום, אתה מבין, אידיוט?"

"כן, אדוני."

"אחי עשה טעות," הבחורה אומרת פתאום, "הוא לא אידיוט."

ההערה שלה גורמת לי לגחך, אבל היא לא מתבדחת. קולה רך, ואני יודע שהיא מנסה להתנהג כאילו היא רגועה, אבל אני יכול לראות את הדופק שלה הולם בצווארה.

"באמת? כי כל הראיות מורות על ההיפך."

היא שותקת, אולי חושבת איך לענות לי. "בבקשה, אל תפגע בו."

זה מדהים בעיניי. בבקשה, אל תפגע בו. לא 'בבקשה, אל תפגע בנו'. "אני צריך לתת לו לצאת מכאן בלי פגע?"

היא בולעת את הרוק ונושפת. היא יודעת שלא אעשה את זה.

"פשוט..." היא מטלטלת את ראשה ודמעות מרטיבות את לחייה ואת הבד שמכסה את עיניה. "אני מצטערת."

ההתנצלות שלה גורמת לי לשנוא את ג'ונס עוד יותר. "תעזור לה לעמוד."

הוגו אוחז בזרועה ומקים אותה על רגליה. היא עומדת על הרגל הנעולה בנעל, ואחר כך היא מעבירה את משקלה אל רגלה היחפה. אני מתקרב אליה, ואף שהיא לא יכולה לראות אותי, אני יודע שהיא מרגישה בנוכחותי, משום שהיא נסוגה מעט ונמתחת, מטה את פניה מעלה, כאילו מחפשת אותי.

"פריסילה הוקינג," אני אומר את שמה. אני רוצה שהיא תדע שאני יודע בדיוק מי היא.

היא נרעדת, כמובן.

אני מתקרב עוד יותר, נעמד לצידה, אחר כך עובר לאט מאחוריה ומבחין בכך שהחבלים חתכו את עורה. אני רוכן מעט ושואף אל תוכי ניחוח עדין של בושם מתחת לריח החריף של הפחד.

"את מפחדת?" היא קופאת. אני יודע שהיא מצליחה להרגיש בהבל פי על צווארה. "תעני על השאלה שלי."

"כן." זה נשמע כמו ציוץ.

אני הולך סביבה וחוזר לעמוד מולה. "לפחות אחד מכם מדבר בכנות. אבל איזה מסר אעביר אם אתן לג'ונס לצאת מכאן? אם לא אעניש אותו?" היא מרכינה את ראשה ומנגבת את אפה בכתף. "זה לא יהיה טוב לעסקים," אני אומר.

"אז מה אתה מתכוון לעשות?" היא זוקפת את סנטרה.

"לשבור לו רגל. אולי את שתיהן." אני מושך בכתפי, וג'ונס מתחיל למלמל שטויות. אני מבין שהוא כנראה מסומם.

"אני יכולה לשלם לך." הקול שלה נשבר, והיא לא מצליחה להסתיר את העובדה שהיא בוכה כעת.

אני מתקרב אליה ושולח יד כדי לגעת באגודלי בדמעה שלה. היא מתנשפת. "זה לא קשור לכסף, מותק."

"בבקשה, אל – "

"ששש, פריסילה." אני פונה לג'ונס. "קום."

היא ללא ספק חושבת שאני עומד לשבור לו את הרגליים כי היא משליכה את עצמה קדימה ונוחתת על חזי. אני תופס אותה לפני שהיא נופלת לאחור.

"אני אעשה הכול!" אני עדיין אוחז בזרועותיה והיא רועדת. "בבקשה, בבקשה, רק תן לו ללכת. זה היה טיפשי – "

"ממתי טיפשות היא תירוץ?"

"בבקשה. אעשה כל מה שאתה רוצה."

אני נותן לשתיקה להיתלות בינינו ומוסיף להתבונן בה. "הכול?"

היא נסוגה מעט ומרימה את ראשה, ופתאום אני משתוקק לראות את עיניה. היא מהנהנת. שלושה הנהונים מהירים ועצבניים.

אני נוגע בפניה, מורח דמעה על לחייה. אצבעי יורדת אל צווארה, אל השקע שבין עצמות הבריח שלה, אל העור שמכסה את חזה. היא עוצרת את נשימתה כשאני גורר את אצבעי למטה, אל המקום שבו החולצה שלה קרועה מעט, ומרגיש את הרכות של שדיה. "את מציעה לי את הגוף שלך, פריסילה?"

היא נסוגה במהירות. אני רואה אותה נאבקת כדי להבין את מה שהיא עשתה כרגע. אני נעמד מאחוריה ונוגע בחבלים שקושרים את מפרקי ידיה. "אהיה חייב לראות מה בדיוק מוצע לי, כמובן." היא משמיעה קול, ואני יודע שהיא בוכה שוב. אני משחרר את החבל לאט, והדבר הראשון שהיא עושה הוא להרים את ידה אל כיסוי העיניים. אני תופס במפרקי ידיה מאחור. "אל תעשי את זה," אני לוחש באוזנה. "לא אם את רוצה לצאת מכאן." ידיה רועדות, אבל היא מהנהנת ומורידה אותן לצידי גופה. אני נעמד מולה. "תַראי לי."

"מ... מה?"

"תראי לי מה בדיוק את מציעה לי."

הלסת שלה נשמטת, כאילו היא לא מאמינה שביקשתי ממנה להתפשט כרגע. אני לא באמת מצפה ממנה שתעשה זאת. אני יודע בבירור שהיא לא בחורה מהסוג הזה, אבל כשידיה הרועדות מתרוממות כדי לפשוט את מעילה, אני מופתע.

גם הוגו צופה בה, אבל ראשו של אחיה מושפל. אני לא מאמין שהוא מוכן לתת לאחותו לעבור את כל זה. אידיוט מזוין. ברגע שאסיים כאן, אני חושב שאשבור לו גם את הידיים.

המעיל של פריסילה נופל לרצפה והיא מושיטה יד אל כפתורי חולצתה. דמעות זולגות במורד פניה, אבל אני לא יכול להפסיק להסתכל כשכל כפתור מחליק מן הלולאה שלו. היא פותחת את החולצה ומורידה אותה, נותנת לה ליפול על הרצפה. היא לובשת חזייה לבנה ויפה ואני יכול לראות את הפטמות הקשות והוורודות שלה מבעד לתחרה.

ידיה נעות לאחור. עוברת דקה עד שהיא מצליחה לפתוח את רוכסן החצאית. ברגע שהוא נפתח, היא מושכת אותה למטה על רגליה הרזות. היא לובשת גרבוני ניילון בצבע העור, ואני יכול לראות את הגבעה הנאה של שיער הערווה הכהה שלה מבעד לתחרה הלבנה של תחתוניה.

היא מניחה את ידיה לצידי גופה. אני מניח שהיא חושבת שהיא סיימה. "תמשיכי."

"אני... אתה..." היא מתחילה לנשום נשימות מהירות ושטחיות.

"אחיך הוא חתיכת זבל. את בטוחה שהוא שווה את זה?" אני לא יכול שלא לשאול. היא שולחת יד לפניה. אני שוב תופס במפרקי כפות ידיה ומחזיק אותם בינינו. "אה־אה." אני לא רוצה להכאיב לה. אני מרגיש שזה לא יהיה נכון. "תתלבשי ולכי הביתה. תני לאחיך להתמודד עם ההשלכות של המעשים שלו."

"אני יכולה לעשות את זה. אני... אני רק צריכה רגע. אני פשוט – "

"סילה."

זה ג'ונס. שנינו פונים אליו.

"אני – " סילה מתחילה לומר משהו, אבל משתתקת.

"לכי הביתה, פריסילה. את לא קשורה לזה," אני אומר.

"בבקשה, אני רק..."

"את רק מה?" שתיקה. אני מתבונן בה. יש בה משהו שמסקרן אותי. "חודש אחד," אני שומע את עצמי אומר.

"מ... מה?"

"את שלי לחודש אחד."

"אני – "

"את תהיי הרכוש שלי למשך חודש אחד," אני מבהיר את כוונתי.

"אני לא מבינה."

"אני חושב שאת מבינה. יש לך דקה אחת להחליט."

"מה אני צריכה לעשות?"

"כל מה שארצה." היא מבינה היטב את הכוונה שלי.

אני תופס את מבטו של הוגו כי פתאום אין דבר שאני רוצה יותר מזה. חודש אחד. רוצה אותה לעצמי. שתהיה שלי. אני מהנהן לעבר הוגו והוא דורך את נשקו. היא קופצת.

"כן! כן. בסדר. חודש אחד. מה שאמרת. בבקשה, אל תפגע בו. בבקשה."

ג'ונס שקט. אני מעביר את מבטי ממנה אליו ותופס קווצת שיער גדולה שלו. "אתה מתכוון לתת לאחותך לעשות את זה?"

"אמרתי כן!" אחותו צועקת, "עזוב אותו בשקט!"

"שום דבר?" אני שואל את ג'ונס.

הוא מייבב. פחדן מזוין. אני נושם עמוק ומתקרב אליו עד שהעיניים שלנו בדיוק באותו הגובה. "אני רק צריך לדעת דבר אחד לפני שאקח את אחותך למיטה שלי." עיניו האדומות נודדות סוף־סוף אל המקום שבו היא עומדת, לידנו. "כאן, ג'ונס, תתמקד כאן." אני מושך אותו בשערו השומני עד שהוא מביט בי. "מי קישר אותך לקונה?" שום דבר. שום דבר מלבד פחד. "תן לי לעזור לך. זה היה בן הדוד המזוין שלי?"

הוא לא חייב לענות. אני רואה את האמת בעיניו. אני משחרר את אחיזתי בו והוא נופל לאחור.

"בבקשה, אל תפגע בו!" הבחורה צועקת שוב. אני פונה אליה ומושך אותה אליי עד שהחזה שלה נוגע בחזי ואיברי נלחץ אל הבטן שלה. אני רוצה שהיא תוכל לקבל תחושה של מה שצפוי לה. ידיה מתרוממות בינינו כמחסום, כזה שאני בקלות דוחף הצידה.

"פריסילה היפה." אני שולח יד כדי להתיר את כיסוי העיניים שלה ומושך אותו לאט מעל עיניה. "את דואגת כל־כך לשלומו של אחיך. את לא מפחדת מכך שאכאיב לך?"