משקפיים ועוד שניים

משקפיים

א

אמנם כן, אומר אני לעצמי, עטי בידי, אוכל לאחוז בחוט השני ולהניח לו להנחותני בחזרה אל הרושם הראשון. כל הסיפור הקטן כולו מצוי שם, אני יכול להקיף אותו מקצה אל קצה; שכן החוט, כפי שאני מכנה זאת, הוא מחרוזת רבגונית. אף חרוז לא חסר בה — כך לפחות אני סבור: וזה בדיוק הדבר שאשתעשע בבירורו.

כל אותו קיץ עבדתי קשה בעיר ואחר כך ירדתי לפוֹקְסְטוֹן לשאוף אוויר צח. האמנות ארוכה, כך הרגשתי, וחופשתי קצרה; אמי קבעה את משכנה בפוקסטון, וכל אימת שיכולתי הייתי בא לבקרה. זכורני איך באותה הזדמנות, מקץ שבועות בסטודיו המחניק שלי, כשאפי תקוע בטבלת הצבעים, רחרחתי את אוויר המלח הצלול וטבלתי את עיניי בים הארגמני. המקום היה מלא חדרים להשכרה, ובעונה זו היו החדרים להשכרה מלאים אנשים, אנשים שאין להם דבר לעשות אלא לבהות אלה באלה על פני הגבעה השטוחה רחבת הידיים. היו שם אלפי כיסאות קטנים וכמעט כמספר הזה יהודים קטנים; והיתה מוזיקה ברוטונדה הפתוחה, ולפיה כשכשו היהודים הקטנים בחוטמיהם הגדולים. כולנו התהלכנו אנה ואנה ומדי פעם עצרנו למנוחה של רגע; ראש הצוק הארוך והמפולס, המגודר חלקית במעקה ברזל, הזכיר סיפון של אוניית ענק הומה אדם. היו שם קשישים בכיסאות גלגלים, והיה כיסא אחד, מתגלגל והולך אל תחנתו הסופית, ולצידו תמיד הלכתי אני. בימים יפים אפשר היה לצפות אל חוף צרפת, והיו הדברים הרגילים לומר על כך; היתה גם בכל מזג אוויר ידידתנו גברת מֶלְדְרַם, נושא מושרש לא פחות לחיווי דעה. היא היתה אלמנתו של קצין בחיל ההנדסה, ובחרה להתגורר, כרבים מיוצאי הצבא למיניהם, בטווח ראייה מן האויב המסורתי; ובכל זאת ויתרה על שעותיה הפנויות על מנת לקשור עם אמי, למרות הפרש הגילים, קשר אמיץ. היא היתה הלבבית, הנמרצת, הכעורה בנשים, והנוטה פחות מכולן להתנצל או להתאבל על מר גורלה. אדרבה, היא נשאה אותו בגאון, בקולות רמים ובמחוות רחבות, נופפה בו ברוח הים כמו היה דגלה הלאומי. הוא היה בעיקרו פרצוף גדול ואדום, לְקוי צורה לאין שיעור, ומתוכו היתה נועצת בך מבט מבעד לעזרי ראייה נתונים במסגרת זהב; היו אלה עיגולים אופטיים בעלי קוטר שכזה וניסוטו ממקומם כה תדיר, עד שמישהו תיאר אותה ברוב חיות כמועכת את אפה כנגד זגוגיות משקפיה. היא היתה קצרת רואי להפליא, ואותם חזותָיים — עשו מה שעשו לעצמים אחרים — את העיניים הטובות שמאחוריהן הגדילו לממדי ענק. אביזרים שימושיים הן היו — בעוצמתן המבעיתה, הכנה — והראו לגברת החביבה כל דבר שבעולם פרט למוזרותה שלה. רכיב זה תוגבר בנועזויות פרועות של לבוש, ביציאות פזיזות של צבע ובסרבנויות עיקשות של גזרה — עימותים מופלאים שנדמָה כי אמנות הטיפוח מקפחת בהם את חייה. היא ניחנה בהילוך של קלגס ובקול של מלאך.

במהלך טיול אחד בחברתה ביום שלאחר בואי נמצאתי לופת את זרועה דרך קרבה פתאומית שאינה במקומה. היכה בי יופיין של פנים שנעו לעברנו, והתרגשותי גברה כאשר, למראה בת לווייתי, התרחבו הפנים כחלון הנפתח לרווחה. חיוך רפרף מתוכן, בוהק כווילון צונח מאדן — וילון שנופפה באור השמש גברת צעירה מלווה בשני גברים צעירים, גברת צעירה נהדרת; כשהתקרבנו היא אצה אל גברת מלדרם בזרועות פרושות לחיבוק. התרשמותי המיידית היתה שהיא לבושה בגדי אבלות, אבל ברגעים המעטים שעמדה ושוחחה עם ידידתנו נכונו לי תגליות נוספות. דמותה מן הצוואר ומטה היתה כחושה, קומתה זניחה, אבל להיטותה לשאת חן הרקיעה שחקים, וכך גם הרושם שהיא יודעת לבטח כיצד ולעולם לעולם אינה נכשלת בכך. זו היתה אישיות קטנה שהייתי מוכן להגיש הצעה גבוהה בעד הזדמנות הגונה לציירה. הראש, תווי הפנים, הצבע, כל הקלסתר הסגלגל והאור הנוהר ממנו ניחנו בטוהר מופלא; העיניים האפורות העמוקות — המלבבות ביותר, כך חשבתי, שראיתי מעודי — רפרפו בחן מכונף על פני כל דבר שנתקלו בו. בעלתן שבה זה מקרוב מבּוּלוֹן, שם בילתה שבוע עם גברת פלויד־טיילור היקרה: זה היה פשר ההתלהבות שבפגישתה המחודשת עם גברת מלדרם היקרה. מלבושיה השחורים היו מן הרעננים והאנינים שבנמצא; היא הזכירה זר אבלות ורוד־לבן בהלוויה ראוותנית. שלוש דקות הדהימה אותנו בנוכחותה; היא היתה יפהפייה מודעת, פומבית, אחראית מן המעלה הראשונה. הגברים הצעירים נתנו בה מבטים מחויכים: יכולתי להבין שמעטים הרגעים שבהם אין גברים צעירים, אלה או אחרים, עסוקים בצורה זו. בקרבתה נפרדו גברים מנימוסיהם הטובים; דומה היה כי הכול משתהים ולוטשים עיניים. כשהביאה את פניה סמוך לפניה של גברת מלדרם — ונראה שתמיד היא מביאה אותם סמוך אל פניו של מישהו — היה זה פלא גדול שדברים כה שונים עשויים לגלם אותה זהות כללית, את הטיפוס שאין לטעות בו של אישה אנגלייה בת טובים. גברת מלדרם נשאה את ההשוואה באומץ ליבה הרגיל, אך תהיתי מדוע אינה מציגה אותי: הרי לא הייתי מתנגד כלל להביא פנים אשר כאלה סמוך לפניי שלי. אף על פי כן, כשהמשיכה הגברת הצעירה בדרכה עם פמלייתה, היא עצמה זיכתה אותי בתחושה שהתכנסות מעין זו אפשר שעוד תתקיים. כלום היה זה משום תכיפותן הכללית של פגישות אקראי בפוקסטון, או שמא מתוך הכרה דקת הבחנה שהשכילה להביע בזכויות שמקנה לזולתה יופי כמו שלה? הייתי בעמדה להשיב על שאלה זו לאחר שגברת מלדרם השיבה על כמה שאלות משלי.

ב

פלורה סוֹנְט, בתו היחידה של חייל ותיק, התייתמה משני הוריה, מאמה לפני חודשים מספר. גברת מלדרם הכירה אותם, דעתה לא היתה נוחה מהם, על פי רוב נמנעה מחברתם: היא צפתה בנערה, לעתים מזומנות, משחר ילדותה. פלורה, שזה עתה מלאו לה עשרים, היתה בודדה בעולם במידה יוצאת דופן — בודדה עד כדי כך שלא היתה לה בת לוויה טבעית, לא היה לה עם מי להתגורר פרט לאישה זרה בתשלום, גברת המונד סינג, גיסתו של אחד הגברים הצעירים שראיתי זה עתה. היו לה ידידים רבים, אך איש מהם לא ראוי: תמיד מצאה לה אנשים בלתי אפשריים. משפחת פלויד־טיילור, שאצלה התארחה בבולון, היתה פשוט מחרידה. משפחת המונד סינג היתה אולי המונית פחות, אבל נהגה בה בחוסר מצפון.

"היא יודעת מה אני חושבת עליהם," אמרה גברת מלדרם, "ולמעשה יודעת מה אני חושבת כמעט על כל דבר."

"זו זכות שהיא חולקת עם רוב ידידייך!" עניתי בצחוק.

"קרוב לוודאי; אבל ייתכן שלכמה מידידיי דעתי משנה ולו במעט. לנערה הזאת כלל לא אכפת. יותר מכול היא יודעת מה דעתי על פלורה סונט."

"ומה עשויה דעתך להיות?"

"הו, שאין טעם לדבר עליה — אידיוטית פשוט תהומית."

"וזה לא משנה לה?"

"בדיוק, כפי שראית, במידה שתחבק אותי עד שאזעק מכאב. היא מרוצה מעצמה כל כך ששום דבר אחר לא חשוב לה."

"לבטח, ידידתי היקרה," החזרתי, "יש לה בהחלט ממה להיות מרוצה!"

"כך אומרים לה כולם, וכך היית אומר לה גם אתה, אילו נתתי לך הזדמנות. אלא שגם זה לא חשוב, משום שזחיחות דעתה חסרת תקנה מכול וכול. היא מאמינה בעצמה, ותבוא עליה ברכה. אחרי הכול, עלובה שכמותה, אין לה על מי לסמוך אלא על עצמה. כמעט מעולם לא הכרתי אישה צעירה חופשייה במידה כזו להשתטות. נתיבה סלול לפניה — נקודת הסיום תהיה מפוארת."

"טוב," אמרתי, "כיוון שקרוב לוודאי תביא רבים לאותו מצב ירוד, העובדה שגם היא תחווה אותו לא תבלוט יתר על המידה."

"אם כוונתך לומר שהעולם מלא קשקשנים, אני מסכימה איתך לגמרי!" קראה גברת מלדרם, משגרת את צחוקה כדי מחצית הדרך מעבר לתעלה האנגלית.

היה עליי לאחר מכן לתת את דעתי על מה שהיא היתה מכנה הבן של אמי, אבל לא הנחתי לזה למנוע ממני לעמוד על כך שתכיר ביני לבין פלורה סונט; אכן, תפסתי את השור בקרניו וגרסתי שהואיל וכבר ציירה דיוקן שכזה, הרי מידת החסד הפשוטה מחייבת אותה כעת לקשרו עם אדם בעל אופי הגון באמת. ברייה כה שברירית הלוא אינה אלא מושא לחמלה. כמובן, טענה זו מצידי הופרחה תחילה ברוח היתול; אולם למרבה המוזרות זה בדיוק הבסיס שמצאתי את עצמי מאמץ ביחס לגברת הצעירה שלנו לאחר תחילת היכרותי איתה. לא ידעתי לומר מה אני מרגיש כלפיה פרט לעובדת היותה חסרת מגן; משעה שישבתי איתה אחרי סעודת הערב לאור הכוכבים — פוקסטון חוותה שבוע של לילות בשומים, גאות ושפל מתונים וכיסאות הומי אדם — קלטתי הן שחסות כלשהי נעדרת לחלוטין מחייה, הן שהיא אדישה בתכלית לחסרונה. הדבר המתמיה היה שלא ניכרה שום תחינה מצידה; היא היתה יהירה באופן בזוי, אלוהי, מאושרת אושר חסר שחר, דמיוני. יופייה מילא לפי שעה את כל עולמה, עולם שהיה עליה לעשות הרבה כדי לחיות בו. גברת מלדרם סיפרה לי עוד על אודותיה, ולא היה דבר, כאשר ניצבה במרכזה של קבוצת צופים נדחפים ומצחקקים, שלא היתה מוכנה לספר על עצמה. היא ניהלה את חצרה הקטנה בקרב ההמון, על פני הדשא, מפיצה את אורה על יהודים וגויים כאחד, נינוחה לגמרי נוכח כל הפקרות. היה זה בהשפעת הדברים האלה שמלכתחילה, לאוזני הכול, יכולתי להזכיר שענייני העיקרי עמה יהיה רק להשיג את ראשה כדי לנסות את כוחי, ולארגן לשם כך ישיבה בהקדם. יהיה זה מן הנמנע, חשבתי, לנהוג בה בגסות בה במידה שאין מיידים אבן בחלון ראווה; לכן כל דיבור מנקודת המוצא של חינניותה היה הדבר הטבעי ביותר בעולם ונעשה לאלתר נחלת הכלל. וכשהבנתי כל זאת החלטתי, אף כי היה זה הדבר האחרון שביקשה, שיותר מכול אעמיד לשירותה סקרנות אוהדת. רגש זה נצבע בהבנת החשיפה המסוכנת של ברייה שבשל זחיחות דעתה נמנעת כליל מכל עמידה על המשמר. זחיחות הדעת שלה היתה היחידה שפגשתי מעולם ששיוותה לבעלתה רכות עילאית. יתר על כן, המידע הנוסף שסיפקה גברת מלדרם תרם לגישה מקלה זו — תיאור ילדותה המוזנחת של הנערה והגליותיה החריגות ליבשת אירופה, בחברת הורים תועי דרך, אנשי ריב ומדון, פוקדי מונטה קרלו; ובראש ובראשונה, התמונה המקוממת של ההסדר הכספי שלה, התָקף עדיין, עם משפחת המונד סינג, אשר לאמיתו של דבר, אף שלא דאגה כלל להביאה בחברה — למעשה היא נהגה לצאת בגפה — לא היססה לשלוח ידיים אל כיסה. הוטל עליה לשלם בעד הכול, עד לחלקה בהוצאות על יין ועל מספוא לסוסים, עד לדמי הנסיעה של ברטי המונד סינג ברכבת התחתית כשנסע אל הסיטי למענה. הכסף שירשה הספיק רק כדי לסובב את ראשה; והכסף לא הופקד בנאמנות, שום דבר זהיר או ראוי לא נעשה בו. הותר לה לבזבז את הונה, ובאורח החיים שניהלה, היקר והבזבזני, ובעזרת להקת טפילים, ודאי שלא יחזיק מעמד זמן רב.

"אולי את היית יכולה לקחת אותה?" שאלתי את גברת מלדרם. "הרי את עצמאית ואין עלייך שום עול. קרוב לוודאי שאת, פרט ליוצא דופן אחד, האדם השפוי ביותר בדעתו שהיא מכירה, ולכל הפחות את לא תעשקי אותה באופן שערורייתי."

"מנין לך מה לא אעשה?" תבעה ידידתי בעלת חוש ההומור. "ודאי שחשבתי איך אוכל לעזור לה — הדבר הדיר שינה מעיניי. אבל לא אוכל לעזור לה כלל — היא אינה מוכנה לקבל שום דבר ממני. אתה יודע מה היא עושה — מחבקת אותי ובורחת. וחוץ מזה היא סולדת ממני מסיבה אחרת שאינה ברורה לי לגמרי, אבל שאני ערה לה בהחלט, ויום אחד אגלה מה היא. ועד כמה שמדובר בכך שתבוא להתגורר איתי, הדבר לא יהיה בגדר האפשר כאן: היא רוצה, מטבע הדברים, תחום נרחב יותר. היא מוכרחה לחיות בלונדון — שם שדה הציד שלה. אז היא מאמצת לה קו של הוקרה כלפיי, אומרת שלעולם לא תשכח שהייתי מסורה לאמה — מה שלא הייתי מוכנה להיות בעד שום הון שבעולם — ושומרת על מרחק הגון ממני. אני סבורה שהיא ממש אינה סובלת להביט בי. וזה בסדר; אין חובה כזאת; אם כי על פי רוב, אנשים אינם יכולים לגרוע עין ממני."

"כך אני רואה בזה הרגע," השבתי. "אבל מה חשוב היכן או כיצד, לעת עתה, היא חיה? היא תינשא ללא כל ספק, תינשא במהרה, ואז הכול ישתנה."

"למי היא תינשא?" שאלה בת שיחי בנימה קודרת.

"לכל מי שתרצה. היא נאה במידה כה יוצאת דופן שתוכל לעשות כאוות נפשה. היא תשבה בקסמה איזה שוע או נסיך."

"קודם תשבה אותו בקסמה ואחר כך תשעמם אותו. יתר על כן, היא אינה נאה במידה שאתה מתאר; מבנה גופה קטן ורעוע."

"קרוב לוודאי; אבל אין מבחינים בכך כלל."

"אולי עכשיו," אמרה גברת מלדרם, "אבל יבחינו כשתתבגר."

"כשתתבגר תהיה נסיכה, כך שלא תהיה לכך חשיבות."

"יש לה מגרעות אחרות," המשיכה בת שיחי. "העיניים הנפלאות האלה אינן ראויות אלא להתגלגל כמו סוכריות — והן דומות מאוד לסוכריות — בפה של ילד. היא אינה יכולה להשתמש בהן."

"להשתמש בהן? אדרבה, זה כל מה שהיא עושה."

"כדי לשטות בגברים צעירים, אבל לא לקרוא או לכתוב, לא לעשות עבודה מכל סוג שהוא. לעולם אינה פותחת ספר, והמשרתת כותבת פתקים בשבילה. ודאי תאמר שמי שגר בבית של זכוכית אל לו ליַידות אבנים. אני יודעת כמובן שאלמלא הרכבתי את קני הראייה שלי לא הייתי שווה הרבה."

"האם כוונתך לומר שהעלמה סונט היתה צריכה לענוד דברים שכאלה?" קראתי באימה גדולה מכפי שהתכוונתי להראות.

"אינני קובעת דבר בשבילה; ואינני יודעת שאלה מה שדרוש לה."

"מה הבעיה בעיניים שלה?" שאלתי מקץ רגע.

"אינני יודעת בדיוק; אבל שמעתי מאמה לפני שנים, שאפילו בילדותה הם נאלצו להלביש עליה חזותיים, ושלמרות שהיא שנאה אותן ונתקפה גועל וזעם, תמיד תצטרך לנקוט משנה זהירות. ברור שאני מקווה שהיא נזהרת!"

גם אני הבעתי אותה תקווה, אך זכור לי היטב הרושם שהותיר בי הדבר — מדקרת התרעומת שחשתי מיד, גועל נפש שווה כמעט לזה שחשה פלורה עצמה. הרגשתי כאילו אבן ספיר נדירה נסדקה בידי.

ג

שיחה זו התרחשה בערב שקדם לשובי העירה. קבעתי לנסוע למחרת ברכבת מאוחרת, כך שעדיין היה לי בוקר לבלות בפוקסטון, וברובו שהיתי בחוץ בחברת אמי. כל אחד במקום היה כרגיל בחוץ בחברת מישהו, וגם אילו הייתי חופשי להיפרד מאמי ידעתי היטב שפלורה סונט לא תהיה בבית. היכן היא נמצאת גיליתי עד מהרה: היא היתה בקצהו הרחוק של המצוק, בנקודה שבה הוא מזדקר מעל לנוף היפה של סנדגייט ושל הַייד'. ואולם גבה היה מופנה אל המראה הקסום, שעון על המעקה הגבוה של הרחבה בעזרת מרפקיה, מובלט מעט לאחור כך שכתפיה הרפות התרוממו לעבר אוזניה. שני אדונים עמדו לפניה ולא יכולנו לראות את פניהם, אך אפילו במבט מאחור ברור היה שהם מרותקים לדמות המצודדת המוצגת לפניהם. שוב הרשימה אותי העובדה שדמות זעומה ופגומה זו, על כובעה המלוכסן עם הסרט המתנופף, על בטלתה הנצחית ואושרה המתמיד, על היעדרם של מצבי רוח ושל מסתורין, על התצוגה הנאה של כפות רגליה, שעכשיו במיוחד, בשיפוע הנתמך של תנוחתה, תפסו באי־נראותן הרבֵּה כל כך מקדמת הבימה — שוב ניתנה לי תזכורת, אני אומר, לכך שגברתנו הצעירה השכילה להדהים בכישרון שלא בא על הסברו ברשימת סגולותיה ולא הושפע ממעידותיה. בכל מקום ששגתה דבר לא נחשב, ובכל מקום שצדקה נחשב הכול. אמרתי שלא היו בה מסתורין, אבל אחרי ככלות הכול זה היה סודה. רצה המקרה וזו היתה ההזדמנות הראשונה שלי להציגה בפני אמי, שלא הרבה נותר בחייה פרט למבטה השקט, מתחת לגגון כיסא הגלגלים, בדברים שתוכל לסמוך על כך שייטיבו את עולמם של אהוביה גם לאחר שתעזוב אותם. תהיתי להרף עין עד כמה תיאות לבטוח בפלורה סונט, ובעוד הכיסא עומד מלכת ואמי ממתינה, ניגשתי וביקשתי מהנערה לבוא ולדבר איתה. כך ראיתי שאם אמנם אחד ממלוויה של פלורה הוא המונד סינג הבלתי נמנע, שר הטקס של חצרה הקבועה, הנכון תמיד להשאיל טלסקופ ולקבל סיגר, הרי האחר הוא אישיות שטרם פגשתי, עלם נמוך וחיוור באברקיים ראוותניים, שגבותיו ואפו והקצוות המדונגים של שפמו הקטן זקורים ומקובעים במידה בלתי מצויה. זכורני שחשבתי אותו תחילה לנוכרי ולמתחזה כלשהו: לא ברור לי מדוע, אולי בשל המניע שזיהיתי במבט שנעץ בי כשביקשתי מהעלמה סונט לסור הצידה. הוא נראה לי במידת מה כגבר צעיר המטפח את האמנות החברתית של עזות המצח; אבל לא היתה לכך כל חשיבות, שכן פלורה באה איתי ללא שהיות ועמה כל יפי תוארה וכל הנאתה, החליקה על פני הדשא ברשרוש בגדי אבלותה האנינים, מגוון אינסופי של מלבושים שהידורו הסתום הרשים את כל רואיה וּודאי שלא נעלם מעינו של הצייר. היא התיישבה על רצפת הכיסא של אמי, הכבידה מעט על הצד הפנימי של כף רגלה הימנית, כפי שהבינותי אחר כך, ליטפה את ידה הצפודה, חייכה מעלה אל פניה הקרות, שיבחה והיללה אותה בלא סייג ובלא ספק. היא סיפרה לה מיד, כאילו זה משהו בעבורה להיאחז בו, שבקרוב היא עתידה לשבת לפניי לציור "צלם" שלה, ומילים אלה פתחו לי פתח לשאול אם גורל התמונה, לכשאסיים אותה, להינתן לגבר הצעיר באברקיים. לשמע מילים אלה נפערו שפתיה בבהייה; עיניה נעשו סגולות כהות כאחת החלקות המוצלות של פני הים. לרגע חולף אחד הראתה את פניה של מסכה טרגית מופלאה, ואני נזכרתי בלי כל סיבה במה שאמרה לי גברת מלדרם על מאור עיניה. נחלתי מאותה גברת דחף מדאיג להטיף לה מוסר, אלא שלא היה מן החביבות לנהוג כך; לכן המרתי את שאלתי באחרת, וביקשתי לדעת מי עשוי להיות הגבר הצעיר הנאווה באברקיים.

"הו, ג'נטלמן שהכרתי בבולון. הוא חצה את התעלה כדי לראות אותי." וכעבור רגע הוסיפה: "הוא לורד איפילד."

עד אז מעולם לא שמעתי על לורד איפילד, אך ציון העובדה ששהה בבולון סייע לי לקטלג אותו. גברת מלדרם הטילה בדרך אגב אור מסוים על אורחותיה של גברת פלויד־טיילור, האישה שאירחה את פלורה זה לא כבר באותה עיירה מקסימה, גברת שככל הנראה שמה לה לייעוד לעזור לגברים צעירים עשירים לצקת תוכן בחיי הפנאי שלהם. תמיד היה בקרבתה אחד או יותר מאלה, ודומה שבמקרה זה כיוונה את עצתה אל הברייה הנדירה שבחוף הנגדי. היתה לי הבנה עמומה שבולון אינה אתר נופש של האריסטוקרטיה; בה בעת ייתכן מאוד שהיתה בכל זאת יעד מושך לאחד מאותם יקירי הגורל. מכל מקום יכולתי בהחלט להבין שאחד מיקירים אלה יימשך לפוקסטון בגין פלורה סונט. ואולם למען האמת, לא על דברים אלה נסבה מחשבתי; מה שהעסיק את רוחי במקום ראשון היה עניין, שאמנם לא היה שייך כלל, אך התעקש וצץ באותו רגע דווקא.

"האם נכון הדבר, העלמה סונט," דרשתי פתאום, "שלרוע מזלך הוזהרת הזהרה כלשהי לגבי עינייך היפות?"

לדבריי היתה השפעה שהרעישה אותי; הנערה הטילה את ראשה לאחור, החליפה צבע ממצח עד סנטר. "נכון? מי בכלל טוען כך?" ניחמתי על שאלתי כהרף עין; תגובתה גרמה לה להיראות אכזרית, וראיתי שאמי מביטה בי בתמיהה מסוימת. בתשובתי לקריאת התיגר של פלורה נשמרתי מלהפליל את גברת מלדרם. עניתי שהשמועה הגיעה לאוזניי רק בצורה מעורפלת ביותר, ושאם עלה בי הרעיון להעמידה במבחן הרי את האחריות על כך יש לייחס לעניין האמיתי שאני מוצא בה. הסומק בפניה דעך, אבל זוג דמעות נאות עוד יותר נצץ במקומו. "אם תשמע שוב שאומרים אי פעם דבר כזה תוכל לומר שזה שקר נוראי!" התברר שחוללתי סערה עמוקה משהייתי מעלה על הדעת, אך זו באה על הסברה במידת מה במילים הבאות שיצאו מפיה: "אני שמחה לומר שאין כל פסול בשום איבר מאיברי גופי, אף לא הקל שבקלים!" היא דיברה בשאננותה הרגילה, בביטחון עצמי מופלג; שוב חייכה, וראיתי שכבר הצטערה על כך שהסגירה מבוכה יתרה. היא ביטלה את העניין בצחוק. "יש לי עיניים טובות, שיניים טובות, עיכול טוב ומזג טוב. אני בריאה ושלמה בגוף ובנפש!" שום דבר לא היה אופייני לה יותר מהסמקתה ומדמעותיה, שום דבר לא פגע בה יותר מלהיחשב פחות ממושלמת מכל בחינה. נבצר ממנה להסכין עם ייחוס של פגם כלשהו. הבעתי את שמחתי על מה שאמרה לי והבטחתי לה שתמיד אלחם למענה; וכמתוך כוונה לחזור ולהצטרף אל בני לווייתה היא קמה מישיבתה על אצבעות רגלה של אמי. הגברים הצעירים נשענו על המעקה בגבם אלינו. התקרית בינינו יצרה אי־נעימות מסוימת, ובעוד אני חושב מה אוכל לומר עכשיו היא הכריזה מחוץ לכל הקשר: "מה אתה יודע! הוא יהיה לורד קוֹנְסִידַיין." באותו רגע סב העלם שנועד לעתיד כה מזהיר על עקביו, והיא המשיכה ואמרה לאמי: "אני אכיר לכם אותו — הוא נחמד נורא." היא אותתה בשמשייתה והזמינה אותו להתקרב; התנועה נראתה לי מניחה הכול כמובן מאליו. שמעתי על לורד קונסידיין, ואם לא ידעתי למקם את לורד איפילד היה זה משום שלא ידעתי כי זה התואר שנושא בנו הבכור. הגבר הצעיר לא שעה כלל לבקשתה של העלמה סונט; הוא רק בהה רגע ואז, כשחזרה עליה, הפנה את גבו בנחת. היא היתה ברייה משונה ולא הסמיקה בתגובה; רק אמרה לאמי בנימה מתנצלת, אך בשעשוע ישיר ומתוק מאין כמותו: "לא אכפת לך, נכון? הוא ביישן עד טירוף!" דומה היה שצר לה על כולם — על לורד איפילד, הקורבן לחולי כאוב כל כך, ועל אמי, היעד לחוסר דרך ארץ בטל בשישים. "לי ודאי אין חפץ בו!" אמרה אמי, אבל פלורה הוסיפה אמירה כלשהי על הנזיפה שתנזוף בו על זלזולו בנו. נהיר היה שלעולם לא תסביר דבר וחצי דבר בקוצר ידה. בשעה שנפרדה מאיתנו וריחפה בחזרה אל ידידיה, שטף אותי גל של רוך נואל ומופרך. נדמָה לי איכשהו שאני רואה אותה מפליגה אל גורלה; ברם מה ראוי למלא ייעוד נעלה זה אם לא יופי ושמחת חיים שכאלה? סברתי במעורפל שלורד קונסידיין הוא בעל אחוזות גדול, ואף שהתערב בסברה זו הרושם שבנו לא יהיה חביב עליי, הרי החיבור בין שתי התמונות הביאני לאחל לנערה שלא תחמיץ את מזלה האפשרי.

ד

יום אחד בחודש יוני הבא הוכנס אל הסטודיו שלי ג'נטלמן שמעולם לא ראיתי אך כבר היתה לי חליפת מכתבים קצרה איתו. איגרת שקיבלתי ממנו כמה ימים קודם לכן הביעה צער על הידיעה ש"הדיוקן הנהדר" פרי מכחולי של פלורה לואיזה סונט, ששמה המלא הופיע לפי בקשתה בקטלוג התערוכה באקדמיה, נרכש עוד בטרם נסגרה התצוגה הפרטית. הוא נטל לעצמו את החירות לשאול שמא יש בידי לשירותו מזכרת אחרת מאותו ראש רב חן, איזו סקיצה ראשונית, איזה אטיוד אולי. השבתי שאכן ציירתי את העלמה סונט יותר מפעם אחת, ואם הוא מתעניין בעבודתי אשמח להראות את מעשה ידיי. מר ג'פרי דולינג, האיש שהכרתי בדרך זו, כשל אל תוך חדרי בתנועות מגושמות ובקולות משתמעים לכמה פנים — גבר צעיר, ארוך, צנום, מבולבל ומבלבל, בעל עור לקוי ושיניים גדולות ובולטות. הוא נשא עליו, כביכול, חותמת דואר טבועה היטב ובלתי מחיקה של אוקספורד, וברגע שפצה את פיו ראיתי, נוסף על חשיפה ניכרת של חניכיים, שהאיגרת התמוהה שבִּפנים הולמת את הרישום על גבי המעטפה. כולו היה מלא עידונים וזוויות, ידע משמים ומיוחס. למגוחכותו הלא־מודעת תרם רבות לבושו; כל כולו, מטבעת הזהב המהדקת את עניבתו ועד לחרטומי נעליו הרבועים, תאם ברוח מודרנית למהדרין את האופנה הלפני־אחרונה. היו רגעים שבהם ליטושו המופרז, שכולו גמגומים הרי משמעות וריטוטים צופני שאלה, הקשה מאוד להבין את דבריו; עם זאת חשתי שהוא ג'נטלמן ומצאו חן בעיניי גילוי ליבו באשר למטרת בואו וההבעה בעיניו הירוקות הטובות.

ברם כצליין במקדש היופי הוא נותר טעון הסבר, מה גם שהתברר לי שאין כל היכרות בינו לבין דוגמניתי המזהירה, ורק על סמך הציור שלי, כפי שאמר, נתקף חיבה אדירה לפניה. הייתי צריך, מן הסתם, להיפגע מפשטות שיפוטו את הציור, שיפוט שהביצוע נפל בו קורבן לנושא, ומרכיב האמנות נשמט ממנו כליל. הוא דמה לקורא התמים שבעבורו הסיפור "באמת קרה" והמחבר אינו אלא גורם זניח. הוא בא אליי רק מפני שרצה לקנות, וזכורני שכל כך שעשעה אותי גישתו, שמעולם לא ראיתי מובהקת כמותה באדם משכיל, עד ששאלתיו מדוע, לשם ההנאה שהוא מבקש, לא יהיה כדאי יותר לפנות ישירות אל הגברת. בתגובה בהה באוויר וסומק עלה בפניו: ברור היה שהרעיון מפחיד אותו. הוא היה מקרה יוצא דופן — כה צנוע באופן אישי עד שהבינותי שהדבר כלל לא עלה על דעתו. הוא התאהב בסימן מצויר ולכאורה הסתפק בחלום על מה שיוצג בו. הוא היה הנסיך הצעיר באגדה או בקומדיה שאיבד את ליבו למיניאטורה של הנסיכה מארץ ניכר. עד שהיטבתי יותר להכירו השתוממתי על כך — לכאורה לא היתה כל זיקה בין עולמו הרגשי לטיפוס אישיותו. דעתו התבלבלה כמובן למראה הסקיצות שלי, אשר חייבו את המתבונן להבנה כלשהי של כוונה ואיכויות; אבל לאחת מהן, כישלון יחסי, רחש בסופו של דבר העדפה כה שרירותית ונלהבת עד שבלי לתת מבט נוסף בכל האחרות, הביע את רצונו להיות בעליה ומיד שקע במבוכה אינסופית בשאלת המחיר. פישטתי את הבעיה, והוא יצא מבלי לשאול אותי אף שאלה ישירה על העלמה סונט, אך כשקניינו תחת בית שחיו. הוא היה עדין נפש להפליא וברור היה שהוא סבור כי זכויותיו מוגבלות; לא קמה לו שום זכות באשר למקור המצויר בתמונה. היו זכויות אחרות — שכן היתה בי סקרנות לגביו — שרציתי שירגיש שאני מעניק לו: הייתי שמח אילו יצא ובאמתחתו תחושה שניתנה לו סיבה לחזור. כדי לוודא זאת קרוב לוודאי שהיה עליי רק להזמינו, וזכור לי היטב הדחף שגרם לי להתאפק. זה עלה פתאום מקרבי בעודו משתהה במפתן למרות העתירה שהבהבה בבת חיוכו החביבה. אם נפל שדוד לפני רוח הרפאים של פלורה, איזו עוצמה ישירה עלולה להיות למאור גופא שבכוחו להטיל צל אשר כזה? מקור קרינה זה, שיציף את משכני העלוב, עשוי בהחלט להימצא שם בביקורו הבא. חדה היתה המחשבה שקיננה בי, שישנם סיבוכים שאין זה מתפקידי להביא לידי קיום. אם עליהם להתרחש, מוטב שיתרחשו מכוח היגיון משל עצמם.

עליי לומר מיד כי סיבוכים אלה אכן התרחשו, ושאחרי ככלות הכול אולי היה לי חלק בכך. אמנם מר דולינג הלך לו בלי לקבוע מועד חדש, אך חזר והופיע מקץ שישה חודשים תחת חסות מספקת לא פחות מזו של הגברת הצעירה עצמה. אני ראיתי אותה שוב ושוב במשך חודשים: היא באה לידי כך שראתה בסטודיו שלי מקדש מעט לקלסתר פניה. פלא פלאים זה היה שם בבירור מושא העניין האחד והיחיד; במקומות אחרים היו מדי פעם מושאים אחרים. שאננות הליכותיה הוסיפה להיות מהממת; לא היה דבר מופלג יותר למעט היעדרה של כל פורענות הצפויה לנבוע ממנה. תומתה נשמרה בזכות פולחן האישיות העצמי שלה, אך הסתייעה גם במעמדה כיתומה ערירית שחל עליה חוק מיוחד לה. היא באה והלכה כיתומה ערירית, וכיתומה ערירית עמדה במרכז ההתקהלות. הזנחתם של בני המונד סינג הבליטה מצב זה, והיא שילמה להם בנדיבות כדי להיות, כפי שאמרו הכול, איומים. לורד איפילד נסע להודו לצוד נמרים, אך שב בעוד מועד לתצוגה הפרטית; הוא היה האיש שחטף, כך ניסחה זאת פלורה, את פנינת התערוכה. תקוותי לעתידה של הנערה החליקה על גבו באורח מחפיר, אבל לאחר שרכש את הדיוקן ניסיתי לטפח אמונה חדשה. אמונתה של הנערה היתה מופלאה. עם זאת לא היה אפשר לחלוק אותה: יכולתה להבין מה שציירים מכנים "ערכים" היתה מוגבלת מדי. הופעתה החיצונית כיסתה אותה כשמיכה בליל חורף. ובאמת, איך יכול אדם להיות דובר אמת כשלעולם אינו חדל מהעמדת פנים והתפארות? היא היתה אחרי ככלות הכול המונית למדי, ועד שלמדתי את צדודיתה על בוריה ויכולתי כמעט לרשום אותה בעיניים עצומות בקו אחד, שלמותה כבר נמאסה עלי בעליל. משהו אווילי הלך והסתמן בפני השטח החלקים תמיד. בחברתה התהלכת תמיד בין תופעות בלי אח ורע, תלושות מכל הקשר; שום דבר בדבריה מעולם לא תאם משהו שקיים מחוץ להם. לורד איפילד מת מאהבה אליה, אבל משפחתו ממררת את חייו. אמו, אישה איומה, אמרה למישהו שהיתה מעדיפה שיטרוף אותו נמר ובלבד שלא יתחתן עם בחורה שאינה כל כולה משלהם. הוא העניק לידידתו הצעירה סימנים מובהקים, אבל נאלץ לשמור על פרופיל נמוך כדי להרוויח זמן: לאביו היה הכוח לנהוג בו הן מבחינה אישית והן מבחינה כספית ברשעות יתרה. אביו לא יחיה לעד — נהפוך הוא; והוא עצמו יודע עד כמה — על אף צעירותה, יופייה והמון מעריציה, מקצתם מאיימים ממש מרוב תשוקה — הוא יכול לסמוך עליה שתחזיק מעמד. היו ביניהם גברים עשירים או פיקחים יותר, היו אישים דגולים יותר, אבל בעיניה מצא חן "הרוזן הקטן" שלה כמות שהוא, ומצאה חן בעיניה המחשבה שמאוים ונרדף ככל שהינו, היא נמצאת שם להיות לו משען כה מפואר. היא היתה חוזרת ובאה אליי ובפיה עוד ועוד מעשיות, והכול ייתכן שהיה וייתכן שלא. אף פעם לא פגשתי את דוגמניתי הנאה בציבור — היא הסתובבה, כך נראה, בחוגים נעלים — ויכולתי רק להתפעל, בתוך שפע תיאוריה, מגדלות ידידיה ומרוחב ידה.

בהזדמנות הראשונה שניתנה לי דיברתי איתה על ג'פרי דולינג, והיא האזינה לסיפורי עד כמה שהשיגה סבלנותה, ואף שאלה אותי שאלות רבות עליו משיכולתי לענות עליהן; אחר כך התעלתה על האנקדוטה שלי באחרות מרשימות ממנה, גילויים של השפעות שנודעו לה במקומות המופלאים ביותר: על אנשים שעלו בעקבותיה לקרונות רכבת; שומרים וסבלים שנשארו על עומדם פשוטו כמשמעו; אחרים שפנו אליה בחנויות והתגודדו מול פתח ביתה; נהגי כרכרות, שכדי להביט בה כאוות נפשם, על דברתי, בלונדון, מצאו תירוצים לבלום את מהלכם וללטוש בה עיניים מבעד לשמשות רכבם. לפיכך, כאשר בסתיו הבא הפציעה בסטודיו שלי, גוררת אחריה את בן לווייתה התמוה, ראש דאגתה היה להבהיר לי שאם הוא סר עכשיו למשמעתה אין זה משום שהיא רדפה אחריו. דולינג הסביר בעליצות שכאשר רוצה אדם מאוד להשיג דבר מה, על פי רוב סופו שהוא משיג אותו — קביעה שגרמה לי לחלוק עליה מכול וכול ולגברתנו הצעירה להצהיר שאין לה כל רצון להשיג את מר דולינג. אפשר שלא רצתה להשיג אותו, אבל רצתה בהחלט להראות אותו, ודימיתי להבין שאם היא מתייחסת אליו כאל מלקוח, חזקה על ענייניה שהם מצויים בשפל. למען האמת, תמיד הוצגה לראווה שורה של קרקפות תלויות על חגורתה. מכל מקום, תנועה רבה לכאן ולכאן התרחשה מן הסתם מאז פרידתנו בחודש יולי. היא בילתה ארבעה חודשים בחוץ לארץ, ושם, על אגמים שווייצריים ואיטלקיים, בערים גרמניות, בפריז, יכלו לקרות מקרים שונים.

ה

שוב שהיתי עם אמי, אך מלבד גברת מלדרם ונצנוץ צרפת באופק לא מצאתי בפוקסטון את הבילויים והשעשועים שהכרתי בעבר. גברת מלדרם, שהשכילה רבות מתיאורי את ההצגות, כלשונה, בסטודיו שלי, אמרה לי שלמיטב ידיעתה פלורה תהיה בקרוב על הקרשים: היא כבר פרסה פרוסות כה דשנות מהונה עד שכמעט לא נותר עוד דבר לבלוע. מעמדתה בראש הצוק המפולש לרוח הים הדהימה אותי הגברת החביבה כהרגלה בבקיאותה החובקת עולם: היא ידעה יותר על כל דבר ועל כל אדם משיכולתי אני לסחוט משפופרות הצבע שלי. היא ידעה שפלורה פועלת על פי שיטה ודוחה לחלוטין כל התערבות בענייניה: טיעונה המזהיר היה שכספה יעמוד לה כל עוד תזדקק לו, שקסמיה יזכו אותה בנישואים מפוארים בטרם תתרושש באמת. היא הניחה בצד סכום נאה לתלבושת הגונה; השאר נועד בינתיים לקשט אותה בדרך אל הכנסייה, להחזיק אותה מעל למים בחברה שבה אין דבר טבעי מכך שתמצא לה שידוך ראוי. לורד איפילד נראה בחברתה בלוצרן, בקָדֵנַבְּיָה; אולם גברת מלדרם היתה משוכנעת שאין לצפות ממנו אלא לפלירט עקר. לנערה היתה אחיזה מסוימת בו, אבל עם כל שחצנותו המרובה אין בו רוח קרב אפילו של כבשה; הוא חי בפחד מפני אביו ולעולם לא יתחייב בעוד לורד קונסידיין בחיים. כל שתוכל פלורה להשיג הוא שלא יתחתן עם אחרת. ג'פרי דולינג, כך נודע לגברת מלדרם (כבר סיפרתי לה על ביקורו של האיש הצעיר), הצטרף בדרך חזרה אל החבורה של בני המונד סינג. המקור שלי היתה בעמדה לדייק בפרטים על אודות נטפל זה; היא ידעה משהו על משפחתו וכבר שמעה עליו בעבר. כלום לא היה, באוקספורד, ידיד של אחד מאחייניה? כלום לא בילה את חג המולד בדיוק שלוש שנים קודם לכן בביתו של גיסה ביורקשר, וניצל את ההזדמנות כדי להידחות בבוז בידי בטי העיקשת, הבת השנייה באותה משפחה? אחותה, שהעלם המבולבל דווקא מצא חן בעיניה, כתבה לה בשעתו והתלוננה על בטי, והעובדה שהאיש הצעיר צץ פתאום כנספח לפלורה היא אחת מאותן ראיות נדושות לכך שהעולם קטן ואנשים בו מעט. אביו היה משהו זה או אחר באוצר; סבו מצד אמו משהו זה או אחר בכנסייה. הוא ירש את אחוזת אבותיו בהמפשר; אבל השכיר את המקום בעסקה מוצלחת ונהג נדיבות בארבע אחיותיו המכוערות שמתגוררות בבוֹרנמוּת' ומעריצות אותו. המשפחה זוועתית מכל בחינה, אבל מלח הארץ. עליו אומרים שהוא פיקח לאין שיעור; הוא אוהב את לונדון, אוהב ספרים, נוהה אחר חברה אינטלקטואלית ושוקל קריירה פוליטית. אם בה בעת גבר שכזה מתעניין בפלורה סונט יש בכך כדי להעיד, כפי שנכתב בכרך הראשון של גיבּוֹן, על נטיותיו המגוונות. עד מהרה הייתי עתיד ללמוד שהיא חביבה עליו יותר מכל שאר הדברים גם יחד. בטי, אחת מחמש ושאפתנית מעבר למעמדה, נתפסה בבית כמי שהקדיחה את תבשילה בהתנהגותה הסוררת. איש, כמובן, לא טרח להביט בה מאז, ואיש לא יביט בה עוד לעולם. רצוי עד מאוד שפלורה תפיק את הלקח מגורלה של בטי.

לא זיהיתי לאור כל זאת, אני מודה, תסמינים כלשהם אצל הגברת הצעירה שלנו להרהור ממין זה. הלקח היחיד שהפיקה מכל דבר שהוא נגע לזיו פניה שאין שני לו, ומר דולינג, שאלים שוחרי רע היכוהו בסנוורים כאותם סבלי רכבות ונהגי כרכרות, השתרך אחריה מלונדון לוונציה ומוונציה שוב ללונדון. אחר כך נודע לי שגרסתה לפרשה לקתה באי־דיוק משמעותי: היכרותו האישית איתה נולדה ממקרה אכן מיוחד למדי, בכך אני מודה, בהתייחס למה שקדם לו — מכל מקום צירוף מקרים מרשים למראית עין. במינכן, בדרכו חזרה מטיול בטירול עם שתיים מאחיותיו, מצא את עצמו בשולחן המארח של אכסנייתו מול חזותם המלאה של אותם פנים שדי היה בהעתקם המגושם לעורר בו חלומות ותשוקה. המראה העיף אותו לגבהים כה מסחררים שחייבו אותו לפרוש מן השולחן; אולם למחרת היום שב וצנח בחבטה מהדהדת לרגלי דמות הרפאים שנגלתה לו. בהמשך, באותה מידה של חוסר עקיבות, הקריב אפילו את אחיותיו המבולבלות בנוטשו אותן שם לאנחות, והתאמץ בגבורה להימלט מפני גורל שאת נשימתו הקרה כבר חש על עורפו. זמן לא רב אחר כך, בלונדון, הביא אותו גורל זה ביום ראשון אחד אחר הצהריים, בגשם שוטף, אל דלתם של בני המונד סינג. הוא התייצב, במילים אחרות, מול לוע התותח העתיד לרסק אותו לחתיכות. ואולם עד שחזר והופיע אצלי חלפו מאז שלושה שבועות, אך (אם אנקוט דימוי שונה) העול שנגזר עליו לשאת כל שארית חייו כבר היה מהודק היטב אל גבו. אין כוונתי בכך לומר שפלורה ניאותה לצמצם את אופק ציפיותיה; כוונתי שהוא זכה לדחייה ללא תנאי אשר, כפי שהוכיחו הבאות, לא היה אפשר להתעלות עליה כאמצעי לקשור אותו אליה לבטח. לא היה בזה חישוב מצידה, אבל היא אמרה "לעולם לא!" ואמירה זו הציעה יצוע גדול דיו לסבלנותו ארוכת הרגליים. לדידי הוא נעשה מאותה שעה ואילך לדמות המעניינת במחזה.

עכשיו שפעל בלי עזרתי הייתי חופשי להראות לו שכך אני סבור, ומאחר שלו מצידו היה דבר מה להראות לי חזר והקיש על דלתי שוב ושוב. מה שהביא איתו היתה פשטות כה כבירה, שבעודי מטה אוזן לעָבר, דומה עלי כעת שאני שומע אותה ניגפת בקירות במעלה מדרגות ביתי. כך באמת ראיתיו לאור התנהגותו. הוא התאהב כשם שאדם שובר רגל, והשבר היה מן הסוג שיותיר אותו חיגר לצמיתות. האיש כולו הוא שצלע וקרטע, ושום דבר בו לא נשאר במצבו הקודם. פיקחותו הכבירה, חברת אנשי הספר, השאיפה הפוליטית, האחיות בבורנמות' — דומה היה כי כל אלה נושרים ארצה עם כל תנועה מתנועותיו. אנוכי לא זכיתי להשכלה אוקספורדית, ומעולם לא פגשתי את האישים הדגולים שעל ידיהם יצק דולינג מים בצייתנות ומפיהם שמע את ההערות המזלזלות ביותר; אך זכורני שתהיתי אם פריבילגיות שכאלה עשויות להיות הכנה הכרחית לקריירה שנראה כי ידידי פתח בה עכשיו. זכור לי גם שגיבשתי לי דעה על פיקחותו, שהיתה בה תועלת ועוררה עליה מן הסתם אי־אלו גוונים סתומים של ביקורת, אולם ההתחככות שבמגע אישי לא היתה מן הסוג שמפיק ממנה ניצוץ של תובנה. הוא קיבל בלא כל שאלה הן את הקדחת הן את הצמרמורת, והדבר היחיד שבו שהראה מידה כלשהי של דקות הבחנה היה הכדאיות של ידידותי. ודאי שסיפר לי את סיפורו כפשוטו, אך עולה בזיכרוני מעין תחושה שדווקא אני הייתי לו לפה, שהיה עליי לחלץ ממנו את הדברים. הוא קיבל זאת ממני בלי טרוניות, ואני נתתי לו, כפי שנהגנו לומר, חזק על הראש; הוא חטף ממני שוב ושוב, בא להעביר בחברתי חצאי שעות פה ושם בדיוק כדי לשמוע כמה אידיוטי הוא באהבתו. הוא אמר לי שאני מאפשר לו לראות דברים: וראש לכול, כלום לא אני הראיתי לו את פלורה סונט בראשונה? רציתי שיוותר עליה והארתי את עיניו מדוע; בתגובה מעולם לא מיחה ולא התנגד, אף לא נדחק לפינה ולא הכריז רק לשם האפקט הדרמטי שלא יעשה כן. בפשטות ובלי כל דרמה הוא לא ויתר, וכאשר שאלתיו מקץ שלושה חודשים מה הטעם לדבר עם ברנש שכמותו, הדבר הדומה ביותר להצטדקות שאמר היה שדווקא החסרונות שמצאתי בה הם הטעם לרצונו לעזור לה. לא יכולתי אלא להשיב בלי לחדד את מוסר ההשכל: הן אצל דולינג הן אצלי, חמלה זו הרחיקה לכת בתחילה מעבר לכל מניע ניכר לעין; וכך כאשר סופק המניע יכולנו שנינו להחמיא זה לזה במידת מה על חדותנו בראיית הנולד.

לאחר שהחל לפקוד את הסטודיו שלי בקביעות, העלמה סונט חדלה לבוא, ובסופו של דבר נודע לי שהיא מאשימה אותי בקשירת קשר איתו ללחוץ עליה שתינשא לו. היא לא ידעה שאקבל זאת כך; שאם לא כן לא היתה מביאה אותו לבקרני. לפי השקפתה היה זה חלק מהמזימה, שכדי לעשות עמו חסד ביקשתי ממנו לשבת לפניי. אוסיף ואומר שהביעה סלידה כששמעה שרשמתי סקיצות רבות לא פחות של יפי תוארו משרשמתי כאלה של יופייה שלה. מה ערכן של מנחות ליופי מאת יד אשר מתענגת על הכיעור? גישתי להיעדר העיצוב בדמותו של דולינג היתה פשוטה מאוד; באמת חיפשתי במעמקי אותו מדבר שממה את האוצר הבלום של נשמתו.

ו

אירע באותה תקופה, סמוך לפני חג המולד, שנכנסתי בלחץ העונה לחנות גדולה לקנות צעצוע או שניים, והנה, בניסיון לחמוק מן הטפל, נחתה עיני ממרחק על התמחשותה הזוהרת של פלורה סונט, ייצוגיות מופגנת שלא נפלה במאום אפילו מהוורוד הזועק של המשוכללות בבובות. כרבע רחב ידיים של המקום, הבזאר "הגדול עלי אדמות", אוכלס בהן ובשאר צלמים ויצירי דמיון, וכן בקונים ומוכרים, אלה כאלה טרוטי עיניים מרוב לבטים בבוהק הגז. כאשר עמדתי לפנות לפלורה כדי לדחות את שלב הקנייה, ראיתי בחברתה ג'נטלמן שזהותו — אף שחלפה מאז למעלה משנה — שבה אליי ממצוק פוקסטון. זו התקשרה בזיכרוני לזוג אברקיים ראוותניים, אך אותה שעה גאתה אף ביתר פאר לכלל אדרת מעוטרת פרווה. נוכחותו של לורד איפילד גרמה לי להסס רגע בטרם אגש אליהם; ובו ברגע פלורה, אטומת מבע ובלא הבחנה, כאילו אף היא כבר נלאית מפסיחה על הסעיפים, הישירה מבטה אליי. רציתי להרים את כובעי לעברה, אלא שלא זיהיתי כל סימן בפניה. נמצאתי בדיוק בקו ראייתה, אבל היא או שלא ראתה אותי או שלא הכירה אותי, ואולי היתה לה סיבה כלשהי להעמיד פנים שכך. האם נהגה בצורה זו משום שגרמתי לה מורת רוח וביקשה להעניש אותי? תמיד חשבתי שאחת ממעלותיה היא שאינה נקמנית. מכל מקום היא פשוט הסבה את מבטה; ובאותו רגע נחפזה אליה אחת הזבניות ובידה צעצוע מכני קטן, שנשלחה מן הסתם לחפשו. כך קרה שעקבתי מקרוב אחר המתרחש, ובדיעבד הבינותי שמה שגרם לי לעשות זאת, הביא אותי אפילו להידחק לשם כך בהמון לקרבת מקום, היה רושם שבשעת מעשה לא הייתי מודע לו במלואו.

פלורה החזיקה את הצעצוע בידה ותרה סביבה אחר בן לווייתה; משראתה שתשומת ליבו נדרשת במקום אחר סרה הצידה עם הזבנית, שככל הנראה הציעה להוליך אותה אל מיקומם של חפצים נוספים מאותו סוג. כשהגיעה לשם עדיין הייתי בעמדה לצפות בה. היא שאלה משהו על דרך פעולתו של הצעצוע, והנערה לקחה אותו בידיה והחלה להסביר את סודו הקטן. פלורה כופפה אליו את ראשה, אבל ניכר שאינה מבינה. ראיתי אותה, באופן שחידד את סקרנותי, מעיפה מבט לעבר המקום שממנו באה. לורד איפילד דיבר עם צעירה אחרת: היא בדקה זאת בעזרת שאלה שהופנתה לזבנית שאיתה. אחר כך התקרבה עוד אל השולחן הסמוך אליה, ובהפנותה אליי את גבה, רכנה מעל לאוסף הצעצועים, ובמיוחד מעל לחפץ הקטן שניסתה הנערה להסביר לה. היא לקחה אותו שוב לידה, וכעבור רגע, כשפניה מוסתרים היטב, ביצעה תנועה מוזרה בזרועותיה וכפיפה משמעותית קטנה בראשה. סימנים קלושים אלה — מוזר ככל שיהיה הדבר לכאורה — עוררו בקרבי סערת נפש כה גדולה עד שכלל לא הבחנתי במקום הימצאו של לורד איפילד. הוא בא והצטרף אליה; סגר עליה בטרם ידעתי זאת או בטרם ידעה זאת היא עצמה. באותו הרף עין חשתי דחף מוזר מאין כמותו: אילו ניתן לו לצאת אל הפועל מהר יותר היה גורם לי לחוש ולהתייצב ביניהם כדי להעניק לפלורה התרעה. למעשה סבורני שהייתי יכול לעשות זאת בעוד מועד אלמלא עצרה בעדי סקרנות עזה אף יותר מאותו דחף. שלוש שניות חלפו ובמשכן ראיתי את האיש הצעיר, ואף על פי כן הנחתי לו להתקדם. האם לא עלה בדעתי חיש מהר החישוב, שאם הוא לא יתפוס את פלורה בשעת מעשה אולי גם אני לא אתפוס? היא, מכל מקום, קלטה את הסכנה. משהבחינה בקרבתו של בן לווייתה ביצעה, עדיין בפנים מוסתרים, כפיפה נוספת בראשה ומעין בחישה פתאומית בידיה, כך שאוניית הפח הקטנה שהחזיקה נשמטה והידרדרה אל הרצפה בנקישה שחדותה מהדהדת באוזניי אפילו עכשיו. לורד איפילד כבר לפת את זרועה וסובב אותה לעברו בטלטול אלים. ואז חזו עיניי במראה מצער בעליל: הברייה הענוגה מסמיקה, דהומה, פגיעה, וזוג משקפי ראייה גדולים שחורי מסגרת רכובים במעוקם על גשר אפה היפהפה, משחיתים את פניה. היא ניסתה לאחוז בהם בידה הפנויה בשעה שאני סבתי הצידה במבוכה.

ז

איני זוכר כמה זמן עבר עד שדיברתי עם ג'פרי דולינג — ישיבותיו לפניי לא היו סדירות — אך אין ספק שהיה זה כבר בפעם הבאה שהעניק לי מזמנו.

"האם הגיעה לאוזניך אי פעם שמועה בדבר בעיה כלשהי בעיניה של העלמה סונט?" הוא בהה בחלל הריק בכנות שהיתה בה תשובה מספקת לשאלתי, וגיבה זאת בזעזוע ובהשתוממות באמירה "מעולם לא!", אז שאלתי אותו אם הבחין אצלה בתסמין כלשהו, מוסווה ככל שיהיה, של קושי בראייה; ובתגובה, לאחר הרהור של רגע, קרא: "מוסווה?" כאילו שימושי במילה זו עורר איכשהו משהו מרבצו. "היא בכלל לא קצרת רואי," אמר, "אינה ממצמצת ואינה מכווצת עפעפיים." הודיתי בכך בפה מלא והזכרתי שהיא מכחישה את ההאשמה מכול וכול; ומאחר שחבתי לו הסבר על הטעם לתהייתי, מסרתי לו תיאור קצר של התקרית שהתרחשה לנגד עיניי בחנות. הוא ידע הכול על אודות לורד איפילד: בן אצילים זה הוזכר תכופות בשיחותינו בחזקת יריבו המועדף, הפוגעני. טענתו של דולינג המסכן היתה שאילו התקיימו ארוסים רשמיים בין כבוד הלורד לבין הגברת הצעירה, מהסוג הזוכה למודעה ב"מורנינג פוסט", קל היה לו יחסית לוותר ולסגת; אבל הואיל וציפה לשווא לידיעה ברורה שכזו רשאי הוא לפעול כאילו לא נסגרה הדלת בפניו או, מכל מקום, לא ננעלה. מטבע הדברים סיפורי השפיע עליו מאוד ויותר מזה, הפרשנות שהענקתי לו.

"בהחלט יש משהו, יש משהו — אולי משהו חמור מאוד, ודאי משהו שמחייב אותה להשתמש בעזרים מלאכותיים. היא אינה מוכנה להודות בכך בפומבי, משום שבשל סגידתה ליופייה, ההרגשה שזו כל הווייתה, היא אינה רואה בעזרים שכאלה אלא את ההשפלה והכיעור. עד כה השתמשה בהם בחשאי, אבל ברור שאין די בכך, שכן המצב שהיא סובלת ממנו, חולי מסוים ככל הנראה, החמיר מאוד לאחרונה. היא הסתכלה היישר לעברי בחנות, שהיתה מוארת באור עז, ולא זיהתה אותי. בפוקסטון — ששם כידוע לך הכרתי אותה, ושם הגיעה לאוזניי רמיזה לתעלומה הזאת, והיא הכחישה את הדבר בכעס — נראָה בבירור שאינה מתקשה לזהות אנשים ממרחק דומה. הפעם לא עלה בידה להבחין בשום דבר שהראתה לה הזבנית. היא הסתירה בהצלחה מפני הגבר שראיתי בחברתה שבאין רואה היא נזקקת לפֶּנְסְנֶה, ושהיא נוהגת כך לא רק משום שכך נצטוותה בתוקף בידי רופא עיניים, אלא משום שבלי סיוע כזה אין המסכנה יכולה לעמוד במחצית דרישות החיים. אלא שאיפילד כבר חשד במשהו, וחשדותיו, בין שנתן להם ביטוי ובין ששמר אותם לעצמו, העמידו אותו על המשמר. איתרע מזלי וקלטתי את תנועתו כשהתנפל עליה ותפס אותה בשעת מעשה."

חשבתי על כך ביסודיות; תפיסתי הסבירה דברים רבים, ודולינג החוויר בעודו מקשיב לי.

"הוא נהג בה באלימות?" שאל בדאגה.

"מנין לי לדעת מה קרה ביניהם? ברחתי משם מיד."

בן שיחי בהה בי רגע. "כוונתך לומר שהיא מאבדת את מאור עיניה?"

"חס וחלילה! שהרי אם כך, איך היא יכולה להתייחס לחיים כפי שהיא מתייחסת אליהם?"

"איך באמת היא מתייחסת לחיים? זו השאלה!" הוא ישב לו מבולבל ומהורהר. דמעות עלו בעיניו; הן הזכירו לי את הדמעות שראיתי בעיניה של פלורה ביום שבו הרהבתי עוז לחקור אותה. לשאלה ששאל היתה לי תשובה מספקת מן המוכן, אבל היססתי לפי שעה להשמיע באוזניו את כל העולה מהגיגיי. למען האמת, ביני לביני השתאיתי לחריפותם. לפי שעה השבתי רק שלדעתי היא משחקת משחק מסוים; ובתגובה הוא המשיך כאילו לא שמע את דבריי, נתקף פתאום פחד, אבד באפשרות הקודרת שפתחתי לפניו: "כוונתך לומר שנשקפת סכנה קשה מאוד?"

"בחורי היקר, זאת עליך לשאול את רופא העיניים שלה."

"ומי הוא בכלל רופא העיניים שלה?"

"אין לי מושג. אך אל לנו להתרגש יותר מדי. הרושם שלי הוא שעליה רק לשמור על כמה כללים רגילים, להפעיל מעט שכל ישר."

זה הקפיץ את דולינג. "אני מבין — להתמיד בפֶּנְסְנֶה."

"למלא ככתבן וכלשונן את הוראות הרופא, יהיו אשר יהיו ויהיה אשר יהיה המחיר ליופייה. זה אינו דבר שאפשר לזלזל בו."

"מילת כבוד שלי שלא יהיה שום זלזול בו!" הצהיר בפה מלא; והוא התקין את עצמו בתנוחתו הקודמת כאילו סיכמנו את העניין. מקץ הפוגה ממושכת, בעוד אני כושל בעבודתי, אמר פתאום: "היה הבדל גדול?"

"הבדל גדול?"

"בגלל הדבר הזה שהרכיבה."

"אה, המשקפיים — ביופי שלה? המראה היה מוזר, כמובן, אבל במידת מה מפני שלא הייתי רגיל. יש נשים שנראות נחמד במצבטיים. ומכל מקום, מה אם היא נראית מוזר? היא צריכה להיות מטורפת כדי לא להשלים עם החלופה."

"היא באמת מטורפת," אמר ג'פרי דולינג.

"מטורפת שהיא דוחה אותך, בכך אני מודה. חוץ מזה," המשכתי, "הפנסנה, שהיה ממילא גדול ומשונה, היה מעוקם לגמרי: היא ניסתה להסיר אותו, אבל הוא לא ניתק מאפה, והיא התאדמה כולה, כעסה מאוד."

"זה היה נורא בוודאי!" אמר רעי.

"אכן נורא. אבל מה שנורא יותר הוא ההתעלמות מכל האזהרות; נורא אף יותר להיתקע במצב..." ובלי לומר באיזה מצב משכתי בכתפיי במורת רוח.

לאחר שזרק בי מבט הסתובב דולינג באחת. "אם כך, אתה מאמין באמת שהיא עלולה?"

היססתי. "העניין הוא לשכנע אותה להאמין בכך. היא צריכה רק שיבהילו אותה כהוגן."

"אבל האם הברנש ההוא מזועזע מאמצעי הזהירות שהיא דווקא נוקטת?"

"הו, מי יודע?" החזרתי בכנות זעומה. "איני מעלה על הדעת שאיפילד הוא בהמה גמורה."

"אני הייתי לוקח אותה עם סכים של עור על עיניה, כמו סוסה רגישה!"

היה לי הרושם שאיפילד לא ינהג כך, אבל לא הבעתי אותו, כיוון שרציתי לפייס את ידידי, לאחר שטלטלתי אותו יתר על המידה, כדי שידגמן בנחת. זכור לי שעשיתי קצת עבודה טובה בבוקר ההוא, אך עוד עולה בדעתי שבטרם נפרדנו הוא היה קרוב לגלות לי שהסיפור שסיפרתי התקשר ברוחו לסדרה של תצפיות שלא היה מודע להן בשעתן ושפך אור גדול על נושא דיוננו. היתה לו תפיסה היולית של סוד כלשהו שהניע את העלמה סונט לתחבולות, וככל שהרבה להרהר בכך כן התחזקה השערתו שהסוד הוא הרגלה להעמיד פנים שהיא רואה כשאינה רואה ולמנוע מהבריות לגלות כמה מעט היא רואה באמת. כשכבר עמד לצאת שאל אותי למקורה בפוקסטון של המעשייה המחרידה. כשמסרתי לו, כיוון שלא מצאתי סיבה לא לעשות כן, את שמה של גברת מלדרם, קרא: "הו, שמעתי עליה; היא ידידה של ידידים שלי!" לשמע דבריו נזכרתי בבטי העיקשת ואמרתי בליבי שאני מכיר מישהי שקרוב לוודאי תתגלה כעיקשת אפילו יותר.

ח

כמה ימים אחר כך שוב שמעתי את דולינג עולה במדרגות ביתי, ועוד בטרם חצה את המפתן ידעתי שיש לו משהו לספר לי.

"קפצתי לפוקסטון — הייתי מוכרח לראות אותה!". שכחתי אם בא היישר מתחנת הרכבת; מכל מקום הבשורה שבפיו קיצרה את נשימתו, ונדרש לי רגע להנהיר את דבריו.

"כלומר היית אצל גברת מלדרם?"

"כן, כדי לשאול אותה מה היא יודעת ומנין לה הידיעה. זה השפיע עליי נורא — כלומר, מה שסיפרת לי." ניכר בו שהוא מתאמץ להיראות שקט מכפי שהיה, והסקתי מכך שלא שמע ממנה דברים מעודדים. כדי לנחם אותו, ובתוספת חיוך, הנחתי יד על זרועו, והוא הטיל אל תוך עיניי, מתקבע בהן רגע, מבט מוזר ומתוח שהיה בו כדי לבטא את הצלילות הקרה של כל העתיד להיאמר. "אני יודע — עכשיו!" אמר בהטעמה נדירה אצלו.

"אז מה סיפרה לך גברת מלדרם?"

"רק דבר אחד שנחשב, שכן ידיעה של ממש אין לה. אבל הדבר הזה אמר הכול."

"ובכן, מהו?"

"פשוט, שהיא אינה סובלת את המראה שלה." כינויי הגוף שלו חייבו הסדרה כלשהי, אולם לאחר שטיפלתי בהם בהצלחה השבתי שידוע לי היטב כי העלמה סונט נוהגת להפנות את גבה לגברת החביבה מפוקסטון. אבל מה זה מוכיח? "באמת לא ניחשת? אני ניחשתי ברגע שדיברה!" דולינג התנשא מעליי כמנצח מדוכדך. זו היתה הפעם הראשונה בתולדות היכרותנו שגבר עליי בממד השכלי; אבל גם מאורע יוצא דופן זה הותיר אותי אובד עצות במידה שגרמה לו להמשיך: "ברור, בגלל החזותיים האלה!" הערה זו הבזיקה לי אור, וכשמיהר והוסיף "את עצמה היא רואה, את הגורל הצפוי לה!" תגובתי היתה כה מיידית עד שכמעט הוצאתי את המילים מתוך פיו. בעודי מנסה לקבע את תמונת פניה של פלורה מזוגגים ומסורגים בדיוק כשם שפניה של גברת מלדרם מזוגגים ומסורגים, הוא המשיך וטען שרק הזוועה שבתמונה זו המסתמנת מולה עשויה להיות הסיבה להשתמטותה מפני מדריכה שכזו. העובדה שגילה שיוותה חיות זוועתית — ועזה יותר מכל דבר אחר — לכך שזוג כזה בדיוק של שפופרות עיניים הוא מה שרשם הרופא לפלורה.

"ברור, ברור," השבתי עתה. "מה יהיה על לורד איפילד אם היא תופיע איתן פתאום ברבים? אכן, מה יהיה על כולם, על הכול?" זו היתה קושיה שדולינג ככל הנראה לא היה מוכן לפתור, ולבסוף השלמתי אותה ואמרתי: "בחורי היקר, בעצם, מה יהיה עליך?"

שוב הפנה אליי את עיניו הירוקות הטובות. "הו, לי לא אכפת!"

נימת דבריו שיוותה איכשהו יופי לפניו הכעורים, והרגשתי שמרגע זה ואילך מפעמת בליבי חיבה מובהקת כלפיו. אף על פי כן, באותה שעה עצמה, בגסות וכמו להכעיס, עלה בדעתי שיש דבר מה נלעג בדיוננו באפשרויות אלה. הדבר הצחיק אותי והביא אותי לומר לו בצחוק על שפתיי: "ואתה תיקח אותה אפילו עם הדברים האלה של גברת מלדרם?"

הוא נותר חמור סבר ועגמומי; יכולתי לראות שעליצותי הגסה הפתיעה אותו. אך הוא העלה באוב את חזיון הגברת מפוקסטון וענה לי בדרכו המצפונית: "אפילו עם הדברים האלה של גברת מלדרם." הפצרתי בו שלא יחשוב את צחוקי לסר טעם: היתה בו רק הכרה מעשית בעובדה שבנינו ארמון מפלצתי במרומים. כלום אינו רואה על איזה בסיס רעוע מושתת המבנה כולו? חומר הראיות היה זעום להחריד. הוא אמנם האמין ברע מכול, אולם היינו חפים מכל ידיעה.

"אני אברר את האמת," השיב לאלתר.

"איך תוכל? אם תחקור אותה פשוט תגרום לה להישבע לשקר. ומדוע אחרי הכול זכותך לדעת את האמת? הרי זה עניינה הפרטי של הנערה."

"אם כך, מדוע טרחת לספר לי את סיפורך?"

סבלתי מבוכה קלה. "כדי להזהיר אותך מפני הסכנה," החזרתי בחיוך. הוא לא התייחס עוד לדבריי אלה ורק העיר שכוונותיו של לורד איפילד אינן רציניות. "ייתכן מאוד," אמרתי. "אבל אל לך לדבר כאילו לורד איפילד ואתה האפשרויות היחידות שיש לה."

דולינג הרהר רגע. "האם האנשים שנועצה בהם לא יספקו מידע כלשהו? הלוא ודאי פנתה למישהו. שאם לא כן, איך נגזר דינה?"

"נגזר דינה למה? למצבטיים נצחיים? ודאי שפנתה אל אחדים מגדולי המומחים, אבל עשתה זאת, היה סמוך ובטוח, בחשאיות גמורה; וגם אילו ניתן להניח שהם יגלו לך משהו — דבר שאני מפקפק בו לחלוטין — יקשה עליך מאוד לברר מי הם האנשים הללו. לכן מוטב שתמשוך את ידך מן העניין; לעולם אל תראה לה במה אתה חושד."

ולפני שעזב את ביתי אפילו ביקשתי ממנו שיבטיח לי זאת.

"בסדר, מבטיח," הפטיר בקדרות. הוא היה אוהב שבכוחו לקבל בשתיקה את הקביעה שאין גבול לרמייה שמוכנה אהובתו לנקוט: מפליא כמה מעט שינה לו הדבר. ניתן לי להבין שמשעה זו והלאה הוא יתמלא חמלה נרגשת שתסויג אך מעט שבמעט בתפיסת יומרתה ואיוולתה של הנערה. שכן אם אמרה לו שאידיוטי מצידו לחלום שהיא תוכל לחלום עליו, הרי היתה מתרעמת על כל רמיזה שלא הבהירה לו כי תמיד תשמח לראות בו ידיד. מה היו מרבית ידידיה — מה היו כולם — אם לא אידיוטים שפניהם הושבו ריקם? הייתי ער בהחלט לכך שבשיחותיה הפרטיות הוקצתה למשל לי עצמי פינה בגלריה האמורה. אשר לדולינג, ידעתי מה תכופים עדיין ביקוריו בבית המונד סינג. לא שם אלא בעיקר בחסותם של בני פלויד־טיילור לבלבה קרבתה ללורד איפילד. בין כה וכה, כאשר שבוע לאחר הביקור הועלה אליי בוקר אחד שמה של פלורה, דילגתי למסקנה כי דולינג שהה בחברתה, ואפילו כלכלתי לרגע את המחשבה שהפר את הבטחתו.

ט

לאחר שהוכנסה חסכה לי כל מתח באשר לסיבת בואה; אדרבה, אצה לה הדרך בבירור להאיר את עיניי; אולם נודע לי במהרה שלא אישנו הצעיר אחראי על הבהלה שבגינה התנשמה והתנשפה באופן מכמיר לב. לא היתה לה אלא מחשבה אחת בעולם, וזו נסבה על לורד איפילד. חלקתי איתה סצנה מוזרה ומעציבה מאין כמותה, ואם לא הפקתי מכך שום תועלת, לפחות הגעתי להבנה מלאה מדוע, למן ההתחלה, הרשימה אותי באורח טמיר כברייה טרגית. בהראותה לי את מלוא איוולתה הורם המסך מעל מצוקתה. איני יודע כמה מזה התכוונה תחילה לספר לי — סבורני שהיו לה תוכניות למצג שווא משוכלל; מכל מקום, מקץ עשר דקות הדרך הפשוטה ביותר נראתה לה לוותר ולהתייפח, להיות אומללה ואמיתית. משפתחה את סגור ליבה הפיל אותה המהלך מרגליה: ההקלה היתה כהרפייתה של עווית. בקיצור, היא חלקה את סודה הכמוס זה כבר; העבירה את כאבה הפולח. דבריה, אני מודה ומתוודה, העלו דמעות בעיניי, דמעות של עדנה חסרת ישע על מסכנותה חסרת הישע. עם זאת, לא בזכות עצמו היה ביקורה בלתי נשכח כמו בזכות כמה מהשלכותיו; המיידית שבהן היתה שעוד באותו יום אחר הצהריים הלכתי למצוא את ג'פרי דולינג, שהחזיק באותם ימים דירה ברחוב וֶלְבֶּק, ושם התייצבתי בשעה מאוחרת דיה להצדיק את ההנחה שכבר חזר. הוא טרם חזר, אבל ציפו לשובו, והוזמנתי להיכנס ולהמתין לו: גברת אחת, כך נאמר לי, כבר נמצאת בחדר ההסבה שלו. היססתי במבוכה קלה: שעטה במוחי המחשבה שהגברת היא אולי פלורה סונט. אבל כאשר שאלתי אם היא צעירה ונאה מאוד קיבלתי בתגובה "לא, אדוני!" כה נחרץ שהסתכנתי בכניסה ולאחר רגע מצאתי את עצמי, לתדהמתי, פנים אל פנים עם גברת מלדרם.

"הו, יקר שלי," קראה, "אני שמחה כל כך לראותך: אתה חוסך לי עוד démarche 1 רגיש! אלמלא כן הייתי מבקרת גם אצלך. הנה מיד הרע מכול: אם אתה רואה אותי כאן הרי זה לפחות מתוך שיקול דעת — בכוונת מכוון, ללא בושה. באתי העירה במטרה לראות אותו; בהן צדק, אני מאוהבת בו. איך זה, אם שלוות רוחי נחשבת בעיניך, הנחת לו באותו יום בפוקסטון להפציע לנגד עיניי המאושרות? באותה מחצית השעה קמה בי כלפיו חיבה בלתי מצויה. עם ההבנה המלאה של כל מה שאפשר לטעון כנגדו, בעיניי הוא פאר היצירה הגברית. בכל זאת, לא באתי לכאן כדי להכריז על תשוקתי — באתי למסור לו בשורה שתעניין אותו הרבה יותר. בראש ובראשונה באתי להפציר בו שייזהר."

"בקשר לפלורה סונט?"

"בקשר למה שיאמר ויעשה; הוא מוכרח להיות דומם כעכבר! סוף־סוף היא מאורסת באמת!"

"וזה כמוס בסודי סודות?" התפתיתי לבדיחות הדעת.

"בדיוק: היא טלגרפה לי היום בצהריים, ובזבזה שילינג נוסף כדי לומר לי שאסור לשום ברייה שבעולם לדעת זאת."

"מוטב היה אילו בזבזה אותו כדי לומר לך שזה עתה בילתה שעה בחברת הברייה שאת רואה לפנייך."

"היא זה עתה בילתה שעה בחברת כל מי שישנו כאן!" קראה גברת מלדרם. "יש להם סיבות חיוניות, כך טלגרפה לי, לא לצאת עם זה עוד חודש. אז תצא הודעה רשמית, אבל לעת עתה היא מאושרת עד השמים. אני משערת שמר דולינג כבר יודע, וייתכן, היות שהשעה כמעט שבע בערב, שקפץ מגשר לונדון; אבל שיחה שהיתה לי איתו לפני ימים מספר גרמה לי, עם קבלת המברק, להרגיש שמחובתי להזהיר אותו באופן אישי לבל ינקוט פעולה, כביכול, בתגובה לוודאות האיומה שהבנתי היטב שנשא עמו. אני חיזקתי איכשהו את הוודאות הזאת. הוא סיפר לי מה שסיפרת לו שראית בחנות שלך."

גברת מלדרם, הבנתי, באה לרחוב ולבק בשליחות זהה לשלי — מהלך שהעיד על תבונתה הנדירה, מה גם שהטעם לכך היה שונה בתכלית מהטעם שסיפק ביקורה המופלא של פלורה לשליחותי שלי. אמרתי לגברת מלדרם שמה שראיתי בשעתו בחנות היה משמעותי למדי, אבל שראיתי הרבה יותר בסטודיו שלי בבוקר הזה. "בקיצור," אמרתי, "ראיתי הכול."

היא השתוממה. "הכול?"

"על הברייה המסכנה מעיב ענן קודר מאין כמותו. הו, היא באה להכריז על ניצחון, אבל נשארה לדבר על משהו קרוב יותר לשכל הישר! היא הפקידה את עצמה לגמרי בידיי — עשתה לי את הכבוד לרמוז שמכל ידידיה אני חסר הפניות ביותר. אחרי שהודיעה לי שלורד איפילד כפות בידיו וברגליו, ושלפי שעה רק אני מצוי בסוד, הגיעה אל העניין האמיתי. קינן בה חשד כלפיי מאז היום ההוא, בפוקסטון, כאשר ביקשתי ממנה את האמת על עיניה. האמת היא מה שאת ואני ניחשנו שנינו. נשקפת לה סכנה ללא גבול."

"אבל סכנה מפני מה? אני, שבחסדי שמים הצלחתי לשמור על שלי, יודעת כל מה שיש לדעת על עיניים," אמרה גברת מלדרם.

"היא היתה יכולה לשמור על שלה אילו הפיקה תועלת מחסדי שמים, אילו עשתה בעוד מועד, עשתה לפני שנים, מה שהצטוותה בתקיפות לעשות; אלמלא קוללה ביפי התואר שעתיד היה להפוך את התנהגותה לאגדה. היא עדיין תוכל לשמור עליהן אם תקריב — ואחרי ככלות הכול כה מעט — את קסמה השטחי גרידא. היא מוכרחה לעשות מה שעשית את — מוכרחה להרכיב, גברתי היקרה, מה שאת מרכיבה!"

מה שהרכיבה בת שיחי נצץ אותה שעה כחממת מלונים בחודש אוגוסט. "יסלח לה אלוהים — עכשיו אני מבינה!" פניה החווירו.

אבל לא חששתי פן ייפָּגע טוב ליבה לכשתגלה, מבעד לקני הראייה האדירים שלה, מדוע תמיד הקפידה פלורה להתרחק ממנה. "אינני יכול לומר לך," אמרתי, "מאיזה פגע מסוים, מאיזה מצב של עיניה, נובעת הסכנה: זה הדבר היחידי שהצליחה הבוקר לשמור מפניי. היא יודעת זאת היטב בעצמה; היא זכתה למיטב הטיפול באירופה. 'זה משהו איום, פשוט איום' — זה כל הדין וחשבון שהואילה לתת לי. לפני כשנתיים, כששהתה בבולון, נסעה לפריז לשלושה ימים עם גברת פלויד־טיילור. שם נועצה בגדול הרופאים — אפילו גברת פלויד־טיילור אינה יודעת. בסתיו שעבר, בגרמניה, שוב עשתה זאת. 'קודם תרכיבי קני ראייה מיוחדים עם מוט ישר באמצע, ואחר כך נדבר' — זה פחות או יותר מה שהם אומרים. מה שהיא אומרת הוא שתרכיב כל דבר שבעולם אחרי שתינשא, אבל תחילה היא חייבת להינשא. מאז ומעולם היה בדעתה לעשות הכול ברגע שתתחתן. אז ורק אז תהיה בטוחה. איך ירצה מישהו להביט בה אם תניח לעצמה להיראות זוועה? איך תוכל אי פעם להתארס אם תניח לעצמה להיראות זוועה מלכתחילה? אין כל טעם להתעקש על כך שעם יופי כשלה היא לעולם לא תוכל להיראות זוועה. היא אמרה לי הבוקר, נערה מסכנה, את הדברים האופייניים, המטרידים ביותר. 'פניי הם כל מה שיש לי — ואילו פנים! ידעתי מלכתחילה שאין דבר שלא אוכל לעשות איתם. אבל אני זקוקה להם בשלמותם — עדיין זקוקה לכל סנטימטר בהם. הרי אין לי גזרה או כל דבר אחר. הו, אילו רק נתן לי האל גם גזרה, מי יודע! כן, עם גזרה כמו שיש לפַני פלויד־טיילור המגעילה, הייתי מסתכנת במשקפיים רגילים. Que voulez-vous?2 אף אחד אינו מושלם.' היא אומרת שעדיין נשאר לה כסף, אבל איני מאמין לאף מילה בעניין זה. היא הימרה על כך שתחמוק מעונש, על הרעיון שהסכנה תשתהה: פשוטו כמשמעו יצאה למרוץ נגדה. התיאוריה שלה היתה, כפי שאת הבחנת כה בבירור, שהיא תקדים אותה. היא נשבעת לי שאף כי ה'מוט' אכזרי להפליא, הרי כשהיא בגפה היא מרכיבה את מה שציוו עליה להרכיב. אבל מתי לכל הרוחות היא בגפה? את עצמה כמובן הוליכה שולל בצורה הקשה ביותר: רימתה את עצמה באופן מטורף כל כך, שאפילו יוהרתה עשויה להסבירו רק למחצה, בצעדי שווא קטנים והתחמקויות חסרות שחר ותקוות ילדותיות. אימתה הגדולה כעת היא פן לורד איפילד, שכבר ניעורו בו חשדות וכבר גילה את מצבטיה, אך הלך שולל אחר איזה להטוט חסר בושה, יגלה את העובדות המחרידות; ותמצית מבוקשה ממני הבוקר היתה להשיא אותי להכחיש באורח נזעם וסמכותי (כלום אינה 'הדוגמנית החביבה עליי'?) את דבר קיומה של בעיה כלשהי בכל חלק ממנה. היא התייפחה, היא התלהמה, היא התחננה; אחרי שהתחלנו לדבר נגוזה כל העזתה והיא הראתה לי מה עבר עליה — הראתה לי גם את כל אימתה מפני הנזק שבכוחי להסב לה. 'חכה עד שאתחתן! חכה עד שאתחתן!' היא אחזה בי, כמעט כרעה על ברכיה. כל השתתפות במעשה ההונאה שלה נראית לי בלתי מוסרית ביותר; אבל אין ספק שהיא מוכרחה להתחתן: איני יודע מה איני רואה מאחורי זה! אשר על כן," סיימתי, "דולינג מוכרח להימנע מכל פעולה."

כל אותו זמן עצרה גברת מלדרם את נשימתה; כעת פלטה אנחה ממושכת. "ובכן, זה בדיוק מה שבאתי הנה לומר לו."

"והנה הוא." בו ברגע פתח מארחנו הלא־מודע את הדלת. נוכחותנו הרעישה אותו מאוד והוא השיט מבט נפחד בין שנינו, כמנסה לנחש על איזו פורענות באנו להודיע או להתריע.

גברת מלדרם נעשתה לאלתר כולה עליצות. "באתי לגמול לך על ביקורך המתוק." "אה," הצטחקה, "בכוונתי להתמיד בהיכרותנו!"

"אדרבה, אדרבה," מלמל מוכנית בפיזור דעת והמשיך להביט בנו. ואז התפרץ בחטף: "הוא עומד להתחתן איתה."

הופתעתי. "אתה כבר יודע?"

בידו החזיק עיתון ערב; הוא השליך אותו על השולחן. "זה כתוב פה."

"פורסם — כבר?"

הופתעתי עוד יותר.

"הו, פלורה אינה יודעת לשמור סוד!" הצהירה גברת מלדרם בהומור. היא נגשה אל דולינג המסכן והניחה עליו יד אימהית. "זה בסדר — כך בדיוק צריך להיות: אל תחשוב עליה יותר." ואז, כאשר פגש את השבעתה בבהייה מדוכדכת שהמחשבה על אודותיה ניכרה בה בחיות חריגה כמו צבע האישון, הגביהה האישה המצוינת את פניה המצחיקים ונשקה לו ברוך על לחיו.

י

דיברתי על זיכרונות אלה כעל שרשרת של חרוזים צבעוניים, ואני מודה שבעודי מוסיף לפרוש את מחרוזת התפילה שלי אני גאה למדי בדימוי. החרוזים כולם שם, כפי שאמרתי, מחליקים לאורך החוט — קטנים, חלקים ועגולים. ג'פרי דולינג קיבל כג'נטלמן את המאורע שפורסם בעיתון הערב; לאור זאת ניצלתי רגע כדי לרמוז לו בלחישה שיציע את ידו לגברת מלדרם. הוא החזיר לי לחיצת יד כבדה, והבנתי שנישואים ייראו לו מעתה והלאה כפי שנראית התנועה ברחוב לאיזה אומלל חשוך מרפא בחלון בית חולים. נסיבות שנוצרו בעת ההיא הובילוני להיעדרות ממושכת מאנגליה, ונסיבות שכבר התקיימו העניקו לו סיבה מוצקה לפעולה דומה. אחרי ככלות הכול עמד לרשותו המוצא הידוע של כל בן אלביון — היכולת להפליג בימים. הוא יצא למסע סביב כדור הארץ, ולי לא נותרה אלא האפשרות להקיש מה עשוי היה לקרות. כל הרהור נוסף רק אישר את אמונתי, שאילו אי מתי בחודשיים שלאחר אֵרוסיה המזהירים של פלורה סונט היה מנסה לחזר אחר הגברת החביבה מפוקסטון, אותה גברת חביבה לא היתה דוחפת אותו אל התהום. על אף מוזרות חזותה ידעתי על מקרים שבהם נאלצה לבצע דחיפה מעין זו. נסעתי לניו יורק לצייר כמה דיוקנאות; אך משעה שהייתי שם גיליתי שלא הבאתי בחשבון את שיקגו, ואליה הוזמנתי לכפר על קיפוח מביש זה ביצירתם של לא פחות מעשרה כאלה. ביליתי באמריקה שנה, וקרוב לוודאי שהייתי מבלה שנה נוספת, אלמלא נקראתי לשוב לאנגליה בשל חדשות מדאיגות שקיבלתי מאמי. היא נחלשה מאוד, וברגע שנחַתי בלונדון מיהרתי לפוקסטון והגעתי בדיוק בזמן לברך על אותות קלים להתאוששות. מצבה היה כבר גרוע הרבה יותר, אבל עכשיו הוטב מעט; ואף על פי שלא חשתי אלא סיפוק על שבאתי אליה, בתוך כמה שעות הבינותי שהסטודיו הלונדוני שלי, שבו כבר ציפו לי פיגורים בעבודה, יהיה המקום שבו אמתין לכל מאורע שעלול להתרחש. לפני שובי העירה היתה לי כל סיבה שבעולם לשחר לפתחה של גברת מלדרם, שממנה לא זכיתי אף לא לשורה אחת זה חודשים רבים, וראייתי אותה על כל הסובב אותה כפי שהשארתי אותם נחסמה בשפע המראות שבקדמת התמונה.

בטרם הגיעי אל ביתה נתקלתי בה, כך סברתי, באה לעברי על פני הגבעה, מברכת אותי מרחוק בנצנוץ המוכר של תג הזכוכית העצום שלה; והיות שהיה זה בשלהי הסתיו והרחבה היתה ריקה מאדם, הייתי חופשי להשיב לאיתות בפיזוז קטן על פני הדשא. התלהבותי שככה כבר ברגע הבא, שכן נדרשו לי אך שניות מספר להבחין בכך שהדמות שהתנפלתי עליה כך אינה כלל וכלל זו של ידידתי הצבאית. זעזוע חריף הרבה יותר משהייתי מעלה על הדעת היכה בי כאשר קרבה אלי הדמות וזיהיתי בה את פלורה סונט הקטנה והמסכנה. השאלה אימתי בדיוק פלורה זיהתה אותי שייכת לקטגוריה של תעלומות, כפי שהבנתי עד מהרה, שלעולם לא אתעכב עליהן שוב: עלה בי בחריפות ההרהור שברגע שנעמוד פנים אל פנים, עיקר העיקרים יהיה להשכיל להיראות בלתי מופתע בעליל. כל שראיתי תחילה היה מוט זהב גדול שחצה כל אחת מעדשותיה, ומעליו דבר מה קמור וגרוטסקי, שהזכיר עיניים של חרק גדול, דבר מה שייצג כעת את כלל אישיותה, וכמו התאמץ להגיח ולהידחק מבעד ללוע של בית כלא. הפנים התכווצו מאוד: הם נראו קטנים יותר, לכאורה אפילו כעורים למדי; מכל מקום, מבחינת רישומם על הצופה, הפנים האלה נפלו קורבן למתקן הראייה. לא ניכר בהם כל חיוך, והיא לא הראתה כל נכונות לאחוז בידי המושטת.

"לא היה לי מושג שאת נמצאת כאן!" קראתי; ותהיתי אם אינה מכירה אותי כלל או מכירה רק על פי קולי.

"חשבת שאני גברת מלדרם," העירה בקול שקט מאוד.

השקט הזה עצמו הוא שגרם לי לראות לנכון להשיב בעליצות כמעט פראית. "כן, בטח," צחקתי, "יש לך הרבה כל כך מן המשותף עם גברת מלדרם! רק עכשיו חזרתי לאנגליה אחרי היעדרות ממושכת ואני בדרכי לראות אותה. אולי תרצי לבוא איתי?" עלה בדעתי שהסיבה שהיתה לה בעבר להתרחק מידידתנו בטלה עכשיו.

"רק עכשיו עזבתי אותה; אני גרה אצלה." היא עמדה בכובד ראש ונעצה בי מבט דרך קני הראייה שלה. "האם תרצה לצייר אותי עכשיו?" שאלה. דומה היה שהיא דוברת בכובד ראש מאחורי מסכה או כלוב.

לא היתה ברירה אלא להגיב על השאלה בגישה תוססת לא פחות. "זו תהיה בעיונת אמנותית מרתקת!" שמשהו השתבש — לא היה קשה להבין; אולם השיבוש עלול היה להיות חמור הרבה יותר מהנגלה לעין אם פלורה שוהה תחת קורת גגה של גברת מלדרם. שנה תמימה לא היה לי פנאי רב לחשוב עליה, אך לדמיוני היתה הצדקה מלאה לשכן אותה בהיכלות מפוארים יותר. אחד הדברים האחרונים ששמעתי עליה בטרם עזבתי את אנגליה היה, שלכבוד מערכת היחסים החדשה עברה להתגורר אצל ליידי קונסידיין. ידיעה זו גרמה לי לקבל את כל השאר כמובן מאליו, והעולם האמריקני הרועש החריש את אוזניי לכל סתירה אפשרית. משקפיה עמדו עכשיו בסתירה ישירה; הם נראו כשלילה לא רק של מערכות יחסים חדשות אלא גם של כל אחת מן הישנות. אף על פי כן זכור לי שכעבור רגע, כאשר צעדה לידי על הדשא, מצאתי את עצמי מקווה בעצבנות שלא תחליט לספר לי שום דבר ממש מחריד; וכדי להדוף סכנה זו הטרדתי אותה בשאלות על גברת מלדרם, ובלי להמתין לתשובות הרביתי להג בפירוט מעשיי שלי. בת שיחי שמרה על שתיקה גמורה, והרגשתי הן שהיא צופה בעצבנותי במין אירוניה אפלה, הן שאני מדבר עם אדם שונה וזר לי. פלורה פשוטת מראה וכבויה ודוממת לא היתה פלורה כלל. בפתח ביתה של גברת מלדרם פנתה לדרכה והעירה שיש מן הסתם דברים רבים שעליי לומר לידידתנו ולכן מוטב שלא תיכנס איתי. הסתכלתי בה שוב — לפני כן הסבתי את עיניי ממנה — אך נתקלתי רק בבהייתה המוגדלת. למען האמת, עז היה רצוני להיפגש עם גברת מלדרם ביחידות, אולם היה דבר־מה כה מכמיר במצוקתה של הנערה עד שהיססתי להסכין עם הרעיון של התנערות ממנה. עם זאת לא היה אפשר להביע חמלה בלי להיראות כמי שמקבל אומללות רבה מדי כמובנה מאליה. עלה בדעתי שאני מצטייר בעיניה כשוטה — סוג של בידור שמעולם לא ציפיתי שאספק לה. הציפה אותי לראשונה התחושה — וזו חזרה ושבה אליי מאז — שלמרבה המוזרות, יש משהו בְפורענות קשה ועמוקה שמשרה יראת כבוד אפילו יותר מן ההימצאות דרך קבע במצב שפיר. לא יכולתי לנקוט כלפיה את העמדה שרק פרט הוא בעיניי שאני מצוי פנים אל פנים נוכח חלק ממה שבפגישתנו האחרונה חולל סצנה כה טעונה; אך בעודי מנסה לחשוב על עמדה כלשהי שאוכל לנקוט, היא אמרה בנימה חסרת כל גוון, אבל איכשהו כאילו לא תראה אותי עוד לעולם: "שלום. אני ממשיכה בטיול שלי."

"כך לבדך?"

היא הביטה סביב בראש הצוק הגדול והקודר. "עם מי אני אמורה ללכת? חוץ מזה, אני אוהבת להיות לבד — כרגע."

האמירה העניקה לי זיק של הבנה שהיא רואה את השחתת פניה כמצב ארעי, ושבה אליי הוודאות שלאושרה לעולם לא תחדל להיות טרף לאשליות. כך התאפשר לי לקרוא בקול, בחיוך רחב ובהרגשה אידיוטית לגמרי: "הו, להתראות! אבל אני מאחל לך הליכה נעימה ביותר."

"תודה רבה, כל ההליכות שלי נעימות ביותר — הן מועילות לי כל כך." היא היתה שקטה כעכבר, ומילותיה נראו לי מלאות תבונה. "אני יוצאת להליכה כמה פעמים ביום," הוסיפה. היא נדמתה לישישה מופלגת בפתח הכנסייה, המצטנעת בפני הכומר הפורש עליה חסות. "ככל שאני מרבה בהן כך אני חשה יותר בטוב. הרופאים ציוו עליי להימצא כמה שיותר באוויר הצח ולעסוק הרבה בפעילות. זה מסייע לבריאותי הכללית, אתה יודע, ואם היא תמשיך להשתפר כפי שהשתפרה לאחרונה, בקרוב הכול יהיה בסדר. כל הבעיה שלי בעבר — ותמיד; איזו פזיזות! — היתה שהזנחתי את בריאותי הכללית. וזה משפיע ישירות על מצבו של האיבר המסוים. לכן אני צועדת חמישה קילומטרים."

שיגרתי אליה מעין חיוך מהמפתן בשעה שהמשרתת של גברת מלדרם באה לפתוח לי. "הו, אני שמח כל כך," אמרתי, מביט בה בעודה פוסעת לדרכה ברפרוף המצודד שלא אבד לה, ונזכרתי ביום שבו התענגתי על מראה זה כשחזרה והצטרפה אל לורד איפילד. הביטחון שהפגינה בשעה זו לא נפל מזה שהראתה בעת ההיא; אולם זכרתי שאז הייתי סבור שפניה מועדים לאבדון. האומנם כעת באמת הלכה והתרחקה ממנו?

י"א

ברגע שראיתי את גברת מלדרם פרצתי ואמרתי לה: "יש בזה משהו? האומנם הבריאות הכללית שלה..."

גברת מלדרם קטעה את דבריי בתרועה רמה ומשועשעת. "כבר ראית אותה ושמעת מפיה את הסיפור המופלא שלה? מה ש'יש' בו הוא מה שהיה תמיד בכל מה שעשתה — אמונה קומית, טרגית מאין כמותה, בעצמה. היא סבורה שהיא בתהליך של 'ריפוי'."

"ומה חושב בעלה?"

"בעלה? איזה בעל?"

"אם כך, היא לא נישאה ללורד איפילד?"

"Vous-en-êtes là?"3 קראה המארחת. "הוא התנהג פשוט כמו בהמה."

"מנין לי לדעת? לא כתבת לי אף פעם."

גברת מלדרם היססה, מכסה אותי במה שפלורה המסכנה כינתה האיבר המסוים. "לא, לא כתבתי לך; ונמנעתי מכך בכוונה. לא כתבתי כי חשבתי שאולי, כשאתה נמצא שם, לא תשמע על מה שקרה. אילו שמעת חששתי שתעורר לפעולה את מר דולינג."

"שאעורר אותו לפעולה?"

"תדרבן אותו לחוש לעזרה; תכתוב לו שיש לו סיכוי נוסף."

"לא הייתי עושה זאת," אמרתי.

"טוב," השיבה גברת מלדרם, "לא היה מתפקידי לתת לך הזדמנות."

"בקיצור, פחדת מזה."

שוב היססה, ואף כי אולי רק דימיתי זאת, נראה לי שהסמיקה כהוגן. מכל מקום פלטה צחוק. "פחדתי מזה!" ענתה בכנות רבה.

"אבל האם הוא אינו יודע? האם לא נתן שום סימן?"

"כל סימן שבעולם — הוא חזר אליה מיד. עשה הכול כדי שתקשיב לו; אבל היא אינה מעלה זאת כלל על דעתה."

"האם ראה אותה כפי שהיא עכשיו?" הוספתי וחקרתי בשמץ מבוכה.

"אכן ראה, וקיבל זאת בגבורה. הוא סיפר לי הכול על כך."

"כל כך הרבה עבר עליכם!" פלטתי. "אם כך מה היה עליו?"

"הוא בבית שלו בהמפשר. החזיר לידיו את האחוזה הישנה ולדעתי עכשיו גם את האחיות הישנות שלו. זאת אחוזה בכלל לא רעה."

"ובכל זאת אין בה כדי למשוך את ליבה של פלורה?"

"הו, פלורה בשום אופן אינה מוטלת על גבה!"

"אינה מוטלת על גבה משום שהיא מוטלת על גבך. האם קיבלת אותה לכל שארית חייך?"

שוב נעצה בי המארחת בלבביות את מבטה הנוקב. "היא אמרה לך כמה הואילה משפחת המונד סינג בטובה להשאיר לה למחייתה? בקושי שמונים לירות סטרלינג בשנה."

"זה סכום הגון, אבל לא מספיק כדי לשלם לרופא העיניים. מה שכנע אותה בסופו של דבר למסור את עצמה לידיו?"

"ההתמוטטות הכללית שלה אחרי שהפרא הזה איפילד ניתק את יחסיו איתה. היא בכתה עד כלות עיניה — עברה זוועה של חושך צלמוות. אחר כך בא נצנוץ של אור, ונראה שהאור הלך והתרחב. היא קיבלה את עול אביזרי הראייה כשם שפרוצות חוזרות בתשובה ומקבלות את עול הכנסייה הקתולית."

"ואולם את אינך סבורה שהיא תיוושע?"

"היא סבורה כך — זה כל מה שאוכל לומר לך. אין ספק שמשעה שהביאה את עצמה לקבל את המענה האמיתי, כפי שהיא מכנה זאת, היא התחילה ליהנות מהקלה שלא ידעה מעולם. ההרגשה הזאת, החדשה מאוד ולמרות מחירה, המרעננת כל כך, נתנה לה משהו להיאחז בו, הולידה בראשה הקטן והטיפש אמונה, כך היא אומרת, שהיא הולכת ומחלימה ושבמרוצת הזמן, אם תנהל אורח חיים בריא במידה מופלגת תוכל להסיר את הזמם ולחזור להיות מסוכנת כתמיד. וזה נותן לה כוח להמשיך."

"ומה נותן את הכוח הזה לך? הרי את תצלחי עד ששוב יתחילו החגיגות."

"הו, אינני מעוררת בה התנגדות עכשיו!" חייכה גברת מלדרם. "בכוונתי לקחת אותה לחוץ לארץ; נהיה זוג נאה." המרץ לעשות כן הרשים אותי, וכעבור רגע תהיתי על הסיבה לתוכנית זו. "כדי להסיח את דעתה," השיבה ידידתי, ושוב הסמיקה מעט, כך נדמָה לי. "ניסע בשבוע הבא: חיכיתי רק, לפני היציאה לדרך, לראות מה יהיה מצבה של אמך." בתגובה הבעתי באוזניה את השתאותי לנדיבותה היוצאת מהכלל וגם לאי־יכולתי לתפוס כיצד זה עדיין מדמה פלורה בנפשה שהיא יכולה להרשות לעצמה לא לקפוץ על האפשרות להינשא לגבר כמו דולינג. "היא אומרת שהוא מכוער מדי; אומרת שהוא משעמם מדי; אומרת שהוא בעצם 'כלומניק'," המשיכה גברת מלדרם. "ובראש ובראשונה היא אומרת שהוא לא 'הטיפוס שלה'. היא לא מכחישה שהוא אדם טוב, אבל מדגישה את העובדה שהוא גרוטסקי. הוא האחרון שהיא תוכל לחלום עליו אי פעם." לשמע דברים אלה כמעט הייתי מוכן למחות ולומר שאם יש בנערה מידה כה מועטה של הגינות ורגש, אולי נהג בה המחזר האציל שלה כפי שראוי לה; אך כעבור זמן מה סקרנותי לשמוע איך בדיוק נהג בה מחזרה האציל גברה על דחף זה, ושאלתי שאלה או שתיים שגרמו לבת שיחי לייחס לו שוב את מילות הגנאי שכבר הבאתי. מה שקרה הוא פשוט שבשעה האחת־עשרה נשברה פלורה בניסיון להדוף אותו בהסבר חסר כנות לנקודת התורפה שלה ושהתעניינותו של כבוד הלורד בה לא היתה חסינה מפני גילוי האופן שבו הוליכה אותו שולל. העמדת הפנים שלה, בכך ראה חובה לעצמו להכיר, היתה עמוקה ונתעבת. בקצרה, העתיד הצטייר לו אחרת כשהביט בו מבעד למשקפיה הקודרים של כלה אשר, כפי שאמר למישהו, אינה מסוגלת באמת, כשבדקת מקרוב, לראות את ידה מול פניה. הוא התנהג ככל לקוח מרומה אחר בשוק הסוסים, החזיר את הבהמה הפגומה. הוא נסוג בדרכו שלו, העניק לעניין בתמרון זריז מראית עין כאילו הניתוק בא לכאורה מפלורה, אולם אף על פי כן הוא שנסוג ברוב שפלות ובלי נקיפות מצפון. בשעתו נמשך אל פניה המקסימים, נמשך אליהם בדרך המשועשעת והכפייתית שהיה לברייה המסכנה הכישרון לגרום לגברים להימשך; ופניה המקסימים, לכל הרוחות, עם המתקן המפלצתי שהחלה להלביש עליהם, הם שגילו לו את סודה. הוא עשה, לדעת בני משפחתו, כל שראוי היה לצפות ממנו; הגיש לה — גברת מלדרם ראתה את המכתב במו עיניה — הצעה "מכובדת" לפיצוי כספי. הו, אם כעת פלורה, עם כושר ההישרדות המדהים שלה, עומדת איכשהו שוב על רגליה, אין זאת שלא התגוללה על גחונה בעפר שבועות על שבועות. מה מוזרות ההשפלות והמכות שנגזר על בריות מסוימות לעמוד בהן. העובדה שפלורה שורדת היא אולי, אחרי ככלות הכול, אות לכך שנועד לה איזה חסד סופי. "אבל היא היתה בשפל המדרגה, מכל מקום," אמרה גברת מלדרם, "ובאמת אינני חושבת שאוכל לומר לך מה אִפשר לה להתגבר."

"אני חושב שאוכל לומר לך," אמרתי. "מה, מכל הדברים שבעולם, אם לא גברת מלדרם?"

בתום שעה פלורה עדיין לא חזרה, ואני נאלצתי להודיע שאין לי עוד זמן אלא להגיע לתחנה, ושם עליי עוד למצוא את כבודתי שהופקדה בידי המשרת של אמי. גברת מלדרם העלתה בפניי את האפשרות שאמתין לרכבת מאוחרת יותר, כדי שלא אאבד את גברתנו הצעירה; אך עליי להודות שהקדשתי להצעה זו שיקול דעת מעמיק פחות מכפי שהצגתי. משום מה לא היה אכפת לי אם אכן אאבד את גברתנו הצעירה. עכשיו שנודע לי הגרוע מכול שאירע לה, נראה לי אפשרי עוד פחות להתייצב מולה על בסיס של הבעת תנחומים; ולאור המראה העגום שלבשה בעיניי, איזה בסיס אחר נותר? איבדתי אותה, אבל את הרכבת שלי תפסתי. למען האמת הנערה השתנתה כל כך עד שהמראה היה קשה מנשוא; ועכשיו שהיא בידיים טובות לא היה צורך דוחק לעשות מאמצים גדולים לשם כך. בשעתו התעמקתי בפניה למען יופי מיוחד במינו; חייתי עם היופי הזה ושחזרתי אותו; אבל הייתי בקי די הצורך במשלח ידי לדעת לבטח שהוא אבד לבלי שוב.

י"ב

כעבור זמן לא רב נקראתי לשוב לפוקסטון; אך גברת מלדרם וידידתה הצעירה כבר עזבו את אנגליה, לאחר שערכו את כל סידורי הנסיעה במקום ולא היה עליהן לעלות העירה. עם זאת מחשבותיי שם היו טרודות וכאובות כל כך, שבלאו הכי לא יכולתי להקדיש להן את תשומת ליבי: נפל הדבר שנועד להביא את רצף ביקוריי לקיצו. כשנסוגה גאות זו חזרתי לאמריקה ולמלאכתי שנקטעה; נפתחו לפניי הזדמנויות בקנה מידה כה גדול, עד שצללתי עמוק לתוכן ושלוש שנים תמימות נדרשו לי לשוב ולעלות אל פני המים. יתר על כן, ישנן נימפות ונאיאדות במצולות האמריקניות, ואולי היה להן קשר כלשהו למשך צלילתי. אני מזכיר זאת כדי להסביר עוון חמור — את העובדה שלאחר השנה הראשונה הזנחתי קשות את גברת מלדרם. היא כתבה לי מפירנצה לאחר מות אמי והזכירה בנ"ב שהמספרים הנמוכים ביותר בחישוביה של הגברת הצעירה שלנו היו עתה רוזנים איטלקים. זה היה אות מבשר טוב, ואף כי מכתבים מאוחרים יותר לא נשאו בשורה של המשך, הסתפקתי בקבלת זוטות ובאמונה שחדשות כבדות משקל, אם יהיו כאלה, יגיעו אליי בבוא העת. עם הזמן והמרחק, כובד המשקל של מה שעלול לקרות למי שאינה אלא משקל נוצה איבד מחשיבותו, והיה לי הרושם שגברת מלדרם, שחוש מידה מפותח לא היה הפחוּת שבמעלותיה, אינה מעלה בדעתה לשעמם את הבריות במעלות ובמורדות של בת חסותה. דמותה של הנערה המסכנה הלכה ונעשתה אפלולית ומטושטשת, זיכרון הפכפך, צער מהול בהכרה הנוחה של טוב הלב שתמיד תשפיע עליה גברת מלדרם. בעבודתי המקצועית הייתי עסוק יותר משהייתי מעודי, המוני פנים נאים נגלו לעיניי ומקהלה של קולות גבוהים נשמעה באוזניי. ג'פרי דולינג כתב לי שניים או שלושה מכתבים בשובו לאנגליה: המידע האחרון שמסר היה שהוא נכנס לתחום של שיעורי האנאלפבתיות באזורי הכפר. שמחתי לקבל זאת ולא היה ספק בליבי שאם יתחיל לעסוק במספרים, והרי נאמר עליהם שבכוחם להוכיח כל דבר שהוא, לפחות ייווכח לדעת שיעצתי לו עצה נכוחה ושכבר בזבז די מזמנו. הדבר החיה בי גם תקווה אחרת, בהתבסס על שמועה שהגיעה אליי בדרך עקיפין — לא זכור לי איך בדיוק — שהוא מאורס לנערה בנבכי המפשר. התחוור שלא כך הדבר, אבל הייתי סמוך ובטוח שאם רק יעסוק במספרים הוא עתיד להיות, בקרב הנערות שם בהמפשר או בכל מקום אחר, שלל מלחמה אחד מני רבים שביצוריו אינם מתעלים לדרגת אתגריו. בקצרה, טיפחתי את המחשבה שדרכו סלולה קרוב לוודאי להיעשות אחד מאותם טיפוסים אשר, עם חלוף השנים, צופים קלי דעת ושטחיים מהצד משתאים להצלחתם לזכות אפילו בבנות הזוג הפחות מבוקשות שבנמצא. לפלורה סונט לא התייחס מעולם; ונרמזו בשתיקתו לגביה, כמו בזו של גברת מלדרם, יסוד של טקט בסיסי, הנחה סמויה שאם לא איתרע מזלך להיות מאוהב בה אין היא בהכרח נושא מתבקש.

בתוך שבוע מחזרתי ללונדון הלכתי לאופרה, שמאז ומתמיד הייתי חסיד מושבע שלה. החמצתי את המערכה הראשונה של ״לוהנגרין״, אך השנייה בדיוק החלה, ושקעתי מיד לתוכה לאחר מבט חטוף בלבד בקהל הנוכחים. כשזו נסתיימה, התפנקתי בעזרת משקפתי, ממקום מושבי, בסקירה כללית של התאים, ורשמתי לפניי את ההרהורים וההשוואות המוכרים היטב לנודד השב ללונדון. היתה שם כמות מסוימת של נשים נאות, אך פתאום נתתי דעתי על כך שאחת מהן נאה הרבה יותר מן האחרות. הגברת הזאת, לבדה באחד התאים הקטנים יחסית במפלס היוקרתי, וכבר יעד לחמישים משקפות חקרניות שבהן עמדה ברוגע מעורר התפעלות — דמות נהדרת ויחידה זו, שנמצאה במקום הרחוק ביותר מכיסאי, היתה ראויה, כך הרגשתי מיד, לרתק את סקרנותי. לבושה לבן, יהלומים בשערה ופנינים על צווארה, היא קרנה ביופי חיוור שאפילו ממרחק כזה שיווה לה נוכחות רמת מעלה, ובאופן השורה תדיר על יעלת חן בודדה במקומות ציבוריים — ארשת מסתורין נעימה. ואולם היא נותרה מסתורית בעבורי רק עוד רגע לאחר שכיוונתי אליה את משקפתי: אפילו עכשיו אני חש ברטט הנסער, ברגש השמחה שכמעט זעזע אותי, כשלפתע פגשתי בזוהרה העמום תחייה מרהיבה של פלורה סונט. תחייה, אני אומר, משום שבפעם האחרונה הותרתי את פלורה המסכנה, בניסוח בוטה, חשובה כמתה. והנה עכשיו, כשהיא חיה לחלוטין, ניכר בה כביכול רק שינוי אחד, והוא שיבתה לחיים. קצת מבוגרת יותר, קצת שקטה יותר, קצת מעודנת יותר ובמידה ניכרת בהירה יותר, החלמתה חוללה בה תמורה מפליגה. על יסוד המחשבה, שאפילו החלמה כזו לא תאפשר לה להבחין בי בקרב ההמון, הייתי חופשי להתבונן בה היטב. ואז גמלה בי ההכרה שראייתי אותה אז, במתקן הראייה העצום שלה, היתה אכזרית בפסקנותה. כיוון שיופייה היה כל ישותה, המכשור על פניה החשיך אותה, ובמידה שחשבתי עליה מאז היא נדמתה לי טמונה במצבת הקבר שהקים לה אותו מומחה רפואי קפדן. על תחושתה שנחלצה מקבר זה התוסף עתה רצון עז לחזור אליה; ואם לא קמתי תכף ומיד ממקומי ואצתי מסביב לאולם ולמעלה אל תאה, היה זה משום שרותקתי למקומי עוד כמה דקות פשוט מחוסר יכולת לגרוע את עיניי ממנה.

מרגע שראיתיה תחילה נותרה כמעט בלא תזוזה, נשענת לאחור בכיסאה במין חן מהורהר ועיניה נשואות במעורפל, כך נדמָה לי, לאחד התאים בצד האולם שלי ועל כן מעל לראשי ומחוץ לשדה ראייתי. התנועה היחידה שעשתה במשך זמן מה היתה למשש ביד נטולת כסיה וכמתוך הרגל של חיבה את טור הפנינים על צווארה, שבעזרת משקפתי ראיתי שהן גדולות ונהדרות. יהלומיה ופניניה נפלאו מבינתי, לאור בדידותה, גרמו לי לתהות — שהרי לא היו לה עדיים מפוארים שכאלה בימיה אצל בני המונד סינג — איזה שינוי בלתי צפוי לטובה חל בגורלה. צל צילה של שאלה ריחף רגע באוויר: הייתכן שאירע משהו כה כביר, ועל סמך הבראתה הבדוקה והמוכחת לורד איפילד החזיר אותה אליו? הדבר לא יכול היה לקרות בלי שאשמע עליו; ויתר על כן, אם נעשתה אשת אופנה כה מצליחה, היכן הפמליה הקטנה שבדרך הטבע אמורה להסתופף סביבה? בידודה היה מתמיה, אם כי נקל היה לשער שהיא שרויה לבדה רק שעה קלה. אם באה עם גברת מלדרם, אפשר שזו מנצלת את ההפסקה כדי לערוך ביקור באחד התאים האחרים — מן הסתם בתא שלעברו השקיפה פלורה זה עתה. גברת מלדרם לא סיפקה הסבר לעדיים, אבל התחדשות יופייה של פלורה יכלה להסביר כל דבר שהוא. עתה השיטה את עיניה מעל לאולם, וחשתי אותן מרפרפות עליי שוב ככנפי יונה. איני יודע איזו הנאה מהירה התלקחה לכלל תקווה שהיא תראה אותי סוף־סוף. ואכן ראתה אותי: פתאום רכנה לפנים כדי להרים את משקפת השנהב כפולת הקנים שנחה על אדן תאה, וקיבעה אותה עליי. חייכתי ממקומי היישר מעלה אל העדשות הבוחנות, וכמעט מיד היא שמטה אותן וחייכה לכאורה היישר לעברי. הו, החיוך על פניה: זה היה חיוכה משכבר, חיוכה הצעיר, חיוכה המיוחד שהגיע לכלל שלמות! ניתקתי ממושבי באחת ומיהרתי לחזות בו מקרוב; בעודי הולך עלה סומק בלחיי, אני זוכר, בשל מפח הנפש שחשתי כשחשבתי על ניסיוני המטופש דאז לצייר אותה. איפילד המסכן, עם הדוגמית שלו לשגיאה הזאת, ודולינג המסכן אף יותר עם זו שלו! לא הצלחתי לגעת בה, סבלתי השפלה מקצועית, וכשהסדרן במבואה פתח לי את דלת תאה הרגשתי שהדבר הראשון שעליי לומר לה יהיה שהיא מוכרחה ממש לדגמן בשבילי שוב.

י"ג

היא העניקה לי את החיוך פעם נוספת מעבר לכתפה בעודה יושבת בכיסאה ומסבה את פניה אליי. "הנה חזרת!" קראה כשידה הלא־כסויה מורמת מעט לאחור ומושטת לאחיזתי. צנחתי לתוך כיסא מאחוריה, ולאחר שאחזתי ביד והבחנתי שאחד מווילונות התא יבטיח את פרטיות המחווה, רכנתי עליה בשפתיי והטבעתי אותן על קצות אצבעותיה. אלא שניתן לי, למרבה פתיעתי, להרגיש שכל הפרטיות שבעולם לא תספיק למתן את הרתיעה שבה קידמה את מגעו החופשי של שפמי: הדם זינק אל פניה, היא משכה את ידה חיש מהר והטיחה בי, כשהיא סבה על צירה, מבט ריק, מאתגר. בשניות הבאות קרו כמה דברים יוצאי דופן; הראשון שבהם היה שהעיניים החינניות שעליתי כדי להביט לתוכן, כעת שהייתי קרוב אליהן, לא הראו כלל את אור ההכרה שכה שמחתי לראותן מבזיקות אליי מעבר לאולם: הן הראו, אדרבה, למרבה הבלבול, אטימות זרה ומתוקה, הבעה שלא ידעתי לפרש עד אשר, בלי השתהות, חשתי על זרועי — כמו מתוך כוונה לבטל מיד את השפעת רתיעתה — את לפיתת היד שחטפה מאחיזתי בדחפה הפתאומי. השאלה הבלתי מוטלת בספק שעלתה מלפיתה זו היא שבלמה כל מילת ברכה על דל שפתיי. היא שגתה וחשבה את כניסתי לזו של אדם אחר, בעל זוג שפתיים נטולות שפם. והנה עכשיו מיששה אותי כדי לראות מי אני! משקלטתי זאת והבינותי שאינה רואה אותי ישבתי פעור פה נכחה ונוכח המילה האכזרית שחמקה ממני, המילה הנכונה להסוות את תדהמתי. ומה היתה המילה הנכונה להנציח את הגילוי הפתאומי — וזאת דווקא ברגע שבו היה מה שעודד אותי לצפות לדברים טובים יותר — שידידתי הוותיקה והיקרה התעוורה? לפני שנחה עליי התשובה לשאלה זו — והרגעים החולפים, אף שהיו מעטים, נדמו רבים — שמעתי את קרקוש מפתחו של הסדרן מצידה האחר של הדלת מלוּוֶה בקולות אדם. גם פלורה המסכנה שמעה, ועם שמיעתה זו, כשידה עדיין על זרועי, זרחה שוב כפי שזה לא כבר ראיתיה זורחת מעבר לאולם: היא זיהתה את שובו של האדם שחשבה אותי לו — האדם בעל זוג השפתיים הנכון, שלגביו הייתי שרוי באפלה הרבה יותר ממנה. השתנקתי, אך המילה שחיפשתי נמצאה לי: אם היא איבדה את מאור עיניה, הרי דווקא בשל אובדן זה חזרה ומצאה את יופייה. הספקתי לדבר בעוד אנו שם לבדנו, בטרם הופיע בן לווייתה: "את יפה היום יותר משהיית אי פעם בחייך!" למשמע קולי וצליל פתיחת הדלת התפרצה התרגשותה בשמחה גלויה. היא קפצה ממקומה, מכירה אותי ועדיין מחזיקה בי, וקראה בגיל אל האדון שעצר בפתח בראותו אותי: "הוא חזר, הוא חזר, ואתה צריך לשמוע מה הוא אומר עליי!" האדון היה ג'פרי דולינג, וראיתי לנכון להשמיע את הדברים בו במקום. "כמה יפה היא, אישי היקר — יפה במידה כה יוצאת מהכלל! יפה יותר בשעה זו משהיתה אי פעם, אי פעם בעבר!"

זה הסב להם מידה כמעט שווה של הנאה, ודולינג אף הסמיק עד עיניו; בו בזמן, למרות תימהוני המעמיק, חוויתי התפוגגות ברוכה של המתח שהייתי שרוי בו זה זמן מה. רציתי לחבק את שניהם, ובשעה שעלו מן התזמורת התיבות הראשונות של סצנה נוספת, כמעט חיבקתי את דולינג; למרבה הפלא, הרגש הראשון שניכר בו כשחזה בי היה רגש אשם. תפסתי אותו כביכול בשעת מעשה, וזה היה לפי שעה כל הידוע לי; אולם עד ששקענו בלי קול בכיסאותינו (שכן המוזיקה היתה עילאית, וגנר קדם לכול) חזקה על התנהגותי שסימנה עד היכן עליו לחשוש מפני ביקורתי. אשר לי, בעוד האופרה יוקדת בעוז, פחדתי רק פן ינחש בסמיכותנו הדוממת את הלקח שלי מן האופטימיות שלו: פשוט הנחמה ששאבתי מן ההבנה שאם יופייה של בת לווייתנו שב לחיים הרי זה משום שיוהרתה לוקחת בו חלק. קלעתי לנימה הנכונה — זה מה שהקל עליי את המועקה, רוקן כל כאב במחצית השעה הבאה מהמודעות לעלטה הכבדה האופפת את האישה מוכת הגורל היושבת שם. אם בקרב אותה עלטה המריאה וגאתה המוזיקה בעבורה, הרי שהשיקה כנפיים בתואם מלא עם כנפיה של תשוקה שבאה על סיפוקה. דברים רבים עברו בינינו בלי לחלל את הרגע, כך שמקץ עשרים דקות יכולתי לחוש כאילו ידוע לי כמעט כל מה שהוא עשוי ברוב טובו לספר לי; ידעתי אפילו מדוע פלורה, כשנעצתי בה את עיניי מן האולם, הטעתה אותי בעזרת השנהב והזכוכית ומראית העין שהיא מזהה אותי ומחייכת. היא התרווחה במושבה בנוחות מופגנת: למן ההתחלה הייתי ער לכך שדרכה למשש את פניניה מסמלת בבירור את מצבה הנשוי. שום דבר משכבר הימים לא נגרע מביטחונה העצמי; לא פיללתי אז באיזה כישרון היא עתידה לשאת ביטחון זה כאשת איש. היא לקחה אותו כשכלו כל הקיצים; הוא לקח אותה כשהיא עצמה עשתה כן. עיניו הנבוכות התוודו על הכול, התוודו על השלווה העמוקה שמצא בכך. הדבר היחיד שלא גילו לי היה מדוע לא כתב לי, ולא הבהירו גם עוד פרט שנותר סתום. כעבור זמן מה שוב הרימה את המשקפת מאדן התא וסרקה בה באלגנטיות את האולם. ואז, מתוך אינסטינקט טבוע בחינה, תנועה לא לגמרי מודעת, הרכינה את ראשה אל החלל הריק בסקיצה של ברכה — יצרה, יכולתי להבין, חיקוי מושלם של תגובה לאות הוקרה כלשהו. דולינג ואני שוב החלפנו מבטים: דמעות עלו בעיניו. היא הוסיפה להעמיד פני שלמוּת, ואסונה רק פישט את התהליך.

הבנתי כי יותר מכפי שהתקרבתי בערב ההוא לא אוכל להתקרב, לא אוכל לדחוק בה בעניין אסונה. איש משנינו לא יקרא לו בשמו כפי שלא עשינו אז, ופלורה לא תקרא בשמו כלל. מעט־מעט קלטתי שמה שאירע, מוזר ככל שהדבר עשוי להיראות, תרם לאושרה יותר מכול. העניין עכשיו היה רק יופייה והיראותה וההשתאות למראהָ: לכך הוגבלה כל פעילותה, כאשר דולינג לצידה לדאוג לכל צורכי החיים. ופעילות זו היתה כולה בתחום יכולתה: לא דרשה ממנה דבר שאין ביכולתה לתת בהצלחה נהדרת. כאשר מפעם לפעם, בקרבת הלבבות העדינה שחלקנו, הפנתה אליי את פניה בחיקוי נלעג של מבט, לא אבד לי ולו סממן אחד של תהילתה החדשה והמשונה. הבעת העיניים היתה כעין פסטל שנמרח באגודלו של רב אמן; הראש כולו, הטבוע בחותם של מין ייסורים ראוותניים, זכה ביתר דקוּת מחמת מה שעבר עליה. כן, פלורה מצאה את מקומה לכל החיים — שום דבר לא יוכל עוד לפגוע בה. צפיתי את סוג השבחים שיורעפו עליה בעיקר — היא תהיה "מעניינת" מאין כמותה; תקסים מכוח הפתוס שבה יותר משהקסימה בהנאתה. לעצמה, מעל לכול, התקבעה לצמיתות, ניצלה מכל שינוי ונפדתה מכל פקפוק. ודאויותיה הישנות, יומרותיה הישנות הוצדקו וקודשו, בעלטה שסגרה עליה דבר אחד נותר בבהירותו. הדבר הזה, שכמו מסכת פסיפס לא יועם זוהרו, היה למרבה מזלה המצודד ביותר שיכלה לראות בעיני רוחה. הברכה החשובה מכול היתה כמובן שדולינג היה סבור כך. היו שתי עובדות שהנחתי להן שהות לשקוע בקרבי. אחת מהן היתה שגם הוא השתנה בתהליך רב השפעה כמו זה שעבר על פלורה; הוא פושַט לכלל שירות כשם שהיא פושטה לכלל הצלחה. תמונה כזו של היטמעות מלאת השראה טרם פגשתי מעודי: מעתה והלאה הוא יתקיים לתכלית אחת בלבד: לייתר, ליתר דיוק, להוציא מכלל אפשרות, כל התייחסות — ולו אף מצידה היא — לנכותה של אשתו. הו, כן, עד כמה הסיר מליבי שלי כל חשק להתייחס לכך! ולאחר זמן מה הניח לי בעיקר לחוש — וזה היה הלקח השני שהפקתי — שלמרות מזגו הנוח, נוכחותי שם כצופה בכל זה מעיקה עליו; לכן כאשר באה המערכה לקיצה הכרתי גם אני בכך שזמני עבר. דולינג זכר דברים; סבורני שקלט בפניי את האירוניה של שיפוטים ישנים: הם גרמו לו לזוע באי־נחת בכיסאו. אמרתי לפלורה בעודי נפרד ממנה שאבוא לראותה; אולם אני רשאי לומר שלא באתי מעולם. אבוא מחר אם היא תרצה בי; אבל מה בכלל היא עשויה לרצות? בצאתי הנחתי את ידי על זרועו של דולינג ומשכתי אותו לרגע אל המבואה.

"למה לא כתבת לי לספר על נישואיך?"

הוא חייך במבוכה, חושף את שיניו הצהובות הגדולות ומשהו נוסף. "אינני יודע — כל העניין העמיס עליי המון דברים לעשות."

זו היתה האמירה הכוזבת הראשונה ששמעתי מפיו: באמת לא כתב לי משום שהיה סבור שאחשוב אותו לשוטה גמור אף יותר מאשר קודם. לא התעקשתי, אבל ניסיתי, שם במבואה, כל עוד יכולתי להסתייע באחיזת ידו, לתת לו מושג מה דעתי עליו. "בכל מקרה אינני תופס," אמרתי, "מדוע לא שמעתי מגברת מלדרם."

"היא לא כתבה לך?"

"אף לא מילה. מה עלה בגורלה?"

"אני חושב שהיא בפוקסטון," החזיר דולינג. "אבל צר לי לומר שהיא חדלה להתראות איתנו."

"לא רבתם איתה?"

"איך יכולנו? חשוב על כל מה שאנו חבים לה. בזמן חתונתנו, וחודשים קודם לכן, היא עשתה בשבילנו הכול: אינני יודע איך היינו מסתדרים בלעדיה. אבל מאז לא היתה עוד בקרבתנו ולא עודדה אותנו להוסיף ולקיים את קשרינו איתה."

הדבר היכה בי הד אם כי, כמובן, אני מודה שדברים מדברים שונים מכים בי הד. "טוב," אמרתי כעבור רגע, "גם אילו יכולתי להעלות על הדעת סיבה לגישה זו עדיין איך בכך כדי להסביר מדוע לא הביאה בחשבון את ההתעניינות הטבעית שלי."

"אכן." פניו של דולינג היו קיר אטום. לא היה לו דבר לתרום לפתרון התעלומה, וכשעזבתי אותו נשאתי אותה עמי. היא לא התפוגגה עד אשר ירדתי לפוקסטון לבקר את גברת מלדרם. היא לא רצתה לשמוע עליהם או לדבר עליהם, כלל וכלל לא, ובדיוק ברוח זו לא רצתה לכתוב עליהם. היא עשתה למענם את כל הניתן להיעשות, אבל עכשיו, תודה לאל, העסק הקשה תם ונשלם. לאחר שקלטתי את הדברים, ולא איחרתי לקלוט אותם, נמנענו מהנושא לגמרי. היא פשוט לא יכלה לסבול זאת.

גון הזמן

א

כה רבה היתה שביעות רצוני בשל מה שעשיתי בשבילה עד כי — כידיד ותיק, ותיק — לא יכולתי שלא לחוש אליה עם הבשורה כבר באותו יום אחר הצהריים. ידעתי שהיא נוהגת לעבוד עד שעה מאוחרת, כפי שנהגתי גם אני; אבל הקרבתי למענה שעה הגונה מאור היום הקצר של חודש פברואר. כפי ששיערתי, היא היתה בסדנתה, שכרטיסה ("מרי ג' טְרֵדִיק" — לא מרי ג'יין אלא מרי ג'וליאנה) התנוסס בגבורה על דלתה; קצת עייפה, קצת קשישה ומרובבת כהוגן, אבל בלי משקפיה המכוערים שאותם הסירה כדי לקדם את בואי בברכה. בעודה מקרצפת את לוח הצבעים שלה ומנגבת את מכחוליה לא פשטה את הסינר המוכתם שכיסה אותה מכף רגל ועד ראש, שראיתיה מוסיפה לעטות אותו במצבים המראים עד היכן ויתרה על כל תשוקה להכות בסנוורים. כל תזכורת חדשה לכך הוכיחה לי שוב שוויתרה על הכול פרט לעבודתה, ושיש בעברה סיבה לדבר. אך הייתי רחוק כתמיד מלדעת איזו סיבה. היא ויתרה על יותר מדי; ובדיוק משום כך רציתי להושיט לה יד. אמרתי לה, מכל מקום, שיש לי משימה נאה בעבורה.

"להעתיק משהו שדווקא מוצא חן בעיניי?"

קובלנתה הקבועה, כך ידעתי, היתה שאנשים מזמינים ממנה, אם בכלל, רק דברים שאינם מוצאים חן בעיניה. אבל הפעם לא נדרשה העתקה — לפחות כלל וכלל לא במובן המקובל. "מדובר בדיוקן — לגמרי באוויר."

"אה, אתה עצמך עושה דיוקנאות!"

"כן, ואת יודעת איך. התרגיל שלי לא מתאים לזה. מה שנדרש הוא תמונה יפה."

"אם כך, של מי?"

"של אף אחד. כלומר, של מי שלא יהיה. מי שיתחשק לך."

מטבע הדברים, תהתה: "כלומר שאני עצמי אמורה לבחור את הדוגמן?"

"ובכן, הדבר המוזר הוא שלא אמור להיות כל דוגמן."

"אם כך, את מי אמורה התמונה לייצג?"

"פשוט גבר יפה תואר, מכובד ונעים, בן פחות מארבעים, גלוח פנים, הדור בלבושו וג'נטלמן מושלם."

היא הוסיפה לבהות באוויר. "ואני אמורה למצוא אותו בעצמי?"

המילה שבחרה הצחיקה אותי. "כן, כמו שאת 'מוצאת' את הבד, את הצבעים ואת המסגרת." ומיד אחר כך הסברתי: "רק עכשיו זכיתי לביקור תמוה מאין כמותו, וכתוצאה ממנו חשבתי עלייך. גברת בלתי מוכרת לי וללא הפניה כלשהי צצה אצלי בשעה שלוש. היא באה אליי ישר, כך הודיעה לי בלי הקדמות, בגלל המוניטין המשובח שלי — הדבר הרגיל — ומשום שהתפעלה מיצירתי. ראיתי מיד, כמובן — כלומר ראיתי ברגע שתיארה את העניין — שלא הבינה את עבודתי כלל ועיקר. לְמה בכלל אני שווה אלא לרושם הנתון, למקרה הנוכח? אני מסוגל לעשות רק פנים שאני רואה."

"ולפי דעתך אני מסוגלת לעשות פנים שאינני רואה?"

"לא, אבל את רואה כל כך הרבה יותר מזה. את רואה אותם בדמיון ובזיכרון, והם יוצאים בשבילך מכל המוזיאונים שפקדת וכל הדברים הגדולים שלמדת. אני יודע שתוכלי לראות את הדבר שהאורחת שלי רוצה ולהעניק לו — וזה העיקר פה — גוון של זמן."

היא הפכה בשאלה. "לשם מה היא רוצה את זה?"

"בדיוק לשם זאת — לשם גון הזמן. ופרט לכך שהתמונה נועדה להיתלות מעל לאח בביתה לא אמרה לי דבר. אני יכול רק לשער שעליה לייצג, לסמל, כביכול, את בעלה שאינו עוד בחיים ואולי מעולם לא היה. זה בדיוק מה שייתן לך חופש פעולה מלא."

"בלי שום דבר להיעזר בו — בלי תצלומים או דיוקנאות אחרים."

"לא כלום."

"בכוונתה רק לתאר אותו?"

"אפילו לא; היא רוצה שהתמונה עצמה תעשה זאת. התנאי היחיד שלה הוא שיהיה un très-bel homme."4

סוף־סוף החלה, מהורהרת קמעה, להתיר את הסינר. "היא צרפתייה?"

"אינני יודע. אני מרים ידיים. היא קוראת לעצמה גברת בְּרידג'נוֹרת'."

מרי תהתה. "Connais pas! 5 מעולם לא שמעתי עליה."

"לא פלא."

"כלומר, זה לא שמה האמיתי?"

היססתי. "כלומר, היא עובדה החלטית ביותר, מלאה בהבנה שתשלם מחיר החלטי. ברור לי שתוכלי לבקש כל סכום שתרצי, ולכן זו הזדמנות שאיני מוכן שתחמיצי." ידידתי לא הגיבה לכאן או לכאן, ואני סיפרתי את סיפורי. "היא אישה כבת חמישים, אולי יותר, שהיתה בעבר נאה, ועדיין מחזיקה את עצמה, לעניות דעתי, בעזרת כמות הגונה של פודרה בשיער, יפֶה מאוד. היא היתה קצת נפחדת וקצת גלוית לב; גלוית לב אולי משום החשש. אבל הציגה את העניין יפה מאוד, בהתחשב במוזרות מבוקשה. היא מודה במוזרות ללא סייג; אפילו פתחה בכך שעמדה עליה כבר מלכתחילה, כך שנמצאתי מצפה למי־יודע־מה. לרגעים עברה לצרפתית מושלמת אך לא רהוטה יותר מן האנגלית שלה, שאינה המונית; לפחות לא יותר מהאנגלית של כל השאר. הדברים שאנשים אומרים, והאופן שבו הם אומרים אותם, לאמנים! אדיר חפצה, ניתן לי להבין, לא להיכשל בשליחותה, לא להיחשב חסרת שחר; והיא הכירה לי טובה במידה מפליגה על שהלכתי לקראתה במידה שהלכתי. היא היתה לבושה בהידור ובאה במרכבה פרטית."

בת שיחי קלטה את הדברים; ואז, בשקט רב, "האם היא אישה הגונה?" שאלה.

"אה, כל הכבוד!" צחקתי. "איך את תמיד מוצאת את העיקר, אפילו כשניסיתי להפיץ זוהר מזויף! היא יוצאת דופן," הוספתי כעבור רגע, "ומה שהיא רוצה מן התמונה, לדעתי, הוא שתעשה אותה קצת פחות כזו."

"מי היא, אם כך? מה היא?" המשיכה בת שיחי בפשטות.

הושלכתי היישר אל אחד מתחביביי. "אה, יקירתי, האם יש משהו מעניין יותר מן החיים? ומעל לכול, משהו כביר יותר מלונדון? הכול יש בה, כל דבר שבעולם, ואין שום דבר מדהים מכדי שיום אחד לא יצוץ פתאום לפנייך. מהי אישה, דהויה, שמורה, נאה, מפודרת, מעורפלת, תמוהה, שמופיעה אצלי בלי המלצות אבל עם מרכבה ועם תחרה משובחת? מהי אישה כזאת אלא מי שאולי היו לה הרפתקאות, וידעה, בדרך זו או אחרת, לדאוג שישתלמו לה? עם זאת, כל זה אינו מענייני; לא ממש משהו שאפשר לשאול אותה. הייתי רוצה לראות, מול גברת ברידג'נורת', מישהו שמעז לשאול! היא הולכת על הגינוּת, על הדבר האמיתי. אם אני חושד בה שהיא תוצר של כושר ההמצאה של עצמה, הרי מצד שני, ברור שראתה הרבה מן החיים. את מוכנה לפגוש אותה?" היתה שאלתי הבאה.

המארחת השתהתה. "לא."

"אם כך, לא תנסי?"

"האם אני חייבת לפגוש אותה כדי לנסות?" והשאלה גרמה לי לנחש, שככל שמשיגה הבנתה, היא כבר מתחילה להיתפס לרעיון. "נראה מוזר," הרהרה בקול רם, "לנסות להשביע את רצונה על בסיס שכזה. לנסות," הוסיפה כעבור רגע, "להשביע את רצונה בכלל. לפי דעתך היא אינה נשואה?" שאלה בשמץ חוסר היגיון.

"טוב," השבתי, "היתה לי רק שעה לחשוב על כך, אבל איכשהו אני רואה את המעמד. לא מיד, לא ביום המחרת, אולי אפילו לא בשנה לאחר שהדבר שהיא רוצה יוצב שם, אבל במרוצת הזמן ובנסיבות המתאימות, תתחולל ההשתנות. 'מיהו הגבר הזה? הוא יפה תואר להפליא!' 'זה, הו, זה רישום ישן של בעלי היקר המנוח.' כי אמרתי לה — בניסיון ערמומי לרדת לחִקרה — שתרצה בוודאי שהתמונה תיראה ישנה, ושגון הזמן הוא בדיוק מה שאת מלאה בו."

"דומני שכן," נאנחה מרי לבסוף.

"אם כך, חבשי כובע." כבר עם הגיעי הזמנתי אותה לצאת עמי לשתות תה, וכשנשארתי לבדי בסטודיו בשעה שהלכה לחדרה, התחלתי לחוש ביטחון בהצלחת שליחותי. החזון שהניע אותי שעה קודם לכן העמיק והתבהר לטובתה כאשר שוטטתי בחדר והסתכלתי בדברים שלה. היו רבים מהם עדיין ברשותה מכפי שקיוויתי לראות; אבל לפחות הם חיזקו את אמוני בה, והדבר נעם לי בהתייחס לאמון שנתנה בי האורחת שלי, שקיבלה בלא הסתייגות את עתירתי בזכות העלמה טרדיק. ארבעה או חמישה מהעתקיה לדיוקנאות מפורסמים — שכיות חמדה באוספים ציבוריים ופרטיים רבי חשיבות — היו על הקירות, וכשראיתי אותם שוב יחד נחה דעתי באשר לערובה שנתתי. סגנונם הבשל הוא שעלה בדעתי כאשר אמרתי, כדי להתנצל בפני הגברת ברידג'נורת', "הו, הדברים שלי, את יודעת, נראים כאילו ציירו אותם מחר!" אין זה משנה כלל שהדיוקנאות של ון־דַייק ושל גֵיינְזְבְּרוֹ של מרי היו רפרודוקציות ורפליקות, שכן ידעתי שלא אחת השתעשעה בעשיית דברים, כפי שניסחה זאת, לגמרי מהראש שלה. היא העתיקה בהצטיינות כל כך הרבה דברים מצוינים עד שהיה לה בקצה מכחולה שלל תחבולות יוצא דופן. היא תמיד השיבה לי שדברים כאלה הם סתם אחיזת עיניים מחוכמת, אבל סתם אחיזת עיניים מחוכמת היתה בדיוק מה שרצתה הלקוחה שלנו. העניין היה להמציא לה את זה — אפשר היה לסמוך עליה שתדאג לכל השאר. ובה בשעה שהרהרתי בהלך מחשבה זה, ציינתי לעצמי את התחושה שרב הנסתר על הגלוי בתגובתה של ידידתי. נגעתי, שלא במתכוון, ביותר מנים אחד; הפעלתי יותר מדחף אחד. נמצאתי משוכנע בכך לחלוטין כשחזרה עם כובע ומעיל. היא היתה שונה — הרעיון לבלב ופרח ברוחה; והיא חייכה אליי, מתחת לרעלה המתוחה על פניה בעודה מעלה על ידיה הצרות והמוצקות זוג כפפות נקיות, במאור פנים שלא היה בהם קודם. "אמור בבקשה לידידתך שאני אסירת תודה לשניכם ומקבלת את הזמנת העבודה."

"ומקבלת עלייך להעניק לו את כל יפי תוארו?"

"בדיוק לשם כך אני מקבלת. אעשה אותו יפהפה להפליא — ושפל להפליא."

"שפל?" השתוממתי.

"הג'נטלמן המעודן ביותר שתראה אי פעם, והידיד הגרוע ביותר."

תמהתי, שכן האמירה טלטלה אותי; אבל כעבור רגע קט צחקתי בגיל. "אה, כל עוד אין מדובר בידיד שלי! אני מבין שאכן נזכה לקבל אותו," אמרתי בעודנו הולכים, שכן באמת נגעתי בקפיץ. למעשה נגעתי בקפיץ בה"א הידיעה.

וצלצולו נשמע, פחות או יותר בכל מקום, כפי שהתחוור לי במהרה. קיימתי את הבטחתי והלכתי לספר לגברת ברידג'נורת' על שליחותי, ואף כי הכריזה על שביעות רצונה המלאה מהצלחתה, הבחנתי אצלה בתרעומת קלה על היעדר כל רצון לכאורה מצד העלמה טרדיק למפגש מקדים עמה. "רק חשבתי שאולי היא תרצה לראות אותי ותעלה בדעתה שאולי אני ארצה לראות אותה."

אך אני הייתי מלא עידוד. "תראי אותה כשהציור יהיה גמור. תראי אותה בבוא העת להודות לה."

"ולשלם לה, אני משערת," צחקה המארחת, במרירות שלא היתה, אחרי ככלות הכול, מוגזמת. "האם יידרש לה זמן רב?"

חשבתי על כך. "זה כל כך ממלא אותה, שהרושם שלי הוא שהיא תעשה זאת בלהט הרגע."

"כל כך ממלא אותה, מה?" שאלה; וכששמעה באיזו רוח, אף שגיליתי לה רק מחצית הדברים, קראה בהתפעלות: "אתם האמנים אנשים לגמרי יוצאי דופן!" כמעט במצפון לא נקי הודיתי בפניה שאמנם כאלה אנו, ובשעה שאמרה שהתכוונה לומר שנראה שאנו מבינים הכול, ואני השבתי לה שלכך התכוונתי גם אני, הוליכה אותי לחדר אחד כדי שאראה את המקום המיועד לתמונה — מהלך שאישר היטב את האמת האמורה. המקום המיועד לתמונה, בחדר הפרטי שלה, כפי שכינתה אותו — בודואר בירכתיים שנשקף אל הגן המשותף בטור הבתים המודרני המקובל, ולדבריה, רק הפריט הזה חסר לו — נתגלה בדיוק כאותו מקום (ספין רחב בציפוי העץ הלבן שמעל לאח) שעליו דיברתי עם ידידתי. היא ניסחה זאת במלוא הכנות — "אינך רואה מה תעשה התמונה?" — ותרה בפניי, הפלא ופלא, אחר אות לכך שהבנתי מדבריה מתוך אהדה את מה שלא אמרה במפורש. היא התקרבה כל כך לומר זאת, האישה המסכנה, עד שלא התקשיתי כלל וכלל. דיוקנו של הג'נטלמן המעודן ביותר שנראה מעולם יתנוסס שם בטוב טעם, ויעשה למענה אפילו יותר משיעשה למען החדר.

יותר לי להעיר לאלתר כי בהתרשמותי מגברת ברידג'נורת' לא היה בשום פנים כדי להניא אותי מן התחביב שהזכרתי קודם. לאור רשמיי ממנה, החיים נראו כבירים לא פחות ולונדון מדהימה לא פחות מכפי שטענתי, ודבר לא יכול היה להתאים יותר לרוחה של הוויה זו מן האופן שבו הכול בינינו היה נהיר ולשום דבר לא ניתן ביטוי. נשארנו על פני השטח בנחישות שבה ניצולי ספינה טרופה נאחזים בקרש צף. הקרש שלנו היה מבטנו המרוכז כולו בהווה של גברת ברידג'נורת'. הנחנו לעבר להתקיים בעבורנו רק בצורת החינניות שהצילה ממנו באומץ לב ועדיין דבקו בו רק אי־אלו קרעים של זהותו. היא היתה ידידותית, חביבה, מהוגנת ללא דופי. היא הקנתה לי יותר מכול פשוט תחושה של ציפייה. היא היתה כמו בית ששופץ לאחרונה ובהצלחה כה מרובה עד כי הופתעת לגלות שאינו מאוכלס. היא ציפתה שיקרה משהו — שיבוא מישהו. ציפתה, מעל לכול, לעבודתה של מרי טרדיק. ברור היה שהיא מסתמכת על כך שזו תסייע לה.

כפי שחזיתי מראש, התמונה נוצרה בלהט הרגע; במהירות, בישירות, מכל מקום יחסית לאיכות שהתגלמה בה. הנחתי לידידתי לנפשה תחילה, הנחתי לשׂאור לעשות את שלו, לא הצקתי לה בשאלות ולא ביקשתי ממנה חדשות; שבועיים או שלושה חלפו, ואפילו לא קרבתי אליה. ואז, לבסוף, בשעת דמדומים אחת, באתי להציץ. היא ידעה מיד מה מבוקשי. "הו כן, אני עושה אותו."

"ובכן," אמרתי, "כיבדתי את האינטנסיביות שלך, אבל הסתקרנתי בהחלט."

אפשר שאיני רשאי לומר שהיא מעולם לא היתה עצובה כפי שהיתה כשצחקה, אך אין ספק שתמיד צחקה כשהיתה עצובה. מתי, בכל זאת, מסכנה יקרה שכמותה, בעצם לא היתה כך בחשאי? השתנקויות החדווה הקטנות שלה העידו על רגעיה הקשים ביותר. ואולם למה שתחווה רגע כזה דווקא עכשיו? "הו, אני מכירה את הסקרנות שלך!" השיבה לי; והצינה הקלה שניכרה בבדיחות דעתה כלל לא השביעה את סקרנותי. "הוא הולך ויוצא, אבל עדיין לא אוכל להראות לך אותו. אני מוכרחה להתעסק איתו בדרכי שלי. זה התעקש להיות, בסופו של דבר, קלסתר פנים 'ממשי'," הוסיפה. "אבל אף אחד לעולם לא יֵדע."

"אף אחד?"

"אף אחד שהיא רואה."

"אה, המסכנה," החזרתי. "נדמה שהיא אינה רואה איש!"

"מוטב כך. אקח את הסיכון." הרגשתי שעליי לחכות, אם כי נתקפתי פתאום קוצר רוח. בכל זאת השתהיתי שם, ובעודי משתהה היא הסבירה: "אם מה שעשיתי הוא באמת דיוקן, התנאי שהותנה הכתיב זאת. אם התבקשתי לעשות את הגבר הכי יפה בעולם, היה רק אחד שיכולתי לעשות."

החלפנו מבטים, ואז הצטחקתי. "זה ודאי לא אני! אבל האם את מקבלת," שאלתי, "את הדבר החשוב?"

"את הנבזות? הו כן, ברצון האל."

נשימתי נעתקה מעט, ואפילו לפי שעה לא חשתי עצמי בן חורין ללחוץ. ואולם תמיד אפשר לגלות עליצות. "התכוונתי לגון הזמן."

"מקבלת אותו, אישי הטוב? האם לא קיבלתי אותו כבר מזמן? האם אין רואים אותו עליי — את גון הזמן?" נאנחה פתאום לעומתי באורח מוזר, ובפניה עלתה הבעה שלא ראיתי מעולם. "זה משהו שאני אינני יכולה לתת לו — על כל השנים האלה — יותר משנועד הוא לתת אותו לי."

לא ידעתי איזו תשוקה כבושה, איזה עוול חרות בזיכרון, איזו תערובת של שמחה וכאב עוררו מילותיי לחיים בדרך מקרה. אם כזו היתה השפעתן היא הפיקה בי רק רגש חמלה מיידי, אולם נתתי לו ביטוי רק בעקיפין. "זה הגוון," חייכתי, "שאני שומע בקולך עכשיו."

זה שימש, לרוע המזל, כמין מעצור. "לא התכוונתי לדבר עכשיו." ואז כשעיניה מופנות אל התמונה, "אמרתי הכול כאן. חזור," הוסיפה, "בעוד שלושה ימים. הוא יהיה בסדר גמור."

וכך אמנם הוא היה כשראיתי אותו סוף־סוף. היא יצרה דבר מה יוצא דופן — דבר נפלא, אידיאלי לתכלית שנועד למלא. הסתייגותי היחידה, מלכתחילה, היתה שהוא מצוין מדי לתכליתו, שמשהו שיש בו פחות "כנות" היה מיטיב באותה מידה לשרת את מטרתה של גברת ברידג'נורת'; שילוחו אל "החדר הפרטי" של גבירה זו — יהא אשר יהא הקסם שיהלך שם — עלול רק לדון אותו לאלמוניות אכזרית. התמונה עכשיו כאן לפניי, כך שבכוחי לתאר אותה — אילו רק היה טעם בתיאור. מצויר בה גבר כבן שלושים וחמש, רק ראשו וכתפיו, אולם לבוש, כפי שיסיק הצופה, באופנה שהיום נדמית כמעט עתיקה, ורחוקה אף מלהיות בת זמנו של תאריך היצירה. פניו הגבוהים והצרים קמעה, שהיו נראים אולי נשריים מדי אלמלא יופיו של המצח וחינניותו של הפה, חוננו בקסם שאפילו לאחר כל אותן שנים עדיין מסעיר את דמיוני. טיפוס דמותו מצטיין בעידון שאתה חש שנלכד היטב מבלי שיודגש באופן המוני. העיניים אך מעט מן המעט סמוכות מדי זו לזו, אולם בדרך מופלאה הן אדישות ועזות מבע בעת ובעונה אחת, ואילו השפתיים, הלחיים והסנטר, החלקים והבהירים, מצוירים לעילא ולעילא. העלומים עדיין ניכרים בכל נוכחותו, שמחת החיים והגאווה, השלמות של אישיות רבת מרץ והציפייה להצלחה מזהירה, שהוא מקבל כמובן מאליו בעזות פנים. דבר לא אירע מעולם שהשפיל או הכזיב אותו, ואם אינני נסחף בדמיוני, כל דרך הצגתו היא ערובה לכך שסופו למות מבלי לחוות סבל. בקיצור, הוא יפה תואר עד כדי כך שקשה לומר מה כוונתו, וכה מאושר עד שאין לנחש מהם רגשותיו.

הרי זו, כמובן, אמהר ואומר, מלאכת ייצוג נשית מובהקת, קלילה, עדינה, עמומה, לא לגמרי סינתטית — דוחקת ומתחמקת, בעיקר, ולא במקומות הנכונים; אבל עם כל זאת הקומפוזיציה יפהפייה והסוגסטיביות אינסופית. כשצפיתי בציור לראשונה, נראה לי לאמיתו של דבר שעיקר איכותו המפוארת נובעת מן החוצפה שבה הוא מציג את עצמו כאילו צויר בסביבות 1850. הוא היה עשוי להיות פרח נדיר של עידון באותם ימים אפלים. ה"גוון" — גונו של עבר כמו זה שהתיימר להיות — נמצא בו במידה כמעט מופרזת, לבלוב חום שהדמות כמעט נטמעת בתוכו בדרך פלא. הנושא ניבט אליי עכשיו מעבר לשנים ולידיעה רבות יותר, אך מה שחשתי באותו רגע היה שהוא משכיל להיות בעת ובעונה אחת תחבולה מנצחת וייצוג מתקבל על הדעת. הוא השתיק אותי, אני נזכר, בסוגים כה רבים של יראת כבוד עד שלא חלמתי כלל לשאול מיהו. כל שאמרתי, אחרי רגעי ההתפעלות המבולבלים הראשונים שלי נוכח מיומנותה הבוטחת של ידידתי, היה: "והגעת לאמת הזאת בלי שום תיעוד?"

"השאלה למה אתה קורא תיעוד."

"בלי רשימות, סקיצות, אטיודים?"

"השמדתי אותם לפני שנים."

"כלומר פעם היו לך?"

היא חככה בדעתה. "פעם היה לי הכול."

התשובה אמרה לי יותר ופחות ממה שביקשתי לדעת; די הצורך, מכל מקום, לגרום לשאלתי הבאה להישמע אפילו לי עצמי אווילית למדי בעודי שואל אותה. "אם כך, הכול מהזיכרון?"

ממקום עמידתה הסתכלה שוב ביצירתה; לאחר מכן פנתה הצידה בחטף, פסעה כמה פסיעות, וחזרה אליי עם משהו חדש — אותו הדבר שכבר ראיתי בארשת פניה ובתשובתה. "הכול משנאה!" הטיחה בי ויצאה מהחדר. רק לאחר יציאתה הבנתי אל־נכון מדוע. התרשמותי הניכרת לעין השפיעה עליה במידה קיצונית; היא פרצה בבכי ולא רצתה שאראה זאת. כך הותירה אותי לבדי זמן מה עם הנושא הנפלא שלה, ושוב, בהיעדרה, הסקתי כמה מסקנות. הוא כבר מת — מת זה שנים; ההשפלה היחידה, כפי שניסחתי זאת, שיַדַע מעולם באה עליו בצורה זו. הציור מקיים ומוקיר אותו, מכל מקום, כפי הוא מקיים רק את המתים. היא סבלה מידו, הבחנתי עכשיו, את הגרוע מכול שעשויה אישה לסבול, והפצע שגרם לה, אף שנותר סמוי, מעולם לא נרפא. הפצע הזה דימם שוב כאשר עבדה. ואולם כאשר חזרה אל הסטודיו היה לי רק דבר אחד לומר: "את היופי, שׂהדי במרומים, אני רואה. אבל איני רואה את מה שאת מכנה הקלון."

היא נתנה בו מבט אחרון — ושוב הסבה את פניה. "זה הוא, כזה הוא היה."

"ובכן, היה מה שהיה," זכור לי שהשבתי, "תמהני שאת יכולה להיפרד ממנו. האם לא מוטב שהיא תראה את התמונה קודם כאן?"

זה עורר בה ספק. "איני חושבת שאני רוצה שהיא תבוא."

תהיתי: "את עדיין מסרבת לפגוש אותה?"

"איזו תועלת תהיה בזה? הרי אין כל אפשרות שאוכל לשנות אותו למענה."

"הו, בזה היא לא תרצה!" הצטחקתי. "היא תמות עליו כמו שהוא."

"אתה בטוח לגמרי בדעתך?"

"שהוא אמור לייצג את מר ברידג'נורת'? אלמלא הייתי בטוח בכך מלכתחילה, גברתי היקרה, הייתי בוטח בכך עכשיו. תארי לך את הסיכוי שהיא לא תאמץ אותו אל חיקה! כן, הוא ייצג את מר ברידג'נורת'."

"מר ברידג'נורת'!" הדהדה, ובצחוקה הקל והצונן שיוותה לצליל נופך גרוטסקי בעליבותו. הוא עשוי היה להיות אפילו נסיך, ותהיתי אם לא היה כזה באמת. מכל מקום, היא העלתה רעיון חדש. "אכפת לך שאשלח אותו למקום שלך ושהיא תבוא לראות אותו שם?" עניין — כיוון שנעניתי מיד לסיבותיה, יהיו אשר יהיו, וקיבלתי את הצעתה — שהוסדר חיש מהר.