מתחת לסיפון

שושנת הים

מתוך הדמדומים אני מדמיינת את כדור הארץ מתנדנד. הוא נע מצד לצד, מצד לצד.

אבל עכשיו אני מתחילה להתעורר. רוק מכסה את הסנטר שלי, ואני קורעת לרווחה עפעפיים נפוחים ורואה את השמש מבעד לצוהר שנמצא מטרים ספורים מעלי. השמש נעה מצד לצד בשמים ואני מבינה שכדור הארץ באמת מתנדנד. אני נשענת על המרפק ומנסה להתרומם. הראש שלי כואב כאילו מישהו הכה אותי בלבנה. אני מביטה סביבי. החדר מתחיל להיראות פחות מטושטש ואני מנסה להבין את כל זה. אבל אני לא מבינה. הקירות קעורים ורוחבם כמעט זהה לרוחב המיטה, אם בכלל אפשר לקרוא לה מיטה. אני שוכבת על מזרן דק שתחוב בין שק קנבס ענקי וחכה. בחוץ נשמעות דפיקות משונות, וכשאני מרימה את ראשי השמש עדיין נעה. אני מרגישה לחץ אדיר בחזה, כאילו כל האוויר כלוא בריאות, ואני לא מצליחה לנשום. איפה אני נמצאת, לעזאזל?

לפחות אני לבושה. אני לובשת שמלת משי, את ז'קט הג'ינס שלי, גרביים ורודים ומגף אחד. אני תוחבת יד מתחת לשמלה וממששת. אני לובשת תחתונים. תכולת התיק שלי מפוזרת סביב הכרית. הארנק פה, כרטיס האשראי והתעודות המזהות עדיין פה. אני מרימה את הטלפון הנייד שלי בידיים רועדות. הסוללה ריקה. "שיט!" אני ממלמלת.

אני קמה מהמיטה ומוצאת את המגף השני על הרצפה ליד דלי מלא בספוגים. אני יוצאת מהחדר ברגליים כושלות והראש שלי נחבט בתקרה. מי לעזאזל תכנן את הבית הזה? לא ידעתי שאני כזאת גבוהה.

הרצפה עדיין מתנדנדת. אני נכנסת לחדר שבו יש מטבחון, מיטות קומתיים, אשנבים צרים במקום חלונות ושולחן מקובע לרצפה. אני מתקדמת תוך כדי מישוש, נאחזת בפינות כדי לא ליפול, גוררת את עצמי לעבר סולם שמוביל אל שמים פתוחים.

אני מטפסת בסולם וממצמצת בעיני עד שהן מתרגלות לאור הבוהק.

"אלוהים אדירים," אני לוחשת.

מולי ניצב איש זקן במעיל גשם וכובע צמר כתום. עורו צרוב השמש זרוע מלח ומכוסה כתמים ויש לו זקן לבן פרוע. מאחוריו משתרע האוקיינוס. המים כהים וסוערים. אני מצטמררת. קו האופק נראה רחוק להחריד.

"בוקר טוב."

אני נועצת בו מבט אטום.

הוא צוחק.

"איפה אני?"

"סליחה?" הוא שואל. "תגבירי את הקול," הוא מצמיד אצבע לאוזנו. "אני קצת חירש."

"איפה אני?" אני חוזרת על השאלה בקול רם יותר.

"את בטָסְמַן."

לרגלי אני רואה חבלים מלופפים סביב עמודי מתכת וחבלים מתוחים קשורים לתורן גבוה. הזקן מושך באחד החבלים והמפרש המתנופף מעל ראשי מתיישר כמו עור הנמתח סביב העצם. נדמה שהסירה מתקמטת ואז מתרוממת קצת.

"בְּמה?"

"בים טסמן," הוא אומר ומצביע על האוקיינוס המשתרע לכל מלוא העין, כאילו אני אמורה לדעת להבחין בין הים הזה לכל ים אחר. "ליתר דיוק," אומר הזקן, "את על יאכטה." הוא מניח יד על הסיפון. "וקוראים לה 'שושנת הים'."

אני מרגישה כאילו יד לופתת את גרוני. יש לי בחילה. "אני צריכה לרדת."

"את תרדי. בעוד כמה ימים, כשנגיע לניו זילנד."

אני מחווירה. "מה?"

"אני מפליג לניו זילנד והייתי זקוק לעזרה. אמרת שאת רוצה לבוא."

"אתה רציני? מתי אמרתי את זה?"

"אתמול בלילה."

אני צוללת שוב אל אותן שעות רוויות אלכוהול ומנסה להיזכר במשהו, כל דבר. אבל ליל אמש הוא חור שחור.

"למה נתת לי להסכים לדבר כזה? הייתי שיכורה לגמרי אתמול בלילה!"

גל מרים את הסירה ומטיח אותה על פני המים. כואב לי הראש ואני שוב נתקפת בחילה. "אתה בעצם חוטף אותי."

"אני מה?"

"אתה חוטף אותי! יכניסו אותך לכלא!"

הוא נשען לאחור בחיוך רחב. "יכניסו אותי לכלא רק אם מישהו יגלה את זה. אז נראה לי שאצטרך להרוג אותך."

אני נרתעת ממנו, מועדת על חבל מגולגל ונופלת על הסיפון בכבדות וכל האוויר נמלט מריאותי.

הזקן פורץ פתאום בצחוק ועיניו נעלמות בין קמטים עמוקים. הוא כמעט משתנק מרוב צחוק ולבסוף שואל, "את בסדר, ילדה?"

אני מנסה לדבר אבל לא מצליחה.

"תסתכלי אחורה," הוא אומר.

אני קמה ברגליים כושלות, נפנית ורואה יבשה. רצועת חוף, בתים מפוזרים בין צמחייה ירוקה, לשון יבשה מסולעת, מגדלור. אני מכירה את המגדלור הזה. זה בַּרֶנְג'ואי. סידני. אנחנו עדיין נמצאים בסידני.

אני נפנית אליו.

"עכשיו את יודעת איפה אנחנו נמצאים?"

אני מהנהנת.

"אנחנו שטים למועדון היאכטות רויאל פרינס אלפרד בניופורט. אני צריך להשאיר את היאכטה על החוף לניקוי. ברוח הזאת נגיע לשם בעוד שעה בערך. אני מקפיץ אותך בחזרה לעיר."

פתאום הוא מתנהג כמו ג'נטלמן. זה לא משנה... אני משתעלת. "אתה... חטפת אותי."

"את היית ממש שיכורה. מה רצית, שאתן לך ללכת הביתה במצב הזה? לג'יין ולי לא היתה ברירה אלא לסחוב אותך לספינה."

"מי זאת ג'יין?"

"היא מנהלת את המסעדה במועדון היאכטות. היא מצאה אותך בשירותי הנשים. אני נתתי לך לישון בספינה, הערתי אותך הבוקר ואמרתי לך שאני צריך לזוז, ואת אמרת לי לעזוב אותך בשקט."

"אני לא זוכרת את זה." הרוח הקרה לופתת אותי. אני משלבת את זרועותי ומנסה בכל כוחי להיזכר במה שקרה אתמול בלילה. "איפה אתה ישנת?"

הוא מישיר אלי מבט. "במיטה שלי." הוא אומר. "בבית שלי." ומשהו בקולו היציב ובנימה הרגועה שלו גורם לי להאמין לו. הוא מחייך אלי בעדינות. "אל תדאגי, ילדה. אהבתי רק אישה אחת בחיים שלי." החיוך שלו דועך והוא משקיף אל האופק. "והיא איננה עכשיו."

אני שומטת את זרועותי לצדי גופי. "איך קראו לה?"

הוא שוב מניח את ידיו על הסיפון, מלטף אותו ברוך כאילו היה אישה. "רובין. רובין רוז." הוא מכחכח בגרונו. "לא התכוונתי לחטוף אותך אבל אני צריך להיות במספנה בעשר וחשבתי שעד אז כבר לא תהיי פה."

הקלה מציפה אותי. "זה ממש מוזר," אני אומרת ומתקרבת אליו בצעדים מדודים. אני מושיטה לו את היד שלי. "בכל אופן, קוראים לי אוליביה."

הוא מושיט לי את ידו המיובלת והמחוספסת ואנחנו לוחצים ידיים. "מאק."

ממבט ראשון מאק נראה כמו סלע אפור, קשה וקריר. אבל אז הוא צוחק ואדוות ניתזות מהסלע. אני רואה שהוא עמוק להפליא, כמו אוקיינוס אפל. סיפורים קודרים מתפתלים בתוכו כמו נחשי ים במערות תת־ימיות.

הסיפורים המעטים שסיפר אבא שלי תמיד היו ברורים עד כאב. הוא היה חוזר על המילים שוב ושוב, כאילו חרט אותן במחט על גבי מתכת מלוטשת עד שהיו מדממות.

מאק עושה את זה אחרת. הוא מדריך אותי בנפתולי מערות מלאות בסרטנים ועשבי ים מרקדים ומעוטרות בכוכבי ים.

הוא מזכיר לי מיד את סבא שלי, שהסיפורים שסיפר היו מרהיבים וססגוניים.

מאק מספר לי שפעם אחת, כשהוא ורובין היו בחוף בברבדוס, הם שתו רום והשתכרו כל כך, שהם חתרו לספינה הלא נכונה ושכבו שם בקוקפיט. אני רוכנת אליו. קולו רם ומלהיב, מחשמל. הוא מתגלגל כמו רעם על רקע שמים קודרים. אני יכולה להקשיב לו שעות.

הוא משתתק לרגע. "קר לך?"

אני מנידה בראשי. "לא, התה הזה מחמם אותי."

"יופי," הוא מחייך.

אני יושבת מול מאק בקוקפיט, לבושה באחד ממעילי הגשם שלו. הוא ענקי, וכשאני מרימה את ידי כדי ללגום מהתה הוא מתקמט סביב גופי. "תודה."

"אין בעד מה."

אני מביטה מעבר לכתף של מאק. הסתיו שולח זרועות אל החורף ופני הים מסתמרים כמו עור מצומרר.

"בת כמה את?" הוא שואל.

"זה לא מנומס לשאול אישה בת כמה היא."

הוא פולט נחרת צחוק. "את לא אישה, את ילדה."

"סליחה?"

"את עדיין לא אישה." הוא מושך את ההגה אליו והספינה נוטה על צדה. "מותר לך בכלל לשתות כבר?"

"אני בת עשרים ואחת," אני אומרת. שתיים — אדום, אחת — צהבהב. "מותר לי לשתות אפילו באמריקה."

הוא מגלגל עיניים ומחייך בשובבות. "איך הראש שלך?"

"כואב."

מאק צוחק. "לא פלא. בקושי הצלחת לעמוד אתמול בערב."

השערות על העורף שלי סומרות. "לא... אני לא רוצה לדעת."

"את צודקת," הוא אומר. "סליחה. בכל מקרה לא נראה שזאת היתה אשמתך."

אני מטה את ראשי. "מה?"

"הבחור שהיית איתו נראה כמו טיפוס מפוקפק."

ופתאום אירועי ליל אמש מציפים אותי כמו גל שמתנפץ על הסיפון.

ארוחת ערב במועדון היאכטות בנמל סידני. ואדם, מגולח למשעי ועונד שעון רולקס.

"זה החבר שלי."

"הוא השאיר אותך מעולפת בשירותים."

"התווכחתי איתו." בעצם אולי אני מתכוונת לומר שאדם רב עם עצמו. ואני הייתי בתוך הוויכוח הזה ומחוצה לו. שקטה. חנוקה.

"על מה היה הוויכוח?"

"על הקריירה שלי. אנחנו עומדים לסיים תואר בכלכלה. הציעו לי להתמחות בלאזארד — זה בנק השקעות — אבל אמרתי לו שאני לא יודעת אם אקבל את ההצעה," אני מסבירה לו. אני כל כך בטוחה שאשמע ממאק את התגובה הקבועה — זו הזדמנות נהדרת! — עד שאני לא מקשיבה למה שהוא באמת אומר.

"סליחה?" אני אומרת. "מה אמרת?"

"שאלתי מה זה עניינו."

"הוא אמר שאני זורקת לפח הזדמנות חד־פעמית," אני אומרת ושומרת לעצמי את שאר הדברים שאמר לי: אני מכיר עשרה בחורים שהיו הורגים בשביל לקבל את העבודה הזאת. יש לך מזל שבכלל קיבלת הצעה כזאת.

מזל, אני חושבת לעצמי. אחרי כל העבודה הקשה!

ממש מזל גדול. מקריות מוחלטת.

מאק מנענע בראשו ואז, בביטחון שמטלטל את עולמי, אומר, "את אדם עם דעות משלו, אוֹלי. אולי זה מפחיד אותו."

אני צוחקת. "אף אחד אף פעם לא קרא לי בכינוי הזה."

"אוֹלי?"

"כן."

"זה מוצא חן בעינייך?"

"כן," אני מחייכת.

אנחנו יושבים במסעדה שבמועדון היאכטות ורואים איך מרימים את "שושנת הים" מהמים ומעבירים אותה למספנה. מאק קנה לי מילקשייק ענקי בטעם תות ומנת צ'יפס. אני מערבבת מיונז וקטשופ על צלחת עד שמתקבל צבע ורדרד ומוסיפה פלפל שחור, ומאק אומר, "המבטא שלך — לא גדלת פה, נכון?"

אני מנידה בראשי. "גרתי במֶנְלי עד גיל חמש ואז עברתי להונג קונג ואחר כך לסינגפור." אני שותה מהמילקשייק שלי.

"למה עברת? בגלל העבודה של ההורים?"

"אבא שלי הוא ראש חטיבת דרום־מזרח אסיה בחברת נפט."

"נפט, אה?"

"כן."

מאק פותח את פיו כדי להגיד משהו, אבל אז משנה את דעתו. הוא מפנה את מבטו לעבר הסירה התלויה באוויר במספנה.

"עכשיו אני גרה עם סבא שלי במנלי," אני מסבירה. "אבא שלי שלח אותי בחזרה לפה כדי ללמוד באוניברסיטה."

הוא נפנה אלי שוב. "תואר במנהל עסקים?"

"בכלכלה."

"אז מה תעשי עכשיו?"

"לא יודעת. כנראה אעבוד בלאזארד."

מאק נועץ בי מבט נוקב. "חשבתי שאת לא רוצה לעשות את ההתמחות."

"אם זה היה תלוי בי הייתי לומדת אמנות, אבל אבא אמר שהוא לא ישלם על זה."

שתיקה עוטפת אותנו.

אני נאנחת. "בכל מקרה אין כסף בתחום הזה."

מאק צוחק. "את צריכה להכיר את החברה שלי."

"מי?"

"מגי." שמה מתגלגל בפיו ברוך, כמו יד הנכרכת סביב כתפו של חבר. "היא עבדה הרבה שנים כאוצרת בלונדון. עכשיו היא כבר יצאה לגמלאות. היא גרה איתי בסידני."

אני רוכנת קדימה. "מגניב!"

"היא תמצא חן בעינייך," מבטיח לי מאק. "היא אישה מדהימה."

"מתי אני יכולה לפגוש אותה?"

"אני חוזר לפה ביום רביעי כדי להשיט את היאכטה בחזרה למועדון היאכטות בנמל סידני. מגי תבוא איתי. אולי תצטרפי אלינו?"

אני חושבת על ההפלגה שלנו למפרץ פִּיטְווטֶר הבוקר, שבמהלכה לא הפסקתי לצחוק לרגע. חיוך מתפשט על פני. "בטח, אני אשמח מאוד."

"אבל בלי אלכוהול בשלישי בערב. טוב, ילדה?"

"אני לא שותה יותר בחיים!" אני אומרת ומסמיקה.

"כן, בטח." הוא אוכל את הצ'יפס האחרון שלי. "בואי נלך מפה."

אנחנו חוצים את מגרש החניה. קרני השמש מפציעות מבין העננים ומאק מבקש סליחה, אומר לי שהוא תכף חוזר והולך לכיוון המספנה. הוא ניגש אל היאכטה שלו ומצמיד את כף ידו לתחתית שלה. היא מעוגלת ולבנה ואצות חומות מכסות אותה. מאק לוחש משהו תוך שהוא מלטף את הפיברגלס ומנשק אותו ברוך. פתאום אני נתקפת מבוכה, מעבירה את משקל גופי מרגל לרגל, כאילו אני צופה בסתר בזוג אוהבים, עדה לרגע מיוחד שלא נועד לי.

מאק מדליק את הרדיו במכונית.

אני מרגישה את המוזיקה זורמת בי באדום בהיר. "אני מתה על השיר הזה," אני אומרת. "הוא נראה לי מאוד ורוד."

"סליחה?"

"אמרתי שהוא נראה לי מאוד ורוד." ואז אני מבינה שזה בטח נשמע ממש מוזר וצוחקת בביישנות. "לא יודעת, זאת סתם הרגשה שלי."

מאק מניד בראשו בחיוך. "אני מחכה בקוצר רוח שתפגשי את מגי."