מתחת לסכין

1

אנה יום חמישי, 4 באפריל 2019, 16:32

יש דם על צווארי.

טיפה אחת, בערך בגודל נמש. נקודה זעירה בתמונה הגדולה. גבר שוכב לפני, בשרו חתוך והעצם חשופה; הריאות השחורות, המוכתמות בזפת של טבק, מופרדות כדי לחשוף את הלב. ועם זאת, למרות הדם הקרוש, אני מסוגלת לחשוב רק על הכתם הקטן שצורב כמו כווייה.

אני מעבירה את הסכין מיד שמאל לימין ומסובבת את מפרק כף היד עד שאני מרגישה את ההתפצפצות המסַפקת מתחת לעור. בחדר השקט הצליל נושא עמו הד קלוש, שניתז מהקירות מחופי האריחים הקרים.

כל הנוכחים בחדר מסתכלים עלי, אומדים עד כמה ידי יציבות, בוחנים את בוהק אזמל המנתחים, הוורדרד בקצותיו מדמו של האיש, מתחת לפסי התאורה הבהירים. למרות הבחינה הקפדנית, כפות ידי נשארות יבשות ואחיזתי יציבה. אבל מתחת לבגדי המנתחים שלי, לבי הולם מהר כל כך, עד שאני כמעט יכולה לטעום אותו.

לבו של פיטר, לעומת זאת, קר כקרח.

המעקף הכפול של כלי דם כליליים שביצעתי במר דאוּנינג היה פשוט, עד שלפתע הוא לא היה כזה. לאחר שחתכתי וניסרתי את החזה, עקפתי את העורקים הסתומים באמצעות ורידים מרגלו כדי שזרימת הדם ללב תחזור לסדרה. לאחר הסרת המלחצת מאבי העורקים כדי לחדש את זרימת הדם ושטיפת האשלגן הנוזלי הקר שהוזרק כדי למנוע ממנו לזוז, לבו של פיטר אמור להתעורר מההרדמה.

אני משפילה את מבטי אל חזהו הפתוח לפני, ממתינה לעווית, לתזוזה קלה, לזעזוע הראשון שמסמן חיים.

שום דבר.

"לנתק מכונת לב־ריאה, בבקשה."

"מכונת לב־ריאה מנותקת," חוזר אחרי ד"ר בֶּרק.

"לחזור למעקף."

"חוזרים למעקף," קוראת קארין מעמדתה.

אני מעבירה את האזמל לעוזרת שלי וממתינה בַּשקט מחריש האוזניים. כשהלב שוב על המעקף, אני מרגישה שהמתח מתפוגג מהחדר כמו אנחה עבשה, חמה.

"בואו נחכה רגע," אני אומרת ומהדקת את אבי העורקים. "המסכן בטח מותש."

"כמו כולנו," עוקץ ד"ר ברק ושולח אלי קריצה תומכת מעל מסגרת משקפיו.

מתחשב מצדו, אבל שנינו יודעים שאני לבד. כל ניתוח הוא מאמץ משותף עד לנקודה הזאת: ד"ר ברק מטפל בהרדמה, בצינורות ההנשמה ובכבלי הניטור; קארין שולטת במכונת הלב־ריאה; המנתח הנוסף העומד לרגלי המיטה קוצר את הוורידים מהרגל להשתלה; לכל מומחה יש את העוזר או העוזרת שלו. לצדי עומדת העוזרת שלי, מרגו, שמגישה לי כל מכשיר וספוגית. אבל בכל הנוגע ללב, האחריות כולה מוטלת עלי.

גל חום שוטף את גבי, מעקצץ בשכמותי.

להתמקד.

אני בודקת את חלל החזה. המעקף נעשה היטב: השתלים תקינים, החיבורים אטומים, הסביבה נקייה. אפשרנו ללב להתאושש, נתנו קוקטייל של תרופות בניסיון לעורר פעילות חשמלית, ערכנו בדיקות להפרעות מטבוליות או לכל בעיה אחרת שאולי החמצנו. בדקתי שוב ושוב את עבודתי וניקיתי שוב ושוב, בתקווה שהסיבה למה שקורה היא שגיאה שעשיתי ושאני יכולה לתקן. שום דבר לא עזר.

אני מביטה בשעון שעל הקיר. אנחנו מתקדמים במהירות לסוף חלון הזמנים של ארבע שעות, שאחריו הנזק ללב יהיה בלתי־נמנע. ברגע שהחלון ייסגר, כל שנייה עלולה להיות המסמר האחרון בארון הקבורה של המטופל.

שפתי העליונה רוטטת ומתכסה זיעה. אני נאבקת בדחף לנגב אותה וחוזרת בראשי על העצה שפעם נתן לי החונך שלי.

אף פעם אל תראי שאת עצבנית. אם את נתקפת בהלה, הם נתקפים בהלה. את לא יכולה להשיט אונייה אל הרציף אם הצוות שלך קפץ למים.

אני לוקחת את לב המטופל בידי, מכווצת ומשחררת בקצב שבו עבד פעמים כה רבות ומניחה אותו בעדינות בחלל החזה. הבשר מווריד מאחיזתי. באופן מוזר, הוא נראה כמעט יפה, כמו לחי סמוקה מהקור.

"בואו ננסה פעם אחת אחרונה," אני אומרת, וההשלכות פועמות מאחורי המילים שלי.

אני מושיטה לאט את ידי פנימה, מאריכה את חיי המטופל עד כמה שאני יכולה ומשחררת את המלחצת מאבי העורקים. נהר של דם זורם לתוך הלב.

ועדיין, דבר לא קורה.

אני לוחצת על הלב שוב ושוב, אבל אפילו לאחר שהאשלגן הנוזלי נשטף החוצה, מגעו קר באופן מוזר. הוא רטוב וחלקלק כמו אף של חזיר.

קדימה, פיטר.

אני מרגישה את המתח בכתפַי כשאני רוכנת מעל השולחן ומעסה בכל כוחותי את הלב. זיעה מצטברת על פני. מרגו מתקרבת בשקט ומנגבת כל טיפה וטיפה.

אני לא יודעת כמה זמן עבר — דקה, עשר דקות — אבל כשאני מרימה את מבטי מחלל החזה בפנים נוצצות מזיעה ונושמת בכבדות מאחורי המסיכה, אני מבינה שכל הצוות נועץ בי מבטים בעיניים מוצפות רחמים. ואז זה סוף־סוף מכה בי.

הלב הזה לעולם לא ישוב לפעום.

כאב של מתח הולם מאחורי עיני, עווית חולפת בשרירי כתפַי המכווצים. אני מביטה מטה בידי. הן כואבות ורועדות מאחיזתי החזקה בלב, ואני משחררת אנחה קטנטנה.

"לנתק את המעקף, בבקשה."

קארין מהנהנת פעם אחת ומסיטה את מבטה. מישהו ימות היום, ואנחנו נארגן זאת. אני אתן את ההוראה. היא תוריד את המתג.

"המעקף מנותק," היא מאשרת.

"לנתק מכונת לב־ריאה, בבקשה."

"מכונת לב־ריאה מנותקת," עונה ד"ר ברק.

ואז אנחנו מחכים.

מכונת הלב־ריאה עוצרת את פעולתה. הצינורות נקיים מדם, שחוזר לוורידיו ולעורקיו של המטופל. ואז קורה הדבר הבלתי־נמנע: הקו השטוח של לב שאינו פועם. הצליל זועק בתוך כולנו, מפלח את חלל חדר הניתוח בהדים צווחניים, מצטלצל מכל מכשיר וכלי מפלדת אלחלד.

אני מביטה בשעון שעל הקיר.

"שעת המוות: 16:53."