נאמנות, לא בכל מחיר

הלוויה

שש בבוקר, אחד הימים בחורף 1993, קולומביה.

רותי אחזה בשפופרת, בוכה ומתפללת לאלוהים שמה שהיא שמעה לא נוגע למשה בעלה, עורך הדין, שכולם הכירו כ"משה היהודי", או לחברו הטוב, טיטו ריאנה. היו להם שני ילדים: שרון בת השבע ואופיר בן השנתיים.

"תענו, תענו..." מלמלה לעצמה בעודה ממתינה למענה מעברו השני של הקו. רק שלא קרה להם כלום, התפללה. באותה השעה ישנו טיטו ומשה באחת מדירותיו של טיטו ריאנה, מבכירי קרטל "מדג'יין" שפעל בקולומביה. לבסוף הורמה השפופרת מעברו השני של הקו.

"כן, מי זה?" שאל טיטו.

"זאת אני, טיטו. הכול בסדר אתכם?"

"כן, רותי, הכול בסדר. מה קרה שאת מצלצלת בשעה כזו מוקדמת?"

"אני פשוט דואגת לכם."

"רותי, תדאגי לבעלך, לא לי," צחקק טיטו.

"אוי, טיטו, תפסיק עם הצחוקים שלך, זה לא הזמן. תן לי בבקשה את משה."

"בסדר, בסדר, רותי. אני מקווה שהוא יתעורר. משה קצת שיכור מהלילה."

רותי הייתה לטיטו כאחות. הם הכירו מבית הספר היסודי. את רוב שנות ילדותם העבירו בבית הוריו של טיטו. אביו, עומר ריאנה, היה נוצרי, ואמו, רחל הייתה יהודייה כשרה שהגיעה לקולומביה בעקבות האהבה. נולדו להם שלושה ילדים: טיטו הבכור, פדרו ואלחנדרו.

"קום, תענה לה," ביקש טיטו ממשה. "רותי נשמעת לי קצת מודאגת."

"בוקר טוב," אמר משה בקול מנומנם. "מה קרה שאת מצלצלת בשעה כזו? הכול בסדר עם הילדים?"

"אתה לא מבין, משה, שמעתי ש... איך קוראים לזה... היה בלגן שלם," אמרה בבכי.

"רותי, אני באמת לא מבין. דברי ברור, בבקשה, ותפסיקי לבכות."

"היה פיצוץ, משה, היה פיצוץ ברכב ושני אנשים נרצחו. פשוט דאגתי לכם, מפני שדיווחו שאחד מבכירי הקרטל נרצח והשני מצבו קשה מאוד."

"אמרת לי ששני אנשים נרצחו, ועכשיו את אומרת לי שאחד מצבו קשה. טוב, תהיי רגועה, אנחנו כבר יוצאים. אני אוהב אותך. ביי, נשמה."

הם יצאו לדרך ללא השתהות. הבוקר היה קר, וגשם זלעפות ניתך על שמשת המכונית והקשה על הנסיעה. הטלפונים לא הפסיקו לצלצל. עדיין לא היה ברור מי נרצח, כי מעוצמת הפיצוץ לא ניתן היה לזהות את הנרצחים. הדרך מקקטה לעיר המגורים של טיטו ומשה ארוכה מאוד, ונמשכת בנסיעה ברכב כמה שעות טובות. באזור קקטה, המשתרע סמוך לנהר האמזונס, גדלו שיחי הקוקה שממנו מפיקים את הקוקאין.

טיטו שנא את המקום הזה ולא סיפר לאף אחד למה. את הנסיעה לקקטה היה חייב לעשות, הרי זה היה אחד מהתפקידים שהטיל עליו קרלוס, ראש קרטל מדג'יין.

קרלוס היה קרוב לגיל שישים, ושלט על הקרטל ביד רמה במשך שני עשורים. הוא אהב את טיטו ולקח אותו תחת חסותו לאחר שחברו הטוב ונאמנו שהופקד לפניו על גידולי הקוקה בקקטה נעלם. כבר קרוב לעשרים שנים הוא נעדר. כולם ידעו שהוא נרצח, אך מעולם לא גילו מי רצח אותו. שמו היה עומר ריאנה, אביו של טיטו.

טיטו הבין בחושיו המפותחים שקורבן הפיצוץ היה קרלוס בעצמו, ראש הקרטל. זאת הייתה מכה כואבת עבורו ועבור חבריו. אך עדיין לא ידעו לומר מי היה האדם השני ששהה ברכב יחד עם קרלוס. במהלך הנסיעה התקשרו טיטו ומשה למקורבים ביותר, בניסיון להבין מיהו האדם השני. כל התשובות היו דומות: לא ניתן לזהות את היושבים ברכב, גופם נקרע לחתיכות, ורק ראשו של קרלוס נותר שלם.

בשעה 6:45 הטלפון של טיטו צלצל. הוא הסתכל על הצג ומיאן לענות. זה היה נגרו (שחור), יד ימינו של קרלוס, האיש שטיטו שנא בלבו יותר מכול. הטלפון של טיטו הפסיק לצלצל, והטלפון של משה התחיל. טיטו הסתכל על הצג וזיהה שמדובר בנגרו.

"משה, תענה," הורה לחברו. "אם ישאלו עליי, אני לא פה."

"אוקי, טיטו."

"הלו, בוקר טוב. מי זה?" ענה משה לטלפון.

"זה אני, נגרו," נשמע קול צרוד מעברו השני של הקו. "מה שלומך, משה היהודי?"

"לא זיהיתי אותך, נגרו, מה שלומך? הרבה זמן לא דיברנו."

נגרו אהב את השם שדבק בו. הוא אהב אותו כל כך, עד כדי כך שתמיד הציג את עצמו כנגרו, ורבים לא ידעו מה שמו האמיתי. הוא היה בשנות החמישים המאוחרות לחייו, שפוט לשתים-עשרה שנים בבית הסוהר "ברנט", וריצה כבר שמונה מתוכן. הוא היה רב מעללים, אחד הרוצחים הגדולים של קרטל הסמים מדג'יין. נגרו דאג לכך שהרבה ילדים יגדלו בלי אבא בבית. מספרים עליו שאחרי שרצח את יריביו נהג לבתר את גופותיהם, ולהאכיל באיברים את התנינים ודגי הפריניאה. ברנט היה אחד מבתי הסוהר הקשים ביותר, וישבו בו כל חברי הקרטל וגם אנשי גרילה. טיטו הכיר אותו היטב. הרי בילה שם שלוש שנים מחייו.

"משה, מה קורה? תן לי את טיטו."

"נגרו, טיטו לא אִתי."

"שמעת משהו על הפיצוץ? אתה יודע מי נרצח שם?"

"כן, שמעתי על הפיצוץ ואני בדרך למדג'יין. לפי מה שהבנתי, זה היה קרלוס. אבל אני עדיין לא יודע מי היה האדם השני ברכב."

"אני מבין. אני מבין. קיבלנו מכה כפולה. גם קרלוס וגם אחיו הקטן של טיטו אלחנדרו נרצחו. זאת אבדה גדולה לטיטו ולנו, כמובן. מסור לטיטו את תנחומיי."

"נגרו, אתה בטוח במה שאתה אומר?"

"כן משה."

"השם יעזור. להתראות, נגרו."

משה היה המום. מילה לא יצאה מפיו. גם קרלוס וגם אלחנדרו? איך אומר זאת לטיטו, חשב בלִבּו.

"משה, מה נגרו רצה ממני?"

"לא, סתם, טיטו, נגרו שאל אם אני יודע מי היה ברכב."

"ו... מה אמרת לו?"

"לא אמרתי, טיטו. מי שאמר זה נגרו."

לאט-לאט בישר לטיטו את הגרוע מכול. זאת הייתה מכה כואבת. טיטו הלם בראשו בזגוגית המרצדס, בוכה וצועק לאלוהים. "למה, למה אתה עושה לי את זה? לא מספיק שלקחת את אבא שלי, עכשיו גם את אלחנדרו?"

גשם זלעפות המשיך לרדת, כאילו השמים בוכים לאחר שהיו עדים למתחולל. הנסיעה למדג'יין הייתה עדיין ארוכה. טיטו סחט את דוושת הגז של המרצדס המפוארת, אך הגשם החזק הקשה על הנסיעה.

"מה אומר לאימא?" שאל. "איך אומר לה שאיבדה את בנה הקטן?"

הטלפונים המשיכו לצלצל. כולם דיברו על זה שקרלוס נרצח, אך עדיין לא ידעו מי היה האדם השני. טיטו ומשה לא סיפרו על אלחנדרו, כדי למנוע מהמידע להגיע לאימא של טיטו. הכביש טיפס במעלה נופים עוצרי נשימה, אך אלה נעלמו מעיניהם. כאב עצום הציף את לִבּם. הירוק של העצים נהפך לשחור, ומבטו החודר של טיטו דיבר על נקמה.

טיטו ומשה עצרו את הרכב בצד הדרך, כדי להאזין לחדשות השעה שבע. "בוקר טוב," אמר קריין החדשות, "נפתח את עדכון הבוקר עם פיצוץ עז שזעזע את עולם הפשע. ראש קרטל הסמים של מדג'יין, קרלוס ואדם נוסף שגופתו טרם זוהתה, נרצחו בשעות הבוקר המוקדמות. המשטרה נערכת למרחץ דמים."

בינתיים רותי לא הפסיקה להתקשר למשה. הדאגות בלִבּה העיקו על נשמתה.

"כן, רותי?" ענה משה.

"מה קורה? אני נורא מודאגת."

משה שתק. הוא שלח מבט שואל אל טיטו, והלז השיב לו במבט שאישר לו לספר לרותי על האובדן.

"רותי, אני מבקש ממך להיות חזקה," פתח משה. הוא השהה רגע את דבריו ואמר: "האדם השני שנרצח הוא אלחנדרו."

"לא, לא! אלוהים, למה? הוא היה רק ילד," בכתה רותי. "עוד אין לו עשרים וחמש!"

"רותי, תירגעי בבקשה."

"איך אפשר להירגע? מה עם טיטו? הוא סיפר לאמו, רחל?"

"עדיין לא, רותי, ואני מבקש ממך לא לספר לה. אנחנו מעדיפים שטיטו בעצמו יספר לה."

"משה, תן לי את טיטו בבקשה."

הוא העביר את המכשיר בהכנעה לידיו של טיטו.

"טיטו, אני משתתפת בצערך. התפללתי בבוקר שזה לא אתם, אך לא ציפיתי שאלחנדרו ימצא שם את מותו. איזה אסון. תהיה חזק, טיטו," אמרה בקול חלש.

"אל תבכי, רותי, יהיה בסדר. אני חייב להיות חזק מתמיד. להתראות, נשמה טובה."

סופת הגשמים לא פסקה. היא רק הלכה והתגברה והקשתה יותר ויותר על הנסיעה. הרעמים החזקים החרישו את אוזניהם. טיטו לא דיבר הרבה, הוא רק אמר שמי שעומד מאחורי הרצח ישלם מחיר כבד. משה העדיף לשתוק ולהניח לטיטו לשקוע במחשבותיו הקודרות. הוא לא רצה לדעת מה מתחולל בתוך ראשו של חברו הטוב.

הפעם היה זה תורה של אימא רחל לצלצל.

"כן, אימא?" ענה טיטו לאחר שהשתהה רגע.

"טיטו, טיטו! שמעת מה קרה?" היא מלמלה ובכתה. "שברתם אותי, אין לי כוחות יותר, זה הבוקר טוב שמגיע לי? לא מספיק אבא, עכשיו גם אלחנדרו כמעט נרצח?"

"אימא, תירגעי, אני מבין שזה קשה, תהיי חזקה. בעוד כמה שעות אני מגיע, כרגע אני מחוץ לעיר. אני שולח לך את רותי ופדרו, שיהיו אִתך."

טיטו ביקש ממשה שיתקשר לפדרו ולרותי. פדרו לא ענה וכל הניסיונות להשיגו עלו בתוהו. כנראה עדיין לא שמע על האירועים, וכמו תמיד היה עם הבחורות והסמים.

רותי ענתה ישר והציעה את עצמה לעזרה. היא אהבה את רחל, אמו של טיטו. היא שאלה אם תוכל להתחיל בהכנות להלוויה ויצאה לדרכה.

"אני מציע, טיטו," אמר משה לאחר שחברו ניתק את הטלפון, "שתיכנס לשדה התעופה הקטן, יש לי שם חבר ותיק."

"לא הבנתי מה אתה אומר, משה."

"יש שם כמה מסוקים פרטיים, אולי נוכל לתפוס אחד מהם ונחסוך המון זמן נסיעה."

הדרך לשדה התעופה הייתה קצרה, אך המתח והלחץ הרב האריכו אותה בתחושתם. בכניסה לשדה התעופה עמד שומר.

משה פנה אליו ואמר, "אנחנו מחפשים את ניניו. תגיד לו בבקשה, שעורך דין משה היהודי נמצא פה."

תוך כמה דקות הופיע ניניו. הוא חיבק את משה ושאל, "איפה אתה, ידידי היקר?" נראה היה שניניו מבין שיש בעיה.

"תכיר," אמר לו משה, "זה טיטו ריאנה."

"כן, שמעתי," ענה ניניו, "שמו הולך לפניו."

"נעים מאוד, שמי ניניו," הוא פנה לטיטו.

משה הסביר לניניו את הבעיה, וכעבור דקות היו השניים כבר ישובים בתוך המסוק.

"תוך שעתיים נגיע למדג'יין," אמר ניניו.

משה הציע לטיטו שינסה לישון קצת במסוק, בתואנה שעליו לאגור כוחות להמשך הדרך. טעם הוויסקי ששתו בלילה עדיין היה בגרונם, אך טיטו הצליח להירדם לזמן קצר בלבד.

הטיסה לא הייתה נוחה. מדובר היה במסוק ישן בן עשרים לפחות. הרעש באוזניהם היה חזק, לאחר שסילוני רוח דקיקים חדרו בין הגומי המיועד לבודד בין הדלת לבין שלדת המטוס. לניניו זה לא הפריע. הוא היה בחור חייכן ופנה למשה בשאלה, "מה אתה אומר על הסוס שלי?" משה לא היה במצב רוח מרומם, אך שאלתו של ניניו בכל זאת הצחיקה אותו.

"סוס אתה אומר לי?" השיב. "אני מפחד שהמסוק יתפרק לנו באמצע הטיסה."

ניניו צחק והפטיר, "אל תדאג, משה, כשאין סוס גם חמור טוב. אולי הוא ישן, אבל הוא לא בגד בי מעולם. תהיה רגוע."

כעבור מספר דקות של טיסה רותי חייגה שוב.

"איפה אתם?" שאלה, "אני מנסה המון פעמים לחייג ואתם לא עונים," אומרת, בוכה וצוחקת יחד.

"כנראה שלא הייתה קליטה, אנחנו במסוק, תוך שעה, שעה וחצי אנחנו מגיעים."

"משה, אתה לא מבין מה קרה," צעקה רותי, "אלחנדרו חי, אלחנדרו חי, הוא בבית."

"את בטוחה במה שאת אומרת, רותי?"

"כן משה, כן, אני בטוחה."

משה צעק מרוב שמחה: "אלחנדרו חי! אלחנדרו חי!"

טיטו קם מבוהל. הוא לא הבין מה מתרחש. "תן לי את רותי," ביקש.

"רותי, מה קורה? אתם השתגעתם? איפה אימא?"

"טיטו תירגע, זאת טעות. אלחנדרו חי."

שתיקה.

"טיטו? זאת אימא."

"אימא, את יכולה להסביר לי למה אמרת שאלחנדרו נרצח?"

"טיטו, אמרתי לך שאין לי כוחות כבר, שלא מספיק שאבא נרצח, עכשיו גם אלחנדרו כמעט נרצח."

"אני לא מבין מה זה 'כמעט נרצח'. תגידי לו שלא יצא מהבית עד שאני מגיע."

אחרי שיחת הטלפון טיטו נשם לרווחה וראשו התחיל לעבוד שעות נוספות. הוא ידע והבין שרציחתו של קרלוס, ראש הקרטל, תגרום ליריבים מקרטל "קלי" שבראשו עומד בלאנקו לנסות לנצל את המצב ולהשתלט על אזור הקקטה. מצד שני, החור שנפער בקרטל מדג'יין יכול לגרום לפילוג. טיטו ידע שאת מקומו של קרלוס ידרוש נגרו, שלו אויבים רבים מבית.

מה שלא יהיה, אמר טיטו בלִבּו, קרטל מדג'יין נכנס לעידן חדש. אך הדבר שהטריד אותו יותר מכול היה נגרו. הרבה שאלות עלו בראשו של טיטו. למה אמר שקרלוס ואלחנדרו נרצחו? מהיכן נגרו יודע? מי סיפר לו? האם נגרו קשור לרצח? למה אימא רחל אמרה שאלחנדרו כמעט נרצח? מי האדם השני שנרצח עם קרלוס ועדיין לא זוהה?

כשהם נחתו עם המסוק, טיטו התקשר לאחד מנהגיו שיבוא לאסוף אותו ואת משה לכיוון ביתה של אמו רחל, כחמש-עשרה דקות מביתו שלו.

משה שלף מכיסו שלוש מאות דולר ונתן אותם לניניו, ניניו הודה להם ויצא חזרה לביתו.

הרחובות היו צרים ומזוהמים במי ביוב. ילדים קטנים רצו זה אחר זה, משחקים בתופסת. אחרים שיחקו בכדור. הבוגרים היו יושבים על שפת המדרכה, בקבוקי בירה פזורים סביבם. זאת הייתה שכונת עוני, השכונה שבה גדלו טיטו ריאנה, משה ורותי. ליד בית אמו, רחל, היה מגרש משחקים קטן ששיחקו בו המון ילדים. בכל פעם שטיטו ומשה עברו דרכו היו משתהים בו כמה דקות ונזכרים בילדותם. עבורם זה היה אחד ממקומות הבילוי. כשטיטו, משה ורותי העלו זיכרונות, משה תמיד הזכיר שהוא הציע לרותי חברות במגרש, ורותי תמיד צחקה על משה שהוא לא יודע לשחק כדורגל ושהיא אפילו יותר טובה ממנו. גם הפעם, למרות כל הלחץ שטיטו נמצא בו, הוא מצא זמן לעמוד במגרש המשחקים ואפילו קנה לילדים ארטיקים. כמו תמיד.

בכניסה לבית חיכו לו אימא רחל ורותי. הבית היה קטן וצנוע. בחצר ניצב עץ הלימון הזקן שפיזר את ריחו. מלונת הכלב הייתה ריקה, ושתי תרנגולות וכמה אפרוחים הסתובבו וקרקרו להנאתם. טיטו חיבק את אמו ונשק במצחה. גם על רותי הוא לא פסח. משה אהב את אימא של טיטו, שהייתה בשבילו אימא. מעולם לא קרא לה בשמה, תמיד "אימא". הרי היא גידלה אותו אחרי שהוציאה אותו מבית היתומים.

טיטו נכנס לחדרו של אלחנדרו כדי לנסות ולהבין ממנו מה באמת קרה, כיצד הטעו אותו כשאמרו שהוא נרצח ואחר כך אמרו שלא. אלחנדרו חיכה בחדרו, ומשה התיישב בסלון עם רותי ורחל, שהכינה לו את הקפה השחור שאהב. רותי המטירה עליו שאלות, ומשה אמר בנימוס שזה לא הזמן ושהוא גמור מהטיסה. הוא ניסה לדובב בעדינות את רחל, ושאל מה קרה לאלחנדרו ולמה הוא כמעט נרצח. רחל סיפרה שאלחנדרו הגיע מוקדם בבוקר וסיפר לה שהוא היה אמור להיות ברכב שהתפוצץ. מאז הוא הפסיק לדבר.

"אני עדיין לא מבין," אמר משה, "מה הולך פה."

ובעודו מנסה לעכל את הדברים שרחל אמרה, הגיע גם פדרו, אחיו הנוסף של טיטו.

"מה קורה, משה? הכול בסדר?" שאל.

"כמעט בסדר, פדרו," השיב משה ולקח את פדרו לצד, כדי לנסות להבין מה הוא יודע. מהר מאוד הבין שלא יוציא משהו חדש מפדרו, כי הלז בילה, כהרגלו, עם בחורה והסניף קריסטל בלילה. פדרו מצדו שאל שאלות, ומשה השיב בנימוס שתכף טיטו יצא מחדרו של אלחנדרו ויוכל לענות על הכול.

כשטיטו יצא מחדרו של אלחנדרו מבטו היה חודר. "אתם חייבים לענות לי בכנות," אמר. "האם יש מישהו חוץ מכם שיודע שאלחנדרו חי?"

אמו ענתה בכעס: "מה יש לך, טיטו? אני צריכה להתבייש שבני אלחנדרו חי?"

טיטו הסתכל בעיני כל אחד מהיושבים ואמר, "לא, אימא, את לא צריכה להתבייש בזה שבנך חי. אנחנו צריכים לפחד מזה שאלחנדרו חי."

אף אחד עדיין לא הבין למה טיטו התכוון. הם הסתכלו זה בזה, ורחל אמרה, "מה קורה פה, לעזאזל?"

טיטו הבין שאם לא יספק הסברים, המהלך שהוא מתכנן לא יוכל להצליח.

"הזמן קצר," אמר לבסוף. "אנחנו חייבים להבריח את אלחנדרו. אסור שידעו שהוא חי."

רחל ניסתה לשרבב מילה וטיטו אמר, "עכשיו אני מדבר ואתם רק מקשיבים. עם קרלוס נרצחה בחורה, לא גבר כמו שחושבים. בליל הרצח קרלוס התקשר לאלחנדרו וביקש ממנו שיסדר לו בחורה. היא הייתה מקסיקנית שנכנסה לקולומביה עם ניירות מזויפים. היא הייתה בשנות העשרים המוקדמות לחייה, ואהבה את החיים הטובים. אלחנדרו אמר לקרלוס שהוא מגיע אליו הביתה, וכשאלחנדרו הגיע לקרלוס הוא היה עדיין לבדו. קרלוס חיבק אותו ושניהם נכנסו לרכב ונסעו. בדרכם לאסוף את המקסיקנית ירד גשם והיה קר מאוד. אלחנדרו לבש מעיל ארוך שחור שהגיע כמעט עד כפות רגליו. כשאלחנדרו וקרלוס הגיעו לביתה של המקסיקנית, אלחנדרו חבש את הקפוצ'ון של המעיל ועלה לביתה של המקסיקנית.

אלחנדרו היה אמור להישאר בביתה והיא הייתה אמורה לנסוע עם קרלוס. בגלל הגשם והקור אלחנדרו הוריד מעליו את מעילו ונתן אותו לאישה. היא לבשה את המעיל, כיסתה את ראשה בקפוצ'ון וירדה לבדה לכיוון הרכב. כשלושים שניות לאחר שנכנסה לרכב אירע הפיצוץ."

רותי ורחל התחילו לבכות. היה להן קשה לשמוע שרק במזל אלחנדרו ניצל. אף אחד עדיין לא הבין למה צריך להסתיר את זהותו של אלחנדרו ולספר לכולם שהוא נרצח. טיטו ביקש מפדרו שיוציא את אלחנדרו בשקט מהבית וייקח אותו לדירת מסתור, שם יבלה עד להודעה החדשה. פדרו לא שאל שאלות, רק ביקש מטיטו שייתן לו הסברים אחר כך. טיטו המשיך והסביר שצריך לארגן הלוויה, כדי שהכול ייראה אמיתי. רחל המשיכה לבכות ושאלה את טיטו למה זה צריך להיות כך. טיטו הסביר שרק אדם אחד ידע שקרלוס ואלחנדרו נרצחו, ושאם אותו אדם יבין שאלחנדרו חי הוא בעצם ישרוף את עצמו והצרות רק יגדלו.

משה הסתכל על טיטו והבין שנגרו הוא האדם שעומד מאחורי הרצח. הרי נגרו בישר להם בבוקר שקרלוס ואלחנדרו נרצחו, והוסיף שהוא משתתף בצערו של טיטו. רק מי שהיה שותף לרצח יכול היה להניח בוודאות שאלחנדרו הוא זה שנרצח עם קרלוס.

פדרו ואלחנדרו יצאו לדרכם. רותי חזרה הביתה לילדים, רחל התחילה לספר לכול הקרובים והשכנים שבנה אלחנדרו נרצח, ומשה וטיטו המשיכו במלאכה.

טיטו יצא לביתו כדי להיפגש עם חבריו פלקו (הרזה), גורדו וחואן איש הגרילה, ומשה יצא לכיוון המכון לרפואה משפטית, כדי להיפגש עם דוקטור חוסה לואיז.

פלקו היה אחד מחבריו הטובים של טיטו. הוא היה אחד הרוצחים של הקרטל ושמר אמונים לטיטו עד אין סוף. מספרים שבשבילו לרצוח בנאדם היה כמו להכין כוס קפה בבוקר. לא היו לו סנטימנטים לאף אחד, ורצח היה הדבר שהוא ידע לעשות הכי טוב. גורדו היה שמנמן, בשנות החמישים המאוחרות של חייו. הוא אהב את טיטו אהבת אב, לאחר שהיה חברו הטוב של אביו הנעדר. גורדו מעולם לא התחתן ולא הוליד ילדים. הוא נתן את כל כולו רק למען מטרה אחת - הקרטל. הוא היה אדם חכם, בעל ראייה עמוקה, וטיטו אהב אותו ואהב להתייעץ אִתו.

חואן היה סיפור בפני עצמו. כאיש גרילה שעמדו מאחוריו קרוב לאלפיים חיילים, אכזריותו הייתה ידועה לכול. כאחד מנאמניו הגדולים של טיטו, תפקידו היה לשמור על גידולי הקוקה בקקטה. הוא נשבע אמונים לטיטו עוד בתקופה שישבו יחד בבית הסוהר, והוא לא שכח מעולם שטיטו הציל את חייו.

טיטו עצמו היה גבר נאה בשנות השלושים המאוחרות של חייו. גבוה, חסון ושרירי, בעל אינטליגנציה גבוהה. הוא התחיל את דרכו בקרטל עוד בצעירותו, כאשר קרלוס לקח אותו תחת חסותו לאחר שאביו נעדר. טיטו עבר כמעט דרך כל שרשרת הפיקוד בקרטל. גם הוא, כמו חבריו לארגון הפשע, נדרש לרצוח כמה אנשים בשביל להוכיח את נאמנותו לקרלוס. מגיל צעיר ניכר כושר המנהיגות שלו. גם חברי הקרטל המבוגרים ממנו נהגו להתייעץ אִתו כמעט בכל דבר.

לטיטו היה את הקסם שלו. הוא ידע להקשיב, הוא היה נאמן ותמיד דיבר בשפה יפה. יש האומרים שהצלחתו של קרלוס בניהול הקרטל יכולה להיזקף לזכותו של טיטו, שהצליח להביא את הקרטל להישגים שלא נראו כמותם. רוב חברי הקרטל לא הטילו ספק בכך שטיטו יהיה יורשו הבלתי מעורער של קרלוס.

משה היהודי, שגדל בבית הוריו של טיטו, היה בסביבות גיל הארבעים, מבוגר מטיטו בשנתיים. משה רחש לטיטו אהבת אח והוא היה כל עולמו. הוא היה גבר שמנמן וממושקף, וכילד מאומץ שמעולם לא ראה את הוריו, תמיד כששאל קיבל תשובה שהוריו מתו בתאונת דרכים בארץ אחרת. משה היה תמיד שובב, ואף שהיה עורך דין תמיד נמשך לעולם הפשע. הוא היה מושפע מטיטו, וייצג את חברי הקרטל בבתי המשפט. הוא זכה על כך למעמד גבוה בקרב עורכי הדין הפליליים, כשהפך להיות הפרזנטור של קרטל מדג'יין והאיש הכי קרוב לטיטו ריאנה.

בדרכו לדוקטור חוסה לואיז, הבין שכדי לקבור את אלחנדרו יזדקק לדוח פתולוגי שיקבע שאלחנדרו הוא האדם השני שנרצח עם קרלוס ולא אותה מקסיקנית. הקשר של משה עם דוקטור חוסה לואיז היה טוב, אפילו טוב מאוד. הרי בזכות הדוקטור הצליח להביא לזיכויים של כמה מחברי הקרטל מאשמת רצח. לכסף היה תפקיד חשוב אצל הדוקטור, שחיבב כסף שקיבל מתחת לשולחן והיה מוכן לעשות הכול כדי לזכות בו. ואמנם, אחרי שמשה הסביר לו מה הוא צריך, הדוקטור נענה לבקשתו בחיוב.

בדיוק בשעה שמונה בערב, הודיע מגיש החדשות בטלוויזיה שהאדם השני שנרצח עם קרלוס הוא אלחנדרו ריאנה, אחיו הצעיר של טיטו ריאנה יורשו של קרלוס. גם מפקד המשטרה של העיר מדג'יין קיבל כמה דקות ריאיון בטלוויזיה, ומדבריו עלה שמשטרת מדג'יין נערכת לכול אירוע אפשרי. היה ברור לכולם שעל רצח קרלוס ואחיו של טיטו, קרטל הסמים במדג'יין לא יעבור בשתיקה.

בדרך מהמכון הפתולוגי משה כבר התחיל לתכנן את ההלוויה. הוא ידע שיגיעו המון אנשים לבית הקברות, לחלוק כבוד אחרון לאלחנדרו. הוא לקח בחשבון שצריך לערוך לו קבורה יהודית, הרי אמו, רחל, יהודייה כשרה. הוא התקשר ליוסף, האיש שכל יהודי שהייתה לו בעיה פנה אליו בהיותו אחראי על הקהילה הקטנה במדג'יין.

ההלוויה נקבעה למחרת, בבית העלמין היהודי בעיר. היה זה בית קברות קטן, צמוד לבית הקברות הנוצרי שבו אמור היה להיקבר קרלוס. בין שני בתי הקברות הפריד מגרש חניה. משה דאג לכך ששתי ההלוויה ייערכו באותו הזמן. היה זה חשוב שהקבורה של קרלוס תיקח את כל תשומת הלב, והוא וטיטו העדיפו שרוב הקהל יפנה להלוויה של קרלוס. כך יוכלו להיות יותר רגועים ולדעת שהכול מתנהל כמצופה.

יוסף חייג למשה ושאל מתי תגיע הגופה של אלחנדרו לבית הקברות ומי יוכל לזהות אותה. משה השיב שהגופה תגיע בבוקר, שאין מה לזהות בה ושבקושי הצליחו לאסוף ממנה כמה חלקים. יוסף בירך אותו. "נתראה מחר," אמר. טיטו נשמע קצת מודאג, אבל בחצי חיוך אמר למשה שהוא בטוח שלאחר ההלוויה לכולם לא יהיה עוד ספק בכך שאלחנדרו נקבר. הוא נתן למשה צ'פחה על הכתף ואמר, "עשית עבודה טובה, רואים שאתה יהודי," וצחק.

טיטו המשיך ואמר לו שאת השבעה יעשו בביתו ולא בבית אמו. הוא ידע שיגיעו המון אנשים, ושעדיף לעשות זאת בביתו החדש והגדול. הוא חשב על הנוחות והביטחון של כולם.

אחרי שמשה חזר הביתה, עייף ומותש מהיום שעבר עם טיטו, הוא אכל משהו עם רותי והילדים ונפל למיטה. כשהבוקר הגיע, התעורר משנתו והסתכל על רותי, אשתו. היא הייתה אישה יפה והוא אהב אותה מאוד. היא גידלה את שני ילדיהם במסירות רבה. משה יצא למטבח, להכין לו ולרותי את כוס הקפה של הבוקר. רותי אהבה שמשה מעיר אותה עם כוס קפה. הוא נשק לרותי בשפתיים, והיא אהבה שהוא מעיר אותה כך. ליטף את פניה ואמר, "בוקר טוב, אהובתי." רותי תמיד קמה עם חיוך גדול על פניה. "בוקר טוב, בעלי היקר," אמרה.

אז הלך לחדר הילדים, להעיר את שרון ואופיר כדי שיספיקו להגיע לבית הספר ולגן. הילדים אהבו שאביהם העיר אותם. הנשיקות והחיבוקים שבהם עטפו אותו אז היו כל עולמו. לאחר מכן, גם עוזרת הבית הגיעה לקחת את הילדים לבית הספר ולגן.

רותי ומשה יצאו לחצר שבה אהבו לשתות את כוס הקפה ולשוחח. הם אהבו להתבונן בנוף המרשים שנשקף מחצר ביתם. רותי יצאה מהבית כמו בכל יום, כשעל גופה החטוב חלוק ורוד, והתיישבה רגל על רגל. רגליה היו יפות וחלקות, ובעוד משה מלטף את רגליה הניחה את כף ידה על זו של משה ואמרה לו, "אל תשכח שאתה עורך דין", הוא הבין מיד שרותי דואגת בגלל מה שקורה, נשק לה ואמר, "יהיה בסדר, אהובתי."

אחרי שהילדים יצאו, רותי שאלה מתי הולכים לבית הקברות. "בשעה אחת-עשרה," ענה משה.

רותי חייכה. "יש לנו זמן," אמרה ולקחה את משה לחדר המיטות.

זה היה הזמן הכי טוב עבורם לעשות אהבה. משה אהב להסיר את החלוק מגופה של רותי עוד כשעלו במדרגות לכיוון החדר. גופה היה יפה וחלק, ומי שראה אותה לא תיאר לעצמו שהיא כבר אחרי שתי לידות. משה סיבב אותה אליו, ליטף את גופה הרך, אחז בישבנה, הרים אותה אליו ונכנס לחדר המיטות. רותי אהבה שמשה מתחיל לפנק אותה ראשון. הוא פינק אותה במס'אז טוב, כמו שהיא אוהבת, והתחיל לנשק את כל גופה. כפות רגליה היו קטנות, יפות ואסתטיות מאוד. הוא סובב אותה על גבה בעוד רותי מביטה בו ומלטפת את ראשו. בקולה השקט אמרה לו כמה היא אוהבת אותו. משה ליקק את זוג שדיה, יד אחת הכניס תחת גבה ובשנייה אחז בשדיה הגדולים. פטמותיה עמדו כשני דובדבנים קשים ויפים, הוא ליקק את גופה ושמע בלחש את נשימותיה הכבדות. רותי התפתלה כמו נחש, ומשה הבין שזה הזמן לחדור לתוכה.

רותי נאנחה ואחזה בו בחוזקה. "תמשיך... תמשיך..." היא צועקת, "אל תפסיק," היא כמעט מתחננת. "אני אוהבת אותך, נשמה שלי," היא אומרת.

משה מחייך. "אני אוהב לראות אותך מאושרת," הוא אומר, "את החיים שלי."

"עכשיו תורי לפנק אותך," אמרה.

כך נהגו לעשות מדי בוקר. כשהבוקר מתחיל טוב, כל היום טוב.

אחרי המקלחת משה אמר לרותי שהוא יוצא לכיוון בית הקברות ושתגיע באחת-עשרה. רותי שאלה אם לא עדיף שייסעו יחד, ומשה ענה שעדיף שהיא תיסע לבד ברכבה הפרטי (ג'יפ מרצדס בצבע שחור). משה התקשר לטיטו ואמר לו שהוא בדרך אליו. בראשו של משה היה רק דבר אחד: שהכול יעבור על הצד הטוב ביותר. הנסיעה לביתו של טיטו ארכה דקות בודדות. משה הגיע לביתו המפואר של טיטו שניצב על ראש ההר. המכוניות ושומרי ראשו של טיטו כבר המתינו לו בשער הכניסה הגדול שבביתו. הוא הסתכל על טיטו, אִמו ואחיו פדרו. הכול כמו בתכנית, חשב בלִבּו. אולי באמת קוברים את אלחנדרו?

הדרך לבית הקברות הייתה קצרה. טיטו ישב עם אמו ופדרו אחיו ברכב, בעוד שומרי ראשו הולכים בצדי הרכב. משה נסע ברכבו אחרי טיטו. השעה הייתה עשר בבוקר. אלפים גדשו את מגרש החניה, לחלוק כבוד אחרון לאלחנדרו. תורים של רכבים עדיין השתרכו בפתח מגרש החניה. טיטו כבר דאג שרק הקרובים לו ביותר יקבלו את פניו. נהגו הפעיל את הצופר, מבקש שיפנו לו את הדרך, שומרי ראשו הלכו לצד הרכב ולא הניחו לאיש להתקרב. טיטו נכנס לבית הקברות ומשה הלך לרב יוסף, כדי לזהות את הגופה או את מה שנשאר ממנה. הזיהוי עבר בהצלחה. אף אחד לא שם לב שזה לא היה אלחנדרו. האמת, גם אף אחד לא יכול היה לראות שזה לא הוא. בארון הקבורה היו מעט מאוד חלקי אדם, והמראה היה קשה לצפייה.

משה הכניס את ידו לכיס וגילה ששכח את ניירות הקבורה, כנראה ברכבו. הוא יצא בריצה לכיוון החניה, פתח את דלת המכונית והתחיל לפשפש בתא הכפפות. לפתע, בזווית העין, ראה לידו בחורה יפהפייה. למי היא באה? שאל את עצמו. היה לה שיער בלונדיני מסולסל, את עיניה הירוקות הסתירה תחרה של כובע ליידי, והיא לבשה שמלה שחורה צמודה על הגוף. היא נראתה כמו בובת ברבי בנעלי עקב גבוהות, רגליה ארוכות וחזה שופע.

"שלום, משה," אמרה בנימוס.

משה הביט בפניה, בוהה. "את מוכרת לי," אמר לבסוף.

"נכון, אתה צודק. למדנו יחד באוניברסיטה, אתה משפטים ואני קרימינולוגיה. למי באת?"

"לאלחנדרו," ענה. "אח של טיטו ריאנה שאותו אני מייצג."

מרוב בלבול והתרגשות משה רץ חזרה לרב יוסף, שהמתין לו בבית העלמין. הוא שכח, אפילו, לשאול את היפהפייה לשמה.

טקס הקבורה התחיל. רבים באו לנחם את טיטו, את אִמו ואת אחיו, פדרו. מרוב שבכתה לא השאירה רחל סיכוי לחשוב אחרת. אלחנדרו מת, הכול נראה אמיתי. רותי הגיעה בדיוק בזמן, בוכה גם היא. בתוך תוכו משה הבין שהכול כשורה, אך המחשבות על אותה יפהפייה שפגש קודם לא יצאו מראשו.

בית הקברות היהודי היה קטן. הרב הורה לטיטו להקריא "קדיש", משה הסתכל לאחור וראה אלפי אנשים שבאו לנחם. אני לא מבין מה קורה פה, שאל את עצמו. הרי התכנית הייתה שרוב האנשים ילכו לקבורה של קרלוס. לא משה ולא טיטו לקחו בחשבון שכל כך הרבה אנשים אוהבים את טיטו, והם באו יותר לכבודו מאשר לכבוד אחיו "המת", אלחנדרו. מי לא היה? אפילו הכומר שקבר את קרלוס הגיע כדי לנחם. טיטו תמיד דאג לתרום כספים לכנסייה, למוסדות לילדים במצוקה, לבתי יתומים. את ידו הרחבה של טיטו איש לא שכח. טיטו היה בחור חכם מאוד, ותמיד ידע לרכוש את לִבּם של האנשים.

ומשה עדיין חשב על אותה בחורה שראה קודם, מנסה לזכור את שמה.