נבוא לקחת אותך

דונלד עמד על הרציף בגלזגו והביט שוב ושוב בשעון שענוד על ידו. אחת עשרה. יופי, יש זמן. רק שלא ישתבש שום דבר. הוא חייב להגיע בשעה היעודה ורצוי שיקדים. מעולם לא הניח לעצמו לאחר, לא לכנסייה, ודאי שלא לעבודה, ואין סיבה שיאחר היום. הן הבטיח לאליזבת שיגיע בזמן ויחזור בשלום עם הילדה. דמיונו לא נח לרגע. כבר ימים שהם מנסים, כל אחד בדרכו, לצייר את דמותה, לעצבה מכף רגל ועד ראש. פעם היא בלונדינית ובובתית, פעם שערה גולש על כתפיה בשחור פחם ופעם מתקרזל ותלתליה מקפצים על כתפיה בחוּם אדמוני. מי היא? מי היא הילדה המובטחת להם? מה חוותה בחודשים האחרונים? הרי לא סתם נשלחה לבדה לארץ רחוקה. הורים אינם מוסרים סתם כך את ילדם לאנשים זרים וסומכים על אלוהים שאי שם יקבלו אותו ויגדלו אותו היטב במקומם. איך אפשר? הוא התקשה לבלוע את הרוק. לו אי פעם היה נאלץ למסור את ג'ימי, ג'ימי שלו... דמעה עלתה בעיניו ונבלעה. הוא הציץ בנוסעי הרכבת האחרים, השפיל מבט, כחכח בגרונו והתנער.

לפני כחודש פנתה הקהילה למאמיניה וביקשה מתנדבים שיארחו ילדים מהקינדר טרנספורט מגרמניה לשם הצלתם. בתחילה הייתה דממה באולם. כולם האזינו לאח הנרי שדיבר על הצלת נפשות, על שיות אובדות שיש להצילן מאימת הנאצים, על החטא והסבל של האנושות בימים שחורים אלה באירופה ועל הילדים הרכים הסובלים על לא עוול בכפם. הם הקשיבו. הוא זוכר את עצמו מגניב אל אליזבת מבטים שוב ושוב, מצפה שאולי תבקש את התייחסותו. הוא הבחין בעיניה הנבלעות בפיו של הנרי, בצווארה הנטוי קדימה בתנוחה ציפורית במאמץ להקשיב. היא שאבה כל מילה וצירפה במוחה כל פרט לתוכנית, בכך היה בטוח. הוא ידע שהיא כבר תרקח מהמידע הזה פעולה, לא ייתכן אחרת. "אבקש תשובתכם עד ההתכנסות הבאה. עליי להעביר תשובות לארגון ההצלה. אברככם בימים טובים, אמן." ניתנה להם הזדמנות שנייה, הזדמנות אלוהית, צו עליון, כך תאמר לו עוד מעט. כמה הופתע כשיצאו מהכנסייה ופסעו בדממה זה לצד זו עד הבית, והיא לא אמרה דבר. הוא תהה אם אינו מכירה עוד. כל כך השתנתה מאז? ייתכן שאינה רוצה להתנדב משום שהיא מוטרדת מהמצב הכלכלי הדחוק, אולי חוששת שלא יוכלו להאכיל פה נוסף? האם ישכנע אותה? יסביר לה שיסתדרו, שאנשים מאמינים מסתדרים? האם יציין את העובדה שמתבקש שהם, ובמיוחד הוא כבעל תפקיד בקהילה, אחד מוותיקיה, ישמש דוגמה לאחרים? ואז, בארוחת הערב, חדלה לנבור בדג שבצלחת והישירה מבט שהייתה בו החלטה ושאלה גם יחד. "עדיף ילדה, לא?" והוא ידע, וגם הוא חשב על ילדה, כי אחרי ג'ימי עדיף ילדה.

חמישה ילדים ביקשה הקהילה שלהם לאמץ אל חיקה, חמש שיות אבודות. הם יהיו הראשונים, חלוצי המחנה, הם יקבלו ילדה בטרנספורט הראשון. לילות רבים שמע את עטה חורק ביומנה, שהושלך אל המגירה לאחר ג'ימי ונותר בה סגור וחתום, והנה היא שוב כותבת, מוחקת, משתפת את הדפים במחשבותיה ובסערות ליבה. הוא ידע — משהו טוב עומד לקרות למשפחת מקגרגור, משהו טוב, סוף־סוף.

הרכבת מתקרבת ללונדון, חשב, הגיע הזמן. טוב שסקוטלנד לא רחוקה מדי, אך בהחלט רחוקה מספיק. הוא הציץ שוב ושוב בשעון. תהיה לו שעה להתהלך בתחנה, לוודא שהגיע למקום הנכון, לחכות לה. גרטה קאופמן. זה כל הידוע לו. ילדה עם שם, כבת עשר, מברלין, גרמניה. ואם לא? ואם הילדה הזאת לא תגיע, מה יעשה? ואם בכל זאת יקבלו ילד? מה יאמר ולמי? ואם לא תרצה ללכת איתו, אולי תפחד, אולי תתבייש, והוא כבר מזמן לא דיבר עם ילדים, זמן רב מדי, חמש שנים ארוכות. הוא נאנח והציץ שוב בתיקו, לוודא שהמסמכים שם ושכל המטעמים שעטפה אליזבת בהקפדה רבה לא נמעכו לגמרי, שגם הקנקן ובו תה השעורה לא דלף. כהרגלה היא חשבה על הכול. עכשיו הבית בוודאי מצוחצח, המיטה מוכנה, החדר של ג'ימי נוער משתיקתו ושביבי האבק נאספו במטלית, כמו בניסיון לטאטא את עיצבונו של הבית.

אד סמיך כיסה את עיניו וטשטש לרגע את ראייתו ואת חוש הכיוון שלו כשירד מהרכבת בתחנת ליוורפול. הוא החל לצעוד על הרציף, מתבונן ברכבות המגיעות והיוצאות כנחשים שחורים מתפתלים, פולטות ענני פיח ארסיים. התחנה האפרורית המתה מאדם. קבוצות קבוצות עמדו והמתינו, מי ישב ומי עמד, מי נשען על מקלו ומי חיבק ילד בידיו. חבילות היו פזורות בכל מקום, שקים, מזוודות קטנות וגדולות, חומות ושחורות ורעש, כמה רעש. שחיקת גלגלים, כרוז צווח והתרגשות של הנודדים על פני העולם מאז ימי קין והבל, מחפשים את חלקת אדמתם ומנוחתם. הוא קינח את מצחו במטפחתו וניסה להרגיע את נשימתו. שלוט בעצמך, פקד על עצמו. בחמישים שנותיו עלי אדמה לא הצליח להרגיע את נטייתו להתרגש יתר על המידה, לחשוש, אף שלרוב אנשים לא הבחינו בכך. הוא ניגש לאחד השוטרים. "סליחה אדוני, בטובך, רכבת הילדים מברלין — פרידריך שטראסה."

"לא מבין," צעק השוטר הבריטי.

"ילדים מברלין, קינדר," חזר שוב, מנסה לעדן מעט את מבטאו הסקוטי, מקווה שהפעם יהיה מובן, חושש שוב שטעה בתחנה, אולי התבלבל.

"אהה, כן," הצביע השוטר לכיוון הרציף המרוחק. "שם. בעוד כחצי שעה."

"תודה לך, תודה."

חצי שעה נוספת של ציפייה. הוא מיקם את עצמו בקצה הרציף, העדיף לצפות מהצד ולא לעמוד בלב ההתרחשות. זוגות זוגות או בודדים חיכו שם, מדברים ביניהם או מהלכים הלוך ושוב, אוחזים בפתקים שקיבלו מהתנועה לילדים פליטים. גם בהם ניכרה ההתרגשות. היו שבאו עם ילד קטן או ילדה לקבל אח או אחות עלומים, ואפילו סבתא קשישה המתינה בסבלנות, מוחה את מצחה מן החום הנפלט מהמנועים, לוטשת עיניה אל הלוע השחור, ממתינה לתולעת הקרונות שתגיח סוף סוף ותפלוט את מטענה בתחנה. הוא הביט בתווי פניהם. אישה אחת צחקקה ללא הרף. עיניה שלחו קריצות שמחה ושדיה ריקדו מאליהם בכל פעם שפלטה צחקוק. ניכר שהתנהגותה הכבידה במידה רבה על האיש שעמד לצידה. הוא החזיר לה מדי פעם חיוך הכרחי, אך עיניו התרוצצו ללא הרף על הפסים הריקים, מרצינות ומתקדרות. דונלד העביר את משקלו מרגל לרגל. שוטרים חרשו את הרציף הלוך וחזור, מכינים עצמם לתפקידם עם עצירת הרכבת והקאתה מקרבה נוסעים קטנים וצעירים במיוחד. הוא תהה כיצד הוא נראה בעיני אחרים וניסה לשוות לעצמו יציבה מעט זקופה יותר, אבהית וגברית. הוא ידע שכתפיו נוטות להשתוחח מאליהן, ובפרט אם הוא נרגש, אז גוו נכפף ומשווה לו מראה מבוגר מכפי גילו. הוא הושיט יד להסדיר את שערותיו הדלילות תחת כובעו והשיבו למקומו מיד, מחליק תוך כדי תנועה קמטים בלתי נראים בחליפתו ובחולצתו המעומלנת, שאליזבת עמלה זמן רב לגהצה במגהץ הפחמים, כאילו נסע לפגוש את מלכת אנגליה בכבודה ובעצמה. בכיס המקטורן נחו אישורים ושני כרטיסי נסיעה חזרה והוא מיששם פעם ועוד פעם, מבקש לא לקמטם, אך גם לא יכול שלא להיאחז בהם. לו הייתה אליזבת כאן ודאי הייתה מושכת תשומת לב בגזרתה הנאה, בשערה המשוך תמיד כלפי מעלה, מגולגל לפקעת הדוקה המעטרת את פניה הנעימות, שלמרות הקמטוטים בזוויות עיניה ובצידי פיה אינם מסגירים שאינה צעירה עוד. הילוכה הצנוע והשקט, עדינות גופה ויפי מראה, עוד מימי נעוריה כרקדנית תמיד גרמו לאנשים רבים להתבונן בה, לבחון את מראה פעם נוספת, ולתהות על הגל השחור הדר בעיניה דרך קבע ומותיר ספק באשר לאושרה. כמה רצתה לבוא עימו, אך הרופא פקד עליה להמתין בביתם שבגלזגו עקב מחלת הריאות שפקדה אותה בחורף האחרון, ולא להיטלטל בדרכים שעות כה רבות.

הרכבת עצרה. חריקת הבלמים החרידה את הממתינים על הרציף והם נסוגו בבהלה כמה צעדים לאחור. "להמתין בצד!" שאג השוטר האחראי לפתיחת הדלתות, ודבוקת האנשים נעה לאחור כגל והצטופפה עוד יותר. דונלד מצא עצמו נחסם על ידי אישה רחבת ממדים. הוא הציץ מעבר לכתפה. אנשים רבים נפלטו מן הקרונות. אנשים מותשים, מקומטי מבט ובגדים. הוא ציפה לראות ילדים, ולא ראה. רחש עבר בקהל. סימן שאלה נתלה כענן מעל העומדים והמתין לתשובה. לפתע הבחינו העומדים בזוגות זוגות של ילדים שהגיחו מהקרון האחרון, המרוחק ביותר, כאילו היה תיבת נוח שהתרוקנה. ילדים בני גילאים שונים צעדו בסדר מופתי. הבוגרים נשאו מזוודות חומות בגדלים שונים והאחרים צעדו בלי מזוודותיהם ואלו הגיעו אחריהם על גבי עגלות, סדורות סדורות, מספרים הוצמדו לכל מזוודה. הילדים היו בני שלוש, חמש, שבע, עשר, ועייפים. סימני הדרך ניכרו בפניהם הקטנות. חלקם התנודדו בהליכתם כאילו העירו אותם זה עתה מתנומה ארוכה. רבים מהם הלכו ומבטם כבוש באדמה, לא הביטו לצדדים ואף לא קדימה. הם ודאי מתורגלים לא להישיר מבט, להיזהר, חשב דונלד. היו כמה שהציצו בזוויות עיניהם אל העומדים ואפילו העלו חיוך קטן, מבויש, בקצה פיהם. הוא התבונן במלבושם. כולם היו לבושים יפה, אולי אפילו במיטב בגדיהם. הבנות בסודרים נאים רכוסים, גרביהן הלבנים מתוחים כלפי מעלה, תחובים בנעליים שחורות נאות והבנים בז'קטים קטנים, עניבות לצוואריהם ונעליהם מצוחצחות. האימהות היהודיות דאגו לכך שילדיהן ירשימו את מארחיהם, חשב. ילד אחד גרר אחריו ילדה מייבבת שסירבה ללכת, והילדות האחרות שצעדו בעקבותיהם הציעו לה את הבובות שבידיהן ואמרו כמה מילות שכנוע בגרמנית. ילדונת אחרת השתטחה לפתע על הרציף ובקהל נשמע קול בהלה. אחת הנשים נחפזה לעברה, אך נהדפה על ידי מלווי הקבוצה. הם מיהרו להעמידה על רגליה והחליקו את קמטי שמלתה הבהירה. ילדה בוגרת צדה את עיניו של דונלד. היא לבטח הבוגרת מכולם, חשב. אולי בת חמש עשרה או שש עשרה. בידה אחזה בסל. "חי נפשי," אמר דונלד לעצמו בקול לא קול. זה תינוק. מי שולח תינוק?! תינוק בסל. זה אחיה? אולי בנה? לא, לא ייתכן. זה תינוק של מישהו שהיא מסייעת להעבירו למשפחה. תינוק! שוב עלתה דמעה בעיניו והוא מיהר למחותה. עתה ניסה לנחש מי מבין הילדות תגיע לביתם. שלוש נערות נחשדו בעיניו כגרטה: זו בעלת התלתלים הזהובים ופני המלאך, זו בעלת השיער הדקיק והמסודר שלבשה שמלה לבנה וזו שחבשה כובע אפור, לבשה שמלה מגוהצת ומעליה סודר קטן שנרכס בכפתור. מבטה היה רציני מאוד. מי מהן? קשה היה לו לומר את מי הוא מעדיף. המלווים אמרו דבר מה בגרמנית ודבוקת הילדים נעצרה מיד. כה ממושמעים, ציין לעצמו. בעומדו מולם שם לב שכולם עונדים על צווארם שרוך ובקצהו תווית קרטון קשיחה ועליה ספרות. ילד מספר 236, 285, 278. המדריך עיין ברשימות והכריז בכל פעם על מספר אחר. הערניים צעדו קדימה והמבולבלים נחבטו מאחור על ידי ילדים אחרים שהזכירו להם את מספרם וזירזו אותם. קבוצה נוספת נוצרה. מה איתם? לאן הם מובלים? "אלה בטח להוסטלים," אמרה שכנתו הצחקנית לבעלה בלחש צעקני. המיון תם. כמה ילדים בכו. אחרים נראו אבודים, המומים כבובות על חוט המובלות לגורל לא ידוע. קבוצות קבוצות התבקשו הילדים לשבת ולהמתין. עתה נפתחה עמדת רישום למשפחות האומנה. רחש המסמכים הזכיר לדונלד שעליו להיות ענייני ולפעול. אף שהיה בין הראשונים שהגיעו לתחנה מצא עצמו בסופו של תור ארוך, ממתין שוב. הוא שב להביט בילדות והזכיר לעצמו לא להתבונן בבנים, אף שנער אחד, בן שמונה, אולי תשע, משך את תשומת ליבו. שערו היה מקורזל ובעיניו מבט שובבי וחייכני, מין ג'ימי כזה. הוא משך בשערה של אחת הנערות ונמלט. דונלד תהה לאיזו משפחה הוא יגיע.

בכי רם עלה מקבוצת הילדים. "לא רוצה, אני רוצה את אימא! לא רוצה. זאת לא אימא שלי, אני רוצה הביתה!" ילד כבן ארבע השתטח על הרציף והכה בידיו וברגליו את הסובבים אותו בסרבו ללכת עם גברת שבאה לקחת אותו. היא עמדה ולטשה מבט לכל הצדדים, קיוותה לבואה של ישועה. היא תהתה מי יסייע לה עם גוש ההתנגדות הזה, שבועט ברגליה ומסכן את גרבוניה ההדורים. לזה ממש לא ציפתה, ואם אפשר, אולי כדאי לוותר? המדריכה המלווה מיהרה להרים את הילדון ונאלצה להשתלט על אגרופיו הקטנים בכוח. "הנס, הירגע, הנס קטן," חיבקה אותו. הגוף הקפוץ נרפה מעט והפך לשק מרוט של עייפות ודמעות. "אבא ואימא יבואו לקחת אותך בקרוב, אתה תהיה אורח רק לכמה ימים, הנס, תסתכל עליי, תראה כמה נחמדה הגברת שבאה לקחת אותך, תראה כמה היא יפה. היא רוצה לארח אותך בבית שלה." הגברת התכופפה אליו מעט, מנסה לחייך ולהפגין רצון טוב. "לא רוצה, זאת לא אימא שלי. לא יפה. לא רוצה..." צווח הילד. כמה ילדים נחלצו לעזרתן. ילדה מהקבוצה לחשה לו כמה מילים וליטפה את ראשו. דונלד השתוקק לדעת מה אמרה לו, שכן אט אט נעמד הילד על רגליו והעניק את ידו לגברת. מאין מצאה את המילים הנכונות לשכנעו לתת מבטחו באישה זרה בעת שגורלה שלה לא הוכרע ובבטנה בוודאי רוחשים פחדים? חששותיו של דונלד גברו.

האישה הצחקנית שוב עמדה לפניו. כל גופה אומר התרגשות לקראת קבלת המספר כאילו הייתה זו הגרלת לוטו נושאת פרסים. "מה השם, גברתי?"

"קליין. אנחנו ממתינים לבת של קרובי משפחה מברלין, לילדה בשם שרה, בת שמונה."

"רגע, לא. אני רואה שממשפחת קליין הגיעה רבקה, בת שתים עשרה, לא שרה."

"לא ייתכן, זה לא מה שסיכמנו. המשפחה אמרה שתשלח את שרה, לא את רבקה, מה פתאום? ג'ון, תראה את החוצפה הזאת. איך הם עשו לנו את זה? ג' ו ן, תאמר משהו." מרפק נדחף בצלעו של בעלה, שעיניו כבר שוטטו על פני הרציף, מחפשות את המוחלפת.

"גברתי, זה לא תלוי בנו, לפעמים למשפחה יש שיקולים אחרים וקורים דברים כאלה, את יודעת המצב בגרמניה לא טוב כרגע."

"אדוני, אני לא אקח ילדה בת שתים עשרה. תבין, הבטיחו לי ילדה בת שמונה. מה שהבטיחו צריך לקיים."

"גברתי, הילדה עומדת שם בצד ימין, שימי לב, מספר 253. היא ממתינה לכם. עמדו בצד בבקשה ונקדם את האדון שאחריכם." דונלד פער את פיו בתדהמה, תוהה על משחקו של הגורל ההופך אסונם של אחדים למזלם של אחרים. כאילו קמלה ברגע, עמדה האישה בצד, צופה אל הנערה ומתלחשת עם בעלה בתנועות ידיים סוערות. היא בפנים כעוסות והוא כל גופו אומר אי־נוחות ורצון להרגיע, שרק לא יבחינו בדרמה, ושיחדלו לנעוץ בהם עיניים מכל עבר.

"מר מקגרגור, בבקשה." העט רץ הלוך ושוב על הרשימה הארוכה. "קדיש, קהן, קלברמן, קלטר, קנובסקי, קאץ, קאצנשטיין, קאופמן גרטה, נולדה ב-1928 בברלין, נוסעת לגלזגו, סקוטלנד, עם מר דונלד מקגרגור. הנה הכרטיס, מספר 278, בהצלחה אדוני. שמור עליה. אני מודה לך. השם יגמול לך על מעשיך הטובים."

עיניו התרוצצו מילדה לנערה, מנערה לילדה. הוא קרב לשורת הילדים שנשאו אליו עיניים שואלות. האם אני? התיקח אותי? הוא החל להזיע. הידיים שאחזו בניירות החלו לרעוד והוא הנמיך מבטו אל המספר שעל חזם וביקש לא לפגוש בעיניהם. ילד קטן משך במכנסיו. הוא הציץ אל פניו החייכניות ואל יד שהושטה אל הכרטיס שהחזיק בידיו. הילד תפס בידו והצביע רחוק, אל השורה הבאה. עוד רגע והיה גורר אותו אל הילדה ההיא, 278, שישבה על המזוודה שלה וחיכתה. כמה הצטער באותו רגע שהילדון אינו 278 ושלא חשבו לקחת שני ילדים. הוא ליטף את ראשו וכתפו. "דאנקה, דאנקה מיין קינד," מלמל.

כשקרב אליה נשאה מבט בחוּם חולמני שבן רגע התעשת. היא קמה במהירות וקדה קידה קלה. הוא כה הופתע. "גרטה קאופמן?"

"כן, זו אני," אמרה באנגלית מהוססת במבטא גרמני. הוא לחץ את ידה והיא שוב קדה קלות. מחונכת, לא מתנגדת. אליזבת בוודאי תשמח, חשב בסיפוק. האם היא באמת בת עשר? היא נראתה לו בוגרת יותר. בקרוב יידע. המעשיות הצילה ממבוכה יתרה. היה עליהם להשוות כרטיס לכרטיס, מספר למספר, לאסוף את המזוודה, לחזור לחתימה אחרונה אצל הסדרנים, שבירכו אותה בגרמנית, ולהתחיל במסעם הביתה.

רק כשעלו לקרון ברכבת חזרה לסקוטלנד נזכר ואמר: "אני דונלד, דונלד מקגרגור." היא חייכה קלות, פניה הנאות חיוורות, עיניה עייפות. "תרצי לשתות? לאכול?" במבטה חלף סימן שאלה. ידיו שלפו מהתיק את התקרובת. "ניין, דאנקה." אמרה בשקט. הוא שאל את עצמו מה עכשיו. מה יאמר? שיחה קולחת הרי לא תתרחש. ידיו העמלניות נחו לרגע בחיקו. הוא חשב על אליזבת וכמה חבל שאינה לצידו ברגעים האלה. היא ודאי הייתה יודעת מה לומר ומה לעשות.

שני זרים גמורים, איש וילדה, ירך גדולה לצד ירך קטנה, היטלטלו בחיק הרכבת. כל אחד ומחשבותיו, מציצים מדי פעם זה בזה בגניבה, לקלוט עוד תו בפנים, חצי מבט נשלח מצדודית העין ומרחיק אל ירקותו של הנוף. עין נעצמת ונפקחת.

* * *

29.12.1938

הם הגיעו. היא ישנה עכשיו בחדר של ג'ימי. אני שומעת את נשימתה עולה ויורדת. דונלד צנח אף הוא. הרגשתי שיש לו הרבה מה לספר לי, אבל הוא אמר שיספר מחר. כמה מורט עצבים היה היום הזה. מתיש להתרגש ולחכות כל היום. אף שלא הייתי בדרכים נסחטו ממני שארית כוחותיי, ובכל זאת אני נרגשת מכדי לישון. מרגע שיצא לדרך הייתי חייבת לנקות, למרק, להכין, לבשל. מה תחשוב ילדה שמגיעה לבית מוזנח? איך תרגיש בנוח בבית מלוכלך? אם לשפוט לפי מראה, היא באה מבית נקי. יש לה כנראה משפחה טובה. סתם משמיצים. חמודה הילדה היהודייה שקיבלנו. תווי חרסינה עדינים בובתיים, עיני שקד כהות מבט, שיער דבשי שהיה כלוא מתחת לכובע, אך נראה רך ונוח להברשה. הייתה לבושה יפה אף שהיטלטלה בדרכים זמן רב. כשנכנסה לא האמנתי שעברה מסע כה ארוך, כי אפילו הגרביים נותרו לבנים. היא עמדה בכניסה ובקושי הביטה בנו. היה צריך ממש לדובב אותה שתיכנס ותניח את המזוודה. נראה שהמזוודה הפכה לחלק ממנה. ישבנו לאכול והיא בקושי הכניסה משהו לפה. אפילו לא טעמה מהקראנאכאן שהכנתי לה. התאכזבתי, קשה לומר שלא. אם להודות על האמת אפילו התאכזבתי מאוד, אבל בעצם למה ציפיתי? אפשר להבין, אחרי יום כזה. כשהודינו על ארוחת הערב היא לא ידעה מה לעשות עם הידיים וחיכתה, אבל היא יודעת כמה מילים באנגלית, מישהו לימד אותה, ודונלד יודע כמה מילים בגרמנית מהמילון שקנה. גם אני מנסה. דאנקה זה תודה. קינדר — ילדים. אופידזן — להתראות. משהו, בכל זאת.

בסוף סידרתי לה את החדר של ג'ימי. לו מישהו היה אומר לי לפני שנה שילד נוסף ישוכן בחדר הזה היו דמעותיי שוטפות אותו ומאיימות להטביעו. זה רק כי אין לנו מיטה אחרת להציע לה. בהתחלה דונלד התנגד שהיא תישן בחדר שלו ובמיטה שלו, אבל כל סידור שניסינו למצוא לא צלח, הרי לא נשכיב ילדה במסדרון, וזהו, אין אפשרויות נוספות. בכל זאת, היא הגיעה לכאן לתקופה. לא ידענו מה לעשות עם כל הדברים של ג'ימי, עם הספרים והמשחקים, ובסוף דונלד אמר שעדיף שנסגור אותם בארגז במחסן ושננקה טוב טוב ולא נדבר עליו, כי זה רק בינינו. נתחיל דף חדש. בכל זאת השארנו את התמונה שלו, כי זה החדר שלו וזה לא הוגן כלפיו, וראיתי שהילדה התבוננה בה וחיפשה אותו. נראה לי שהיא לא הבינה איפה הוא. אחר כך הסתכלה על ישו הקדוש ועליי ולא אמרה דבר. רציתי לעזור לה לסדר את הדברים בארון, אבל היא סגרה את היד על ידית המזוודה ואמרה משהו כמו: "מיינה מוטר קומן", לא ממש הבנתי. משהו עם אימא. ואז היא פשוט חלצה נעליים, נשכבה על המיטה בבגדיה, הצמידה את המזוודה למיטה ואחזה בידית שלה עד שהיא נרדמה. דונלד אמר לא להתעקש איתה. היא עברה הרבה, אמר. אולי מחר. אני מקווה, בעצם די מאמינה, שנסתדר. הנה, נפלה בחלקנו מתת אלוהים בדיוק בחג המולד, כמה מיוחד. חייבים להאמין, אמן.