הקדמה:
דבש
"בואי אלַי, קטנטונת," אמרה האישה הזקנה. שערה הלבן הארוך היה אסוף לכדור מהודק. מדי בוקר נעצה בו המוני סיכות.
שמלת הכותנה הרקומה הארוכה והאפודה הסרוגה שיוו לה מראה של אישה שכל חייה עוברים עליה בכתונת לילה. היא לקחה פרוסת לחם ומרחה אותה בדבש. סֶוָוה מיהרה אל נוֹנָה ולקחה את הפרוסה.
"שבי, קֵרידָה, תאכלי ותקשיבי לי. באו שכנים והזהירו אותי. הם נכנסים לבתים ולוקחים את כולם. לי לא אכפת, ממילא לא נשאר לי הרבה זמן. שיבואו, לחיים שלי כבר אין חשיבות."
סווה אכלה. ממרומי עשר שנותיה היא תפסה את חומרת המצב.
"אבל את ילדה ואת צריכה את החיים שלך. אז תברחי, שומעת? תחייכי הכי יפה שאת יודעת, תדלגי ברחובות כאילו לא קרה כלום, ותצאי מהעיר בדרך שאבא היה הולך בה לשדות, החוצה מהעיר, זוכרת? ושם תתחבאי ותינצלי. את כבר תדעי מה לעשות. את תדעי מה לעשות כי את ילדה חכמה מאוד־מאוד. כי את הבת של אבא שלך, גבר יוצא דופן, ושל אמא שלך, אישה נפלאה ואמיצה, זיכרונם לברכה. את מבינה מה שאני אומרת לך, איז׳יקָה?"
"כן, נונה."
"זוכרת את הדרך?"
"כן, נונה."
"יופי."
"אבל אז אני לא אראה אותך יותר!"
"עדיף ככה. אם תישארי איתי יתפסו אותך, ואלוהים יודע מה הם מתכננים לעשות בנו ובילדים... לא דברים טובים, לא דברים טובים. אני אוהבת אותך כמו את השמש, כמו את הים הכחול, אני אוהבת אותך כמו את שירת הציפורים בבוקר, כמו לחם בדבש. אני אוהבת אותך, ובגלל זה אני רוצה שתלכי עכשיו. קחי את זה איתך."
הזקנה נתנה בידי הילדה שקיק ובו כמה תכשיטים.
"תמצאי שם שתי שרשראות של אמא שלך, את הטבעות שלה ושלי, את הטבעות של הסבתא השנייה שלך, עליה השלום, כמה צמידים ושלוש סיכות. וקצת כסף, אפילו שהוא כבר לא שווה כלום. קחי גם את הלחם הזה, שיהיה לך מה לאכול כמה ימים. את ילדה חמודה, תמיד יהיה מישהו שייתן לך אוכל. מים תשתי מהמעיינות. תקפידי לשתות ולאכול, מבטיחה?"
"מבטיחה."
"זה ישמש אותך לסחר חליפין, מבינה, קֵרידָה? תני טבעת ותקבלי ארוחה. שימי את כל זה עמוק בכיסים ואל תפחדי לבזבז, צריך לחיות. אַת האוצר של המשפחה שלנו. לא נשאר לנו שום דבר אחר. אני מתחננת, הישארי בחיים. אני אוהבת אותך. כולנו אוהבים אותך, גם אני וגם המתים. מחוץ לעיר יהיה לך מה לאכול, לא הרבה יותר משפֹּה, אבל קצת יותר."
"ונסים?"
"נסים? סווה, כפרה שלי, אני לא יודעת איפה נסים, אבל לך נגמר הזמן. עכשיו רוצי, אהובת ליבי."
סבתה של הילדה אימצה אותה חזק לגופה. סווה נתנה עוד מבט אחרון בבית המלא אהבה וזיכרונות ושיננה אותו היטב. ליבה נחמץ בקרבה. אחר כך פתחה נונה את הדלת המובילה לרחוב משופע קלות. וסווה יצאה. בתחילה הלכה בצעד איטי, אך עד מהרה השתלט עליה טבעה והיא התחילה לדלג, כמנהגה תמיד.
אבל סווה היתה סקרנית, והיא רצתה לדעת אם גם הוריו של נסים אמרו לו דברים דומים ונתנו לו תכשיטים וכסף, אפילו שהוא כבר לא שווה כלום. אולי כל הילדים מהרובע ייפגשו שם, בשדות, בכיסים מלאים תכשיטים ושטרות. בעיני רוחה כבר ראתה את עצמה סוחרת עם ילדות אחרות: "איזו טבעת יפה! אני רוצה לקנות אותה, כמה היא עולה?" היא צעדה בראש מושפל, היא שמעה שאומרים שיש חיילים שעוצרים את מי שמעז להיישיר מבט לעיניהם. היא צימצמה את עצמה כמיטב יכולתה, ובניגוד לְמה שביקשה סבתה, פנתה לרחוב אֶגְנטיה. "רק עיקוף קטן," השקיטה את עצמה כשחלפה על פני מכוניות זרות ומשאיות מלאות חיילים. רק עיקוף קטן. בעוד כמה רחובות תמצא את ביתו היפה של נסים.
פתאום שמעה סווה אנשים מדברים בשפה הגרמנית שנואת נפשה. סווה אהבה את השפה שהוריה ונונה דיברו ואת הצרפתית שלמדה בבית הספר. היא לא דיברה איטלקית — השפה נשמעה פה ושם — אבל חיבבה אותה. אפילו היוונית נשמעה לה יפה, עם הרי״ש המתגלגלת בעדינות כזאת.
מישהו שאג פקודות. אבל הילדה החליטה להמשיך בדרכה, וזימזמה שיר כדי לקבל אומץ. ילדה יפהפייה: עור בהיר, עיניים חומות, שיער ערמוני אסוף בשתי סיכות דקות בצידי הפנים וקווצות שיער מנתרות על הכתפיים.
עכשיו היא ראתה את נסים בלוויית הוריו ואחותו הגדולה פולה. הם נראו מובסים. שישה חיילים הקיפו את קבוצת הנשים, הגברים והילדים שהארבעה היו בה והוליכו אותם צפונה.
"נסים!" היא קראה בצעקה חזקה ושקטה עד כמה שיכלה.
נסים זיהה את קולה והחל מיד לחפש אותה במבטו. כשגילה אותה לבסוף, סווה סימנה לו להצטרף אליה. הילד נד בראשו לשלילה: לא רוצה.
אם היא מוכרחה לברוח כדי להציל את נפשה, אז גם נסים, בייחוד עכשיו שהחיילים מובילים אותו ואת שכניו בגסות למרכז העיר. זה אף פעם לא סימן טוב כשאוספים אנשים, חשבה הילדה. בשנה הקודמת, כשזימנו לכיכר החירות את כל הגברים בני שמונה־עשרה עד ארבעים וחמש, בכלל זה אבא של נסים, לקחו אותם משם למחנות עבודה; כמה מהם מתו שעות מעטות אחרי שהגיעו לשם, מעומס העבודה, החום והמחסור באוכל.
"נסים!" צעקה סווה שוב.
הילד הרפה מידה של אחותו בת השש־עשרה והשתחל בין הקבוצה ההולכת וגדלה. הוא חמק מעיני החיילים והגיע לסווה.
"מה את עושה פה?"
"אתה מוכרח לבוא איתי. עכשיו."
היא לקחה את ידו בכוח. נסים המהוסס פנה אחורה אל הוריו לכמה רגעים. מבטו של אביו, אלי, פגש בשלו. נסים קרא את המסר בעיניו: אבא שלו מאשר שעליו לברוח. ובו בזמן הוא ראה איך אמו נפנית בחדות ומליטה את פניה ביד אחת. נראה שאביו תומך בה עכשיו.
"נלך קצת ואחר כך נרוץ, בסדר?" אמרה סווה.
"בסדר," אמר נסים בחוסר שכנוע.
הם רצו עכשיו אחוזי ידיים, מהר ככל שיכלו. הם הכירו היטב את הרחובות המרוצפים, והרפלקסים והגמישות של הילדים איפשרו להם לנתר ולא ליפול. איש לא ישים לב לשני ילדים קטנים מדלגים להם. רגיל שילדים זזים. אם מבוגרים מתחילים לרוץ, אז יש בעיה. מאחוריהם, רחוק יותר ויותר, הם עוד שמעו את השפה שהיתה זרה להם לחלוטין שנתיים קודם. האנשים שדיברו בשפה ההיא היו מפחידים מאוד. לפני הכול הבגדים שהם לבשו, בגדים בצבע מבהיל. והנשק שכולם נשאו, ברצועה או על החגורה, והקסדות שרצועותיהן הסתירו רק בקושי לסתות טורפות.
שלושה או ארבעה רחובות משם הבחין חייל גרמני בכוכב התפור על הז׳קט הקטן של נסים. האיש קרא מיד לילדים, וכיוון שהם לא ענו התחיל לרדוף אחריהם. אבל סווה ונסים הכירו את העיר ואת נפתוליה טוב מכל אדם אחר, כי שם שיחקו ונהנו בימים הטובים.
עכשיו שניהם רצו כמו מטורפים, והגרמני בעקבותיהם. השריקות והצעקות התגברו, וסווה חששה שלא יצליחו להימלט. היא דהרה עם נסים לחנות ספרים שהכירה. אביה נהג לפקוד את החנות בעבר ולחפש שם ספרי גיאוגרפיה; הוא היה מורה בבית הספר הצרפתי. הטורקי הזקן שהיה בעל החנות לא נמצא במקום, אולי יצא לקנות משהו, וסווה ניצלה את היעדרו ועלתה עם נסים בסולם המוביל לאגף הספרים הנדירים — שם הוחבאו אוצרותיה הגדולים ביותר של החנות: מהדורה ישנה מאוד של "עלובי החיים", כמה כרכים מכתבי ז׳אן־ז׳אק רוסו, וגם מפות שאחדות מהן מן המאה השבע־עשרה. משם משכה סווה את נסים לעליית הגג. היה שם מזרן ישן לשנת הצהריים ולחתול הגדול של החנות, שהעביר שם את רוב זמנו.
סווה ונסים גילו שם שני ילדים אחרים, שפופים באחת מפינות המזרן, אחוזים זה בזה, מבוהלים ודוממים. ילדים קטנטנים. בני שש וארבע אולי, חשבה סווה. סווה שאלה בלחש מה הם עושים שם, אבל נדמה שאף אחד מהשניים אינו מוכן להוציא הגה מפיו. מוטב ככה, חשבה סווה.
"עכשיו צריך לחכות ולא לעשות שום רעש," היא לחשה. "אסור לזוז, אסור לדבר, שום מילה, שום רחש."
שני הקטנים הינהנו.
"מה יקרה להורים שלי ולאחותי?" שאל נסים בקול נמוך.
"אמרתי לא לדבר. ההורים שלך ואחותך שמחים שברחת."
"אבל לא הספקתי להיפרד מהם."
"אתה תראה אותם שוב. לעת עתה אנחנו מוגנים. נונה אמרה שילד קטן שכל החיים עוד לפניו, מוכרח לחיות. וזה מה שאנחנו עושים, כמו החתול השמן הזה."
נסים פרץ בבכי חרישי. סווה אחזה בידו ואחר כך נשקה לו על לחיו.
"תקשיב לי, נסים, צריך לחכות. הם לוקחים את המשפחה שלך, אבל אני מבטיחה לך שיום אחד כולם יחזרו: אבא שלך, אמא שלך ופולה. אנשים הולכים למלחמה ואחר כך חוזרים הביתה. הנה, בשנה שעברה אבא שלך חזר מעבודות כפייה. זה מה שיקרה."
"אמא אמרה לי שאם יבואו לקחת אותנו, זה יהיה בשביל לרצוח אותנו."
"ואם כן, אז מה? אתה מעדיף להירצח עם המשפחה שלך או להישאר בחיים איתי?"
"לא יודע."
"אתה מעדיף לחיות, וגם ההורים שלך מעדיפים שתחיה. ועכשיו צריך לשתוק."
קולות הידהדו קרוב מאוד, אותם קולות ששמעו מקודם. החיילים סרקו את האזור. אחדים מהם נכנסו לחנות הספרים. סווה הצמידה את ידה לפיו של נסים ואחר כך, במבט, סימנה לשני האחרים לשמור על שתיקה מוחלטת. כל הארבעה היו קפואים כמו פסלים.
היא שמעה את אחד החיילים מתחיל לעלות. ליבה של סווה הלם בדהרה. גם נסים התקשה לשלוט בעצמו. היא החזיקה את ידו איתנות.
החייל זה עתה הבחין בסולם השני המוביל לעליית הגג.
"סמוך עלי," היא לחשה לנסים, "ותישאר פה."
סווה לקחה את החתול בידה האחת וירדה בסולם, בשיווי משקל רעוע, שלב אחר שלב. ברגע שהופיעה, החייל שנכנס אחז בזרועה. החתול נמלט מידיה של סווה, הצליח בקושי לנחות על רגליו ופלט יללת תלונה צורמת.
סווה לא צעקה. היא ניסתה להסביר שהיא גרה פה, אבל הגברים לא דיברו את שפתה.
הם לקחו אותה והיא הרגישה גאווה. גאווה על שהסיטה את תשומת ליבם מנסים, שנשאר שם למעלה, וגם מעט הקלה על שני הקטנים האחרים, אפילו שלא הכירה אותם. גם להם אין עסק עם הבריונים האלה. האם החתול כבר חזר אליהם?
החיילים לפתו את סווה בכוח כזה עד שלעיתים רגליה לא נגעו בקרקע. הם לקחו אותה לצומת רחובות גדול. שם היא ראתה טור של אנשים שהכירה: מוכר הלחם, אשתו, המורֶה מבית הספר היסודי, המורֶה שלה למוזיקה, חברה של אמה וילדיה, חברים מהלימודים, שכנים וכל המשפחה של נסים. אביו של נסים תלה בה מבט שואל. היא חייכה אליו והשפילה את ראשה בלי לנתק את קשר העין: הבן שלך ניצל. כשהחיילים לקחו אותה הם עזבו את החנות. כשיחזור מוכר הספרים לחנות, הוא ימצא שם את נסים ואת שני הקטנים.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.