נוכרייה 3: נוסעת מעבר לזמן



1

סעודת העורבים

מנהיגים הרריים רבים לחמו

רבים כאבירים אשר נפלו

המוות עצמו נקנה ברכוש רב

הכול למען מלך סקוטלנד וחוקיו

— "האם לא תחזרו שוב"1

1 שיר סקוטי למנגינה עממית המתאר את מרד היעקובינים. (כל ההערות הן של המתרגם)

16 באפריל, 1746

הוא מת. אפו, לעומת זאת, פָּעם בכאב, מה שנראה לו מוזר לאור הנסיבות. למרות שבָּטח מאוד בחסדי בוראוֹ ובהבנתו, היו בו משקעים של תחושת אשמה יסודית, שגרמו לכל הגברים לחשוש שמא יגיעו לגיהינום. מאידך, השמועות שהגיעו אליו על הגיהינום גרמו לו לחשוב, שלא סביר שהעינויים השמורים לשוכניו חסרי המזל לא יהיו חמורים יותר מאף דואב.

עם זאת, לא ייתכן שהוא בגן עדן, מכמה סיבות: קודם כול, הוא כלל לא היה ראוי להיכנס לשם. שנית, זה לא נראה ככה. שלישית, ספק אם גמולם של המבורכים כולל אף שבור, כמו של הארורים.

למרות שתמיד חשב שכּוּר המצרף הוא מין מקום אפור, האור האדמדם הקלוש שהסתיר הכול סביבו דווקא נראה הולם. דעתו הצטללה מעט והגיונו החל להתאושש, גם אם לאט. הגיע הזמן שמישהו — הוא חשב בזעף קל — יבוא ויבשר לו כבר מה גזר דינו, כמה עליו לסבול בטרם יטוהר כליל, ואם יזכה לפחות להיכנס לממלכת האלוהים. לא היה ברור לו אם הוא מצפה לראות מלאך או שד. לא היה לו מושג מהן דרישות ההעסקה בכור המצרף. מנהל בית הספר שלו בכפר לא עסק בנושאים כאלה כשהוא למד שם.

בעודו מחכה הוא התחיל לספור את שורת העינויים הנוספים שהוא עלול להידרש לשאת: היו שם שפע חתכים עמוקים, שריטות וחבלות פה ושם, והוא היה די בטוח ששוב שבר את קמיצת ידו הימנית. קשה להגן על האצבע הזאת כשהיא בולטת כך, נוקשה, עם מפרק קפוא. אבל כל זה היה נסבל, אז מה עוד?

קלייר. השם חצה את לבו כאבחת סכין והכאיב לו יותר מכל הכאבים שגופו נדרש לשאת מעודו.

אילו עדיין היה לו גוף בשר ודם, הוא ודאי היה מתפתל עכשיו בייסורים. הוא ידע שכך יהיה כאשר שלח אותה בחזרה אל מעגל האבנים. סביר להניח שסבל רוחני הוא מצב שגרתי בכור המצרף. כבר מזמן ציפה שכאב הפרידה יהיה עונשו העיקרי, ויספיק — כך חשב — כדי לכפר על כל מה שעשה בעבר, כולל רצח ובגידה.

הוא לא ידע אם מותר או אסור לאנשים להתפלל בכור המצרף, אבל ניסה בכל זאת: אלוהי, הוא התפלל, שמור עליה מכל פֶּגע. עליה ועל הילד שברחמה. הוא היה משוכנע שתצליח להגיע עד למעגל האבנים עצמו. ההיריון בן החודשיים טרם הכביד את צעדיה, ואחרי הכול היא הייתה האישה העיקשת והנחושה ביותר שפגש בחייו. אך לעולם לא יוכל לדעת, אם הצליחה לחצות את המרחב המסוכן בחזרה אל המקום שממנו באה, אם הצליחה — חסרת אונים ולגמרי תלויה בחסדי הסלע — להחליק מבעד לשכבות המסתוריות שהפרידו בין אז לעכשיו. המחשבה הזאת השכיחה ממנו אף את הכאב הפועם באפו.

הוא חזר לסקור את פגעיו הגופניים ולפתע חש מצוקה נוראית, כשגילה שרגלו השמאלית כנראה איננה. תחושות גופו הסתיימו באזור המותן ובעקצוצי סיכות ומחטים במפרק הירך. סביר להניח שהרגל תוחזר לו בשעה היעודה, כשיגיע סוף־סוף לגן העדן, או לפחות ביום הדין. אחרי הכול, גיסו איאן הסתדר יפה מאוד עם רגל העץ שהחליפה את רגלו החסרה.

אולם גאוותו נפגעה. אהה, עכשיו הכול ברור: זהו עונש שנועד לרפא אותו מחטא הגאווה. במוחו הוא הידק את שיניו והחליט לקבל כל מה שיבוא באומץ ובענווה ככל שיצליח. ועדיין לא יכול היה להימנע מלשלוח יד (או מה שזה לא היה ששימש אותו כיד) בכיוון כללי למטה כדי לבדוק היכן מסתיים האיבר ההוא.

היד נתקלה במשהו קשה, והאצבעות הסתבכו בגוש שיער רטוב וסבוך. הוא התיישב באחת, ובמאמץ מסוים שבר ותלש שכבת דם קרוש שאטמה אחד מעפעפיו. זיכרונו החל לשוב אליו, והוא נאנק בקול. הוא טעה. הוא כבר בגיהינום. אולם לרוע המזל, ג'יימס פרֵייזֶר לא היה מת אחרי הכול.

- - -

גופה של גבר הייתה מוטלת על גופו, ומשקלה הרופס מעך את רגלו השמאלית. זו הסיבה להיעדר התחושה. הראש, כבד כמו פגז תותח, היה מונח על בטנו כשפניו כלפי מטה, וגוש שיער לח, סבוך ודביק נמרח על חולצת הפשתן הרטובה שלו. הוא נרתע בבהלה פתאומית, והראש התגלגל הצדה וצנח בחיקו. עין אחת פקוחה למחצה שלחה אליו מבט עיוור מאחורי קווצות השיער המגונן.

היה זה סרן ג'ק רֶנדל, ומעיל הקצינים האדום שלו כהה כל כך מרטיבות, עד שנראה כמעט שחור. במאמץ מגומגם ניסה ג'יימי להעיף את הגופה מעליו, אבל גילה שהוא חלש להדהים. זרועו נכרכה קלות סביב כתפו של רֶנדל, אך מרפק זרועו השנייה התקפל כשניסה להישען עליה, והוא קרס. שוב מצא את עצמו שוכב פרקדן על גבו ומביט אל שמים קרים ואפורים, שמהם זירזף גשם מעורב בשלג. לחרדתו, ראשו המת של רֶנדל עלה וירד על בטנו עם כל נשימה נואשת.

בשתי ידיו הוא הדף את הקרקע הבוצית שעליה שכב — מים קרים עלו מבין אצבעותיו, וגב חולצתו נספג לגמרי — והתפתל מעט הצדה. מסתבר שמעט חמימות השתמרה בין גופו לגופת המת משום שכעת, כשרֶנדל החליק מעליו, הָלם הגשם הקפוא בבשר שנחשף פתאום, והוא נתקף צמרמורת קור עזה.

בעודו מתפתל על הקרקע, נאבק בגוש הבד המשובץ, המעוך והמרובב בוץ שעטף אותו, הוא יכול היה לשמוע קולות מעל משבי רוח אפריל המקוננת: צעקות רחוקות, אנחות ויבבות, כמו רוחות רפאים בסוּפה. ומעל כל הקולות, קרקור צורמני של עורבים. עשרות עורבים, אם לשפוט על־פי הרעש.

מוזר, הוא חשב במעומעם. ציפורים לא עפות בסופה כזאת. משיכה אחרונה שיחררה את הבד מתחתיו, והוא השליך אותו על גופו בתנועה מרושלת. כששלח יד לכסות את רגליו, הוא ראה שהקילְט והרגל השמאלית שלו ספוגים דם. המחזה לא הטריד אותו. הוא גילה עניין קלוש בלבד בנתזים האדומים־כהים, בניגוד העז בינם לבין הירוק־אפרפר של צמחי הפרא סביבו. הדי הקרב נמוגו מאוזניו, והוא עזב את שדה קאלוֹדֶן לקול קריאות העורבים.

- - -

הוא התעורר זמן רב לאחר מכן כששמע מישהו קורא בשמו.

"פרייזר! ג'יימי פרייזר! אתה כאן?"

לא, הוא חשב בלאות. אני לא כאן. היכן שלא היה כשאיבד את הכרתו, היה מקום טוב יותר מכאן. הוא שכב בבור קטן מלא מים עד חציו. הגשם הקפוא חדל, אבל הרוח עוד ייבּבה על פני אדמת הבּוּר ונשבה נוקבת ומקפיאה. השמים החשיכו כמעט לחלוטין. הערב כנראה כבר ירד.

"ראיתי אותו יורד משם, אני אומר לך. שם־שם, ליד שיח האלגומין." הקול נשמע מרוחק ונמוג תוך כדי ויכוח עם מישהו.

הוא שמע רשרוש ליד אוזנו, הפנה את ראשו וראה עורב עומד בעשב כמטחווי זרוע ממנו. משב רוח פתאומי פרע את נוצותיו, ועין החרוז הנוצצת שלו בחנה אותו. העורב החליט שהגבר המוטל על האדמה אינו מהווה כל איום והתפנה באדישות לנקר במקורו החד את עינו של ג'ק רֶנדל.

ג'יימי הזדקר באחת בזעקת גועל ובתנועה מפרפרת, שגרמה לעורב לחבוט בכנפיו ולהמריא בקרקורי אימה.

"הי! אני כאן!"

קולות צעדים נשמעו על פני האדמה הלחה, פרצוף התגלה לעיניו, ויד מבורכת הונחה על כתפו.

"הוא חי! בוא הנה, מקדונלד! תן לי יד כבר. הוא לא יכול ללכת לבד." ארבעה גברים הקיפו אותו ובמאמץ ניכר הקימו אותו. זרועותיו נכרכו חסרות אונים סביב כתפיהם של איאן קמרון ויאין מקינון.

הוא רצה לומר להם לעזוב אותו. כוונתו המקורית חזרה אליו כשהתעורר, והוא נזכר שהתכוון למות, אבל לא יכול היה להתנגד למתיקות חברתם. המנוחה החזירה את התחושה לרגלו המתה, וכעת הוא הרגיש היטב עד כמה חמורה הפציעה. הוא ימות בקרוב בכל מקרה. תודה לאל שזה לא חייב להיות לבד, בחושך.

- - -

"מים?" שולי הספל נלחצו אל שפתיו, והוא הצליח להתרומם מספיק כדי לשתות, נזהר שלא לשפוך אותם. יד נגעה במצחו, שהתה שם רגע ואז נעלמה בלי מילה.

גופו להט. הוא יכול היה לחוש בלהבות מאחורי עיניו כשעצם אותן. שפתיו היו סדוקות וצרובות מחום, אבל זה היה עדיף על הצמרמורות שתקפו אותו גלים־גלים. כשקדח מחום, הוא היה יכול לשכב בשקט לכל הפחות. טלטולי הצמרמורת, לעומת זאת, העירו את השדים הישֵנים ברגלו.

מוּרטאג! הייתה לו הרגשה איומה בקשר לסנדק שלו, אבל לא נלווה אליה זיכרון צוּרני כלשהו. מורטאג מת. הוא ידע שזה מה שהוא מרגיש, אבל לא היה לו מושג מדוע או כיצד ידע זאת. כמחצית מצבא אנשי ההרים הסקוטים היו מוטלים מתים, טבוחים, על פני אדמת הבור — כך התברר לו כששמע את הגברים משוחחים בצריף האיכרים, אבל הוא לא הצליח לזכור את הקרב עצמו.

הוא לחם בקרבות בעבר וידע שאובדן זיכרון כזה אינו חריג בקרב חיילים. הוא נתקל בתופעה, אם כי מעולם לא סבל ממנה בעצמו. היה ברור לו שהזיכרונות ישובו אליו, והוא רק קיווה שימות עוד קודם. הוא ניסה לזוז כדי לגרש את המחשבה, והתנועה טילטלה את רגלו בזרם של כאב לוהט. הוא גנח בקול.

"אתה בסדר, ג'יימי?" איאן התרומם על מרפקו בסמוך אליו, פניו חיוורות באור השחר העולה. תחבושת ספוגת דם הקיפה את ראשו, וכתמים בצבע חלודה, שמקורם בחתך בקרקפת שנגרם משריטת כדור, עיטרו את צווארון חולצתו.

"כן. מסתדר." הוא שלח יד לעבר איאן ונגע בכתפו במחוות תודה. איאן טפח קלות על כף ידו וחזר לשכב.

העורבים חזרו. שחורים כמו הלילה עצמו, שבמהלכו ישנו על ענפי העצים. כעת, עם עלות השחר, חזרו ציפורי המלחמה לסעוד מבשרם של הנופלים בקרב. בקלות יכלו העורבים האלה לנקר באכזריות את עיניו שלו, הוא חשב. הוא חש בצורתם של גלגלי העיניים הלוהטים תחת עפעפיו. כדורי ג'לי טעימים, מתגלגלים אנה ואנה ללא מנוחה, מבקשים לשווא את השִכחה, בעוד השמש העולה שולחת אור אדום כדם מבעד לעפעפיים העצומים.

ארבעה גברים הצטופפו ליד החלון הבודד בצריף העץ ושוחחו ביניהם.

"לברוח מכאן בריצה?" אמר אחד מהם והצביע החוצה. "באלוהים, בנאדם, הכי חזקים אצלנו בקושי צולעים, ולפחות שישה כאן לא יכולים ללכת בכלל!"

"אם אתה מסוגל ללכת, לך!" אמר גבר אחר, ששכב על הרצפה. הוא הפנה מבט עגום לעבר רגלו, שהייתה חבושה בקרעי קילְט. "אל תישאר בגללנו."

דאנקן מקדונלד הפנה את מבטו מהחלון בחיוך עגום ונד בראשו. האור הקלוש שזרם מבחוץ צבע את תווי פניו הנוקשים והעמיק את קמטי התשישות.

"לא," הוא אמר. "נחכה כאן. קודם כול, האנגלים צפופים כמו כינים שם בחוץ. אפשר לראות אותם שורצים מהחלון. אף אחד לא יצליח עכשיו לברוח מדרוּמוֹסי."

"גם אלה שברחו אתמול מהחזית לא יגיעו רחוק," הוסיף מקינון בקול חרישי. "לא שמעתם את החיילים האנגלים צועדים במהירות בלילה? אתם חושבים שיהיה להם קשה לצוד את החבורה האומללה שלנו?"

איש לא הגיב לדבריו. כולם ידעו היטב את התשובה. רבים מאנשי ההרים לא היו מסוגלים לעמוד בשדה הקרב עוד לפני שהכול התחיל, מותשים מקור, עייפות ורעב.

ג'יימי הפנה את מבטו אל הקיר והתפלל שאנשיו יָצאו לדרך מספיק מוקדם. לָלִיבְּרוֹך הייתה מרוחקת דיה. אם יצליחו להתרחק מספיק מקאלוֹדֶן, לא סביר שייתפסו. אולם קלייר סיפרה לו שחייליו של קמברלנד עתידים לפשוט על אזור ההרים הסקוטי ולהגיע רחוק מאוד בתאוותם לנקמה.

המחשבה עליה בשעה זו רק גרמה לו לחוש געגוע עז. אלוהים, לו רק הייתה כאן, לו רק יכלה להניח עליו את ידיה, לטפל בפצעיו, לערסל אותו בחיקה! אבל היא נעלמה — נעלמה למרחק מאתיים שנה ממנו — ותודה לאל על כך! דמעות ניגרו לאט תחת עפעפיו העצומים, והוא הסתובב בכאב לצדו השני להסתירן מהגברים.

אלוהי, הוא התפלל, שמור עליה מכל פֶּגע. עליה ועל הילד שברחמה.

- - -

לקראת אחר הצהריים עלה לפתע באפם ריח של שריפה מבעד לחלון. הוא היה סמיך יותר מריח אבק־שריפה, חריף יותר, וניחוחו המחליא הזכיר להם בשר צלוי.

"הם שורפים את המתים," אמר מקדונלד. מאז שהגיעו לצריף שבלב החווה הקטנה, הוא כמעט לא זז ממקום מושבו ליד החלון. הוא נראה כמו המוות עצמו. שערו השחור משחור היה סבוך, דביק ומטונף ונמשך לאחור מעל מצחו החיוור ועצמות לחייו הבולטות.

מדי פעם נשמע קול צליפה קלוש, נישא על פני השדות בחוץ. יריות רובה. המתות חסד. קצינים אנגלים שבלבם נותרה מעט חמלה המיתו את הפצועים בטרם תושלך גופתם האומללה אל המדורה הגדולה, שם יצטרפו לבעלי המזל שלא שרדו. ג'יימי נשא את מבטו וראה שדאנקן מקדונלד עדיין יושב ליד החלון, אבל עיניו עצומות.

איאן קמרון, ששכב לצדו, הצטלב. "שנזכה גם אנחנו לחסד כזה," הוא לחש.

- - -

הם זכו. כבר למחרת בצהריים רגליים במגפיים שחורים הגיעו סופסוף אל הצריף והדלת נפתחה, סובבת בדממה על צירי עור.

"ישו המתוק," קרא מישהו כשהתגלה המראה לעיניו. משב הרוח שפרץ פנימה מבעד לדלת הפתוחה, סיחרר את האוויר המצחין סביב הגופים המטונפים, המזוהמים, המגואלים בדם, שהיו ישובים או שרועים על רצפת האדמה הדחוסה.

לא היה שום אזכור לאפשרות של התנגדות בכוח. לא היה להם אומץ, ולא היה שום טעם. היעקובינים פשוט ישבו והמתינו לדבר האורח.

הוא היה רב־סרן רענן וצח במדים מגוהצים ומגפיים מצוחצחים. הוא עצר לרגע כדי לסקור את הנוכחים ואז נכנס פנימה, סגנו צועד בעקבותיו.

"שמי לורד מֶלְטוֹן," הוא אמר והביט סביבו כמו בניסיון לזהות מי מנהיג את הגברים האלה כדי לפנות אליו.

דאנקן מקדונלד סקר אותו בעצמו, ואז קם לאיטו והרכין את ראשו. "שמי דאנקן מקדונלד מגלֶן ריצ'י," הוא אמר, "והאחרים" — ידו החוותה על סביבותיו — "הם מכוחותיו של הוד מעלתו, ג'יימס מלך סקוטלנד."

"כך שיערתי," אמר הקצין האנגלי בקרירות. הוא היה צעיר, בשנות השלושים המוקדמות לחייו, אבל התנהל בביטחון כמו חייל ותיק. אחרי שסקר את כולם, אחד־אחד, במבטו הנוקב, הוא שלח יד אל מעמקי המעיל ושלף מתוכו פיסת נייר מקופלת.

"אני נושא עמי פקודה מאת הוד מעלתו, הדוכס מקמבֶּרלנד," הוא אמר, "המצווה על הוצאה להורג מיידית של כל אדם שהיה מעורב במרד הבוגדני שהתרחש זה עתה." מבטו שב וחלף על פני הצריף. "האם מישהו כאן טוען שהוא חף מהפשע הנידון?"

צחוק קלוש נשמע מכיוון הסקוטים. מי חף מפשע, כשפיח עשן הקרב עדיין נח על פניהם המושחרות כאן, בשולי גיא ההריגה?

"לא, אדוני," אמר מקדונלד, וחיוך קל על שפתיו. "בוגדים כאן כולנו. אז מה, תתלו אותנו?"

פניו של מלטון התעוותו בחיוך קל של תיעוב, ואז נעלם מהן הרגש. הוא היה גבר רזה עם עצמות קטנות ועדינות, אבל בכל זאת הפגין סמכות.

"אתם תוצאו להורג בירייה," הוא אמר. "יש לכם שעה להתכונן." הוא היסס לרגע, הציץ בסגנו כאילו חשש להיראות נדיב מדי בפני פקודו, ואז המשיך. "אם מישהו מכם רוצה חומרי כתיבה — כדי לכתוב מכתב, למשל — הפקיד הפלוגתי שלי יעזור לכם." הוא הביט לרגע בעיניו של מקדונלד, סב על עקביו ויצא.

זו הייתה שעה עגומה במיוחד. כמה מהגברים קיבלו את ההצעה ושירבטו בעט על דפי נייר, שהוחזקו על פני ארובת העץ הנטויה, משום שלא נמצא משטח קשה אחר לכתוב עליו. אחרים נשאו תפילה חרישית, או פשוט ישבו והמתינו.

מקדונלד ניסה לבקש מהאנגלים שיחוסו על ג'יילס מקמרטין ופרדריק מורֵיי בטענה שהם עוד לא בני שבע־עשרה, ואינם צריכים לשאת באותה אשמה כמו המבוגרים מהם. בקשתו נדחתה, ושני הנערים התיישבו יחד בפנים חיוורות, נשענים אל הקיר ומחזיקים ידיים.

ג'יימי חש צער נוקב עליהם ועל כל האחרים כאן — חברים נאמנים וחיילים אצילים. הוא עצמו חש רק הקלה. לא עוד דאגה, לא נותר עוד דבר לעשות. הוא עשה כל שהיה ביכולתו למען אנשיו, אשתו וילדו שטרם נולד. עֵת לשים קץ לסבל הגופני, הוא חשב, אסיר־תודה על השלווה הצפויה.

הוא עצם את עיניו, למען הסדר הטוב ולא משום שבאמת חש צורך בכך, והחל לשאת את תפילת המחילה על החטא, בצרפתית, כדרכו תמיד: מון דיֶה, זֶ'ה רֶגרֶט... אולם לא חש כך. מאוחר מדי לכל חרטה.

האם יפגוש את קלייר מיד עם מותו. הוא תהה, או שמא נגזר עליהם להיפרד לפרק זמן מסוים? כך או כך, הוא עוד יראה אותה. הוא נאחז בתקווה הזו בעוצמה שעלתה על דבקותו במצוות הכנסייה. אלוהים נתן לו אותה פעם. הוא עוד ישיב לו אותה.

הוא שכח להתפלל, ובמקום זאת החל להעלות את מראה פניה מאחורי עפעפיו העצומים, את קימור הלחי והרקה, את המצח הבהיר והרחב שתמיד התאווה לנשק, הנה כאן, בנקודה החלקה שבין שתי הגבות, בדיוק מעל האף, בין שתי עיני הענבר הבהירות שלה. תשומת לבו התמקדה כעת בצורת שפתיה, והוא דמיין את מלאותן המתוקה, את טעמן ותחושתן, ואת האושר הטמון בהן. מלמולי התפילה, חריקות העטים ויבבותיו החנוקות של ג'יילס מקמרטין נמוגו מאוזניו.

כאשר חזר מלטון אחר הצהריים, הוא היה מלוּוה בשישה חיילים, סגנו והפקיד הפלוגתי. שוב הוא עצר בכניסה, אבל מקדונלד קם לפני שהאנגלי הספיק לדבר.

"אני אלך ראשון," הוא אמר ופסע בצעד יציב לעבר הדלת. הלורד מלטון כופף את ראשו כדי לעבור בפתח והניח את ידו על זרועו של מקדונלד, "שמא תמסור לי את שמך המלא, אדוני? הפקיד שלי ירשום אותו."

מקדונלד הציץ לעבר הפקיד, וחיוך דק ומריר ביצבץ בזוויות פיו: "מזכרת ניצחון, מה? טוב, שיהיה," הוא משך בכתפיו והזדקף מלוא גובהו. "דאנקן ויליאם מקלאוד מקדונלד מגלן ריצ'י," הוא קד קידה מנומסת לעבר הלורד מלטון. "לשירותך, אדוני."

הוא יצא החוצה, וכמה רגעים אחר כך נשמעה יריית אקדח אחת מקרבת מקום.

שני הנערים הורשו ללכת יחד, והם יצאו כשאצבעות ידיהם עדיין שלובות בעוצמה. כל השאר נלקחו בזה אחר זה, וכל אחד מהם מסר את שמו לפקיד, שרשם הכול בעודו יושב על שרפרף בכניסה, ראשו רכון מעל הניירות שעל ברכיו, והוא אינו נושא מבט אל האנשים שחלפו לידו.

כשהגיע תורו של איאן, ג'יימי הזדקף במאמץ, נשען על מרפקו ואחז ביד ידידו חזק ככל שיכול.

"נתראה בקרוב מאוד," הוא לחש.

ידו של איאן רעדה בכף ידו, אבל איש שבט הקמֶרון רק חייך. אחר כך התכופף ונשק לג'יימי על פיו, ואז קם לצאת.

מאחור נותרו רק השישה שלא היו מסוגלים ללכת בכוחות עצמם.

"ג'יימס אלכסנדר מלקולם מֶקנזי פרייזר," הוא אמר לאט כדי לאפשר לפקיד לכתוב הכול במדויק. "בעל אחוזת בְּרוֹך טוּרָךְ." הוא איית את השם בסבלנות ואז הציץ לעבר מלטון.

"עלי לבקש, ברשותך אדוני, שמישהו יושיט לי יד ויעזור לי לקום."

מלטון לא ענה, אלא השפיל את מבטו אליו, והבעת פניו התחלפה מתיעוב עמוק לתדהמה מעורבת בחרדה חדשה.

"פרייזר?" הוא אמר. "מבְּרוֹך טוּרָךְ?"

"זה אני," ענה ג'יימי בסבלנות. "אולי אפשר להזדרז קצת, בנאדם?"

מילא להסכים להוצאה להורג בירייה, אבל לשבת ולשמוע איך חבריך נהרגים, זה כבר דבר אחר לגמרי, שלא בדיוק הרגיע את עצביו המרוטים. זרועותיו רעדו מהמאמץ להתרומם, וקיבתו, שלא הייתה שותפה לשלוות הכניעה של מוחו ולבו, התכווצה וקירקרה בחשש.

"לעזאזל," מילמל האנגלי. הוא התכופף והביט מקרוב בג'יימי השוכב בצל הקיר, ואז הסתובב ואותת לסגנו להתקרב.

"עזור לי להוציא אותו אל האור," הוא ציווה. השניים לא נהגו בו בעדינות יתרה, וג'יימי רטן וגנח כשהתנועה עוררה גל כאב עצום, שפילח את גופו מרגלו הימנית ועד הקודקוד. לרגע חש סחרחורת ולא שמע את מה שמלטון אמר לו.

"אתה היעקוביני המכונה ג'יימי האדום?" הוא שאל שוב, חסר סבלנות.

גל של פחד חלף בגוו של ג'יימי לשמע הדברים. אם יאמר להם שהוא אכן ג'יימי האדום הידוע לשמצה, הם לא יירו בו כאן. הם ייקחו אותו כבול בשלשלאות, כשלל מלחמה, ללונדון, שם יעמוד למשפט. אחר כך תהיה לו פגישה עם התליין וחבל התלייה, ואז, בעודו שוכב משתנק על רצפת הגרדום, הם ישסעו את בטנו וישלפו מתוכו את קרביו. קיבתו השמיעה גרגור ארוך נוסף. גם היא לא התלהבה במיוחד מהרעיון.

"לא," הוא אמר בקול נחרץ ככל יכולתו. "קדימה, תירו בי כבר."

מלטון התעלם ממנו, ירד על ברכיו וקרע את צווארון חולצתו של ג'יימי. הוא אחז בשערו ומשך את ראשו לאחור.

"לעזאזל!" אמר מלטון. אצבעו נלחצה אל גרונו של ג'יימי בדיוק מעל עצמות הבריח. הייתה שם צלקת משולשת קטנה, ונראה שהדבר מטריד מאוד את האנגלי.

"ג'יימס פרייזר מברוך טורך. שיער אדמוני וכוכב משולש על הצוואר." מלטון הרפה משערות ראשו של ג'יימי וחזר לישיבה שפופה, מחכך את סנטרו בפיזור נפש. אחר כך התעשת, פנה אל סגנו והצביע אל עבר חמשת הגברים שנותרו על רצפת הצריף.

"קחו אותם," הוא ציווה. מצחו הבהיר היה קמוט מדאגה. הוא ניצב מעל ג'יימי במבט זועף בעוד החיילים גוררים את שבוייהם הסקוטים החוצה.

"אני חייב לחשוב," הוא מילמל. "לעזאזל. אני חייב לחשוב."

"תחשוב," אמר ג'יימי, "אם אתה מסוגל. אישית, אני חייב לשכב קצת." החיילים השעינו אותו כנגד הקיר המרוחק מהדלת כשרגליו פשוטות לפנים, אבל אחרי יומיים של שכיבה על הגב, הישיבה הזקופה הייתה לו קשה מדי. החדר הסתחרר לנגד עיניו, ומול פניו התרוצצו נקודות אור לבנות. הוא נשען על צדו ואז החליק מטה, השתרע על האדמה המהודקת, עצם עיניים וחיכה שהסחרחורת תחלוף.

מלטון המשיך למלמל מתחת לאפו, אבל ג'יימי לא הצליח להבין את המילים, וגם לא היה לו ממש אכפת במיוחד. כעת, כאשר פלג גופו התחתון היה מואר באור השמש, הוא ראה לראשונה את רגלו והשתכנע שימות הרבה לפני שייתלה בלונדון.

דלקת אדומה וזועמת התפשטה מאמצע הירך מעלה, וצִבעה נוצץ ובהיר יותר משאר כתמי הדם היבש שעל גופו. הפצע עצמו היה מוגלתי, ועכשיו, אחרי שהתפוגג מעט סירחון גופם של שכניו־לצריף לשעבר, הוא חש בניחוח המתוק־דוחה שעלה מהנוזל העכור. ועדיין, כדור זריז בראש נראה עדיף על כאב ודמדומים שבסופם מוות מזיהום. שמעתי את הירייה? הוא חשב בעודו שוקע בעילפון, ורצפת האדמה המהודקת חיבקה אותו, מנחמת כמו אם חולצת שד תחת לחיו הלוהטת.

הוא לא ישן ממש, רק נימנם בריחוף קודח, אבל קולו של מֶלטון עלה באוזנו והקפיץ אותו.

"גרֵיי," אמר הקול. "ג'ון ויליאם גריי! שמעת פעם את השם הזה?"

"לא," הוא ענה, מטושטש משינה וחום. "שמע, בנאדם. או שאתה יורה בי או שאתה הולך מכאן, כן? אני חולה."

"ליד קֵֶריאֵָריק," קולו של מלטון היה עיקש וחסר סבלנות. "ילד. נער עם שיער בהיר. כבן שש־עשרה. פגשת אותו שם ביער."

עיניו של ג'יימי התכווצו מול פני מענהו. החום טישטש את הראייה, אבל משהו נראה לו מוכר בפרצוף המעודן מעליו, עם זוג העיניים האלה, כמעט כמו של ילדה.

"אהה," הוא אמר, ותמונת דיוקן אחת מבין שפע הדמויות המסתחררות במוחו עצרה למולו. "אהה, הילד הקטן הזה, שניסה להרוג אותי. כן. זוכר אותו." הוא שב ועצם את העיניים, קודח כולו, ותחושה אחת שלו מתערבבת באחרת. הוא שבר את זרועו של ג'ון ויליאם גריי, אולם תחושת הזרוע הדקיקה של הנער בידו הפכה במוחו לזרועה של קלייר, כשמשך ותלש אותה מאחיזתו של הסלע. רוח ערפילית קרירה ליטפה את פניו באצבעותיה של קלייר.

"תתעורר, לעזאזל איתך!" ראשו הוטח לאחור, כאשר מלטון ניער אותו בקוצר רוח. "תקשיב לי!"

ג'יימי פקח עין יגעה. "מה?"

"ג'ון ויליאם גריי הוא אחי," אמר מלטון. "הוא סיפר לי על הפגישה ההיא שלכם. אתה ריחמת עליו וחסת על חייו, והוא הבטיח לך משהו, נכון?"

במאמץ רב ניסה ג'יימי להיזכר. הוא נתקל בנער יומיים לפני הקרב הראשון במרד, שהסתיים בניצחון הסקוטים היעקובינים. ששת החודשים שחלפו מאז נדמו לו כמרחב זמן אימתני. כל כך הרבה דברים התרחשו בינתיים.

"איי, אני זוכר. הוא הבטיח להרוג אותי, אבל לא אכפת לי אם תעשה את זה במקומו." עיניו שבו ונעצמו. האם הוא חייב להיות ער כשיורים בו למוות?

"הוא אמר שהוא חייב לך חוב של כבוד, והמילה שלו תקפה," מלטון קם על רגליו וניער את האבק מברכי מכנסיו. הוא פנה לעבר סגנו, שהתבונן בהליך החקירה בהשתאות עמוקה.

"יש לנו כאן מצב מיוחד ומורכב, וואלאס. הטמבל היעקוביני הזה הוא אדם מפורסם. שמעת פעם על ג'יימי האדום? כתבו עליו בעיתונים." הסגן נד בראשו ושלח מבט סקרני לעבר הדמות המסמורטטת השרועה למרגלותיו. מלטון חייך במרירות.

"כן, הוא לא נראה ממש מסוכן עכשיו, מה? אך הוא עדיין ג'יימי פרייזר האדום, והוד מעלתו ישמח ביותר לשמוע שיש בידינו אסיר כה מהולל. טרם לכדנו את צ'רלס סטיוארט, אבל כמה יעקובינים מפורסמים אחרים ישמחו את ההמונים בטאואֶר היל לא פחות."

"האם תרצה שאשגר הודעה להוד מעלתו?" הסגן שלח את ידו אל תיבת ההודעות.

"לא!" מלטון הסתובב ונעץ מבט בשבוי שלו. "כאן הקושי! בנוסף להיותו חומר גרדומים משובח, הטינופת הזה הוא גם האיש שלכד את אחי הצעיר ליד פרֶסטון, ובמקום לירות בפרחח, כפי שהגיע לו, הוא חס על חייו והחזיר אותו לידי חבריו. ובכך," הוא אמר את הדברים בשיניים חשוקות, "הטיל חוב עצום של כבוד על המשפחה שלי כולה!"

"שמע," אמר הסגן, "אז אתה לא יכול למסור אותו לידי הוד מעלתו, אחרי הכול."

"לא, לעזאזל. אני לא יכול אפילו לירות בבנזונה בלי לפגוע קשות בכבודו של אחי ובשבועתו."

השבוי פקח עין אחת. "אני לא אספר לאף אחד אם תחליט בכל זאת," הוא הציע ומיד עצם את עינו.

"שתוק!" מלטון איבד לחלוטין את קור רוחו ובעט בשבוי, אשר גנח מעוצמת המכה, אבל לא אמר עוד כלום.

"אולי תוכל לירות בו תחת שם אחר," הציע הסגן.

הלורד מלטון ליכסן אליו מבט מזלזל מצמית, ואז הביט החוצה מהחלון כדי להעריך מה השעה.

"בעוד שלוש שעות יחשיך. אני יוצא להשגיח על קבורת השבויים שהוצאנו להורג, ואתה תמצא עגלה קטנה ותמלא אותה חציר, וואלאס. תמצא גם רַכב. מישהו שיודע לשמור סוד, וואלאס. כלומר, מישהו שאפשר לשחד בכסף, וואלאס, ותביא אותם לכאן ברגע שיחשיך, וואלאס."

"כן המפקד! אה, המפקד? מה עם השבוי?" הסגן הצביע בהיסוס לעבר ערימת הסחבות שעל הארץ.

"מה איתו?" חתך מלטון. "אין לו כוח אפילו לזחול, שלא לדבר על לברוח. הוא לא הולך לשום מקום, נכון? לפחות לא עד שהעגלה הזאת תגיע לכאן."

"עגלה?" השבוי שוב הפגין סימני חיים. למעשה, בסערת הרגשות שסבבה אותו הוא הצליח להתרומם ולהישען על יד אחת. עיניו הכחולות שטופות הדם התרחבו בחשש תחת קווצות שערו האדמוני הדביק. "לאן אתם שולחים אותי?"

מלטון עצר בדרכו אל הדלת, סב לאחור ושיגר אליו מבט של סלידה עמוקה. "אתה בעל אחוזת בְּרוֹך טוּרָךְ, נכון? אז לשם אנחנו שולחים אותך."

"לא רוצה הביתה! אני רוצה למות כאן, בירייה!"

הקצינים האנגלים החליפו מבטים.

"הוא הוזה," אמר הסגן בידענות, ומלטון הינהן בהסכמה.

"אני בספק רב אם הוא ישרוד את המסע, אבל אז לפחות מותו לא יהיה על ראשי."

הדלת נסגרה בעוצמה מאחורי גבם של האנגלים. ג'יימי נותר לגמרי לבדו — ועדיין חי.