נוכרייה 5: תופי הסתיו

מבוא

מעולם לא פחדתי מרוחות רפאים. אחרי הכול, אני חיה איתן יום־יום. כשאני מביטה במראה, עיניה של אמי מביטות בי בחזרה, ושפתי מתעקלות באותו החיוך שפיתה את סבא־רבא שלי אל הגורל שיצר אותי.

איך אוכל לפחד ממגע הידיים הנעלמות הללו, שהונחו עלי באהבה לא נודעת? איך אוכל לחשוש מפני מי שעיצבו את בשרי והותירו בי את חותמם למזכרת, כך שימשיכו לחיות גם מעבר לקבר?

עוד פחות אני חוששת מאותן רוחות שריפרפו במחשבותי. הספריות מלאות בהן. אם אוריד ספר ממדף מאובק, מיד ירדפו אותי המחשבות על מי שמתו מזמן, ועדיין חיים כתמיד בין דפי מילותיהם המתפתלות.

ברור שרוחות ביתיות שגרתיות אינן אלה שמטרידות אותנו בשנתנו או מקפיאות את עֵרוּתנו. הַבּיטו לאחור. הָאירוּ בלפיד בוער את מעמקי החשיכה. הַקשיבו לפסיעות הרגליים המהדהדות מאחור כשאתם צועדים לבד.

רוחות חולפות ביעף לצִדנו או דרכנו כל העת, נחבאות בעתיד. אנו מביטים במראה ורואים צללי פנים אחרות מביטים בנו מעבר לשנים. אנו רואים את בבואת הזיכרון, ניצבת איתנה על סף דלת בודדה. אנחנו יוצרים רוחות בקשרי דם ומתוך בחירה. אנחנו רודפים את עצמנו.

הרוחות כולן מגיחות ללא הזמנה משדות החלום והדממה הערפיליים.

מוחנו החושב אומר, "לא, זה לא זה."

אבל חלק אחר בתוכנו, עתיק יותר, תמיד מהדהד בחשיכה, "כן, אבל זה בכל זאת ייתכן."

אנו באים מהמסתורין ושבים אליו, ובין לבין אנו מנסים לשכוח. אבל משב רוח חולף בחדר דומם פורע את שֹערי מדי פעם בחיבה רכה. אני חושבת שזו אמי.