אמא שלי,
הייתי חייבת לכתוב את הספר הזה, אני אפילו לא יודעת למה. זה היה חזק ממני. אני שומעת אותך נוזפת בי, "בשביל מה כולם צריכים לדעת?" מזהירה אותי שאדבר פחות, שאהיה פחות. מבקשת ממני להמשיך ולהסתיר. "את צריכה לשמור על עצמך, על הכבוד שלך." את התרגלת לכסות ועכשיו אני חושפת. אני יודעת שזה היה מפחיד אותך ואולי אפילו מעורר בך זעם. כל החיים היה חשוב לך לשמור עליי, שחלילה לא ידברו עלינו, שלא ייקחו ממני מה שאני לא רוצה לתת. והספר הזה, אני יודעת, אמא, שהספר הזה היה מעורר בך את כל השדים.
היה רגע אחד מכונן, שבו הבנתי שהמסע הזה עוזר לי לפגוש אותך. אותך ואת הפחדים שלך. האמנת בכל לִבך שהם שומרים עליי. גם אני חשבתי כך. כשדאגת, הרגשת שאת שומרת עלינו, כאילו שאם תדאגי ותסבלי, אנחנו לא ניפגע. אבל לאט־לאט אני מבינה שהפחדים והדאגות שלך צמצמו אותי והקטינו אותי, ולא אִפשרו לי להיות מי שאני.
נולדה לך ילדה שיש בה שֵׁד. לפעמים הרגשתי שאת מפחדת גם ממני. "כל הזמן את רוצה לדעת. על הכול יש לך מה לומר." "שׂרה דַוָוארַה" כינית אותי, מישהי שכל הזמן מסתובבת. אמרת שאין לי שקט. "לאן יש לך ללכת? מה יש לך לחפש כל הזמן בחוץ?" לא ידעת איך מגדלים ילדה כמוני. איך שומרים עליי שלא אהיה חשופה, שלא ינצלו אותי.
אמא שלי, אני רוצה שתנסי להבין, הספר הזה עזר לי לחפש אותי, מבפנים. גם אותך מצאתי. כתבתי על המקום שבאת ממנו, על הנשים שלו, על הנופים שצרובים אצלך בעור. כתבתי על הנשימות שסבתא נָשְׁמָה, אִתך ובלעדייך. כתבתי על קצב הנשימות שלכן. ושלי.
הספר הזה, אמא שלי, היה אחד הדברים הכי אִטיים שעשיתי בחיי. תמיד לימדת אותי למהר. שנים עשיתי הכול מהר. חשבתי שאני לא יודעת להאט. אחת התכונות שגינית יותר מכול הייתה אִטיות, לפעמים קראת לזה עצלנות. הֶאֱדרת חריצות, זריזות ויעילות. אבל בספר הזה הלכתי טיפין־טיפין, דקה אחר דקה, בסבלנות אין קץ, מילה ועוד מילה.
אמא שלי, הייתי רוצה שתקראי את הספר הזה. את לא יודעת לקרוא, וגם העיניים שלך התעייפו ונעצמו. אני פקחתי עיניים. אני אקריא לך את הספר. בסדר? תקשיבי לו, אמא? אני מבטיחה לך, השתדלתי לספר את הסיפור בעיניים טובות.
***
אמא שלי. הייתי חייבת. לא יכולתי אחרת, הספר הזה נכפה עליי, אחז בי מין הכרח לספר. אני אקריא לך את הספר. תקשיבי לו, אמא.
אני זוכרת את הרגע שבו הקשבתי לי. זה קרה באחד מערבי השבט. ישבתי עם השבט הנשי השופע שבאתי ממנו − אחיותייך, בנותייך, נכדותייך. ישבנו בחצר אחד הבתים, כל אחת הביאה איזה מאכל. אִמהות ובנות, כל אחת התפארה במעשי ידיה, זו הביאה יַפְּרַךְ מעלי גפן, זו יַפְּרַךְ מעלי כרוב, זו קובה סלק, זו חמוסטה, טרחנה, כאדה, כל השולחן היה עמוס סירים.
התכנסנו למעגל. אני חושבת שחגגנו יום הולדת לאילנה, הבת של שִׁירִינֵה, האחות שאהבת יותר מכול. העלנו זיכרונות, אכלנו, הענקנו לה מתנות. צחקנו, בכינו, התקרבנו. את היית חסרה. ישבתי במעגל והסתכלתי על כולן. צלחות עם שאריות אוכל שאף פעם אי אפשר לסיים היו מונחות על השולחן. כזה שפע, בדיוק כמו השושלת שלנו.
כעת אני רואה את התמונה: אילנה יושבת במרכז, כולן סביבה. דינה חותכת את עוגת יום ההולדת ומחלקת לכולן, אומרת כמו תמיד, "תטעמו גם מהעוגה שלי, הפעם יצא לי משהו־משהו." גם בַּהַרֶה הפצירה בנו, נעלֶבת שוב שאת העוגות שלה אנחנו לא אוכלות.
הסתכלתי על אילנה, פניה זרחו, היא הייתה שייכת, היא הרגישה אהובה. בעוד שנה יחגגו גם לי יום הולדת עגול. כמו לאילנה. אבל אני זרה. לא הייתי חלק מהן. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי כך, אבל בפעם הזו הזרוּת ממש כאבה לי. רציתי להיות חלק, להתחבר. לא הייתי אהובה, והאמת, אמא, גם לא אהבתי. ואז, באותו רגע, החלטתי לפגוש כל אחת מהנשים האלה ולהקשיב להן. בחודשים שלאחר מכן פגשתי אחת־אחת את הדודות שלי, את האחיות שלך. את האחיות שלי. פגשתי את הנשים מנֵרְוָוא ומליפתא. שעות הקשבתי ותיעדתי. ראיתי מקרוב את הפגיעוּת שלהן, את הפצעים שלהן, חלקם עדיין פתוחים. שמעתי את מסע חייהן, את האבנים הכבדות שהזיזו בשביל החיים, כדי שאני אוכל ללכת. הבנתי את המחיר שהן שילמו. פגשתי אותן, ודרכן, את הגברים שלהן. ניסיתי להבין את הפחד, את הערבות ההדדית. את האמונה, את המרחק, את האהבה. הייתה שם אהבה, אמא?
אמא שלי, אני רוצה שתקשיבי גם את, תקשיבי לכל הסיפורים. שיניתי והוספתי, שלא יזהו, שלא יידעו. לא הכול אמיתי, אבל הכול אמת.
ימים שלמים הסתובבתי עם השאלה מה עליי לעשות כדי לכתוב נכון, שלא אפגע באף אחת, באף אחד. לילות לא ישנתי, עקרבים ונחשים לפתו אותי בחלומות. וביקיצה, אחז בי רַעַד בכל הגוף, זחלתי תחת העצים, תחת השורשים. ניסיתי להיחלץ מהמחשבות שאני לא בסדר, שאני לא עושה מה שצריך. מה צריך, אמא?
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.