נורת’ הייבן 1: מחשבות מושחתות

פרק 1

זאיין

יש משהו מקסים בקעקועים. האופן שבו הדיו מתמקם מתחת לעור, מסוגנן ותמידי. זמזום המכונה מספיק כדי לגרום לי לעוף גבוה, אבל תחושת המחט בעורי דוחקת אותי לקצה. מאז הקעקוע הראשון שעשיתי, התמכרתי.

"נרדמת?" שואל אותי החבר הכי טוב שלי נוקס, ומעביר נייר מגבת על עורי הרגיש.

"לא."

"אתה שקט בצורה לא אופיינית."

אני מגלגל את עיניי, למרות שהוא לא רואה את פניי. "לא. אתה פשוט רגיל לכל הכוסיות של רוד איילנד, שמתפתלות בכל פעם שמקרבים אליהן עם מחט למרחק של פחות מעשרים סנטימטרים."

הוא מגחך. "טוב, יש בזה משהו. אחת — אפס."

אחד היתרונות בכך שהחבר הכי טוב שלי הוא אומן קעקועים מתלמד, זה שכל הקעקועים חינם. הצעתי לשלם עבור הדיו והמחטים, אבל הוא סירב.

היצירה שהוא עובד עליה היא גולגולת מתפוררת על עצם הכתף הימנית שלי. לא אשקר, זה כואב כמו גיהינום, אבל זה כאב מהסוג הטוב. מהסוג שגורם לך לישון טוב בלילה, כי אני מין טיפוס דפוק כזה.

דלייני, החברה של נוקס, והתאומה שלה טסה, נכנסות, צוחקות ומצביעות על משהו בטלפון של דלייני. אני מפנה בזהירות את ראשי הצידה ומחייך אליהן בחמימות. נוקס עוצר את העבודה לרגע כדי לנשק את לייני, בזמן שטסה נעמדת קרוב למקום שבו אני שוכב. היא נועצת מבט מהיר בכתף שלי.

"גבר, אתה באמת נותן לו לקעקע לך זין על הגב?" היא שואלת.

עיניי נפקחות בבהלה. "לקעקע מה?"

אני מזנק מהמיטה וממהר אל המראה בזמן ששלושתם צוחקים. כשאני רואה שהעבודה מושלמת בדיוק כפי שציפיתי שתהיה, אני נאנח בהקלה. טסה מתבוננת בי בחיוך מתוק עד בחילה, תמים פי חמישה ממנה.

"את מסוכנת," אני אומר לה.

היא מושכת בכתפיה. "כן, אבל אתה אוהב אותי."

"מה שתגידי, שא"ם."

אזכור כינוי החיבה שלה מוחק את החיוך מפניה, והיא חובטת בזרועו של נוקס שצוחק. זה כינוי שהוא נתן לה כשרק התחילה להסתובב איתנו, כי היא הפחידה את שנינו מאוד. אלו ראשי תיבות של שווה אבל מטורפת. לקח לה שנה וחצי לגלות את הפירוש.

אני חוזר לשכב ונוקס חוזר לעבודה, בזמן שטס ודלייני יושבות ומרכלות.

שעה מאוחר יותר אני כבר בקושי מרגיש את הכתף, הוא מסיים ומצלם בטלפון. כשהוא מראה לי מה יצא, הלסת שלי נשמטת. תמיד ידעתי שהוא מוכשר, אבל החרא הזה לא אמיתי.

"איך יכול להיות שעדיין מגדירים אותך כמתלמד?"

הוא מחייך, אבל דלייני עונה במקומו. "כי כל העבודות שהוא עושה מחוץ לעסק לא נחשבות, כולל מה שהוא עושה לעצמו, כמו איזה מטורף שמטיל בעצמו מומים."

הוא מביט בחברה שלו ומחייך. "אל תתחילי אפילו. את חושבת שזה מדליק כשאני מקעקע את עצמי."

היא מגחכת וחוזרת להביט בטלפון שלה בלי להגיב לו, כי ברור שהוא צודק.

דלייני היא האדם האחרון שחשבתי שיתאים לנוקס. הם לא יכולים להיות שונים יותר זה מזה. כשהם רק נפגשו, היא הייתה מסוג הנערות שחושבות שבריזר זה משקה חריף מדי, בעוד שנוקס היה מסוגל לנצח בשתייה כל מניאק שהעז לאתגר אותו. ובכל זאת, איכשהו זה עובד. היא הפכה אותו ממישהו שחשבתי שאצטרך לקבור לפני שנגיע לגיל שלושים, למישהו עם חלומות, מטרות ושאיפות. אפילו רק מהסיבה הזאת, כל מה שהבחורה עושה הוא בסדר מבחינתי.

הדלת נפתחת ושאר החבורה נכנסת פנימה, גייג', סטון והשותף שלי לחדר, איסטון. אנחנו לא נפגשים לעיתים קרובות, כי גייג' וסטון בחרו ללמוד בקולג' מרוחק, ונוקס נסע עד קצה המדינה בעקבות דלייני, אבל כולנו מפנים זמן כדי להיות יחד.

הם עושים מספר צעדים פנימה, פרועים וקולניים, עד שעיניהם נחות על טסה. ההיסטוריה בין טס לאיסטון מסובכת, ואם הייתי קולט ששניהם יהיו כאן באותו הזמן, הייתי מזהיר אותו.

במשך כל שנת הלימודים האחרונה הם יצאו באופן לא מחייב. הוא למד באוניברסיטת קליפורניה במשך חודשיים, וחזר הביתה בתקווה לזכות חזרה בנערתו, ולא ידע שהיא כבר המשיכה הלאה.

עברנו הרבה במשך אותם חודשים בודדים. איסטון עבר לאוניברסיטת נורת' הייבן, ושנינו שכרנו דירה יחד. כשטס והחבר שלה עברו תקופה קשה, איסטון ניסה להחזיר אותה אליו, ולא בדרכים הכי טובות. בסופו של דבר היא חזרה אל אשר, ואיסטון שקע עמוק יותר מכפי שהיה לפני כן.

שיברון הלב היה הבעיה הכי קטנה שלו. הוא נכנס לסחרור עם סמים והרבה יותר מדי אלכוהול. לקח חודשים עד שהצלחתי לגרום לו להתחיל להיראות כמו הבחור שהכרתי מאז כיתה ג', אבל הוא התאושש לבסוף. יכול להיות שזה הצריך כמה ויתורים מצידי, אבל הבאנו אותו לשם. למרות שכרגע אני בכלל לא בטוח שהוא התגבר, אם לשפוט לפי הדרך שבה הוא נועץ מבטים בטסה. אני לא מאשים אותו. הפעם האחרונה שהוא ראה אותה הייתה בבית חולים, אחרי שהיא לקחה מנת יתר מהמלאי שלו, אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.

טס, שהיא מסוג הבחורות שלא סובלות משחקים, קמה מייד והולכת אל השלושה. היא מחבקת תחילה את גייג' וסטון, ואז פונה אל איסטון. כל מי שבחדר שומר על שתיקה כשאנחנו מתבוננים באינטראקציה בין שניהם. בכנות, נראה שאיסטון עלול לברוח ממנה.

"אתה לא כועס עליי?" היא שואלת בשקט.

הוא מתנשף ומחייך כשהוא אוחז בה ומושך אותה לחיבוק. "בואי הנה, את."

המתח בחדר מתפוגג במהירות כשהם משאירים את הבעיות שלהם מאחור.

אנחנו מתיישבים ומדברים על כך שזה הלילה האחרון לפני שכולם עוזבים חזרה ללימודים. ושאנחנו צריכים לעשות משהו הערב. נראה שנוקס קורא את המחשבות שלי כי הוא רוכן קדימה ומצמיד את מצחו לזה של דלייני.

"תכתבי לסוואנה ותשאלי אותה מתי הטיסה שלנו מחר."

היא כותבת לה, ואני מגחך אליו. "מועדון H?" אני שואל והוא מהנהן.

מועדון ההיפנוטיק הוא מועדון לבני שמונה־עשרה ומעלה במרכז העיר, והמקום הכי קוּל בסביבה. לאף אחד שם לא אכפת אם אתה מעשן ג'וינט, משתכר לגמרי או אפילו הולך קצת מכות. זה רק עניין של זמן עד שיסגרו אותו, אבל עבור הלילה הוא מושלם.

"שש בערב. מה התוכנית?"

הוא זוקף את גבותיו מולי, אבל אנחנו כבר מתואמים. "היפנוטיק."

אנחנו מתקרבים למועדון, חבורה גדולה. כולם יוצאים מהמכוניות, ואני סוקר במבטי את כל מי שהגיע. נוקס, דלייני וטסה נסעו איתנו, ובמכוניות האחרות נמצאים גייג', סטון, סוואנה, והחברים שלהם לנון וקייד. פגשתי את שניהם מספר פעמים, ואני חייב לומר שהם לא כאלה גרועים. אבל פרצוף אחד חסר לי.

"איפה איסטון?" שואל נוקס לפני שאני מספיק.

סטון מושך בכתפיו, אבל גייג' הוא זה שמספק את התשובות. "הוא מחכה שאחותו תהיה מוכנה. היא באה איתו."

אני מקמט את מצחי. "אמיליה בבית?"

בפעם האחרונה שראיתי את אחותו, היא הייתה בת שלוש־עשרה והלכה אחרינו כמו גורה קטנה. לפי מה שאני יודע, היא זכתה באיזו מלגה מטורפת לפנימייה בצפון קרוליינה. אני בטוח שהיא הגיעה לביקורים, אבל דרכינו לא הצטלבו מאז מסיבת סיום בית הספר היסודי שלה.

"כן, היא התקבלה לאוניברסיטת נורת' הייבן," אומר לי גייג'. "איסטון לא סיפר לך?"

אני מניד בראשי. "אני מניח שהנושא לא עלה. הייתי עסוק לאחרונה."

עוברות בראשי מחשבות איך לעזאזל איסטון יתנהג כשאחותו הקטנה תהיה איתו באותו הקמפוס, אם אגיד שהוא מגונן עליה, זו תהיה לשון המעטה. היא אומנם צעירה מאיתנו רק בשנה בערך, אבל מבחינתו היא תינוקת. בחטיבת הביניים, כשגילה שהיא נעלבה מאיזה ילד שקרא לה מכוערת, הוא קשר אותו לתורן הדגל בתחתונים, ותלה עליו שלט שנכתב בו, 'אני מתייחס לבנות בחוסר כבוד'. זה אומנם עלה לו בהרחקה של חמישה ימים מבית הספר, אבל ללא ספק הרתיע את כל האחרים מלהיטפל אליה.

כולנו נכנסים פנימה, וטס מובילה אותנו אל אחד משולחנות הווי־איי־פי. "אשר מצטער שלא הצליח להגיע, אבל הוא לא יכול לבוא לבלות הערב, אז זה על חשבונו."

זה מפתיע, אבל גם אם אני הייתי שחקן פוטבול מקצועי, לבזבז כמה אלפים על ערב במועדון בטח לא היה גורם גם לי למצמץ. דלייני מושכת בכתפיה כאילו זה דבר רגיל לגמרי, ונוקס מרים כוס שוט מלאה מהשולחן.

"לחיי ערב בלתי נשכח."

כולנו מרימים את השוטים, ואז שותים את המשקה. הוא צורב בדרכו מטה, אבל בדרך טובה. אין דבר טוב יותר מלילות בלתי נשכחים עם חברים. במיוחד כשהחברים שלך אדירים כמו אלו שלי.

אני שותה בירה ומשוחח עם נוקס כשאיסטון מופיע סוף־סוף. הוא נראה כאילו בזבז זמן רב מדי בהתעסקות בהופעתו, ואני מנחש שזה לכבוד טסה, אבל שכל אחד יעשה מה שטוב לו. אם הוא רוצה להמשיך להשתוקק למישהי בלתי מושגת כמוה, אני לא אהיה זה שיעצור בעדו.

"לקח לך הרבה זמן," אני מתגרה בו.

הוא מגלגל את עיניו. "סליחה. שכחתי כמה זמן בנות צריכות להתארגן."

"הו, כאילו אתה יותר טוב," נוזף בו קול.

אני בדיוק באמצע הלגימה כשאמיליה מגיעה מאחוריו. שערה הבלונדיני הארוך גולש על כתפיה, מנוגד לשמלה השחורה שהיא לובשת. היא נחה על עורה ומדגישה את כל קימורי גופה. מה לעזאזל קרה לפנים הקטנות עם הגשר שזכרתי? אני לא מצליח לזהות את הבחורה המדהימה שעומדת מולי.

בתנועה מביכה ואידיוטית אני שואף במהירות כשהפה שלי מלא בירה. אני מניח שזה עדיף על לירוק עליה את הכול, אבל כולם מביטים בי כשאני מתחיל להשתעל. אני דופק באגרופי על החזה במאמץ להחזיר לעצמי את הנשימה.

"אה, אתה בסדר?" שואל איסטון.

אני מהנהן. "הצינור הלא נכון."

קולי צרוד עד שאני משתלט על עצמי ומפסיק להשתעל. לפני שאני מספיק להגיד משהו נוסף, טסה נדחפת ביני לבין נוקס.

"אני יכולה רק להגיד כמה התגעגעתי אלייך?"

פניה של אמיליה זורחות למראה טס. "אלוהים אדירים, היי!"

הן מתחבקות, ולמרות שלא ידעתי שהן נפגשו בעבר, זה לא אמור להפתיע אותי. טס ואיסטון אהבו להעמיד פנים שהם רק משתעשעים, אבל ידעתי שהיא הייתה בבית שלו כמעט בכל חופשה. אני מניח ששם היא התחברה עם אמיליה.

איסטון מתבונן בטסה בהבעה מאוהבת, שגורמת אפילו לנוקס להיאנח. הם אומנם היו זוג די טוב, אבל היא המשיכה הלאה. זה פשוט משהו שהוא צריך לקבל, אבל הוא כמעט נמס כשהיא מחבקת אותו לשלום ואז עוברת להתמקד באחותו.

"בואי נלך לרקוד."

בשנייה שהן נעלמות, אני ממקד את עיניי באיסטון. הוא מפנה את מבטו מהאקסית שלו, ומתכווץ תחת מבטי הנוקב.

"מה?"

אני מניד בראשי. "חשבתי שהתגברת עליה."

כתפיו צונחות. "לא מתגברים כל כך בקלות על בחורות כמו טסה קלהאן, זי. לא חשוב כמה זמן עבר."

נוקס טופח על גבו. "אתה מכין את עצמך לעוד שיברון לב, גבר."

הוא מביט למקום שבו טסה רוקדת עם אחותו כשעל פניה חיוך גדול, ואז נאנח. "אני צריך בירה."

מאוחר יותר באותו ערב, אני נשען על המעקה ומשקיף על רחבת הריקודים. ליתר דיוק, על בחורה אחת, אמיליה. אני לא מאמין שזו אותה ילדה שהייתה מתחננת אלינו שנשחק איתה בבובות ברבי. אחותו החנונית והחכמה מדי של איסטון. לעזאזל, נראה כאילו היא החליפה את הגשר והג'ינס בגוף בצורת שעון חול ובחיוך שעשוי להפוך את עולמו של כל גבר, כולל שלי.

"אל תתקרב לשם, בנאדם." נוקס צץ משום מקום. "איסטון פשוט ירצח אותך."

הייתי צריך לדעת שהוא יקרא אותי כמו ספר פתוח. הוא ידע בשנייה שראיתי אותה, אבל הוא צודק, אין טעם לשקר.

"אני לא," אני עונה בכנות.

זה אולי מבאס אבל זו האמת. למרות שהיא יפהפייה משגעת, אני לא יכול וגם לא אעשה כל צעד. היא משי לבן וטהור — שלמות רכה ללא רבב — ואני עשוי מזפת שחורה. אני רק אהרוס אותה.