נורת’ הייבן 4: גיבורים מושחתים

פרק 1

קנדי

ברקים מבזיקים במרחק, סודקים את השמיים ללא רחמים. בדיוק כמו שהגילויים היום ריסקו את כל הווייתי. בגידה היא מילה בת חמש אותיות, אבל היא חודרת עמוק כל כך. זהו כאב משנה חיים, כזה שעושים הכול כדי להיפטר ממנו, ואני פשוט טובעת בו.

"קנדי," אומר איסטון, שמי נפלט מפיו כמו תחינה שבורה.

"אל."

הוא מתנשף בכבדות. "בבקשה, את חייבת להאמין לי."

להאמין לו? אני בקושי מסוגלת להסתכל עליו. "תפסיק לדבר."

"לא עשינו שום דבר," הוא חוזר בפעם המיליון. "אני נשבע באלוהים."

"לך תזדיין," אני עונה. "על זה שאתה חושב שזה משפר את הדברים. שהעובדה ששמרת את הזין שלך במכנסיים תגרום לי לסלוח לך על ששיקרת לי במשך שבועות. אם בכלל אאמין לך, כי כרגע אין לי סיבה."

אני מביטה מבעד לחלון בגשם שמכה בזגוגית. משהו בי רוצה לעמוד שם, לתת לגשם לזרום עליי ולשטוף כל זכר למגעו על עורי. להיפטר מזה.

ממנו.

מאיתנו.

ובכל זאת אני עומדת כאן, מסרבת לעזוב את החדר, כי כשאצא מהדלת אולי לעולם לא אחזור, וזה מפחיד יותר מכל סערה.

"איך הגענו למצב הזה?" אני לוחשת, והכאב בקולי חותך את השתיקה כמו תער.

בהשתקפות החלון אני רואה שהוא מעביר את ידו על פניו. הוא לא מנסה לענות, כי אין דבר שיוכל להגיד שישפר את המצב. אין מילים שיוכלו להחזיר אותנו לזמן שלפני, כשהכול היה מושלם. לפני שהוא הפר כל הבטחה שהבטיח לי אי פעם, ועוד למען בחורה שלעולם לא תסתכל עליו כמו שהוא רוצה.

שנתיים לפני

מאז חטיבת הביניים פנטזתי איך יהיה ללמוד בקולג'. הרעיון שאוכל לחיות עם חברות ולהיות ברשות עצמי נראה לי כמו גן עדן. תמיד הייתי סוג של נפש חופשייה, אבל אני חושבת ששום דבר שדמיינתי לא משתווה לדבר האמיתי. בפעם הראשונה בחיינו מתייחסים אלינו כמו אל מבוגרים. מבוגרים שבלי ספק עוד יקבלו החלטות ממש מפוקפקות, אבל בכל זאת מבוגרים.

"את בטוחה בקשר לזה?" שואלת אמיליה.

אני מרימה את מבטי אל השותפה שלי לחדר, הפצצה הבלונדינית, ומחייכת. "בטוחה. הוא אפילו לא ידע מה לעשות עם עצמו. אני מבטיחה לך."

היא עדיין נראית לא בטוחה, אבל מהנהנת בכל זאת ומשלבת את זרועה בזרועי. שתינו פוסעות לתוך מסיבת הקולג' הראשונה שלנו, והיא כל מה שחשבתי שתהיה.

כוסות פלסטיק אדומות בידי כולם.

אנשים שמתמזמזים בכל פינה.

בחורים שנראים לוהטים בצורה לא הוגנת, במיוחד אחד מהם.

בדרך כלל המסיבות בקולג' זהות לאלו שערכנו בתיכון, אבל האווירה שונה לגמרי, כאילו יש לנו זכות להיות כאן. כאילו הרווחנו אותה או משהו.

אמיליה מסתובבת לכיווני, נראית כאילו היא עומדת לעלות באש. "אני לא בטוחה שאני מסוגלת לעשות את זה."

אני נאנחת ומסתובבת אליה. "אני יודעת שאת יכולה. תסתכלי על עצמך!" אני סורקת את גופה המושלם. "את נראית לגמרי לוהטת. הוא יהיה מטורף אם הוא לא יראה את זה."

אני אוחזת במפרק כף ידה ומחפשת בעיניי את זאיין, הבחור שגורם לעצביה להיות כל כך מתוחים. ברגע שמבטי נח על הילד הרע, אני מושכת אותה לכיוונו, אבל נחסמת על ידי קיר בגובה מטר שמונים של סקס על שתי רגליים.

פאק.

איסטון דונובן הוא אחיה של אמיליה, בנוי מאותם חומרים שחלומות רטובים עשויים מהם. שערו החום-כהה נופל על עיני השוקולד שלו, והוא מניע את ראשו כדי להעיף אותו מעיניו. ואם לא די בעובדה שהוא משגע למות, החיוך שהוא שולח אל אחותו הופך אותו ללוהט אפילו יותר.

"הגעת," הוא אומר לאמיליה, ואז מפנה את תשומת ליבו אליי. "קֵנה, נכון?"

אני מצחקקת כדי להסתיר את אכזבתי. "קרוב, קנדי."

"סליחה, קנדי." הוא מתקן את עצמו.

למרבה המזל, אמיליה המלכה מפוגגת את המבוכה. "אני צריכה משקה. אני מיובשת. איזה אלכוהול יש לכם?"

"בשבילך?" איסטון מכווץ את עיניו לעברה. "יש לי בקבוק מיץ."

"אוף. באמת, אי? אל תהיה כזה חוסם זין אלכוהולי."

הוא כמעט מקיא, אבל מכסה את פיו בכף ידו. "אם אני אשמע את המילה זין יוצאת שוב מהפה שלך, אני עלול להשתגע."

הפושעת הקטנה שנמצאת בתוך המוח התמים של אמיליה צצה ואומרת, "זין. גדול, קשה, זקור."

פניו כמעט הופכות לירוקות. הוא מכניס את אצבעותיו לאוזניים ומתחיל לצעוק כדי להטביע את קול מילותיה הגסות של אחותו. אני לא יכולה להתאפק וצוחקת מהשטויות שלהם.

"החבית במטבח," הוא נכנע. "רק אל תיסחפי."

"אני לא מבטיחה שום דבר." היא עונה.

כשהיא אוחזת בידי ומובילה אותי בין האנשים, דבר אחד ברור לי, אם אני רוצה להופיע על הרדאר של איסטון, אצטרך להיות יצירתית.

אוקיי, אז אולי אני לא האדם הכי ישר בעולם. לדוגמה, כשאמיליה ואני נשענות על הקיר ושני ספורטאים שחצנים מדברים כמעט ישירות אל הציצים שלנו, אני לא מזכירה את המניע הנסתר שלי. זה לא ממש שקר, יותר כמו השמטה של חלק מהאמת, אבל היא עובדת לטובתנו, כי מה שהיא לא רואה הוא שזאיין ואיסטון נועצים בנו מבטים במשך עשר הדקות האחרונות, וכששחצן מספר שתיים שולח את ידו ומעביר קווצה של שיער אל מאחורי אוזנה, איסטון לא מתאפק ומגיע אלינו בסערה.

"לא, אין מצב," הוא נוהם כשהוא מספיק קרוב, ונדחף בין אחותו לבין שחקן הפוטבול. "זה לא יקרה, אמיליה."

היא מניחה לאחיה למשוך אותה משם אל המקום שבו עומד זאיין. אני מתעלמת מהבחור שרוכן לכיווני כאילו אני סוג של טרף, ומתמקדת רק באמיליה. איסטון צועק עליה, אבל אני רוצה שהוא ישאיר אותה לבד עם זאיין.

שניהם שמו עין זה על זה במשך כל הערב, אבל אף אחד מהם לא יעשה כלום כשהוא נמצא שם.

רעיון מבריק עולה בראשי, אני מתכופפת מתחת לזרועו של האידיוט ועושה את דרכי אליהם, מודה בראשי לאימא שלי על שיעורי המשחק שהכריחה אותי לקחת כשהייתי קטנה. אני מכסה את פי ושולחת מבט מבוהל אל איסטון.

"שירותים," אני ממלמלת כאילו אני עומדת להקיא.

איסטון רוטן משהו שנשמע כמו אליפים מחורבנים. "מכאן. בואי."

אני הולכת בעקבותיו, שולחת במהירות מבט לאחור וקורצת לאמיליה, כמו שאמרתי, אני לא האדם הכי ישר בעולם, אבל הלב שלי תמיד נמצא במקום הנכון.

כשאנחנו מגיעים אל חדר הרחצה, איסטון זז הצידה ומסמן לי להיכנס. "כס החרסינה שלך, נסיכה."

אני משחקת בקלות את התפקיד, מתיישבת על הרצפה הקרה ומשעינה את ראשי לאחור על האמבטיה. "החדר מסתובב."

הוא צוחק, ואלוהים, זה צליל כל כך נעים. "זה מה שקורה כששותים יותר מדי."

אני ממשיכה לעצום את עיניי ושומעת אותו סוגר את הדלת ופותח את הברז. אחרי מספר דקות מטלית לחה מונחת על מצחי ואיסטון מתיישב על דופן האמבטיה לידי.

"הו, אתה האדם שאני הכי אוהבת בעולם כרגע," אני גונחת.

"אל תיתני לאמיליה לשמוע אותך אומרת את זה. כמעט זרקו אותה מהגן כי לא הייתה מוכנה לחלוק בצעצועים."

משהו אומר לי שהיחיד מבין שניהם שיכעס עכשיו אם ייאלץ לחלוק, יהיה הוא. אם התוכנית שלי עבדה, בתנאי שאמיליה לא השתפנה ברגע האחרון, היא וזאיין אמורים בערך עכשיו לבדוק זה לזה את השקדים.

"ששש, אז אל תגיד לה."

איסטון מגחך. "הסוד שלך שמור אצלי."

אני פוקחת את עיניי ומסתכלת כלפי מעלה, רואה שהוא נועץ בי את מבטו. "ומה לגביי? גם אני בטוחה בידיך?"

הוא מחייך. "ממש לא."

אני מנסה לחשוב על תשובה שנונה. משהו פלרטטני ומצחיק שיניע אותו לפעולה, ואם לא הייתי שותה כל כך הרבה סביר להניח שהייתי יכולה למצוא כזו, אבל לפני שאני מספיקה להוציא מילה, החדר אכן מתחיל להסתובב והדבר הבא שאני יודעת הוא שאני רוכנת כדי להקיא לתוך האסלה.

סקסי, קנדי. ממש סקסי.

הווה

אני אוספת מספר גדול ככל האפשר של החפצים שלי ודוחפת אותם לתיק נסיעות. אני מניחה שאחד היתרונות בכך שיצאתי במשך שנתיים עם גבר שהתקשה מאוד להתחייב, הוא שאין לי פה חפצים רבים, אבל בכל זאת מצאתי פיג'מה וכמה חולצות טי זרוקות סביב.

הדמעות מטשטשות את ראייתי וזולגות על פניי, לא חשוב כמה פעמים אמרתי לעצמי שלא אבכה. אני חייבת לעוף מפה. זה מה שאני צריכה. פשוט ללכת.

"קנדי, תעצרי," איסטון מפציר בי, מגיח מאחוריי ומניח יד על מרפקי. "אל תעשי את זה."

אני מסתובבת במהירות והודפת אותו ממני. "אני לא זו שאשמה כאן, איסטון! זה אתה! אתה עשית את זה!"

"אני יודע," הוא מסכים. "ואני כל כך מצטער. תגידי לי מה אני יכול לעשות כדי לתקן את המצב?"

"לתקן את המצב?" הבטן שלי מתהפכת. "אתה חושב שזה פשוט משהו שאתה יכול לתקן? נשבעת לי שהיא לא איום. שתמיד תהיה ישר איתי."

הזעם שנבנה בי מתחיל לפעפע אל פני השטח, הוא מכסה על הצער, ואני מתבוססת בו כי הוא עדיף על הטביעה בכאב. אני מתקרבת אליו ומכה באגרופיי על חזהו.

"אתה מניאק! מניאק עלוב! חתיכת חרא שקרן ובוגדני!"

הוא עומד שם ומניח לי להכות, להעליב ולקלל אותו עד שכבר לא. ידיו אוחזות בפניי והוא מסובב אותנו מהר ואני לא מצליחה להגיב. פיו נוחת על פי והוא מנשק אותי בצורך כה עז שהנשימה כמעט נעתקת מתוכי.

הלשונות שלנו מתפתלות יחד, ולרגע אני הולכת לאיבוד בתחושה שהוא תמיד מעורר בתוכי, זו שמכסה על הכאב ומוחה את החורבן, משאירה מאחוריה רק את הצורך להיות מחובקת בזרועותיו. היא רעילה ומניפולטיבית, אבל אני מקבלת אותה בזרועות פתוחות כי זו הרגשה כל כך טובה.

הוא עוצר את הנשיקה ומשעין את מצחו על מצחי, נשימותינו הכבדות משתלבות באוויר. "בבקשה, בייבי. אני —"

הזמן נעצר ואני ממתינה לשלוש המילים שאני כמהה לשמוע. המילים שהוא מעולם לא אמר, הוא טוען שהשימוש בהן הוא רק שטיפת מוח חברתית. המילים שאמרתי לו אינספור פעמים ותמיד התאכזבתי כשלא נאמרו לי בחזרה.

"לא רוצה לאבד אותך."

הבטן שלי שוקעת ואני חוזרת בדיוק אל הנקודה שבה הייתי לפני שהוא עִרפל הכול בשפתיו המיומנות. תמיד ניסיתי להגיד לעצמי שהוא מרגיש כמוני, שהוא מוכיח זאת בדרך שהוא מביט בי. בדרך שהוא מחבק אותי בלילה, אבל השליתי את עצמי.

"אמרת לה את זה פעם?" אני שואלת בעיניים עצומות, חרדה מפני התשובה.

"מה אמרתי?"

אני שואפת אוויר ומאלצת את עצמי להביט בו. "את המילים שאתה לא מוכן להגיד לי."

אני משתוקקת שיגיד לא, שהמבט המעוות שיש לו על אהבה הוא משהו שהוטמע בו בגיל צעיר, אבל כשהוא נסוג ומרכין את מבטו, אני מקבלת את התשובה שלי, והיא מכאיבה הרבה יותר מכפי שחשבתי.

"אז זו רק אני?"

הוא מעביר את אצבעותיו בשערו ומניד בראשו. "לא. זו לא את. את מושלמת. אני פשוט..."

"נתת את ליבך כשהיית בן שבע־עשרה, ומעולם לא התגברת עליה," דמעות עולות בעיניי. "בסדר. הבנתי."

אני עוקפת אותו כדי להמשיך לארוז, אבל הוא עוצר אותי. "זה לא זה."

"אז מה כן?" אני שואלת ברוגז. "תגיד לי בבקשה. כי שום דבר שתגיד לא יהיה גרוע יותר ממה שעובר לי בראש."

הוא שולח את ידו ומעביר את מפרקי אצבעותיו על צידי פניי. "את חשובה לי."

ופשוט כך, מגעו כבר לא מנחם. הוא צורב ואכזרי, כמו ברזל לוהט שמטרתו רק לענות. אני לוקחת צעד לאחור ומחבקת את עצמי.

"זו בדיוק הבעיה! אני חשובה לך. אתה רוצה שאהיה מאושרת. אתה נהנה להעביר את הזמן איתי, אבל אתה אוהב אותה." הדמעות זורמות מתוכי כמו מברז שבור ואני כמעט נחנקת ממילותיי. "אני מקבלת את החזקת הידיים ונשיקות הלילה טוב, אבל היא זוכה בחלק היחיד בך שאני רוצה. היא מקבלת את הלב שלך. אני כבר לא מסוגלת להמשיך להיות הבחירה השנייה שלך, איסטון. זה מכאיב מדי."

"את לא —" הוא מתחיל להיאבק בי, אבל כשאני מסתובבת, הוא עוצר ומתנשף, ואז צועד מתוך החדר, טורק את הדלת מאחוריו.

ברגע שאני לבדי, רגליי בוגדות בי ואני מתרסקת לרצפה. אני מכסה את פי בכף ידי ומנסה להחניק את ההתייפחויות, אבל זה לא עוזר. ראשי צונח על המיטה ובפעם הראשונה מזה שנים, אני מצטערת שאני לא יכולה לחזור אל הלילה הטוב ביותר בחיי כדי לבחור אחרת.

לפני שנתיים

מסיבות בלי סיבה הן דבר אחד. הן דרך טובה להשתחרר אחרי שבוע לימודים ארוך, אבל מסיבות עם סיבה? זו כבר רמה אחרת. האנרגיה עוצמתית ומשכרת אפילו בלי אלכוהול. זו אולי רק המסיבה הראשונה השנה, אבל אנחנו שותים כאילו זכינו באליפות.

"את חושבת שמייסון חתיך?" שואלת אמיליה.

אני מטה את ראשי הצידה. "לדעתי כן, הוא נראה טוב." אבל הוא לא ברמה של איסטון, אני חושבת לעצמי. "למה? את שוקלת ללכת עליו?"

היא מקמטת את אפה. "לא ממש, אבל הוא כל הזמן מתחיל איתי, ואני נהנית מתשומת הלב."

אני מופתעת למראה לחייה המסמיקות. "מה לגבי זאיין?"

"זאיין הבהיר שאנחנו רק ידידים."

אני מגחכת בבוז. "בטח. כי ידידים כל הזמן מתמזמזים."

היא מגלגלת את עיניה. "הוא לקח את זה בחזרה, זוכרת?"

"אין דבר כזה," אני מכריזה בשלווה.

"מבחינתו יש."

אני מרגישה רע עבור אמיליה. היא דלוקה על זאיין מאז שהייתה קטנה, וכשהם התמזמזו בחדר שלו בליל המסיבה הראשונה, היא חשבה שהיא סוף־סוף תזכה בו, אבל החלום התרסק בשנייה שהוא אמר לה שהם לא יוכלו להיות יחד. שזו הייתה שגיאה שקרתה מתוך שכרות.

אידיוט דפוק. אני אראה לו מה זה שגיאה מתוך שכרות.

"אז שיזדיין," אני מכריזה. "תני למייסון הזדמנות. את טובה מכדי לשבת לחכות לבחור שלא ראוי לך."

"ומייסון כן?" היא צוחקת.

מייסון לוקהארט הוא הקוורטרבק המהולל של אוניברסיטת נורת' הייבן וחלאה ממדרגה ראשונה. יש לו מוניטין של מניאק שעשה כמה דברים מפוקפקים, אבל כל עוד נזהרים, הוא בלתי מזיק.

"ממש לא," אני עונה. "אבל אני לא אומרת לך להתחתן איתו. פשוט תשתמשי בו כהסחת דעת, כליטוף לאגו, אם תרצי לקרוא לזה כך. בלי רגשות, בלי מחויבות."

היא נראית מהוססת, אבל לפני שהיא מספיקה לענות, החמור עצמו מתייצב וכורך את זרועו סביב כתפיה. אמיליה מסמיקה ומתרחקת, ואני שולחת לעברו מבט שאומר לו שאם הוא יכאיב לחברתי הטובה, אני אהפוך את חייו לגיהינום.

"את בסדר פה?" אני שואלת אותה. "כי אני צריכה עוד משקה."

היא מרימה את מבטה אל מייסון, וחוזרת להביט בי, מהנהנת. "כן, אני בסדר."

אני מפלסת את דרכי במסיבה הצפופה והולכת אל החבית. לפעמים אין שום דבר טוב יותר מבירה קרה כדי לפוגג את הצרות. אבל כשאני חוזרת אל אמיליה ומייסון, אני רואה את איסטון נכנס אל הבית.

פאק. הוא מונע מאמיליה להכיר בחורים בכל הזדמנות, ואם יראה שמדובר במייסון זה רק יחמיר את המצב. אני מושיטה במהירות את הכוס שבידי לבחורה שעוברת לידי וממהרת אל איסטון, נעמדת מולו כדי להבטיח שיראה אותי ולא אף אחד אחר.

"לא חשבתי שאראה אותך כאן," אני אומרת.

הוא בוחן אותי מכף רגל ועד ראש וצוחק. "באמת? למה לא?"

אני מושכת בכתפיי ומחייכת אליו. "פשוט חשבתי שאתה יותר מדי קול מכדי להגיע למסיבות של ספורטאים."

"את כאן. את אומרת שאת לא קולית?"

אכלתי אותה. התגובה החלקלקה שלו בשילוב החיוך הפלרטטני גורמים לי לחפור בראשי בחיפוש אחר תשובה שנונה, אבל אני לא מוצאת כזו. הדבר היחיד שאני מצליחה להתמקד בו הוא האופן שבו הוא ממתין בסבלנות, כאילו יש לו את כל הזמן בעולם, וכלל לא מנסה להסתיר את כוונותיו.

אני נעזרת בכל הביטחון שאני מצליחה למצוא, מניחה שתי אצבעות תחת סנטרו ומרימה את מבטו אל עיניי. "העיניים שלי נמצאות כאן."

הוא מלקק את שפתיו. "אני אגיע לשם, בייבי. אני אוהב לשמור את הכי טוב לסוף."

אני מסמיקה ומצחקקת. "בוא, קזנובה. בוא נביא לי משהו לשתות."

הווה

איסטון חוזר לחדר ומוצא אותי עדיין מקופלת ככדור על הרצפה. אני מרימה את מבטי רק כדי להסתכל עליו מבעד לעיניי האדומות. הוא נאנח, מעביר את אצבעותיו בשערו ומתיישב לידי.

"חשבתי שבינתיים כבר תלכי," הוא מתוודה.

אני נאנחת בעצב. "גם אני, אבל בכל פעם שאני מנסה לשכנע את עצמי ללכת, אני לא מצליחה."

"אז אל תלכי." הלחישה שלו נשמעת יותר כמו תחנונים. "תישארי ותני לי לתקן את זה."

לתקן את זה. כאילו מדובר בצעצוע שבור או במשהו שהוא יכול להחזיר למקומו בעזרת מעט דבק. כאילו הוא לא בגד בי בלי להתבלבל בכלל. הרעיון שאתן לו להרוס אותי יותר הופך את בטני, אבל הרעיון להיות בלעדיו אינו טוב יותר.

כתפיי שוקעות, ואני מניחה את ראשי על כתפו. כל חלק שבור בי נצמד אליו כמו אל חבל הצלה, כי אני אוהבת אותו, למרות שהוא מאוהב בה.