נחמיה

׳כמה רגעים ואנחנו באים׳, צעק נחמיה. גשם טורדני של בוקר טיפטף מן השמיים האפורים בשעה שנחמיה ובן-דודתו הצעיר שימל כרעו בשׂדה. הטיפות לחלחו את הסרפדים, הרטיבו את יושבי הכרכרה הממתינים על הדרך מקומרנו ללמברג וטינפו בבוץ את ידיהם העטופות של נחמיה ושימל. נחמיה הזדקף, משך את ידו הימנית מן הכפפה, העביר את שש אצבעותיו על זקנו הישר והתבונן בהנאה בשלושת השקים המלאים. ׳קדימה׳, האיץ בֶּערל בַּעלֵגוּלֵה בקוטפים וקילל קללה נמרצת, ׳אני צריך להביא את הנצר-קדושים פה לאבא שלו׳.

הרב ישעיה מוכיח, רבהּ של קומרנו, הביט בקוצר רוח בנחמיה ואשתו ארוכת הפנים היטיבה את שמיכת הצמר המכסה את ברכיהם של חמשת הילדים היושבים בתוך הכרכרה ולוטשים עיניים. הקטן שבהם מחה את אפו. ׳אני לא רוצה להתחפש למרדכי היהודי׳, התחיל בוכה בקול, ׳אני רוצה המן!׳ הוא ניער מעליו את השמיכה, הסיר את כובעו והשליך אותו על אביו. הרב ישעיה לקח את הילד על ברכיו, ׳באמת וועלוועל׳, אמר לו, ׳המן היה רשע, המן רצה להרוג את היהודים, כמו חמיל יימח שמו, כמו פרעה. אתה רוצה להיות רשע ושיתלו אותך על העץ?׳ ׳כן, רשע׳, בכה הקטן ובעט ברגליו, ׳רוצה רשע ועץ׳. הרב שמט את הילד בחזרה אל הספסל ואמר לבערל, ׳זה כבר מוגזם, נוסעים׳. ׳נו!׳ צעק בערל לנחמיה וזה האחרון העמיס את שקי הסרפדים על העגלה, שימל טיפס אחריהם והושיט יד לדודו והסוסה, שריח הסרפד הטרי עלה באפה, צנפה וניסתה להפנות את מבטה.

הרב ישעיה מוכיח סג״ל בנו של הרב הטַ״ז היה, שהיה רבהּ של למברג-של-פנים וגדול הפוסקים בפולין של אחרי הפרעות. הרב הט״ז קנה לו את שמו הטוב בזכות ספר ה״טורי-זהב״ שחיבר, שיהודי איננו זז ד׳ אמות בלא השֻלחן-ערוך, כידוע, ובלי פירושו של הט״ז לחלק יורה-דעה שבשֻלחן-ערוך, ידוע גם כן, אין לאשכנזי בית-יד לתפוס בו בשֻלחן-ערוך. אמו של הרב ישעיה ייחוס היה לה אף מצד עצמה, שבִתו של הב״ח היתה, ואף הרב ישעיה עצמו לא היה קוטל קנים באגם, שִמעו כבעל תוכחה יצא לפניו והקנה לו את שמו, ישעיה-מוכיח. מול נחמיה, על כל פנים, נבלמה כל תוכחתו.

בערל מיצמץ בשפתיו ומשך ברסן, השׂדות האפורים הלכו ונתעלמו מן העין, בתי היהודים הראשונים בלמברג-של-חוץ נגלו לפניהם ויחד עמם גם הרפש העירוני שריצף את רחוב היהודים ההומה ואת השוק הצפוף הסמוך לו. ׳אני עוצר כאן׳, אמר בערל בעלגולה וירק, ׳ללמברג-של-פנים תלכו ברגל׳. ׳לא תוכל להסיע אותנו עוד כמה דקות לבית של אבי?׳ שאל הרב ישעיה ובערל אמר, ׳אם תרצו, בסדר, רק כוסית אחת׳, ונעלם. ׳הגשם הפסיק וּועלוועל נרדם׳, אמרה הרבנית לרב ישעיה, ׳נחכה׳. היא חיבקה את הילד והיטיבה את ישיבתה. בעיניה החשדניות בחנה את נחמיה והוא הפנה את מבטו הלאה.

העגלה עמדה בצד רחבת השוק ההומה. יהודי כרסתן ביקע דלוע על דוכן אחד ושלוש נשים כבדות עמדו עליו לתת לו הוראות. תרנגולות שדליל קשור ברגליהן הידסו ונפלו. שני יהודים צעקו זה על זה באצבעות מונפות. נערה בהירת שיער ניסתה לאסוף תפוחים שהחליקו מכליה ולהצילם מפיה של עז. נחמיה סימן לשימל וזה קפץ מעל העגלה וחמק לצד הרחוב. נחמיה ירד מן העגלה בעצלתיים, הוריד ממנה את השקים, כיחכח בגרונו ונעמד באמצע רחבת השוק. ׳נחמיה בעל-שם כאן, נחמיה בעל-שם׳, נשמעו קריאות מסביב. הרב ישעיה ראה מרחוק כיצד עוזב הקהל את עיסוקיו ומתאסף סביב נחמיה.

׳שנת גאולי באה׳, פצח נחמיה בניגון, ׳שנת גאולי באה, משיח יושב בקושטא ובני איה הם, אלו מרמים במסחר, אלו אומרים לשון הרע, אלו בועלים גויות, משיח בפתח ובני אינם עושים תשובה. לבשו שק ואפר! הרבו בתפילה ובתחנונים! משיח בא!׳ הנשים עזבו את מבקע הדלועים והתקרבו לשמוע את נחמיה, גם שני הצועקים השתתקו והאזינו. ׳קרעו לבבכם ואל בגדיכם׳, המשיך נחמיה בנעימה, ׳סגולות בדוקות רבות כל כך יש לשוב בתשובה, סגולות מגאוני עולם, מן הרמב״ן, מן האר״י, מהמהרש״ל זכרו יגן עלינו, מרבי אליהו בעל-שם זצ״ל. דעו והאמינו, רבי אליהו בעל-שם כתב בפנקסו והפנקס התגלגל בכיסו של יהודי אחד בעת הגזירות והגיע אלי. וככה הוא כותב: הניחו סרפד על בשרכם, בין הבגד והבשר, ואמרו חמש פעמים מזמור הודו לה׳, חמש פעמים הודו לה׳ וסרפד - ונשמתכם תהא מצוחצחת לכבוד שבתי צבי משיחנו...׳ ׳אבל רבי נחמיה׳, קפץ שימל מתוך הקהל, ׳הקהל רוצה בתשובה, הקהל אומר תהלים יום ולילה, רק סרפדים אין. נגמרו הסרפדים בכל שדות למברג והגלילות! מה יהיה על נשמותינו?׳ עוד ועוד יהודים התאספו, שתי העיזים חדלו ללעוס מן התפוחים ונעצרו להאזין. ׳אין יותר סרפדים בשדות?׳ שאל נחמיה כלא מאמין ושימל המשיך בדמעות: ׳אוי ווי ווי רבי, מה יהיה, מה יהיה על נשמותינו כשיבוא משיח ואין לנו סרפד? הצדיקים הקדימו וקטפו הכול לשימושם שלהם, ואנו?׳ שימל התייפח וירד על ברכיו. נחמיה חייך אליו, גאה היה בבן דודתו אך קיבתו התכווצה בבושה כשחשב על אביו הקדוש של הנער: ׳אל דאגה יהודי, אל דאגה׳, אמר נחמיה וליכסן מבט חטוף אל העגלה, ׳הנה הגעתי עכשיו מקומרנו והבאתי כמה צרורות, לא הרבה, רק שניים-שלושה צרורות סרפד שקטפתי בשביל עצמי׳. ׳בכמה?׳ הזדקף שימל ועיניו זוהרות בתקווה, ׳שני גרושן ידידי, שני גרושן הצרור, תטמין את הסרפד מתחת לכתונת, חמש פעמים הודו לה׳ ונשמתך תתצחצח ותתנקה לכבוד מלכנו משיחנו׳. ציפור לא צייץ. שימל שלח יד זהירה אל כיסו הפנימי, הוציא מטבע של שני גרוש ובתנועה איטית, לעיני כול, הניח אותו בידו הפתוחה של נחמיה. הקהל כולו עקב בעיניו אחרי המטבע. עוף לא פרח. נחמיה נטל את המטבע, שלח יד אל השק שמתחתיו, הוציא צרור סרפד והניח אותו בזהירות בידיו של שימל. שור געה במרחק והקהל הסתער על נחמיה כמו חתולים על המגש שהוציא להם שוליית הטבח, נשים דומעות ונערים, מבוגרים וזקנים, ואפף אותו בענן של בוץ, זרועות, מטבעות והערצה.

מזווית עינו ראה נחמיה - הרב ישעיה מביט בו מן העגלה אחוז פלצות, אשתו וחמשת ילדיו עומדים לצדו בשורה ונועצים עיניים במחזה גם הם. מבטה של הרבנית קפוא היה וקפדני. אז הסיטה הרבנית את מבטה אל בתה הגדולה ובתנועה קלה משכה את אצבעה של זו מתוך אפה. כשכיסיו מלאים מטבעות הכריז נחמיה מתוך ההמון, ׳ואם מישהו עוד חושש להחזיק בידיו טאלירים עם תמונת שתי וערב עליהם כשיבוא משיח, הצדק עמכם, החשש חשש, ואם תרצו אוכל להחליף אותם עבורכם, חמישה גרושן הטאליר, חמישה גרושן הטאליר. אל תדאגו על ההפסד׳. ותוך שהוא מפלס את דרכו אל העגלה המשיך נחמיה להושיט חמישה גרושן לכל יהודי שמסר לו טאליר כסף עם צורת צלב עליו. תוך כך יצא בערל מבית המרזח, עלה על העגלה ואחז במושכות. ׳בית הרב בלמברג ישן, על יד הגילדענע-רויזע, נכון?׳ אמר וריח היי״ש נפוץ סביבו. שימל קפץ על ירכתי העגלה, יישר את בגדו, שרק לו ניגון עליז והביט בבן דודתו המבוגר בפנים מאירות. נחמיה טפח על ברכו של שימל פעם ופעמיים ואז נפנה למנות את המטבעות. בערל הניף את שוטו על גבה של הסוסה הגרומה. ׳כן׳, אישר הרב ישעיה לבערל את הכתובת. ׳ואתם, ר׳ נחמיה?׳ צעק בערל. ׳גם אנחנו אל הרב׳, אמר נחמיה, ׳יש לי איזו שאלה לשאול אותו׳. הרב ישעיה הביט בו והניד בראשו.

׳רבי נחמיה׳, אמר הרב ישעיה לבסוף, ׳רבי נחמיה...׳ ׳כן כבוד הרב׳, אמר נחמיה והוסיף: ׳עדיין ישן הילד?׳ הרב ישעיה הינהן באיטיות ואמר, ׳שמע ישראל׳, כחותם את השיחה עוד לפני שהחלה. נחמיה קיפל בדייקנות את שלושת השקים הריקים, הניח אותם על רצפת העגלה ואז העביר את שש אצבעות יד ימינו על זקנו הישר ואמר: ׳עמך ישראל, הרב ישעיה, עמך ישראל רוצים תשובה. משיח בא׳.