נטופיה

 פרק 1 זריחתה של השקיעה

"פאקינג רובין נייס! למה את שואלת שוב ושוב מי אני? את לא מזהה? ר-ו-ב-י-ן נ-י-י-ס!"

"טביעת קולך אינה מזוהה במערכת. אנא אמור את שמך שוב, אדוני, ובבקשה חזק וברור."

"מה עוד את רוצה? מה?! תעבירי אותי בבקשה למענה אנושי."

"למה אתה מתכוון כאשר אתה אומר 'אנושי'?" האם זיהה עלבון בקולה? "אני מצטערת, אבל לאחר חמישה ניסיונות הנך מושעה מגישה למערכת."

"תקשיבי לי טוב," החליש את קולו, בניסיון לא לערער יתר על המידה את האגו הדיגיטלי השברירי שלה. הוא גירד בין שערותיו המאפירות והניח את כף ידו על מצחו. "אמילי, יקירתי, הוזמנתי לכנס. ביקשו ממני לאשר את ההזמנה, יש לי פה אפילו איזה קוד אישור שנתנו לי." רובין חיפש בקדחתנות את מספר ההזמנה במוחו, ואמר "876. זה חייב לומר לך משהו!"

"אני מצטערת, אדוני, הנך חסום במערכת."

"מי זה 'אדוני'?" הרים את קולו לכדי צווחה על הדמות ההולוגרפית שריחפה מולו בחלל הסלון, "את עושה את עצמך, או שאת נהנית להשפיל אותי ולגרום לי לחזור על עצמי שוב ושוב? זמני יקר! את תשלמי על זה. זכיתי בעשרות פרסים, אני המתכנת שלך, אני נתתי לך חיים, נתתי לך מראה, קו מחשבה ואופי, ועכשיו את מחרבנת עלי?! ריבונו של עולם, זה מגוחך! תבדקי בתיעוד שלך, זה עובר כל גבול! טכנולוגיה מזדיינת."

עבור רובין נייס המצב הזה היה בלתי-נסבל. להשפיל את עצמו לפני אמילי, הסוכנת האישית שלו, כדי שתנסה לאחות בין קרעי זיכרון בענן, תזכיר לעצמה שאדונה קיים ותאשר את השתתפותו בכנס DigiB.1

DigiB היה טקס שנתי קבוע, אירוע שאיש מתחום הנוירו-אושר לא העז לפספס. לרוב, באותם ימים, אנשים התגנדרו כמו טווסים רק כדי להישאר בביתם: יציאה ללא יציאה, עולם תלת-ממדי חווייתי עשיר, המאפשר להתחכך באנשי החוג החברתי שלך מבלי לגעת בהם. בהזדמנויות אלה אנשים אהבו להיזכר שהם יצורים חברתיים. במידה מסוימת. רכיבים זעירים שחווטו במוח שלטו בהזרמת המידע מהמוח הקולקטיבי של רשת מיינדז2 הגלובלית למוחו של כל משתמש ברשת ויצרו מיינד-ספירות - חללים חווייתיים משותפים המתקיימים בראשי המשתתפים בלבד.

לנייס ציפה באירוע פרס נוסף על "תרומה מיוחדת לחקר האושר". לא שהוא היה מאושר או שנזקק לפרס נוסף. אינספור פרסים, תעודות הוקרה ופסלונים העידו מעבר לכל ספק כי האיש היה חביב הז'אנר. והנה עכשיו, למרות ההישגים, לקתה הסוכנת הווירטואלית האישית שלו בשכחה, דבר שלא היה אמור לקרות לעולם על פי הצהרת המתכנן.

"אני מצטערת, אדוני, אין צורך לקלל. עקב תקלה זמנית בגישה לזיכרון בענן איני מצליחה לזהות אותך."

אמילי ריחפה מולו בחלל החדר. שערה קארה בלונדיני, בגדיה בגדי משרתת צרפתייה, חיוך קטן כמעט מלגלג, בדיוק כפי שהגדיר אותה. נייס הקפיד על הקלישאות שלו לפרטי-פרטים.

הוא טרק במוחו את הערוץ המחשבתי עם אמילי ודמותה התפוגגה. הוא קיווה שהטיפול בהזמנה דרך מיינדז יחזור במהרה להיות יעיל ושקוף כמו תמיד. עד כה, די היה במחשבה על נוכחותו במקום מסוים, ואמילי היתה צצה מולו ומבשרת כי כל סידורי הרישום והנסיעות שולמו וטופלו וכי תזכורות יינתנו על ידה בבוא הזמן. הוא אהב מאוד שהעניינים מסתדרים מעצמם, בלי שאיש במעמדו ייאלץ להתעסק עם הפרטים הקטנים, הבירוקרטיה של החיים שכה תיעב.

עם הקמת מיינדז התייצב גם רובין, כמו מאות מיליוני בני אדם, בתור באחד ממרכזי השירות של הרשת כדי לעבור השתלה של רכיב ננו-צינוריות פחמן.3 הרכיב הקנה לו את היכולת לשתף כל מחשבה עם אחרים במיינדז ולחיות בעולם מותאם אישית לטעמו ולצרכיו. כמה נוח וקל להתחבר בראש לכל שירות, ארגון או אדם ולברוא במחשבה בלבד כל פנטזיה או אירוע, לבד או עם אחרים, מתוכננים לפרטי-פרטים, בעולם דמוי חלום שאפשר לחוות ולשתף בכל עת. זה היה יעיל ומהיר. את הרכיבים האלה היה אפשר לשתול בהליך פשוט ולא פולשני בכל מרכז שירות של מיינדז. עם הופעתם נעלמו המסכים ואמצעי קלט מתווכים אחרים עם הרשת. כבר לא היה צורך לנקוף אצבע. מחשבות ביחס לאנשים, לפעולות או לעצמים שודרו בין מוחות בהצלחה רבה וללא הפרעות. לפחות עד כה.

רובין המתוסכל בהה ממיטתו בחלל החדר. מחשבה מתרפקת שלו החליפה על הקיר תמונות מאלבום משפחתי ישן, ובעזרתה דפדף בין התצלומים מזיכרונו. היכולת להציג תמונות במבט לא ניחמה אותו או עזרה לו כרגע. הוא אימץ את מוחו בניסיון להירגע ולאשר לעצמו כמה רחוק הגיע ואיך הפך לרובין נייס, סופֵר ה-DigiB המצליח ביותר בדורו.

שיחקה לטובתו העובדה כי ככל שאנשים הלכו וסיגלו לעצמם מחשבה דיגיטלית כך נעשה המרדף אחרי האושר מתוכנן ונואש יותר. באחת השיחות שניהל לפני שנים עם סופר עמית, שבניגוד אליו נותר אלמוני, התגלה רובין כאדם ביקורתי וחתרני יותר מכפי שהצטייר בספריו.

"רבים ויתרו על זוגיות לטובת הסדרים נוחים יותר, מחייבים פחות," סיפר למשפיען הרשתי עמנואל סטון. "למי יש זמן לדאוג למישהו אחר היום? להיות אמא ואבא זה עונש. מחדל. תקלה בדרך להגשמה עצמית. צעירים מתעקשים להביא עוד חיים שישאבו את שמחת חייהם. הבנתי מהר מאוד שלגדל ילד לא יהיה לי רווחי בכלל. למעשה, אם היה לי ילד הייתי רק מפסיד. איני זקוק ליצור שיהיה תלוי בי ושימשיך להיתלות עלי גם בחייו הבוגרים. אפילו יש סיכוי שייפרד מהחיים הללו עוד לפני. לא מצאתי סיבה אחת להסתכן עבור ילד."

"מעניין שאינך מצטער על זה," תהה עמנואל.

"אנחנו בעצמנו עדיין ילדים. לעולם לא נפסיק להיות. אם אהפוך להורה, אפרד מהאושר שהייתי יכול להפיק מלמקסם את עצמי."

"ומה יישאר אחריך?"

"למי אכפת, כבר לא אהיה פה," חרץ רובין.

רובין שמר מאז את הדברים לעצמו, אך ראה כיצד תחזיתו הולכת ומתאמתת. ראה איך רבים מוותרים על זוגיות או על ילדים ומסתפקים בניאו-פטס4 מותאמים אישית. לאנשים לא היה כוח או זמן להעמיד פנים שצורכי האחר חשובים. רובין דווקא לא היה מהראשונים לאמץ ניאו-פט, אף שהשתוקק לכך; הוא חשש שיצביעו על סתירה בין חיבתו לקשר דיגיטלי עם חיית מחמד לבין העצות המוארות שהעניק לקוראיו בספריו הקודמים. רק כשנעשו הניאו-פטס נפוצים הרשה לעצמו להצטייד בחיה פרוותית דיגיטלית משלו. בסתר לבו קינא באלה המבטאים דעות בלי לדפוק חשבון. אך לו היתה מטרה חשובה יותר: להפוך את ספריו לרבי-מכר על ידי כך שיתבל את החיפוש העתיק של האדם אחר משמעות בשפה עכשווית ובדוגמאות יומיומיות קליטות. העיקר למכור, למכור ולמכור.

הוא זכר כל מילה שאמר לו חברו עמנואל באותה שיחה.

"דווקא אתה, מיזנטרופ עם קבלות, הפכת לנביא האור והאהבה להמונים. הצלחת לגעת בכל כך הרבה בני אדם ונותרת בודד מאי-פעם. אתה מחבק את היקום והולך לישון לבד בין קירות חדרך. הצלחת לסמם את ההמונים בקיטש ובדיבורים על ענווה וצניעות, בשעה שאתה בכלל סוגד לעצמך."

רובין, שנפעם מהחדות הבוטה בדברי חברו, רק הביט בו - שלא כהרגלו, ללא מילים.

כשסיים להריץ את השיחה ברי-מיינדז5 נזכר בחילופי המחשבות העצבניים עם אמילי, שעשו לו כאב ראש. הוא מזג לעצמו עוד כוסית מרטינט6 כדי להירגע ומהר. הטעם היה מחורבן למדי, אך היה זה הכמו-אלכוהול היחיד שהרשה לעצמו לשתות. אם לא שתה, לא כתב. "אני אפילו לא מסוגל להשתכר כמו סופר אמיתי," סנט בעצמו לא פעם.

בטח תקלה זמנית, הרגיע את עצמו ולגם מלוא הגרון. בטח יְשַחְשבוּ7 בקרוב כדי להתנצל על האי-נעימות שנגרמה לו והוא יגמול להם במחווה אצילית ומאופקת. "זה בסדר, אני מבין, אני מבין. לטעות זה דיגיטלי." הוא גם יתנצל לפני אמילי על ההתפרצות הקטנה והבלתי-נשלטת. בכל זאת, רק באג היסטרי במוח מצדיק איבוד שליטה מול סוכן וירטואלי בעולם שבו הכול נמצא בשליטה.

המרטינט לא הספיק. רובין חש צורך בעיסוי מפנק. רק חשב על כך וינשופי הטיפוח שלו נענו לקריאה. היו אלה ניאו-פטס קטנים, יעילים ורב-תכליתיים שישבו על עצי הבית הפנימיים והמתינו בסבלנות אין קץ לפקודותיו.

רובין נשכב על בטנו, ויצורי המחמד נהפכו לגושים צמריריים, התגלגלו על גבו והעניקו לו טיפול יסודי אגב השמעת גרגורים מענגים. בגיל שישים כבר לא היה קל להתעצבן כמו פעם, גם אם כתב באחד מספריו כי שישים זה התינוק החדש; עצבים עלו לו בבריאות.

הינשופים עיסו את גבו בגופיהם הזעירים ונעו מצד לצד. זיכרון של חמימות. שנתיים חלפו מאז איבד את אשתו, ליב, האדם היחיד שאהב חוץ מעצמו. הוא היה חייב קצת ממנה עכשיו. דמעות חנקו את גרונו בעוד פניו שמוטות על הכרית. בזכות רי-מיינדז, שאִפשר לו לחזור לכל רגע שלהם יחדיו ולחוות אותו מחדש באופן כה מוחשי, הצליח להירגע. כמו זבוב על הקיר צפה עכשיו בזוג הצעיר שהיו פעם, במפגש הראשון שלהם. הם נפגשו בכנס ספרותי. הוא היה סופר בתחילת דרכו, היא היתה ענייה ואהבה לברוח לעולמות טובים יותר, בעיקר בעזרת הקריאה.

"ליב, את עוד תראי. יום יבוא ואהיה סופר מצליח הרבה יותר," אמר לה.

"אני בטוחה," זרקה אליו בחיוך, אף שלא הכירה אותו בכלל.

"כן? ואיך את בטוחה כל כך?" תהה לנוכח ההסכמה המיידית שלה.

"אני נוטה להאמין לאנשים, זו מחלה אצלי," אמרה והפנתה אליו את הגב, משאירה אותו שם, משתוקק לעוד ממנה. היה בה משהו ייחודי שלא הצליח להגדיר.

הוא נעמד מולה, סירב לתת לה לעבור. "אפשר להמשיך לדבר איתך ולשמוע עוד על המחלה הזו? מי יודע, אולי ארפא אותה?"

"אני בספק. יש בך פוטנציאל להפוך למחלה בעצמך," אמרה לו.

רובין לא ממש נעלב אבל בהחלט העמיד פנים שכן.

"אני? מחלה? תמיד ראיתי את עצמי כתרופה לכל מחלה."

"אתה כל כך מלא בעצמך. זה מה שאתה אומר לכל בחורה, הא?"

"האמת היא שלא. רובן מחליאות אותי."

שניהם חייכו והמשיכו להביט זה בזה. שערה האדמוני היה בוהק, והזכיר לו פורטרטים של ציירים מפעם. עורה הצח נראה כזקוק להגנה תמידית. לחייה האדימו כשחייכה. בעיקר רצה לגונן על השבריריות שלה, מחשש שתתנפץ.

רובין העכשווי שב ודמע למראה הזיכרון הצורב של המפגש הראשון שלהם. אחת לכמה ימים חזר והריץ אותו בראשו. הוא הכיר בעל-פה כל רגע, את הניחוח שלה, את דיבורה המהיר כשנלחצה מנוכחותו, איך השפילה מבט כשהרגיז אותה באמירות יהירות, איך חייכה כשהיתה מרוצה מעצמה. כשהעמידה אותו על טעותו. הוא נרגש מחדש לראות את הרגע שבו התמסרה לו, לא פיזית אלא בלבה.

באותו אירוע הם דיברו על השאיפות שלו, שאחת מהן היתה לראות אותה נהנית מהצלחתו, כנראה כדי להוכיח לה שהנה, הוא באמת עושה את זה. כעבור שעה כבר החזיקו ידיים, ובהמשך התנשקו.

מאז כמעט לא נפרדו, וכעבור שנים רבות היא נפטרה בעקבות מחלה.

להיפרד ממנה היה בלתי-נסבל. כל כך סירב להאמין שזהו, שנשמתה באמת עזבה. מבחינתו היא התעוררה לצדו כל בוקר, אכלה איתו, ביקרה אותו. הזיכרונות החיים של רי-מיינדז עזרו לו לשמור אותה נוכחת בחייו. בהתחלה חרד מהמפגש הטעון עם רגעי העבר החיים שהוקרנו מולו, אך זה היה חזק ממנו, הרצון להיאחז בכל מה שנשאר ממנה, גם מהרגע שבו חדלה. גם את רגע מותה הריץ ברי-מיינדז, וגופו הזיע ולבו פעם. החרדה שבה אליו. היה זה המזוכיזם במיטבו.

"רובין, אני מרגישה שאני נחלשת," אמרה לו בשקט בעודה הולכת לצדו בגינה בחוץ.

"שטויות, את חזקה!" כמעט נזף בה.

"אני חייבת לשבת."

"לא... אל תשבי, את צריכה להיות בתנועה, בשביל הזרמת הדם, זה חשוב."

"אני לא יכולה," התחננה.

"אין כזה דבר לא יכולה," ענה, אך כשהביט לאחור היא כבר היתה מוטלת על כר פרחים סגולים, ללא רוח חיים. הוא עמד שם קפוא מעליה. פשוט בהה בה במקום להזעיק עזרה. הוא נפל על ברכיו רק כדי לבהות לתוך עיניה הפקוחות. הוא לא הצליח לחשוב על כלום, פרט לכך שנשכבה בדיוק על פרחים בגוון האהוב עליה, סגול.

בזכות עובר אורח הוזעקו למקום אמבולנס מעופף ועזרה ראשונה שלא עזרה. הוא לא בכה. רק חשב איך העורכים המקוונים שלו כפו עליו להיפטר מדמותו הראשית "העמוקה והסבוכה מדי" לטעם הקהל.

מה נהיה ממני? חשב לעצמו, איך הפכתי לפופוליסט כזה שכותב מזון רוחני קל לעיכול לחסרי דעת.

אחרי שהרצת הזיכרון תמה ונשלמה חזרו מחשבותיו לזמן הווה. רובין המשיך לבהות בכרית, מוחץ את פניו לתוכה בכל כוחו, בעוד ינשופי הטיפוח ממשיכים במלאכתם. הוא התהפך והזדקף, נעץ מבט ביצורים הקטנים שהתרוממו מעל המיטה במעופם החרישי. לרוב נתן להם דין וחשבון. הרגיש במבטם השחור והחודר כיצד הם מצפים ממנו ליותר. מצפים שיעבור לז'אנר ספרותי אחר, פחות מטיפני ופחות יומרני.

"לא אפסיק לכתוב DigiB," אמר בקול רם. "אני מכור לתחושה של להיות גורו של נשמות אבודות, ועוד כאלה שניזונות ממסרים על אהבה ואור. אני זה שמאשר להם שהם חיים נכון, ועוזר להם לסמן מטרות חיוביות בחייהם. הם מצדם לא מספקים מזור לנפש הדואבת שלי, אך לפחות אני חי טוב בזכותם."

ינשופי הטיפוח רק בהו בו. אחד התעופף ונשא במקורו את מסיכת ה"חיים פלוס" שלו, שפלטה חמצן בניחוח יערות הגשם. בעזרתה נשם רובין נשימות ארוכות וניסה לרוקן את מוחו ממחשבות. הינשופים חזרו ללטף את עורו המטופח בנוצותיהם הרכות. זה היה לו נעים, כמעט כמו האוויר מפסגות רבי-המכר.

***

לעתים האזין רובין לאחרים שבישרו כי גורל המין האנושי נחרץ. הוא הסכים עמם, אך לא היה לו אומץ להתבטא באופן שלילי, שעלול להזיק למכירות. הוא שמע כיצד הישגים כמו הנחיתה על הירח, האינטרנט ונייר הטואלט הרך מתבזבזים על מיליארדי ass holes לא ראויים. יש יותר מדי אנשים בעולם, הרהר כשחיוך דק מרוח על פניו, חיוך שרבים טעו לראות בו סימן להלך רוח נעים. בנאומיו במיינד-ספירות הקפיד לשחשֵב מחשבות אדיבות לכל תועה בקהל, לא שכח לשבח את השואל, לענות באדיבות גם לשאלות טיפשיות, לתת במה לכל אדם שהניח כך או אחרת. גם כשסבלנותו פקעה ובלבו קילל, הקפיד לחייך.

בסתר לבו שנא את הנשמות האבודות האלה שהביטו בו בעיניים מוקירות וזיהו בספרים הדיגיטליים שלו כוונות ורעיונות שמעולם לא חשב עליהם. כמה מהם אף טרחו לספר לו בהתרגשות כיצד שינה את חייהם.

הפתטיים האלה יעשו הכול, חשב לעצמו, כדי לא לשמוע שאי-אפשר לתקן, שהעולם מקולקל ושבאנו לכאן לעמוד בתור תשעים שנה, במקרה הטוב, רק כדי שיספרו לנו שהמופע המרכזי בוטל. הם ינגבו לעצמם את התחת במגבונים חכמים וישירו שיר הלל ל"כאן ועכשיו" מבלי להבין שהם דוהים ונעלמים, מבלי להריח את ריח הבשר הנרקב שלהם.

ברגעי פיכחון עבר למצב "בדד" במיינדז וחשב לעצמו עוד ועוד מחשבות אפלות כמו אלה, שאינן חשופות למוחות זרים ברשת.

ספריו היו לא יותר מטלנובלות מתובלות בשמץ רעיונות פילוסופיים חבוטים. רובין ליקט את הנושאים החמים מהמחשבות הפופולריות של משתמשי מיינדז והרכיב מהן ספרים בעלי מוסר השכל. הדמויות לא היו אמינות, העלילות קלושות, אך הקוראים היו מרותקים. הסופר המצליח סיפק את האליבי המושלם למיליונים שביקשו לפטור את עצמם מאחריות לחיים חסרי בחירה.

להפתעתו הרבה, מה שהאליטות כינו "דיגיטראש" היה הצלחה מסחררת. אנשים הזדהו עם הדמויות בפרץ שִחשוּבי תמיכה ורכישות, שגרמו לספריו לזנק לטבלת רבי-המכר הגלובלית. בשיחות עם אשתו אהובתו, ליב, הסכים בחצי פה עם אבחנתה שהיו אלה לא יותר מאסופות משפטים קצרים וקלים לעיכול ששובצו מתחת לתמונות גדולות, כמו בספרי הילדים של פעם. הוא שנא את זכר השיחה שניהל איתה לקראת השקת אחד מספריו, ובכל זאת הרגיש שעליו לשוב לשם.

"ליב, אהבת את הספר?" שאל בהתרגשות.

"הוא יצליח," פסקה והתעלמה מעיניו הלהוטות למחמאות.

"לא ענית אם אהבת או לא. לא שאלתי אם הספר יצליח."

"כן, אני אוהבת. הוא מאוד פשוט לעיכול, מסרים נורא קליטים."

רובין שתק וכעבור כמה שניות ענה, "כן, האמת היא שזה נועד לילדים, אני שמח שאהבת." הוא מיהר לחדר אחר כדי לא להסגיר חלילה את אכזבתו.

מהחדר השני עוד שמע אותה צועקת לו, "ואני בטוחה שהוא יצליח וזה מה שחשוב!"

הם לא דיברו יותר על הספר. בכל מקום היגג על כך שהספר מיועד גם לילדים, שגם להם מגיע לקרוא מתובנותיו, ואם יתחברו, מה טוב.

"מה ליב אמרה על הספר?" שאלו אותו בריאיון.

"היא חושבת שזה יצליח," ענה בהתלהבות.

"פרגון מהבית זה הכי חשוב," קבע המראיין. "אתה בר מזל."

"צודק," הסכים והחליף נושא.

והספר אכן הצליח יותר מהצפוי. הורים נהרו לרכוש מהפשטות הניתנת לעיכול הזו. לפי מאזן ההכנסות שלו בחשבון החודשי של מיינדז, היה יכול נייס להשתמש בשירותי הרשת חינם ללא הגבלה לכל ימי חייו.8

ספריו ראו אור בהקרנה ישירה על כל משטח חכם, לצד שִחשוּבי תגובה מתעדכנים של הקהל, עשרות מיליוני תגובות, דיון חי ופורה, וחשוב מכך, מיליוני רכישות של עותקים דיגיטליים.

***

הסופר המיוסר גיחך לעצמו, והצחוק התחלף במהרה לשיעול יבש, שגרם לו לחשוב על הבריאות שלו. אפליקציית "מצב בריאות: רובין נייס" השתקפה בן רגע על הקיר וניטרה את כל הפרמטרים החשובים בגופו. הכול היה במצב תקין. החדר היה שקט כל כך עד שהוא היה יכול לשמוע את הלמות לבו המהירה. רק צינון קטן וזה חולף, הרגיעה אותו האפליקציה.

כוס המרטינט התרוקנה. הוא קם בכבדות למזוג לעצמו עוד אחת. סחרחורת קלה תקפה אותו בקימה והוא נאלץ להיאחז במסעד הכיסא. לא, אין לו בעיית השראה. בזבוז הזמן מול הטקסט אינו אלא מרד עצמי. הוא חש שאין לו עוד למי ולמה לכתוב. הוא ישב וחשב. האותיות שעלו בראשו שודרו להכתבה במיינדז כבליל של מילים חסרות משמעות על הקיר שלפניו. סמן המחשבה המשדר, הלמות הלב, מחשבות מתרוצצות. כולם היו אויביו. בשנים האחרונות שקט הפך למשאב מתכלה, כמו דובי קוטב הנצמדים לקרחונים שנמסים לאטם.

לא קל היה לרובין בבקרים כשעלו המחשבות הארורות האלה. ליתר דיוק, הוא תיעב אותן. הבקרים הגיעו והאירו את היום בבת אחת בשמש חזקה, והוא חשב שאי-אפשר לייצר בהם שום דבר יעיל.

"האור מטמטם אותי!" צעק לינשופיו, והם מיהרו להתעופף סביבו, מסוככים עליו. הוא לחש לחדר, "מצב ערב," ובאחת נענתה מיינדז לבקשתו: קרני האור נחסמו ותאורה אפלולית עטפה את הבית. אפקט צרצרים דיגיטלי נשמע. זה היה הצליל המועדף על רובין, כי הוא הזכיר לו תמיד שיש חיים בחוץ.

את הימים העביר בטיפוח עצמי מבוקר, כשהוא מסוגר בביתו. כלפי חוץ נראה ביתו כמו צימר צנוע, אפילו בקתת עץ פשוטה. שום רמז לקִדמה שהתחוללה בפנים. רובין נאחז בטיפוח הגוף כבמשימת קודש. הוא פתח את היום, כהרגלו, במשקה ננו-ויטמינים ששלף מהדרים מייקר.9 הוא חרד מחולשת הגוף והקפיד על אספקה שוטפת של המשקה הזה.

הוא המשיך את יומו במקלחת המאובזרת, שבה זרמו המים מהתקרה לפי בקשה קולית מפורשת, בקצב וברמת חמימות מוגדרים בהתאמה אישית עם אפקטים מיוחדים לשרים במקלחת, מה שהעניק לו תחושה שהוא בג'ונגל טרופי. הוא הקפיד להתקלח במים מינרליים רוויי ויטמינים. לאחר מכן עיסו ינשופי הטיפוח את גופו, מרחו אותו בגרגירים שהתפשטו מאליהם ושפשפו את תאי העור המתים, ולבסוף משחו אותו בשמן דגים או בחמאת גוף מולקולרית מכף רגל ועד ראש, בלוויית עיסוי מעגלי.

הינשופים תוכנתו להעניק שלל סוגי עיסויים בעזרת טלפיהם העדינים ואף המהמו מוזיקה לפי טעמו. היתה להם יכולת לחקות שיר באופן מופלא אחרי שהאזינו לו פעם אחת בלבד - תכונה שעשתה לה כנפיים והפכה אותם לניאו-פטס הכי מבוקשים בשוק.

תוך כדי עיסוי הבוקר שִחשֵב רובין לרכָּז ההערות של קהל העורכים של ספרו החדש, פרנק ריל, לאחר שזה ערך סיעור מוחות וירטואלי על בחירת העטיפה. היה זה בדרך כלל רגע של קתרזיס עבורו, כשעמד לשגר לעולם עוד יצירה מעוצבת היטב וחסרת תוכן. תמיד בחר עטיפות ששידרו אור, תקווה ואופטימיות והרגיש שנתן להן טוויסט מפתיע. כמו בפעם ההיא ששיבץ את עצמו כילד המבליח לעולם מתוך השמש, או כשהקדיש את העטיפה לאשתו המנוחה ושילב תצלום מטושטש שלה ברקע, מה שהפך את הספר, כצפוי, לרב-מכר מיידי. החמלה נפרטה לפרוטות. הכול היה מחושב, עד שנדמה היה לו שבשלב מסוים החל להאמין במה שכתב.

משום-מה שוב נתקל רובין בקשיי תקשורת, והשִחשוּב לפרנק ריל לא הגיע ליעדו. מוזר, חשב. תמיד היה לו ערוץ ישיר לראשו של פרנק, הטבה שהעידה על מעמדו הבכיר בקהילה. הפעם נתקל בחומה בדמות הסוכנת הווירטואלית של פרנק, שסירבה להכיר במעמדו המיוחס. הוא הורה לינשופים לבצע פדיקור ולקצץ לו קצת מציפורני כפות רגליו בשעה שהקול הנעים דיבר אליו.

"בוקר אור, מלאני לשירותך, סוכנת אישית של פרנק ריל. לצערי איני מזהה אותך במערכת."

"רובין נייס," ענה בביטחון ובבהירות, כמי שגאה בשם, בצלילו ובמשמעותו.

"לצערי, בעיות תקשורת מונעות ממני לוודא את זהותך. במה אוכל לעזור?"

"אני בדרך כלל מדבר עם ריל ישירות, לכן למען האמת אני לא מבין מדוע הגעתי אלייך."

"בוקר אור, מר אנונימוס. לא ניתן לחבר אותך למר ריל. אנא נסה שוב במועד אחר."

"אני לא מר אנונימוס," החל להתרגז, "אני מוציא ספר וקבענו היום לדבר ו -"

"לא ניתן לחבר אותך למר ריל. אנא נסה שוב במועד מאוחר יותר," קטע אותו הקול מחדש.

"איזה מועד מאוחר יותר? אין מועד מאוחר יותר, מה לא ברור?"

"תודה על פנייתך ושיהיה לך יום מואר וקסום."

"יום קסום בתחת שלי! תעבירי לי אותו, נו באמת!"

"אין צורך לדבר בגסות, תודה על פנייתך ושיהיה לך יום מואר וקסום."

רובין טרק את ערוץ המחשבה באגרוף קפוץ, לא לפני ששִחשֵב לעברה "כלבה ארורה!" תזוזת גופו הפתאומית גרמה לאחד מינשופי הטיפוח לנגוס בטעות בקצה אצבעו. "תראה מה עשית! אוף!" נופף לעברו רובין באגרופו, פספס ופגע במשטח הדיגיטלי המרצד, מה שרק החמיר את ייסוריו. "עכשיו אני מדמם. תמצא לי צמר גפן וחומר חיטוי ותטפל בזה עכשיו! מה קורה פה היום? אני לא מצליח לתקשר, קולות מטומטמים בראשי, אני חייב דחוף טכנאי מחשבות!"

הינשוף פלט קול ציוץ חנוק, ריחף אל מחוץ לרקע הספא הדיגיטלי שעטף את החדר והותיר את הינשוף השני לנעוץ מבט מהורהר ברובין המותש ממלחמת המחשבות. הוא החזיר לו מבט וחשב כמה קל היה להיות ינשוף דיגיטלי.

לשבש כך את תדרי המחשבות שלו, לנתק אותו מאנשים. לא היה עם מי לדבר. טכנאי המחשבות לא ענה לו אף שהשאיר לו הודעה קולית ידנית בטכנולוגיית המסרים המיושנת השמורה למקרים כאלה. גם ניסיונותיו לאתר בראשו את אמילי לא עלו יפה. הוא אפילו לא הצליח להקים תדר ראשוני עמה ולהעלות את דמותה. הוא חש שכל ערוצי התקשורת בראשו חסומים והתיישב בפנים נפולות. למרות העיסוי המפנק נותר גופו קפוץ ולחוץ. האם זו תקלה מקומית? אולי אינו לבד בסאגה הזו? בעודו יושב ובוהה בנקודה דמיונית על הקיר המעוטר בפרסים, נתן בו ינשוף הטיפוח מבט של חמלה. רובין ידע שיצורים דיגיטליים אלה תוכנתו להביע אמפתיה למצבו הנפשי של האדם שהם משרתים, ובכל זאת נבוך מכך והתחיל לרחם על עצמו יותר.

הוא הרגיש מובס, ובגילו המתקדם זה לא היה תענוג גדול. הניאו-ינשוף הקטן שלו התעצב אל לבו וראשו הקטן נשמט כלפי מטה. הוא הפנה את מבטו לצד השני.

***

הגיעה השעה ורובין נאלץ להתחיל להתכונן לריאיון על ספרו החדש בתוכנית הרשת "גרייט מיינדז",10 שמיליוני אנשים התחברו אליה בזמן אמת.

האצבע בכף הרגל טופלה כראוי, ורובין החליט שכדאי להסתובב קצת בחוץ לפני הריאיון. מזמן לא יצא מהבועה הביתית החמימה שלו. הוא הרגיש צורך לרוקן את מחשבותיו ולמלא מצברים לקראת המפגש המוחי עם המראיין, כתב בכיר של "ז'ורנל הליריקה העולמי", מגזין התרבות המצליח שנערך בזמן אמת על ידי עשרות אלפי משתמשים ותורגם סימולטנית למאה ועשרים שפות.

היה לו פֵטיש לשקיעות ולזריחות, ועל כן קבע באפליקציית "שמים"11 כי שקיעות וזריחות יוצגו לו מדי שעה. "אני אוהב להריח את הטבע," העיד על עצמו באחד הראיונות, "את הניחוח הרענן של מפלי המים, את עצי האורן, הדובדבנים וטיפות הטל. אני גם מתענג מלראות יצורים קסומים וממסים, פנדות אדומות יפות ורכות מעורבות עם קואלות, שעטנזים של דביבונים קטנים ולבנים עם שועלים, סנאים מוגדלים בגוני בורדו עמוק. אמנם אלה רק יצורים דיגיטליים שנוספו לסביבה הפיזית, אבל עבורי הם מוחשיים לחלוטין. אני אוהב לטייל לאורך השדירות, היכן שצומחים עצי פיטנגה וקפה, קקאו וליצ'י וגם עצי קוקוס גבוהים. זה עולם פרא שהתאמתי לעצמי ואני נהנה להתהלך בו."

לאחרונה מיעט להלך בעולם שברא לעצמו. גם עכשיו העדיף לשקוע בתוך המושב בפרארי המעופפת שלו, לפתוח בעזרת שלָט את חלון החניון ולהתעופף החוצה מביתו. היה זה יום נפלא לסיור בחוץ בזכות מצב "מעונן חלקית פלוס" של "שמים", שהגדיר עבורו את האקלים החביב עליו: עשרים ואחת מעלות; אקלים שחווה תמיד, ללא קשר למזג האוויר האמיתי בחוץ. זה התאים לאופיו המעונן והמתמרח, כזה שידע להתאים לכולם ולא להיות נחרץ מדי. הניאו-קארז12 הציעו לכל משתמש התאמה אישית דיגיטלית מושלמת. מכוניתו שייטה על רקע בניינים בעיצוב בקבוקי מרטינט. בועות ריחפו בשמים במקום עננים. בכל פינה ראה קוביות קרח במקום שיחים רגילים; שילוב גרוטסקי בין מציאות ממותגת לעולם סוריאליסטי שרובין למד לחבב באמת ובתמים. הוא אף שיתף את רקע המציאות הזה עם אנשים אהובים.

הוא טס לו מעל פארקים ירוקים ומושלמים גיאומטרית, בעלי עצים גזומים, מסודרים ומעוצבים כחיילי טבע. כל עלה במקומו. כל פרח מתוכנת מראש. מראה סטרילי שכזה העניק לו תחושת שלווה. הפסטורליה הדיגיטלית ריגשה אותו עד דמעות, אם כי בדרך כלל לא נטה לבכות.

"אף פעם לא ראיתי אותך בוכה," זרקה לו ליב כשטסו לאורך שדירה מטופחת במיוחד.

"מה, לא בכיתי אף פעם?"

"לא שאני זוכרת," אמרה והביטה מבעד לחלון, שערה מתבדר ברוח.

"כנראה לא היתה לי סיבה לבכות," אמר.

"אתה עוד תבכה כמו גדול," הבטיחה.

"את חושבת?"

"אני בטוחה."

"אז את רוצה שאבכה."

"אני רוצה שתשתחרר קצת, שתראה שזה לא כל כך נורא, שזה אפילו בריא."

"אני מבטיח לנסות," אמר ושאף לקרבו את ריח שערה הבוהק. היה לו ניחוח פרחים טבעי, הוא היה יכול להסתחרר בקלות בגללו.

"אני מקווה לזכות לראות את היום הזה," אמרה ואחזה בידו.

היא לא זכתה, חשב לעצמו עכשיו רובין בעצב.

העובדה שהפסטורליות הסטרילית היתה מציאות "מחוזקת" המתקיימת רק בראשו מעולם לא הטרידה אותו. ומי לבד מן העיניים הרואות יכול לקבוע מה אמיתי ומה לא? הוא עף במכוניתו, שדאתה בגובה נמוך, קירב את אצבעותיו לפרח, קטף אותו ורחרח. עיניו נעצמו לרגע.

היו ימים שבהם טייל ובהה בקואלה הדיגיטלית של השכנים מחבק עצים בגינה. זה גרם לרובין לאופוריה. אנדורפינים השתחררו בגופו לעצם מראהו של גוש מתוכנת קטן ונטול אמירה. היה זה מסעיר עבור מי שמיעט לטייל במדשאות המוריקות בחוץ והעדיף להסתגר בביתו, שסיפק לו את כל צורכי קיומו. גם פעילות גופנית לא היתה תירוץ ליציאה, מאחר שהיתה אפשרות לתכנת את ספֵירת "מרתון" במיינדז, וביתו של המשתמש היה הופך למסלול מרתון אמיתי, לרבות השמש הקופחת ומסלול ריצה הכולל עליות וירידות.

מדי לילה נתן למחשבות היום לעלות לענן הפרטי שלו וניקה את ראשו. כך התחיל כל יום מחדש מבלי שמחשבות האתמול העיקו עליו, ואם הזדקק להן תמיד היה יכול להתחבר לענן ולהיזכר. אין לאדם מזון רוחני כמו זה המספקת לו ממלכת מוחו.

אלוהים נמצא בשרוכים הקטנים

לקראת הריאיון הצטייד רובין בסיסמאות החבוטות ששוגרו מראשו וריצדו על הקיר בחדר העבודה שלו: "האושר הוא מטרה אפשרית", "ניתן להגיע אל האושר בעבודה ובמשמעת עצמית", "חובה להעניק לאחר אחוזים מהישגיך", "שנה את גופך והשאר כבר יבוא", "השינוי מתחיל בראש".

הוא עצמו בז למסרים האלה והיה אדיש לראיונות הללו, שחזרו על עצמם בדרך זו או אחרת. גם המשפיענים היו חסרי מעוף ברובם וקנו את אריזת הגורו החייכני שמכר להם מבלי לשאול שאלות קשות. מה שכן, מעולם לא זלזל במראהו החיצוני בהופעותיו המקוונות, ששוחשבו למיליוני ראשים בשידור חי. הוא הורה לאפליקציית "בגדים" להציגו בשידור החי לבוש חליפה אלגנטית ולצווארו עניבה צבעונית יוקרתית. הוא רצה לשדר לעולם רצינות לצד שמחת חיים, יצירתיות ונעליים מצוחצחות. אלוהים נמצא בשרוכים הקטנים, האמין. רושם חיצוני היה מבחינתו מעל הכול. במציאות לבש רק לבנים - תחתונים וגופייה - אך לעיני העולם, שצפה בו באמצעות מיינדז, הוצג כאיש מרשים במיטב מחלצותיו.

רובין ניסה להפעיל את המיינד-ספירה "מסיבת קהילה". הפעם זה הצליח! הוא נשם עמוק בניסיון להשקיט את חרדתו, ועלה בראשו על תדר הריאיון המשותף. נינוח, מורגל, נרגש כלפי חוץ, ראה עצמו עומד על במה באולם כנסים מפואר שהתקיים בראשי המשתתפים בלבד, ועל קירותיו ריצדו פרסים שבהם זכה.

"בוקר אור, רובין נייס."

היה זה קולו של ג'ק סמארט מ"ז'ורנל הליריקה העולמי". דמותו של סמארט ריצדה מולו ומאחוריו דמויות קהל הצופים באירוע מהבית, שהתפרשו על כל קירות ביתו של רובין.

"בוקר טוב, ג'ק. יום יפה. עדיף לטייל בעולמות של מיינדז מאשר לראיין איש זקן כמוני, לא?" ניסה להתבדח.

"כן, כמובן. אבל אתה יודע, מיליוני הצופים שלנו יהרגו אותי אם לא אדבר איתך."

"תודה רבה, תודה רבה," ענה בנימה מעושה, כמי שמורגל בפור פליי המילולי המתיש הזה.

"אז מאיפה נתחיל? אולי תנסה לתאר לי מה גרם לך ליצור עוד ספר, שעתיד לצאת לאור בעוד כחודש - 'גילוי הנוירו-אושר'?"

"בשמחה..." אמר, ולפתע חש שאיבד שליטה. הוא שמע רעשים עזים, מעין צווחות במוחו. אחר כך הרגיש סחרחורת קלה ושמע את עצמו פולט ללא כל שליטה תשובות אחרות מהמתוכנן: "אם לומר את האמת, רציתי בעצם לעשות קופה. הקוראים עזרו לי להתעשר, והרגשתי שאני זקוק לעוד כסף בחשבון כי קניתי בדיוק שני בתים..."

"רובין?!"

"בינינו, מעניין את התחת שלי אור, אהבה, אושר. הכול בדיחה. אושר? ממילא לעולם לא נגיע אליו. מדובר בפיקציה פתטית, אבל תשמע, אנשים אוכלים את הבולשיט שאני מאכיל אותם, אז למה שאפסיק?"

"רובין? אה..." גמגם ג'ק סמארט, ורובין המשיך בשלו:

"פייר? הספר הראשון הצליח באופן שהדהים אותי. עליתי על הנוסחה המנצחת, ראיתי שאנשים מאמינים בשילוב הקדוש של תקווה, אור ואהבה, והתמדתי. הבנתי שאני יכול להיות מיליונר. איזה מיליונר, מיליארדר! ואני לא אגיד לך שהיה לי כל כך קל לשבת ולחרטט סיסמאות על אנרגיה ורודה, אבל תגיד לי אתה, ג'ק, מי לא היה כותב עוד ספרי הבלים וממציא שיטות מטופשות אחרי שמכר מיליונים? 'האושר נמצא בתוכנו' זה ב-ו-ל-ש-י-ט. ואתה יודע איפה הוא? באמת רוצה לדעת? הוא נמצא בספת הפרארי שלי."

"אני מתנצל בפני כל הצופים," התנסח ג'ק במחשבה רועדת, "היתה לנו סוג של תקלה טכנית. נחזור בהקדם, מבטיחים..."

רובין ניתק את עצמו מיד ממיינד-ספירת "מסיבת קהילה", מסרב להאמין שכל זה קרה ושודר לעולם. אלה היו אמנם מחשבותיו האמיתיות, אך הוא הקפיד כהרגלו לשמור אותן לעצמו ובשום שלב לא אישר הפצה. אז לעזאזל, מי אישר להן לחמוק?!

אפילו אשתו המנוחה לא ידעה בדיוק מה הוא באמת חושב על הז'אנר, והנה, עכשיו כולם יודעים. לא לזה ציפה ממנגנון ההגנה במיינדז, שחייב את המשתמש להביע רצון מפורש בשִחשוּב כל מחשבה במצב פומבי באמצעות אישור המחשבות היוצאות בעדשות ה-Zled.13

מה שקרה לו מהבוקר היה שיבוש אחד גדול.

והוא הרי היה זהיר במיוחד, והכתיב מראש נקודות מסודרות לשידור שהוצגו על הקיר לפניו, ובסוף הנה נפלטו המחשבות האיומות האלה, האני מאמין האמיתי שלו. לא היה לו אפילו זמן לעכל. הנזק כבר נעשה. הוא שמע במוחו אינספור פטפוטי מחשבות נכנסות. הן הציפו אותו ומוחו קדח. ריל בוודאי נמצא באחד מתדרי השִחשוּב הנכנסים, ואין ספק שהוא המום וזועם. ומה יגידו עליו קוראיו? זה נראה כמו בגידה באמון. הוא ייחשב מעתה אנטי-סוציאלי, אגוצנטרי, יהיר ובעיקר שקרן. מוכר אשליות. כפי שהוא באמת.

הפרסים המרצדים נעלמו מקירות ביתו והותירו אותם עירומים. רובין השתנק לפתע והיה חייב לשבת. להתאפס. הוא נשם בכבדות ומזג לעצמו כוסית מרטינט. הצבע הסגול הכהה של המשקה הרגיע אותו והזכיר לו את ליב. משהו בו רצה להיות בטוח שלא הכול התערער בחייו. אולי אם יהיה שיכור מספיק ישכח את כל מה שקרה. ואולי שום דבר בעצם לא קרה והכול היה בועת מחשבה שתתנדף כלא היתה?

***

אחרי שנרגע קצת, ניסה לאתר את הריאיון הקטוע בבריינז.14 אבל במקום שתופיע במלוא הדרה הזוועה בדמות אלפי שִחשוּבים של משתמשים המוקיעים אותו כרמאי מוחלט, שרלטן בהסוואה מתקתקה - לא מצא זכר לאותו ריאיון ארור. כלום, אפילו לא בדל מחשבה.

"מוזר, אולי הגזמתי עם המרטינט או שג'ק סמארט מתח אותי?" פנה לינשופיו, שהתמקמו מיד לנגד עיניו. "מבוכה כזו תיחקק בראשיהם של מיליונים. לא בא בחשבון. זו בטח טעות, באג שיצר אירוע שלא התקיים. שמעתי על אירועים כאלה בעבר, עיוותים ברצף רשת המחשבות שיצרו שִחשוּבי רפאים מבדלי מחשבות קטועות. אז הכול בסדר."

רובין נשם לרווחה. משהו חיובי קרה לו אחרי רצף של תסכולים ביזאריים. מי יודע, אולי בכל זאת הוא מצא את הנוירו-אושר, חייך לעצמו. שוב ניסה ליצור קשר עם ריל, אך ככל שהתאמץ לא הצליח להקים תדר. "פאק! לא מצליח לשחשֵב. התקלה הזו מתחילה לעלות לי על העצבים!" ינשופיו, שעם הזמן פיתחו רגישות לאוקטבות ממש גבוהות, התעופפו לחדר אחר בבית.

תקלות החיבור המוזרות פגמו בחשק שלו לעשות משהו אחר. הוא פשוט ניסה לשחשֵב שוב ושוב, סירב להתייאש. הוא אכל ארוחת צהריים, סלמון וברוקולי, לעס ממושכות, מקפיד שכל ביס מהונדס יתעכל כראוי, ותוך כדי כך שִחשֵב לאמילי, אך ללא הצלחה.

לאחר מכן הניח על פניו מסיכת יופי מחלקיקי אצות ים טריות שהדפיס בדרים מייקר. הוא שילם יוניז15 רבים ממיטב כספו כדי ליהנות מריח האצות, שנמרחו בעזרת ידיים אלסטיות שהבליחו מן המראה ועיסו את פניו בסוד הקסם לחיי נצח. אולם הוא לא נהנה מכך כבעבר. חרדה הציפה אותו. הוא נשם נשימות ארוכות כדי להירגע לפני שישגר את הפרק הראשון והמיוחל של ספרו החדש און ליין, באירוע מיינד-ספֵירה שמאה אלף בני אדם מכל העולם נרשמו אליו מראש.

לאירוע, ששיאו המצופה היה השקת הפרק הראשון ושִחשוּב חופשי בנושא, הוזמנה האליטה של כיבוש האושר. כולם רצו לנגוס בנתח של הבטחה ליום טוב יותר. הפרק הראשון נקרא כמו הספר כולו, "גילוי הנוירו-אושר". כשנשאל במה עוסקת העלילה סיפר בלהט: "הספר עוסק במדען שהצליח לברוא עולם חדש. הוא ברא אדם וחווה חדשים, וגם את בעלי החיים תכנת להיות טובים מיסודם. המסר הוא 'אנחנו המתכנתים של עצמנו, מחשבות שליליות הן באגים של הטבע.'"

המוזמנים נהרו למפגש המוחות האדיר הזה, שהופיע בלוח השנה המחשבתי של משתתפיו מבעוד מועד. כעת החלו להתאסף בספֵירת "טרקלין קיסר" במיינדז, כולם לבושים באלגנטיות וכיד הדמיון הטובה עליהם - שערן של הנשים התחלף לחלק או למתולתל, לצבע ורוד או לגוון לילך, לפי גחמותיהן ובעזרת ינשופים זעירים שתפקדו כמעצבי שיער מתוחכמים, ואילו הגברים טיפחו שיער בעל פיגמנטים כסופים או מוזהבים.

חיוכים פוזרו לכל עבר והדי צחוק נשמעו מכל פינה, שִחשוּבים הוחלפו בסמול טוק וכוסיות אלכוהול בריאותי הושקו, עד שהופיעה דמותה של אוטופיה, המנחה הווירטואלית של האירוע, וקראה לכולם לתפוס את מקומותיהם.

הטרקלין הווירטואלי היה מלא. רובין ישב במיינדז-פוד16 וחווה התרוממות נפש, כפי שהיה רגיל לחוש באירועים המוניים בסדר גודל כזה. ההשפעה הממגנטת שלו על אחרים הפעימה אותו בכל פעם מחדש. הוא נתן להמון לחכות כדי למצות את הציפייה הדרוכה של הסוגדים. בשעה היעודה שוחרר הפרק הראשון לרשת, אבל במקום שירצד על הקיר הדיגיטלי מול עיני המשתתפים, שוב קרה הנורא מכול.

"ערב טוב, כסילים יקרים, התאחדתם פה כולכם כי אתם - נו, מה המילה המתאימה? - מפגרים. מוארים. שוב אתם מחכים למוצא פי? שוב אתם מתחננים שמישהו יושיע אתכם מעצמכם ויראה לכם את הדרך לאושר?

"אתם כל כך פתטיים. נפלאים. אוף, אני כרגע חרמן על האחיינית שלי, כבר חוקית אמנם, ובכל זאת... לא נעים... למה היא צריכה להסתובב במוחי בשמלת המיני החצי-שקופה הזו? כדי להעמיד לי את הזין? אני אראה לה כמה תרגילים שבני גילה לא שמעו עליהם. בכל זאת לא זיינתי הרבה זמן, אבל מי סופר? נוירו-אושר, מונח טיפשי, אבל למי אכפת? העיקר שבזכותכם הרווחתי הון ואני חי כמו מלך. לא מאמין שקניתם מהשיט הזה."

האורחים הביטו אלה באלה, ורחשים החלו להישמע מכל פינה.

"כולם ישמחו לגרוף הון, ושקרן מי שיגיד שלא. כסף לא אמור לסנוור אותך. נכון, הכסף לא, אבל חלונות הראווה הבוהקים של חנויות מעצבי-העל, הו כן! כסף מביא צרות... ואיזה צרות! פילה מיניון או סלמון מוקרם בשמנת מגורדת בארבעת צבעי העונה... חה חה... איזה כיף, צרות של עשירים, רק תקנו את הספר שלי, חבורת שרצים אנושיים, ושיהיה לכם יום קסום!"

***

"מה זה היה?" צעק, נחרד, בחדר המרצד במוחו, שלפרקים נותר ריק מקהל ולרגעים היה מלא והקולות שעלו ממנו נשמעו כמו זמזום צרצרים מטורלל. "ליב שלי, אל תעזבי אותי לבד! ראית מה קרה? חלקי הפרק הכתוב התערבבו עם חלקי המחשבות שלי בזמן הכתיבה. לא התכוונתי לזה ממש, כלומר לא באמת. אני עדיין חושק בך ורק בך. מאז שאינך איתי לא הייתי עם אף אחת אחרת. פשוט הייתי חרמן, אני בכל זאת גבר, אבל אני לא רוצה אף אחת אחרת, אני נשבע! זה אסון, הדם נוזל לי מהראש, אני לא מאמין שזה קורה לי, ואת גם לא עונה לי!"

והוא פרץ בבכי.

בניסיון כושל לחש "בדד בדד בדד" כדי לעבור למצב מחשבה פרטי, אבל שום מחשבה ששותפה עם הציבור לא התפוגגה. הדברים שאמר נותרו מהדהדים בראשיהם של מאות אלפי אנשים והתפשטו בן רגע בכל רחבי העולם, הודות לתוכנת התרגום האוטומטית הסימולטנית למאה ועשרים שפות.

תגובות מעורבות זרמו לאוזניו במהרה:

"זה הפוסט-פוסט-פוסט-פוסט-מודרניזם!"

"הפעם רובין נייס התעלה על עצמו."

"מה זה היה הזבל הזה?"

"הסופר של דורו העניק הפעם יצירת מופת."

"נראה שלקחת משהו חזק."

"נייס הוא רב-אמן מתעתע, גאון שיווק!"

היו כאלה שחשבו שזה תרגיל הפוך-על-הפוך, ושלמעשה רובין נייס יצר שפה חדשה.

בתחושת תדהמה ניתק עצמו רובין מ"מסיבת קהילה" וניסה לחשוב רק על ליב. כל כך היה זקוק לה ברגע הנורא הזה.

הוא קרס על הרצפה, מותש.

שנים ארוכות של תדמית נקייה התנפצו לי בפנים, חשב. מה אני אעשה? מה אני אעשה עכשיו? הוא בקושי הצליח לנשום. הוא תפס מסיכת חמצן בטעם מנטה שהשתלשלה מהתקרה אוטומטית, בגלל אותות המצוקה ששידר גופו למערכת.

שוב ניסה לשחשֵב לאמילי, אך ללא הצלחה. הוא חיפש את האירוע בבריינז. "תתרכז, רובין, תתרכז," מלמל לעצמו, אך לא הצליח למצוא זכר לאירוע. האם גם במקרה הזה היה הכול פרי מחשבתו בלבד? האם הוא מאבד את שפיות דעתו, והנתקים עם מיינדז מעידים על הידרדרות מנטלית חמורה?

רובין חיפש בקדחתנות ציטוטים ואזכורים של שמו בין מיליארדי המחשבות התועות שפורסמו. הוא גלגל במוחו את שמות כל הספרים, את כל הכַתבים שהיו בקשר עמו בעבר, את כל ביקורות הספרים, את כל סוגי הפרסים, אך בכל פעם שהזין בקשה לא זכה למענה והצג נותר ריק. מספר השִחשוּבים שהזכירו את השם "רובין נייס" בעננים הציבוריים של כל המשתמשים הלך והתמעט מרגע לרגע, עד שהשם התפוגג. עכשיו הוא הבין, טיפש שכמוהו, לא רק הריאיון ההוא נגנז, אלא כל תיעוד לקיומו הווירטואלי נעלם. לא ייתכן ששנים על גבי שנים של אינפורמציה נעלמו ככה. חיים שלמים נותרו ללא גיבוי.

"זה לא ייתכן, לא ייתכן!" חזר וטען בקול נסער. "ליב, מה לעשות? נראה כאילו איני קיים, ואני פה!"

דממה.

על כתפו הרגיש לטיפה של כנף. רובין הביט לאחור וראה ינשוף קטן שהאזין לו.

"לך ממני, מגיע לך יותר. אני כלום."

***

זו לא תקלה, אמר לעצמו, אלא פיגוע תדמיתי שהלך והתפשט במוח כמו גידול. מה שהיה הכי נורא ובלתי-מתקבל על הדעת עבור רובין היה לחזות בשִחשוּבי האחרים, בהגיגיהם, להבין שעולם כמנהגו נוהג אבל שלו אין חלק בכל זה. אין לו אפשרות לתקשר עם אחרים, אף אחד לא יזהה אותו. הוא ניסה לחשוב למי יוכל לפנות, אבל לא הצליח להתניע את הפרארי שלו ושום דלת דיגיטלית לא נפתחה כשדיבר בקולו הלא מזוהה. לדפוק על דלתות היה רעיון מגוחך. הרי ממילא שום דבר לא נפתח ללא אישור של מיינדז.

"אני לא מאמין שזה קורה לי," צעק והטיח אגרופים באוויר, "נתנו לי חיים ולקחו אותם ככה, ובלי התראה. גורמים לי להתמכר ואחר כך זורקים אותי כמו זבל."

הוא רצה כל כך לחבק את ליב, אך חש מת כמוה.

במהלך חייהם המשותפים נזקק לחיבוקיה לא מעט. ליב היתה היחידה שהרימה אותו בכל פעם שהתערער, וזה היה הרבה. בכוח נסתר הצליחה לגרום לו להרגיש שהכול יהיה בסדר. הוא הריץ עוד רי-מיינדז, ליום ההוא שבו כל מה שכתב נעלם למרות הגיבוי. הוא היה הרוס. שנתיים של כתיבה התאדו.

"איך אמשיך מפה?" יילל בפניה.

"אתה תכתוב הרבה יותר טוב בספר הבא, את הספר שעוד לא כתבת, אני מבטיחה."

"אבל זה היה ספר טוב, לא?" אמר בקול שבור.

"לא, לא. למען האמת הוא היה גרוע, זוועה. אתה יודע את זה. אתה עצמך בז לכל זה. מזל שככה יצא."

המילים של ליב עודדו אותו והחיבוק שלה ריכך אותו. כך עמדו שניות ארוכות, עד שהתמלא חשק לכתוב שוב.

"מה הייתי עושה בלעדייך?" לחש לה.

"את אותו הדבר בדיוק," צחקה.

הרי-מיינדז הסתיים, וכאחוז אמוק חזר רובין לנסות למצוא בבריינז מידע על עצמו, אך ללא תוצאות. הוא לא ויתר. כל הזמן ניסה שוב, קיווה שהתקלה תיפתר ושחייו יוחזרו אליו. בפעם הראשונה זה זמן רב שמע שקט. היתה זו שלווה פוצעת. בכל הפעמים שצעק לליב שהיא מפריעה לו להתרכז הוא מעולם לא ייחל לשתיקה רועמת כזו. אחרי יותר מעשרים שנה שבהן היה האדם הכי מבוקש, הפך באחת ללא רלוונטי. אף אחד לא חשב עליו. הוא נחרד לגלות שהעברת התשלום לספקי מזון הבריאות ומוצרי הטיפוח לא אושרה ברשת. האספקה הזעומה שנותרה בביתו תאלץ אותו לחיות בקרוב כאזרח סוג ז'. בלי מינרלים. בלי ויטמינים. בלי חומרי בסיס לדרים מייקר. בלי חומרי חמצון על-זמניים.

השיחה האחרונה שלו, לפני שכל הקשר השתבש, היתה עם קולו של ג'ורג', הסוכן האישי החביב שהיה אחראי לכספיו וגם הכיר את צפונות לבו. אבל השִחשוּב ההוא רק העביר אותו למצב של ייסורים מנטליים.

"ג'ורג', זה אני, רובין נייס. אני לא מצליח להתחבר לכסף שלי!" ירה בעודו מתהלך בסלון ומביט בדמותו האיקונית על מסך ענקי - מרחפת באוויר. הוא נגע בדמותו כדי להתחזק.

"ג'ורג' לשירותך," ריצד מולו האיש, חנוט בחליפה ומעונב, שערו משוח לאחור. "צר לי, המערכת לא מזהה את קולך. אנא אמור שם ומספר חשבון ונטפל בך בהקדם."

"ג'ורג', אתה לא מזהה אותי? זה אני, רובין. רובין נייס. שתי יו"ד, כן? ג'ורג'...?"

"כאן ג'ורג' לשירותך. המערכת לא -"

"פאק, ג'ורג', זה אני!" צעק, כולו אדום ונסער. הצעקות הנשנות אל עבר הקול שלא זיהה אותו הורידו לו שנות קיום וגרמו לעורו המתוח להימתח עוד יותר. הוא מזג לעצמו כוסית מרטינט, חמישית במספר, אך ראה שהבקבוק התרוקן. הוא נותר עם טיפה אחת מרה, והרגיש כיצד שקע במרה שחורה בעצמו.

"רובין נייס. רובין נייס. רובין נייס!"

הוא השליך את כוסית המשקה, וזו חלפה היישר דרך דמותו של ג'ורג', אבל הוא לא ספג את המכה והכוס התנפצה על הקיר שממול. ג'ורג' סירב לזהות אותו ולא היה דבר שביכולתו לעשות. בלי הזיהוי הזה לא היה סיכוי לבצע פעולות בחשבון.

ג'ורג' היה השער, הדלת, החלון לתיק ההשקעות ולכל פעולה כלכלית.

לבסוף הקשר נותק.

***

רובין היה נחוש בדעתו להגיע בכל מקרה לכנס DigiB היוקרתי ולקבל את הפרס, עוד הפקדה גדולה לחשבון הבנק. אף על פי שלא הצליח לאשר את הגעתו, הוא לא התכוון לפספס את זה בעד שום הון שבעולם. ג'ורג' או לא ג'ורג', הוא התכונן לנסיעה ארוכה בניאו-קאר הפרארי שלו. הוא לבש חליפה שחורה מהודרת שרכש ביבוא אישי לפי מידותיו. אך גם הפעם לא הצליחה הפרארי שלו לנוע בהנעה קולית. הוא ניסה בכוח להזיז את הכפתורים ואת הלחצנים, אך לשווא. הוא שחרר את הפפיון שחנק אותו ותפס את ראשו בידיו.

"חתיכת גרוטאה ארורה!" צרח. "נבלות! אני אראה לכם מה זה!"

בזעם טרק את הדלת, יצא לרחוב ונפנף בידיו לניאו-קארז בשמים. היו מעט מאוד מכוניות מעופפות בחוץ שטסו מעל אנשים נטולי זהות, תימהונים שנודו מהרשת וכונו בציבור נברמיינדז.17 לא היה מה לחפש בחוץ בשעות הערב ובכלל. להפתעתו נחתה לידו וולבו כסופה. רובין הסביר לנוסע המוטרד שהניאו-קאר שלו נוטרלה וביקש טרמפ למלון אסקפייד. באורח פלא נסע האיש לאותו כיוון.

בדרך חלפו בראשו של רובין מחשבות רבות, כגון כיצד יקבל את הפרס ובאיזה אופן יודה לקהל שהגיע. הוא החליט שלא יאמר דבר על התקלות. ואולי כל מה שצריך לעשות זה לחכות שטכנאי מחשבות ייצור עמו קשר. הוא בעיקר יודה למי שהאמין בו, כלומר, לעצמו.

"אתה נראה נרגש ולבוש בהידור," העיר בעל הוולבו.

"אני עומד לקבל פרס חשוב בספרות," ענה בגאווה וסידר את הפפיון שלו, "אני הסופר רובין נייס."

"אה, מזל טוב! תסלח לי, איני בקיא בתחום."

"מה, לא שמעת עלי?" שאל באכזבה.

"אה, לא. אני בדיוק מחפש את שמך בבריינז, מנסה להיזכר. אתה סופר חשוב?"

"אל תטרח, יש בדיוק תקלה," מלמל רובין, ולא ידע מה הרגיש יותר, פגוע או נחרד.

"אתה מתרגש?" ניסה בעל המכונית לרכך את הטרמפיסט.

"מאוד. אמנם בעבר קיבלתי פרסים רבים, אך אני מרגיש כאילו זו הפעם הראשונה. אקדיש אותו לאשתי, שנפטרה לפני שנתיים."

"מחווה יפה מצדך. מי יגיע לשם?" האיש הביט אליו בסקרנות.

"רכז הערות העורכים18 מחכה לי שם, וגם אנשים בכירים מהתחום ומוזמנים מכל העולם."

הוא כבר דמיין איך ימחאו לו כפיים ויקבלו אותו יפה, כמו בן משפחה ותיק. הוא הרגיש קצת יותר טוב וחשב איך, אולי, הכול עומד להסתדר. שם, פנים אל פנים, יוכל להסביר מה קרה לו, ומי יודע, אולי אלה יהיו חומרים לספרו הבא. הוא הרשה לעצמו לחייך קצת לנוכח המחשבה שאולי הכול לטובה. מהחושך יבליח האור. מבלי משים התחיל רובין להאמין בחומרים שהאכיל בהם את קוראיו.

"הגעתם לאסקפייד," בישר קול הרכב.

"תודה על הנסיעה וערב טוב," אמר רובין.

"מצטער אם פגעתי. אני בטוח שאתה סופר מצליח והכול. אחפש את הספרים שלך, בהצלחה!"

רובין הביט ברכב המתעופף לדרכו ונשבע לא להיכנע לאגו. הוא מעל כל זה. הוא נשם עמוקות וצעד לעבר כניסת האסקפייד. דבר לא יגזול ממנו כעת את רגע התהילה המזוקק והמתוק שלו.

הוא נעמד מול הכניסה למלון המהפנט והתבונן במפגן מרהיב של תאורה והקרנות בתלת-ממד. היה חלון ענקי בקומה האמצעית ודרכו ראה צלליות משיקות כוסיות יין, אך לא שמע דבר כי החלון היה אטום. המלון עוצב בצורת עין ושהו בו שועי עולם. הוא נפעם מעיצוב הכניסה; פרחים מהונדסים הוציאו את הרומנטיקן שבו. הכול היה משורטט כל כך, מוקפד כל כך. פרחי יהלום מלוטשים ובוהקים קיבלו בלילה ערך מוסף והאירו על כל אורח שהגיע.

אך הדלת לא נפתחה לקראתו, כפי שעשתה תמיד לאחר זיהוי ואימות ברשימת המוזמנים.

"ערב טוב, אסקפייד, אני רובין נייס," אמר בקול רועד ונעמד עם ידיו בכיסים בעוד עין אלקטרונית סורקת את גופו ופניו.

אך הוא לא שמע שום קול והדלת לא נפתחה.

"ערב טוב, אני ר-ו-ב-י-ן נ-י-י-ס," אמר ואיית את שמו לאט, ליתר ביטחון. הוא הביט לצדדים, נבוך מן המעמד. הוא לא התכוון לחזור על זה.

"הלו? הלו? תבדקו בבקשה, אני אורח הכבוד שאמור לקבל פרס הערב! מה פשר היחס הזה?"

דבר לא השתנה. הוא עמד בחוץ, קפוא, ולא שמע דבר פרט לשריקת הרוח והעצים שנעו מצד לצד. הוא יכול לתקוע מקל מחודד בראשו ולאף אחד לא יהיה אכפת כי כבר חדל להתקיים והיה משול למת. גם אם יחפשו אותו, גם אם מישהו יזכור שאי-פעם התקיים אדם בשם רובין נייס, לא יימצא לו זכר במיינדז. בלי אמצעי להעברת כסף, בלי חברים, בלי עבר ובלי רישום לא היה טעם להתקיים.

"אני עוזב את שטח האסקפייד," ירה בטון תקיף, ובצעדים קטנים החל להתרחק לתוך הערפל הקר שכיסה את העיר. באופק ניצבו שני מגדלים צרים וכסופים שבהקו לאור ירח וחתכו את השמים. רובין צעד ביניהם עד שצלליתו התמזגה עם החשיכה. רגע לפני שנעלם החלו פניו להתפקסל. הוא טרם ידע זאת, אבל כעת היה גם הוא בין הנברמיינדז, משול למת, בחשכת האל-רשת.

1. . DigiB, או דיגיטראש בפי המבקרים, היה ז'אנר ספרותי ששילב בין רעיונות של עידן חדש לתיאוריות העוסקות במהות האושר בעידן הדיגיטלי כחתירה מתמדת לחיבור הרמוני בין האדם לאל הדיגיטלי.

2. . רשת תקשורת בין-מוחית מהירה שמאפשרת לאנשים לתקשר במחשבות ללא צורך בדיבור או באמצעי קלט-פלט אחר. מיינדז מרחיבה את המוח האנושי באמצעות גישה קלה ומהירה למאגר המחשבות העצום המתרוצצות ברגע זה במוחם של אנשים ברחבי העולם.

3. . רכיב אלקטרוני זעיר של מיינדז שתקשר עם הנוירונים במוח, הרחיב תפקודים קוגניטיביים קיימים, וחשוב יותר - שימש ערוץ הקשר המשותף בין כל המוחות המשתמשים במיינדז.

4. . חיות מחמד רובוטיות בהתאמה אישית שחיקו בעלי חיים אמיתיים, ובזכות המתיקות והריאליזם המלא שלהם החליפו את חיות המחמד בשר ודם. הם לא אכלו, לא שרטו או הזיקו, לא חלו ולא דרשו שיוציאו אותם. הם הופעלו דרך מיינדז וידעו לשחק עם בני מינם וללמוד מהם ומבעליהם פקודות והתנהגויות חדשות.

5. . הרצה חוזרת של זיכרון, מחשבה או חוויה מן העבר.

6. . תחליף אלכוהול בריא עם ננו-בוטים, רובוטים שגודלם לא עלה על כמה ננו-מטרים, שחדרו לגוף ומילאו משימות של בדיקות רפואיות וטיפול, כמו מניעת הסתיידות עורקים.

7. . שִחְשוּב - שיגור מסר באמצעות מחשבה ברשת מיינדז והצמדתו לתוכן מסוים; שיתוף מחשבה עם אדם אחר, עם כמה אנשים נבחרים או בפומבי.

8. . עלות השימוש של אדם במשאבי מיינדז קוזזה מהשירותים שרכשו ממנו אחרים ברשת. במקרים של צרכנים מצליחים מאוד ברשת, מיינדז היתה משלמת להם בסוף כל חודש.

9. . מדפסת תלת-ממדית של חברת דרים מייקר. הקטנות ביותר מסוגה ייצרו מאכלים על פי סריקת תמונה או מתכון, והגדולות ביותר ייצרו אפילו בתים ותפאורה לרחובות.

10. . התוכנית ליקטה את מיטב המחשבות של מיטב החושבים בכל יום ושיתפה אותן עם מיליוני צופים.

11. . אפליקציית מזג אוויר אישית. המולטיספירה הדיגיטלית של מיינדז היתה מערכת אקלים מבוקרת ומותאמת אישית לפי רצון המשתמש.

12. . כלי תחבורה אישיים מעופפים שעוצבו בהתאם לבקשת המשתמש ונשאו פרסומות. כלי הרכב פעלו במתואם ברשת אינטרנט תחבורתית שפיקחה על התעבורה ופטרה את הנוסעים מנהיגה במכוניות.

13. . עדשות שהורכבו לכל משתמש מיינדז והוסיפו שכבה דיגיטלית המעצבת את העולם הפיזי או מוסיפה עליו.

14. . מנוע חיפוש קולקטיבי שאִפשר לחפש במחשבות הפומביות של כל משתמשי מיינדז בכל שפה.

15. . יוני - המטבע הגלובלי הווירטואלי, הראשון שלא התקיים במתכונת של שטרות או מטבעות אלא בהעברות אלקטרוניות בלבד.

16. . מתקן עגול, מרופד ובטוח ששימש לשמירה על ביטחונם הפיזי של משתמשי מיינדז בביתם בעוד הם מפליגים בראשם בעולמות דיגיטליים תלת-ממדיים.

17. . מי שנפלטו מרשת מיינדז עקב חוסר התאמה, באגים וכשלים אחרים. אלה הפכו לנוודים בעולם, ובהמשך רוכזו בבתי מחסה.

18. . אדם שתפקידו לגבש את כל עבודת העורכים הקהילתיים ביצירות לכדי סגנון אחיד.