ניחוח האפרסמון

אלה ואמה נמו בשלווה את שנת הלילה שלהן, כשפרסות סוסים הרעידו את האדמה. אביה של אלה יצא לא מכבר לדרך מסחר ארוכה, ורק משרת קשיש שהה עימן בבית. הן קמו כנשוכות נחש והביטו זו בפני זו בעיניים קרועות לרווחה. תוך רגעים המה הרחוב זעקות שבר ובכיות. חיילים חלפו במהירות בסמטאות, נכנסים ויוצאים מבית לבית. תוהו ובוהו שרר במקום.

הן זינקו ממקומן והתלבשו בחיפזון. אמה של אלה קברה במהירות את רכושן בבור מתחת לדרגש השינה. כסף, תכשיטים, בשמים יקרים, צלוחיות ובהן משחות, תמרוקים ותרופות - הכול מצא את דרכו למסתור. על פי הבור פיזרה במהירות סיבים מעץ הדקל, ומעל כל אלו הניחה מחצלת ועליה את שמיכות הצמר שבהן התכסתה בשנתה. היא אספה מלבושים לשתיהן ומסרה צרור אחד לידיה של אלה, "החזיקי באמתחתך למקרה שיפרידו בינינו." אמרה. אחר כך אחזה בזרועה והריצה אותה אל מחוץ לבית, להסתתר.

בהלה עמומה הלכה וגברה מרגע לרגע בליבה של אלה, כשהשתיים צפו מסבך השיחים שמאחורי השוקת בחיילים שפרצו אל תוך הבית. אלה ואמה נצמדו זו לזו, חשש כבד מרחף מעל ראשן.

"צאו אלינו ולא נפגע בכם לרעה!" שמעו את הקולות.

החיילים דיברו אליהן יוונית במבטא זר. אלה הכירה את השפה וגם למדה אותה במהלך עבודתה עם הוריה. היא שמעה את החיילים סובבים בתוך הבית ופונים משם אל החצר, כשלפיד בוער בידיהם. "אם לא תצאו תוך דקות, נבעיר את הסבך!" הודיעו.

האיום עשה את שלו, ושתיהן יצאו ממסתורן ברגליים כושלות. אחד החיילים פשפש בצרורותיהן והורה להן לבוא אחריו.

בכיכר העיירה הצטרפו אלה ואמה אל קבוצת השבויים שהלכה וגדלה. האיומים וההפחדות שנטעו השובים בקרב השבויים אפשרו להם להשתלט במהירות על המון האדם שעצרו. אמה של אלה שמרה על קור־רוח. היא משכה אותה בזרועה מקבוצת הנשים אל עדת קשישות, שקוננו בקול מעורר רחמים ועימן כמה ילדים בוכים. אלה חשה את גופה הולך ומתקשח באימה, כשהתיישבה על רצפת האבן והמתינה. אמה ליטפה את כתפה ללא הרף כדי לנחמה, ואלה הוסיפה לאחוז קרוב אל לוח ליבה את הצרור שהביאה מביתה.

השובים מנו את הגברים והעבירו אותם למחנה נפרד. אחד החיילים, גבוה משכמו ומעלה וחסון, חילק מים ולחם לשבויים. איש מחבריו לא נרתם לעזור לו במשימה. עיניו של האיש היו חומות וטובות, כשרכן אל אחד הילדים והגיש לו את המזון. הוא לא פסח על איש. מפעם לפעם פרע ראשו של ילד ובצע מן הפת בפנים מאירות. גילו היה לכל היותר ארבעים, לפי הערכתה של אלה, לבוש בגדי לחימה חומים ומאובקים, למותניו חגורה ועליה חרב ולרגליו סנדלי עור.

השבויים לעסו את פיתם בלא חמדה יתרה. השובים שמרו לעצמם את המאכלים הטובים יותר שמצאו בבתים. הם הצטיידו גם במלאי של שקי שעורים, קמח טחון, קטניות וכדי שמן, והעמיסו את כל אלה על הבהמות שלקחו להם. החייל בעל העיניים הטובות הופיע ובידו ערימה של שמיכות משׂער עיזים. הוא הטיל אותה בסמוך לקבוצת השבויות, הקשישות והילדים.

בקרב הילדים החלה העייפות לגבור על הפחד, והם נרדמו בזה אחר זה. אלה שמעה אותם גונחים בשנתם או מייבבים במהלך הלילה. היא נצמדה אל אמה ביתר שאת, ושתיהן שכבו חבוקות, מאזינות לקול פסיעותיהם הקצובות של השומרים.

עם שחר הפרידו את הנשים הצעירות מן הקשישות, ששולחו לבתיהן עם הטף. הצעירות נשארו במקום. אמה של אלה התקדמה בקבוצת הנשים ששוחררו לבתיהן, מצמידה את אלה אל גבן של הקשישות ונצמדת אליה להסתירה בגופה, לבל תתגלה לעיניהם הבולשות של השובים. היא האיצה את צעדיה והדפה אותה הרחק מן החבורה. לרגע נדמה היה להן שניצלו וליבן עלץ בקרבן.

כף יד תקיפה הונחה לפתע על כתפה של אלה. בטנה התכווצה ותחושת מחנק אחזה בה. אחד השובים משך אותה חזרה לאחור. חייל נוסף הגיח מולן במהירות, חוסם את דרכן מלפנים.

פני אמה חוורו באחת. "אנא, זו בתי היחידה ואין לי איש מלבדה. חוסו עלינו," התחננה, בידיעה שהתחנונים לא יועילו. נשים היו שלל ראוי בכל הצבאות, ואלה היפה היתה לכל הדעות מלקוח משובח.

אלה חשה את אמה נצמדת אליה בחוזקה. חפץ זעיר נלחץ אל כפה. "שמרי עליה מכל משמר, ומסרי אותה לאיש שייקח אותך אליו," אמרה האם בקול ניחר.

אלה הוסיפה להיאחז באמה מבלי יכולת להרפות. נדמה שהאם רצתה להוסיף דבר־מה, אך התמוטטה לרגליה. אלה החלה לבכות, אולם עצמה את עיניה בחוזקה כדי להרחיק את הדמעות.

האיש המתין בסבלנות עוד רגע. אז אחז בזרועה של אלה ואמר בעדינות מפתיעה, "נלך?"

הוא הוביל אותה אל חבורת הנערות. אלה נזכרה בחפץ שהיה קפוץ בחוזקה באגרופה. היא פרשה את ידה בהיחבא. זו היתה מגילה קטנה, כרוכה בשרוך של עור. היא הטמינה אותה בחגורת שמלתה, והוסיפה להפוך במילים שאמרה לה אמה. "האיש שייקח אותך..." לאן? לשם מה? איזה איש? האם יהיה טוב או רע אליה? לא היתה לה תשובה. הגוש הזעיר שבחגורתה היה פיסת הוודאות היחידה שנותרה לה, וגם המזכרת האחרונה מחייה בבית הוריה.