ניצול בידי זר

1

היה זה לילה מלוכלך באזור הספר של חוף הזהב.

הוא לא התחיל ככזה, אבל סופות קיץ עזות לא היו בלתי שכיחות באזור הזה ואלו רצו על פני המדרון והפתיעו אפילו את שירות המטאורולוגיה. גשם ירד ומשבי רוח הכו בעוצמה במכוניתה של ברידג'יט. סרט הכביש הצר והמתפתל בינות לפסגות האפלות של עמק נומינבה נעלם תכופות כשמגבי השמשה הקדמית נעו הלוך ושוב, מגלים ומסתירים.

היא התארחה אצל חברה נשואה שיש לה חווה ושגידלה, מכל היצורים, למות. היה זה סוף שבוע מהנה. לחברתה יש תינוקת קטנה, בעל מסור, והחלקה המסוימת שלהם בעמק נומינבה הייתה נפלאה בכפריותה.

זו הייתה אמורה להיות נסיעה של שעה בלבד בחזרה אל חוף הזהב, אבל כשהחשכה גברה והסופה הכתה, כך או אחרת היא הלכה לאיבוד. כך או אחרת מצאה את עצמה על כביש צדדי, קצת יותר משביל, בדיוק כשהגשם הפך סוחף – כאילו שהשמים מעל נפתחו והיו נחושים להטביע את האזור.

אז הגיעה לעיקול אל גשר נגד פרות, או אל מה שפעם היה כזה גשר ועכשיו הפך לנהר שוצף שחצה את הדרך לשתיים. כמעט מאוחר מדי הבינה שאין לה ברירה אלא לעצור על המקום – ושזה כמעט היה הסוף שלה.

חלקה האחורי של מכוניתה נעה מצד לצד, והיא הרגישה את מי הפלג מושכים אותה, חזק יותר מאשר הבלמים או בלם היד. ברגע של מה שאולי היה המחשבה המהירה ביותר בחייה, זינקה החוצה מן המכונית בעוד היא נמשכה לאיטה אל מרכז הזרם, וניסתה בכל כוחה להגיע אל מקום מבטחים.

היא מצאה תלולית חצץ שתמכה בעץ גומי צעיר ונאחזה בו בעודה צופה מבוהלת וחסרת אונים. מכוניתה התיישרה, כשאפה מצביע במעלה הזרם ופנסיה מאירים את הסצנה, ואז צפה אחורנית במורד הזרם עד שנעלמה באופק.

"אני לא מאמינה," לחשה ברעד לעצמה. היא נדרכה כאשר מעל לרוח ולגשם המכה שמעה מנוע, והבינה שרכב מתקרב מהכיוון הנגדי – במהירות.

האם הם הכירו את הדרך? האם הם חשבו שמהירות תעביר אותם מעל לגשר? האם יש להם מכונית ארבע על ארבע? כל השאלות הללו חלפו במוחה, אבל ידעה שהיא לא יכולה לקחת סיכון. היא חייבת להזהיר אותם.

היא זנחה את העץ שלה ורצה לאמצע הדרך, קופצת מעלה-מטה ומנופפת בזרועותיה. היא לבשה חולצת כותנה משובחת באדום-לבן והיא התפללה שהיא תבלוט – אף שידעה שמכנסי השלוש-רבעים שלה בצבע בז' לא יבלטו; הם היו מכוסים בבוץ.

אולי שום דבר, חשבה מאוחר יותר, לא היה מונע את האסון שהתרחש לאחר מכן. הרכב הגיע מהר מדי. הוא אפילו לא עצר. אבל כשנכנס אל הזרם השוצף שמעל לגשר, בדיוק כפי שקרה למכונית שלה, החלק האחורי שלו נע מצד לצד, הזרם לקח אותו, וגם הוא נסחף בזווית מסוכנת.

ברידג'יט התכווצה והניחה יד על פיה, מפני שיכלה לראות פנים בחלון הרכב, חלקם של ילדים, ונשמעו קריאות של ילדים כשהחלונות הורדו וצעקה אחת חדה. ואז המכונית נעלמה מן העין.

היא יללה פעם אחת ואז הכריחה את עצמה לבחון את אפשרויותיה, אבל הן היו כל כך בודדות – למעשה לא היו לה אפשרויות, הגיעה למסקנה, חוץ מאשר לנסות להגיע אל המכונית ברגל. הטלפון הנייד שלה נשאר במעונית שלה...

אבל רכב אחר הופיע לפתע מעבר הסיבוב מאחוריה, וזה הצליח לעצור בלי להחליק, הרחק מן הזרם.

"הו, תודה לאל," התנשמה והחלה לרוץ לכיוונו, מחליקה וגולשת על הדרך הבוצית.

גבר יצא מהרכב לפני שהגיעה אליו, גבוה, בג'ינס ומגפיים ומעיל גשם.

הוא אמר את המילה הראשונה. "מה לעזאזל קורה כאן? מה את עושה בחוץ?"

ברידג'יט ניסתה להסדיר את נשימתה, אבל בסופו של דבר היה זה פרץ של רגשות מתנשם שיצא ממנה. היא סיימה כשאמרה בהתרגשות, "היו ילדים במכונית! אין להם סיכוי נגד זרם שיכול לסחוף מכונית. יש לך טלפון? שלי במכונית. אנחנו צריכים להודיע – "

הוא נד בראשו.

"לאיזה מין בן אדם אין טלפון נייד בימינו?" שאלה ברידג'יט בזעף. היא כבר הרגישה מותשת לחלוטין.

"יש לי טלפון. אבל אין לי קליטה. האזור מבודד מדי."

"אז" – היא ניגבה את הגשם מעיניה – "שאני אסע עם המכונית שלך בחזרה להזעיק עזרה ואתה בינתיים תראה מה אתה יכול לעשות כאן?"

הוא נד בראשו.

היא קפצה מעלה-מטה בייאוש. "תפסיק לבטל את כל ההצעות שלי – למה לא?"

הזר בחן לרגע קצר את דמותה הספוגה והנרגשת. "אני לא" – התחיל.

"כן, אתה כן!"

"את לא תצליחי לעבור," אמר בדיוק. "יש מפולת סלעים וסחף על הכביש שני קילומטרים מכאן. זה קרה ממש אחרי שעברתי."

הוא עצר לפתוח את הבגאז' של הלנד רובר העתיק למדי שנהג בו. "אז אני אלך לראות מה אני יכול לעשות." הוא הוציא חבל, סכין בנדן עור שהצמיד לחגורתו, גרזן קטן ופנס עמיד למים.

"הו, תודה לאל – אני באה."

"לא. תישארי כאן."

"אדוני!"

הוא פנה אליה בחוסר סבלנות. "הדבר האחרון שאני צריך זה ילדה היסטרית שאני אצטרך לדאוג לה. יש לי רק אחד עמיד למים, ואני במקרה לובש אותו – "

"מה זה משנה?" קטעה אותו. "אני לא ממש יכולה להירטב יותר! ו" – ברידג'יט הזדקפה למלוא קומתה: מטר ושישים – "אני לא ילדה היסטרית! בוא נלך!"

האם היא נדונה לכישלון מלכתחילה, משימת החילוץ שלהם? היא תהתה לפעמים. הם בהחלט נתנו את כל מה שהיה להם. אבל הטיפוס מטה לאורך הנחל הגועש, בגשם השוצף, כששיחים ועצים קטנים מצליפים בהם במשבי הרוח הפתאומיים, לא רק שהיה איטי עד כדי כאב לב, הוא היה מתיש.

הוא גם היה מכאיב ופוצע ולאחר זמן לא רב, כשעדיין לא נראה סימן למכונית או ליושבים בתוכה, כל שריריה כאבו.

זה אולי מסביר מדוע החליקה לפתע ונתלתה על חתיכת גדר ישנה שעמדה על גדת הנחל. איכשהו החליק זיז לתוך חגורת מכנסיה והיא לא הצליחה לשחרר את עצמה, לא משנה כמה ניסתה.

"תורידי אותם!" צעק האיש, והאיר בפנסו מאחוריה. היא הסתכלה אחורנית מעבר לכתפה, וכמעט מתה כשהבחינה בקיר מים מלוכלכים שהתקדם לעברה.

היא לא חשבה על זה פעמיים. היא התפתלה מחוץ למכנסיה, אבל המים תפסו אותה והיא הייתה נשטפת במורד הזרם אלמלא קפץ השותף שלה לידה, הצליח לקשור את החבל סביב מותניה ואיכשהו חצי משך וחצי נשא אותה למקום בטוח יחסית.

"הו, תודה לך! קרוב לוודאי שהצלת את חיי," התנשמה.

הוא לא השיב לזה. "אנחנו חייבים לעלות גבוה יותר. תמשיכי ללכת," ציווה.

היא המשיכה. הם שניהם המשיכו – עד שהרגישה שריאותיה ולבה עומדים להתפוצץ והוא סוף סוף נעצר.

"הנה – לכאן," אמר והצביע בפנסו. "זה נראה כמו מערה."

זו הייתה מערה, עם קירות סלעיים, רצפת אדמה ושיחים עצומים ומטפטפים. ברידג'יט התמוטטה על הרצפה.

כשהתנשמויותיה שככו מעט, אמרה באירוניה, "נראה שהמצילים זקוקים להצלה."

"זה קורה לא מעט," השיב והניח את הפנס על מדף אבן.

ברידג'יט התיישבה ובחנה את סביבתה. היא לא ממש אהבה חללים קטנים, אבל המחשבה על מה שממתין בחוץ הטה את הכף לטובת קלאוסטרופוביה.

העובדה שהייתה חצי לבושה הכתה בה בפעם הראשונה. היא הביטה מטה אל רגליה החשופות ואז הבינה שחולצתה נקרעה ושניתן לראות מעט מחזיית המשי והתחרה הוורודה שלה. שגם היא הייתה קרועה ומלוכלכת בבוץ.

היא הרימה את מבטה וראתה את המחלץ שלה על ברכיו, מביט מטה לאורכה הנוטף והחצי מכוסה וניצוץ קטן של הערכה בעיניו הכחולות המדהימות – זו הייתה הפעם הראשונה שהבחינה בהן.

אבל רגע לפני שצרחה במבוכה הוא הסיט את מבטו והחל להתפשט בעצמו.

היא הביטה בו בבהלה מתוחה כשהסיר את מעילו ואז את החולצה המשובצת ארוכת השרוולים שלו, חושף חזה שרירי ושזוף זרוע תלתלים שחורים וזוג כתפיים חזקות. לרגע התעגלו עיניה בהערצה ואז בלעה והשמיעה צווחה קטנה ומוזרה – צווחה לא מודעת של חשש.

הוא אמר באגביות, "אני אדם, דרך אגב. למה שלא תורידי את החולצה שלך ותלבשי את שלי? היא יבשה יחסית. אני לא אסתכל." הוא זרק את החולצה לחיקה ועשה כשהבטיח.

ברידג'יט מיששה את החולצה. היא הייתה יבשה ברובה והיא פלטה ניחוח גברי מרגיע של זיעה וכותנה. זה יהיה גן עדן – לא רק כי היא תכסה את המחסור שלה בלבוש, אלא גם כי היא התחילה לרעוד מקור.

היא פשטה את חולצתה ואת חזייתה הספוגה ולבשה את חולצתו הכי מהר שיכלה, מכפתרת אותה באצבעות רועדות. היא הייתה הרבה יותר מדי גדולה בשבילה, אבל אף שהשרוולים נתלו מעבר לכפות ידיה, האורך שלה גרם לה להרגיש מהוגנת במעט. "תודה. תודה! אבל אתה תהיה בסדר? אני לבושה, דרך אגב."

הוא הסתובב ושב ולבש את מעיל הגשם שלו. "אני אהיה בסדר." הוא התיישב. "את לא מתכוונת לספר לי איך קוראים לך?"

"הו, כן! אני ברידג'יט סמית'." לעתים קרובות השתמשה רק בחלקו השני של שם משפחתה הכפול המפורסם. "אוי לא!" היא שמה את ידה על פיה ועיניה התקדרו בדאגה, כשבפעם הראשונה מאז שהמכונית עם הילדים נשטפה, חשבה לפתע על הצרה שלה. "המכונית שלי!"

"המכונית שלך תמצא," אמר. "אני לא בטוח באיזה מצב, אבל ברגע שהמים ירדו – והם ירדו – היא תהיה איפשהו."

"אתה באמת חושב ככה? החלונות שלי היו סגורים אבל לא היה לי זמן לנעול אותה – כל החיים שלי במכונית הזאת!" אמרה בקול קטן ומודאג.

הוא הרים לעברה גבה.

"הטלפון שלי, כרטיסי האשראי, רישיון הנהיגה, המפתחות שלי, שלא לדבר על המכונית עצמה." היא השתתקה בחוסר אונים.

"את כולם אפשר להחליף, או במקרה של כרטיסי אשראי, לחסום אותם."

ברידג'יט נרגעה, אבל הבעתה נותרה מודאגת.

"אני מבין שאת מיס סמית'" שאל.

היא משכה בכתפיה. "לא בהכרח." מחשבותיה חזרו אל מכוניתה.

"את לא עונדת טבעת נישואים," ציין

ברידג'יט היססה, הפסיקה לחשוב על הכאוס שייווצר בחייה אם לא תמצא את מכוניתה והסתכלה היטב בגבר שהייתה לכודה איתו במערה.

אחר שלחה יד מתחת לחולצת המשבצות שלו ושלפה את שרשרת הזהב שענדה סביב צווארה. טבעת נישואין חלקה הייתה תלויה עליה.

"אני מבין – אבל למה את לא עונדת אותה על האצבע שלך?" שאל.

ברידג'יט מצמצה ותהתה כיצד תוכל להעריך את הגבר הזה. מפני שלא משנה כמה טוב הוא נראה, כמה בנוי לתלפיות וחזק, העובדה שהיא לא מכירה אותו נותרה בעינה – ואף פעם אי אפשר להיות זהירים מדי, נכון? כך שאולי זה לא רעיון כל כך רע להחזיק בעל באופק...

"איבדתי קצת משקל; היא קצת גדולה עלי." החלק האחרון היה אמת לאמיתה.

"אז איך הוא? מר סמית'?"

האם זו שאלה אגבית? תהתה ברידג'יט. כדי להסיט את דעתה מהמאורעות הטראומטיים שסביבם, או שהוא מפקפק בה?

"למען האמת, הוא לא רע, יחסית למר סמית'," אמרה בקלילות והיו אלה ההמצאות שזרמו מלשונה בכזו קלילות שגרמו לה לחייך בהערכה – לא, חשבה במהירות, שהוא ידע למה. "הוא גבוה, אולי אפילו גבוה ממך," המשיכה. "והוא חולש על הרבה יתרונות." היא נעצרה ושאלה את עצמה מאיפה לעזאזל צץ הביטוי המסוים הזה במוחה? רומן שקראה לאחרונה? "אה..." המשיכה. "וכמובן שהוא מסור לי."

"כמובן." חיוך הפציע לרגע בעיניים הכחולות המעושנות – חיוך של שעשוע אמתי שלמרות זאת גרם לה לחוסר נוחות. "אז בעצם את רוצה להגיד," המשיך, "שהוא מחכה לך? בבית, אולי?"

"הו, ללא ספק," שיקרה ברידג'יט מלוא חופניים.

"טוב לדעת. אז כשלא תופיעי ולא תצלצלי, הוא בטח יתקשר למשטרה, והם בטח יתקשרו לשירותי ההצלה כשהם יבינו שאת בטח תקועה במצב הזה."

"אה." שמץ של ורוד צבע את לחייה המלוכלכות של ברידג'יט. "טוב, לא. לא בדיוק. דיברתי יותר בכללי. הוא – הוא מחוץ לעיר כרגע. אבל רק בנסיעת עסקים – ו – והוא יהיה בבית מחר. בטוח. או אולי מחרתיים."

אדם בחן אותה. שערה הקצר היה בגון נחושת ואפילו ההליכה המפרכת בשטח הסלעי הספוג לא הצליחה לעמעם את עיניה הירוקות הבוהקות, הרהר וחייך לעצמו. הן גם היו עיניים מאוד גלויות ומהמהומה שנגלתה בהם כשמגוון של רגשות חלפו בהן, היה משוכנע למדי שהיא משקרת. אבל אם היא בחרה להמציא בעל, למה עשתה זאת?

הוא צמצם את עיניו לתשובה המתבקשת. לעולם אל תבטחי בגבר זר. כמובן. אז ברידג'יט סמית' היא נערה זהירה, אפילו בלילה כמו הלילה. טוב, הוא ישתף פעולה אם זה יגרום לה להרגיש בטוחה יותר...

"אבל רגע!" ברידג'יט הפסיקה להיראות אשמה. "החברים שביקרתי אצלם – הם בטח ידאגו וינסו להתקשר אלי. הם רצו שאשאר ללילה, אבל אני מתחילה מוקדם מחר, אז..." היא נראתה מתחרטת. "אולי הם יזעיקו מישהו כשהם לא יצליחו להשיג אותי."

"בסדר." הוא משך בכתפיו ונעמד על ברכיו. "אני יוצא החוצה לסייר. אם המים ממשיכים לעלות, יכול להיות שנצטרך להמשיך ללכת."

המים עדיין עלו, אבל לא באותה מהירות.

"אני חושב שאנחנו יכולים להירגע בינתיים," אמר כשזחל בחזרה אל המערה. "העובדה שהמים לא עולים כל כך מהר אולי מצביעה על זה שהם עומדים לרדת."

ברידגי'ט פלטה אנחת רווחה, אבל ההקלה שחשה הייתה קצרת מועד מפני שנשמע קול אדירים ומשהו – עץ, הבינו רגעים לאחר מכן – נפל במדרון מלמעלה וחסם את הכניסה למערה.

היא פנתה בעווית אל אדם, עיניה פעורות ואפלות מפחד. "אנחנו לכודים," לחשה.

"לכודים? אני?" השיב בחיוך רפה. "שלא תאמיני לזה, גברת סמית'."

"אבל כל מה שיש לך זה גרזן קטן וסכין!" התנגדה.

"את תופתעי מה אני יכול לעשות איתם."

"אתה – אתה גרזנאיי?" שאלה ברידג'יט. "כמו חוטבי העצים האלה שרואים בירידים?"

משום מה השאלה הזאת הפתיעה אותו. ואז מבטו פעור העיניים התחלף במבט משועשע ואירוני, והוא השיב בשאלה משל עצמו. "אני נראה כזה?"

"לא ממש. אתה נראה כמו – טוב, אתה יכול להיות כל דבר." חייכה בחרדה. "לא התכוונתי להעליב – אני חושבת שאני פשוט אשתוק."

"זה עשוי להיות רעיון טוב לחסוך בחמצן," מלמל, "בשביל מה שמצפה לנו. אבל, באמת, את לא צריכה לדאוג בנוגע אלי. וגם לא מר סמית'."

"תודה," אמרה, אבל היה סימן שאלה בעיניים הירוקות האלה. כאילו היא חשדה שמתגרים בה.

הוא חיכה שתגיב, אבל לפתע שמטה את ריסיה וקיפלה את ידיה בנחישות בחיקה.

הוא התפתה לצחוק, אבל הזכיר לעצמו בזמן שאף שהוא בטוח שזה הפיך, כרגע הם לכודים בתוך מערה על ידי עץ.

שעה לאחר מכן הם היו חופשיים.

שעה שבה אדם השתמש בקומבינציה של כוח צרוף, קצת קיצוץ, קצת מניפולציה עם החבל שלו, קצת תמיכה של אבנים ושל הגרזן שלו כדי להזיז את העץ.

"אני לא יודעת איך עשית את זה!" נאנחה ברידג'יט כשהעץ התגלגל משם. "אתה ממש מדהים!"

"מנוף," השיב, "זה מה שמדהים. בן אדם כדאי שיבין במנופים ובהנפה."

"אני בהחלט אוסיף את זה לרשימה של דברים שצריך ללמוד – הו!" הוא סובב את הפנס אל הנוף שנשקף מפי המערה וזה לא היה מראה מרגיע.

"כן," הסכים בעגמומיות. "המים עדיין עולים. אוקי, ברידג'יט, אנחנו צריכים לצאת הכי מהר שאפשר. תכרכי את החבל סביב המותניים שלך. ככה נישאר ביחד. אני אלך ראשון. מוכנה?"

היא הנהנה.

האינטרלוד הבא, ולברידג'יט לא היה מושג כמה זמן הוא לקח, היה עינוי צרוף. האדמה שמעל למערה התרוממה בחדות והייתה רוויה בסלעים. היא גם הייתה חלקלקה, אבל היא הלכה אחרי אדם במעלה הגבעה בנחישות, אף שלעתים הייתה זו התקדמות של צעד קדימה ושניים אחורה.

פעם אחת נאלצה לעצור בגלל כאב חד בצדה ופעם אחרת נפלה. רק החבל מנע ממנה להחליק במורד.

למרבה המזל הם היו קרובים זה לזה וכשסרק את השטח בפנס, היא הבחינה בזווית עיניה בסלע שלא ראה. סלע שנטה באופן מסוכן, בדיוק מעליהם. בצווחה רמה התנגשה בו, ערערה את שיווי משקלו ודחפה אותו בכל כוחה. הם התגלגלו במרחק של סנטימטרים ספורים מהמקום שבו עבר הסלע במסלולו הקטלני במורד הגבעה.

בדיוק כשהרגישה שלא תוכל להמשיך יותר, הגיעו למעין רמה, חלקת דשא קטנה וסריקה נוספת עם הפנס גילתה מחסה בקצה המרוחק.

"הו, תודה לאל," התנשמה אבל צנחה על ברכיה בתשישות. "אני רק צריכה – קצת – הפסקה. לא הרבה," הבטיחה למלווה שלה, קולה נשמע במרווחים גדולים.

הוא נעמד מעליה והאיר עליה בפנס. היא לא יכלה לקרוא את הבעתו. היא לא ממש יכלה לחשוב כמו שצריך, היא רק עשתה מה שנאמר לה.

"תחזיקי את זה," אמר ונתן לה את הפנס. היא לקחה אותו ולחלוטין לא הייתה מוכנה כשהרים אותה על רגליה ואז אל בין זרועותיו.

"אבל – אבל – מה אתה עושה?" גמגמה כשהתחיל ללכת. "אני באמת – "

"תשתקי, גברת סמית'," המליץ. "את היית דיי מדהימה בעצמך וקרוב לוודאי שהצלת את חיי. זה המעט שאני יכול לעשות. את מוכנה לכוון את אור הפנס קדימה?"

ברידג'יט כיוונה מחדש את הפנס במהירות כדי שיוכל לראות לאן הוא הולך ובלי כוונה החלה להירגע. יותר מזה, היא הייתה מוכרחה להודות בפני עצמה שזה היה חלומי. זרועותיו היו כל כך חזקות; היא הרגישה כל כך בטוחה. והיה עליה לפקפק ברצינות אם הייתה יכולה ללכת בעצמה את המרחק שנותר, מפני שחשה חלשה כחתלתולה.

הם הגיעו לצריף.

"הוא נעול," אמר והניח אותה. "אבל בלילה כמו הלילה, ומכיוון שלא באנו לשדוד אף אחד, אני משער שזה לא יפריע להם אם אני אעשה את זה." ובמכה אחת של גרזן שנמשך מחגורתו שבר את המנעול.

"כן, טוב." ברידג'יט מצמצה, מעט מסוחררת. "אתה בטח צודק. ותמיד אפשר להחליף דברים."

הוא הביט עליה בחיוך קלוש. "אנחנו יכולים, נכון. אחריך, גברתי."

ברידג'יט נכנסה אל הצריף והשמיעה קריאת אישור למה שראתה. למען האמת היא גילתה שהיא מרגישה הרבה פחות רע כשהביטה סביב.

היה זה צריף ישן, והוא לא נראה יציב במיוחד, אבל ערימות של חציר נערמו כנגד קיר אחד ומיטה זוגית כנגד האחר. היו שם כמה מנורות שמן, תלויות על קרסים, קומקום וגזיה, כמה ספלים פצוצים וקופסת תה שעמדה על תיבה הפוכה. היו מתלים ועליהם ציוד סוסים מסודר בקפידה: רסנים, אוכפים ודרבנות. שלוש מגבות ישנות ודקות היו תלויות על מתלה ביחד עם שתי מחצלות לסוסים.

כמו כן היה גם תנור עצים וארובה שיצאה מהגג. הוא היה עמוס בניירות ובבולי עצים.

"חיי אלוהים," העיר אדם. הוא הרים את קולו כנגד תיפוף הגשם על גג הפח. "בתנאים האלה אפשר לקרוא למקום הזה הילטון נומינבה."

ברידג'יט צחקקה. ואז התפקחה. "הילדים – " התחילה.

"ברידג'יט." הוא פנה להביט מטה אליה. "עשינו כמיטב יכולתנו. זה נס קטן שלא טבענו בעצמנו תוך כדי. הם יהיו בסדר. יצאו מזה איפשהו. זה מה שאת צריכה לחשוב."

"אבל תהיתי – בטח יש דרך שמובילה הנה, ואלי אנחנו יכולים להזעיק עזרה."

"גם אני חשבתי על זה," אמר. "יש לך מושג איפה אנחנו?"

"טוב, לא, אבל – "

"גם לי אין," קטע אותה. "למען האמת אני איבדתי לגמרי את הכיוון עם כל העיקולים והסיבובים של הנהר. אנחנו יכולים ללכת עוד יותר לאיבוד, בעוד שבאור יום זו יכולה להיות נקודת התייחסות טובה. אולי אפילו נוכל לסמן למסוק חולף. חייבים להיות איזה שהם שירותי הצלה של המדינה שסורקים את האזור אחרי סופה כזאת. אבל תקשיבי, רק במקרה שיש בית שמחובר לצריף ולחצר האלה, אני הולך לבדוק קצת את השטח. ואת" – הוא בחן את דמותה הספוגה והמלוכלכת – "קודם כל, נקעת משהו, שברת או משהו דומה?"

עיניה התרחבו. "לא, לא נראה לי. רק כמה מכות וחבלות."

"בסדר – טוב, את אולי לא תהיי מרוצה מההצעה הזאת, אבל זאת פקודה, למען האמת, ואת יכולה לזקוף את זה כנגדי כמה שאת רוצה." לרגע היה ניצוץ פלאי למדי של התגרות בעיניו.

היא הקשיחה את גבה כנגד הניצוץ. "איזו פקודה?" שאלה ביהירות.

הוא בחן את סנטרה הזקור וחייך קצרות. "אני לא יודע אם הבחנת במכל שבפינת הצריף שאוסף מי גשמים מהגג."

היא נדה בראשה.

"טוב, הוא שם, והוא עולה על גדותיו. אחרי שאני אלך, צאי החוצה, תתפשטי ותעמדי מתחת לצינור. תשטפי את כל הבוץ, הלכלוך ומה שלא יהיה מעצמך, ואז תעמדי מתחת לזרם כמה דקות. זה מאוד יועיל לפצעים שלך. אבל קודם אני אבעיר אש." הוא הסתובב.

"אני – " התחילה לומר.

"ברידג'יט," הציץ במבט מאיים מעבר לכתפו, "אל תתווכחי."

"אבל אין לי מה ללבוש!"

"כן, יש לך." הוא הצביע על אחד המתלים. "את יכולה להתעטף באחת ממחצלות הסוסים."

הוא הצית את האש והדליק שלוש מנורות שמן לפני שיצא.

"תשמור על עצמך," אמרה. "אני – אני לא ממש מתלהבת מזה שאתה משאיר אותי כאן לבד. כמובן שאני גם לא רוצה שייקרה לך משהו." היא חייכה. "זה נשמע כאילו אני לא מתכוונת! אבל אני כן."

הוא הרכין את ראשו והסתיר את החיוך שבעיניו. "תודה. אני לא אלך רחוק מדי. לא רק כי אני לא רוצה ללכת לאיבוד, אלא גם כי אני לא רוצה שהפנס יכבה לי באמצע." הוא נגע בלחייה באגביות בקצה אצבעו. "גם את תשמרי על עצמך."

היא הסתכלה עליו יוצא החוצה מהבקתה אל הלילה שטוף הגשם והבליעה את הקריאה שעלתה בגרונה – את הדחף לומר לו שתבוא איתו. הבליעה אותה מפני שידעה שפרץ האנרגיה הזמני שלה, וזה מה שהיה, לא יחזיק מעמד.

לכן הכריחה את עצמה לבחון את הצעתו – או פקודתו. היא הביטה מטה על עצמה. היא הייתה בלגן של בוץ, החולצה שלו התקשתה מרב בוץ ומתחתיה רגליה היו מרובבות לחלוטין.

במילים אחרות, זה היה הגיוני להתנקות. לו רק היה לה משהו אחר ללבוש לאחר מכן חוץ ממחצלת הסוסים...

זה היה כאילו משאלותיה נענו. משהו גרם לה לבדוק מתחת לכרית שעל המיטה, והיא גילתה פיג'מת פלנל צהובה ונקייה ועליה הדפס של דובים כחולים.

מתחת לכרית השנייה היה זוג מכנסי טרנינג גבריים וחולצה לבנה.

"איזה יופי!" התנשמה. "לא רק שיהיה לי נוח הלילה, אבל גם לא יצילו אותי כשאני לובשת מחצלת סוסים. ולא רק זה, גם הטייל שאיתי יוכל להתייבש ולהתלבש – וזה חשוב, אני בטוחה. אוקי. קדימה למקלחת, גברת סמית'!" והיא יצאה החוצה מהצריף.

זו הייתה חוויה מוזרה, להתקלח מתחת לצינור באמצע הלילה, באמצע המבול, אף שהייתה הפוגה קצרה מהגשם.

היא לקחה איתה מנורה, ומצאה קרס על קיר הבקתה. היא האירה את האזור, והיא יכלה לראות עץ גומי ענק על הגבעה שמאחורי הצריף, וגם את חורבותיו של איזה מבנה אבן ישן.

בהחלט מוזר, החליטה כשהמים זרמו על גופה, וגם מקפיאה. אבל לפחות המכל עמד על משטח בטון והיה שביל בטון אליו מפתח הצריף. היא גם גילתה דלי שנדחף מאחורי המכל ובו חתיכת סבון ומברשת.

האם מישהו נהג להתקלח מתחת למכל איסוף מי הגשמים? תהתה. לא שתמיד הוא עולה על גדותיו, אבל היה לו ברז. אולי הם מילאו את הדלי מהברז ושפכו את זה על עצמם?

היא לא נשארה בסביבה עוד זמן רב כדי להרהר בסוגיית מכל המים, אלא דילגה פנימה וייבשה את עצמה לפני האח. אחר בחנה את עצמה, הייתה מרוצה כשלא גילתה שום חבלה חמורה ולבשה את פיג'מת הדובים.

"מצטערת," מלמלה לבעלים של הפיג'מה. "אני אתן לך אחת חדשה!"

ואז הפנתה את תשומת לבה לגזיה ולאפשרות – האפשרות החלומית – להכין כוס תה.

אדם חזר בדיוק כאשר לגמה תה שחור חזק מאחד הספלים הפצוצים.

"בדיוק הכנתי תה. אני אביא לך גם. מצאת משהו?"

הוא קילף את מעילו. "לא – איפה השגת את זה?" הוא בחן את הפיג'מה הצהובה בעלת הדפס הדובונים הכחולים.

היא הסבירה והצביעה על מכנסי הטרנינג ועל החולצה. "אתה יודע, אני לא יכולה שלא לתהות אם מישהו גר כאן מדי פעם." היא מזגה מים רותחים על תיון בספל השני ונתנה לו אותו.

"אני חושב שאולי את צודקת – תודה. אין שום בית קרוב לכאן, אבל יש יסודות. הם בטח השתמשו בצריף בזמן שהם בנו את הבית. השביל מוביל לכביש עפר – שעכשיו הוא בוץ טובעני – עם שער נעול."

"אולי יש כאן סוסים – אולי הם לכודים."

"אני מקווה שיש, כל עוד הם בטוחים. הבעלים עשוי לחזור לבדוק מה שלומם." הוא הניח את הספל שלו. "את קיבלת את ההצעה שלי, אה?" הוא בחן את פניה הנקיים, הזורחים.

"חשבתי שזו הייתה פקודה."

שפתיו התעקלו. "איך היה?"

"מוזר," אמרה ברגש. "אבל אם אני יכולתי לעשות את זה, אז גם אתה."

"כבר הולך, גברת סמית'," מלמל.

ברידג'יט הביטה בדלת הצריף שנסגרה מאחוריו ומצאה את עצמה עומדת באותו מקום ובוהה בדלת גם כמה דקות לאחר מכן, מדמיינת את הגבר המתקרא אדם מתקלח כפי שעשתה היא מתחת למכל לאיסוף מי הגשמים העולה על גדותיו. לא היה קשה לדמיין את גופו החסון ערום, הגזרה הנאה חלקה ממים...

היא הסמיקה לפתע וזזה בזריזות – רק כדי למעוד. היא התרוממה ונזפה בעצמה בדממה. כל אחד היה חושב שהיא נערת תיכון מאוהבת! בסדר, נכון, אולי הייתה לה צמרמורת פתאום, אבל בגיל עשרים ושלוש היא בהחלט מבוגרת מספיק כדי להבין שזו רק תגובה פיזית טהורה לגבר מושך עד כאב, נכון? חוץ מזה, היא אלרגית לגברים מושכים עד כאב שבסופו של דבר מתברר שהם לא ממש נחמדים – לא כך?

בכל מקרה, כשאדם חזר מהמקלחת עטוף במגבת והיא הסתובבה בזמן שהתנגב לפני האש ולבש את מכנסי הטרנינג ואת החולצה, שוב דמיינה אותו בעיני רוחה. באופן ששוב העלה צמרמורת בעורה וגרם לה להרגיש קצת חמה.

תפסיקי, ברידג'יט, ציוותה על עצמה.

בערך שעה לאחר מכן שוב הכתה סופה כבדה מעליהם.

השעה הייתה כמעט חצות.

אדם וברידג'יט נמו זה לצד זה על המיטה הכפולה כשברק האיר את הצריף ורעם הדהד בדיוק מעליהם, או כך זה נשמע. ברידג'יט התעוררה והתגלגלה לעברו של אדם בקריאה קטנה של פחד. הוא כרך את זרועותיו סביבה, אבל היא התחילה לרעוד בבכי שלא הצליחה לעצור.

"זו רק סערה," אמר וליטף את שערה.

"אני יודעת," בכתה, "אבל לא עברנו מספיק? ואני לא מצליחה להפסיק לחשוב על הילדים שם בחוץ!"

"ששש... תקשיבי, אני הולך לשים עוד בולי עץ באש. ואני ישר חוזר."

הוא עמד במילתו וכאשר חזר, כאילו היה זה הדבר הטבעי ביותר בעולם, ערם את הכריות מאחוריהם ואסף אותה ברפיון אל בין זרועותיו. "תספרי לי על עצמך, ברידג'יט. מה את עושה? איפה נולדת? מה ההורים שלך עושים?"

"אני עובדת בחדר חדשות בטלוויזיה. כרגע אני השליחה של כולם, אבל אני מקווה להגיע ליותר."

היא נרעדה כשרעם נוסף קרע את הלילה אבל המשיכה.

"נולדתי בבריזבן. אבא שלי מת בתאונה לפני כמה שנים, ואמא שלי התחתנה שוב. כרגע היא גרה בחו"ל. עשיתי תואר ראשון באוניברסיטת קויינסלנד בעיתונאות. אבא שלי היה עיתונאי, אז אני מניחה שמשם זה מגיע." היא עצרה לחשוב לרגע.

היא נהנתה מהעבודה שלה, אבל האם ירשה את תשוקתו של אביה לעיתונאות? לפעמים עצרה לחשוב אם הייתה זו הערצתה לאביה שהניעה אותה ללכת בעקבותיו ולא תשוקה עמוקה ומחייבת לתחום. לעתים קרובות מצאה שהיא חשה חסרת מנוחה, כאילו היא מעדיפה לעשות משהו אחר – אבל מה?

אדם הפר את הדממה וקטע את רכבת מחשבותיה.

"ועכשיו לשאלה על מר סמית'." הוא הביט בה בחשדנות.

ברידג'יט נשכה את שפתה. "אין מר סמית'. הטבעת..." היא משכה באצבעה את השרשרת שסביב צווארה. "היא של אמא שלי, אבל כיוון שלא הכרתי אותך, זה נראה רעיון טוב להמציא בעל."

"תהיתי לגבי זה."

"למה? כלומר, איך ידעת שאני משקרת?"

הוא חשב. "יש לך עיניים מאוד גלויות. זה גם נשמע כמו המצאה טהורה."

ברידג'יט הסמיקה קלות.

הוא ליטף את סנטרה בעדינות בקצה אצבעו. "אז, את לא נמצאת כרגע במערכת יחסים?"

אולי הייתה זאת הסופה שהשתוללה בחוץ, אולי היה זה החום המרגיע שבקרבתו, אבל מכל סיבה שלא תהייה ברידג'יט מצאה את עצמה מספרת לאדם דברים שלא סיפרה לאיש. דברים שקשורים לעובדה שהתאהבה עד מעל לראשה בגיל עשרים ואחת, איך זה הוביל לרומן – ראשון בשבילה – ואיזה אסון זה היה.

"הוא השתנה," אמרה בעצב. "הוא נעשה רכושני, ועדיין..." היא נעצרה. "...מאוד ביקורתי כלפי. אבל זה בטח היה כי אני לא – טוב – כנראה שלא הייתי טובה במיוחד במיטה. אני חושבת שהרבה מזה קשור בעובדה שהעדפתי שנחכה, לפחות עד שנתארס."

היא פלטה אנחה מיוסרת והמשיכה. "אני – לא לקח לי הרבה זמן לגלות שנכנסתי למיטה עם גבר שלא חיבבתי במיוחד. הו, הוא נראה טוב, והיה כיף להיות איתו, אבל..." קולה נמוג. "הוא נהיה דיי מפחיד כשנפרדתי ממנו." היא משכה בכתפיה. "כל זה הצטבר לזה שלא ניסיתי שוב – אני לא יודעת למה אני מספרת לך את זה." היא הביטה לתוך עיניו הכחולות של אדם והסמיקה עד לשד עצמותיה.

"אולי זה היה צריך להיאמר?" הציע וליטף את שערה. שרץ, חשב בד בבד, אבל לא אמר את זה. הוא כן אמר, "דברים היו יכולים להיות שונים לגמרי עם הגבר הנכון."

ברידג'יט לא נראתה משוכנעת, אבל לא אמרה דבר. "אבל למה אני מדברת על זה עכשיו?"

הוא מתח את רגליו ומשך את השמיכה היחידה סביבם. "זה היה חתיכת לילה. מפחיד, מלחיץ, מתיש גופנית, עליות וירידות, ועכשיו סופת אלוהים."

זה יותר מזה, חשבה ברידג'יט. יש משהו בגבר הזה שממש מוצא חן בעיני. הוא לא רק גורם לי להרגיש בטוחה, הוא גורם לי להתעניין בו, כאילו שאני ממש רוצה להכיר אותו ו –

היא עצרה את מחשבותיה שם. ומה? היא מאוד מודעת אליו פיזית, ענתה לעצמה, ונראה שהיא פשוט לא יכולה לעצור את עצמה. היא הרגישה חיה בגלל כל מיני דברים קטנים – כמו הידיים שלו למשל. אני אוהבת את הידיים שלו, החליטה פתאום. ואת הדרך שבה העיניים שלו יכולות לצחוק, ואת האופן שבו השיער שלו נופל לו על העיניים לפעמים.

"לא רק זה," המשיך והסיר את ידו משערה כדי לשפשף את סנטרו, "זה עושה אותך, גברת סמית', מאוד אנושית. כולנו עושים טעויות וכמה שגיאות בשיפוט."

ברידג'יט חשבה לרגע ואז הוסיפה, "אני מניחה."

הוא חייך לחוסר השכנוע שבקולה. "אבל בטח יש עוד דברים בגברת סמית'." הוא הרים את קולו כשהרעם התגלגל ממעל. "ספרי לי מה את אוהבת ולא אוהבת. מה מפעיל אותך?"

"אני מאוד רגילה." היא השתתקה ולפתע שלחה לעברו מבט שובב. "טוב, אני עושה הרבה דברים לא רע בכלל, אבל שום דבר לא באופן מדהים – אף שאני חייה בתקווה שהכישרון האמתי שלי עוד יתגלה."

הוא צחק. "ומה בנוגע לכל הדברים שאת עושה לא רע?"

"בוא נראה. אני מציירת – בשלב מסוים חשבתי שאולי אני אהיה המרגרט אולי הבאה, כיוון שאני אוהבת לצייר פרחים, אבל לא ממש. אני גם אוהבת לצייר נוף. אני מנגנת בפסנתר, אבל כל תקווה שאני אהיה האילין ג'ויס הבאה התנפצו די מוקדם. אני מזהירה אותך, אני עדיין אוהבת לנגן. פעם חשבתי שאני רוצה להיות אדריכלית נוף. להורים שלי היו כמה דונמים ואני אהבתי לעבוד בגינה."

היא עצרה וחשבה. "ואני רוכבת – אני אוהבת סוסים. אין לי סוסים משלי, אף שהיו לי שני סוסי פוני כשהייתי ילדה, ואני עוזרת בבית ספר לרכיבה לילדים מוגבלים. נראה שאני מסתדרת עם ילדים. אה... אני קוראת כל הזמן, אני אוהבת לבשל, אני אוהבת להיות בבית ולכייר – הו, ואני שרה."

"מקצועי?" שאל.

היא נדה בראשה, עיניה רוקדות. "לא. אני האמנתי שאני אולי השרה ברייטמן הבאה, אבל שוב, זה לא ככה. זה לא עוצר אותי מלשיר במקלחת ובכל מקום אחר שאני יכולה."

"תשירי לי."

"עכשיו?"

"למה לא?"

אז היא שרה כמה שורות מהשיר "זיכרונות" מהמחזמר "חתולים" בסופרן המתוק והקליל שלה. כשסיימה הודתה שהיא מתה על מחזות זמר.

"את נשמעת לי כמו בחורה מאוזנת למדי," אמר וחיוך רפאים עדיין מתמהמה על שפתיו. "בימים עברו היו לך כל הקישורים להיות אם ורעיה."

"זה נשמע ממש – לא מרגש," אמרה תוך כדי צחוק. "אבל זה מסתדר עם מה שאחת המורות שלי אמרה לי. היא אמרה לי, 'את לא הולכת להבעיר את העולם האקדמי, ברידג'יט, אבל את ילדה נחמדה להפליא.'" היא נראתה משועשעת. "לא מרגש, או מה?"

"הו, אני לא יודע." הוא גיחך והדביק נשיקה על מצחה. "זה נחמד להיות נחמד, ואני חושב שאת נחמדה."

ברידג'יט חייכה אליו בחזרה וחשה חמימות בלתי צפויה. ואז ניצוץ של הומור הצית את עיניה. "הראיתי לה שאני לא כזה אסון אקדמי כשהגעתי לאוניברסיטה והצטיינתי בכמה קורסים, אבל מספיק עלי – ספר לי עליך."

שפתיו המפוסלות התעוותו. "אני לא יודע איפה להתחיל."

"טוב, בן כמה אתה ואיפה נולדת? מה אתה עושה? כאלה דברים."

"אני בן שלושים ואחת – ואת בטח... עשרים ושתיים?"

"עשרים ושלוש."

"עשרים ושלוש," חזר. "נולדתי בסידני. עשיתי הרבה דברים. גם אני דיי אוהב סוסים, אבל" – הוא הרים גבה – "מאחר ששאלת, אני מעין אבן מתגלגלת."

"כלומר – אין קשרים?" הסתכנה.

"אין קשרים," הסכים.

"מישהי פעם תפסה אותך?"

מסיבה כלשהי השאלה השקטה, העטויה בתערובת של תבונה ושל חמלה, תפסה את תשומת לבו חד וחלק, ומבטו הכחול והמופלא נח על ברידג'יט, מהורהר, זמן רב. "אפשר לומר."

"אתה רוצה לספר לי?"

פרץ צחוק קצר הרעיד אותו. "לא."

ברידג'יט הביטה בו במבט רב משמעות. שערה התייבש לכדי משי זהוב ונחושתי שהתעורר לחיים באורה של האש. עיניה נראו ירוקות יותר באור הזה. ובעוד שפיג'מת הדובונים גרמה לה להיראות בת שש עשרה, הייתה, כפי שידע הגבר המתקרא אדם, גזרה קטנה ומושלמת מתחתיה, עם שדיים גבוהים ומותניים צרים.

היא גם הייתה, הרהר, אמיצה.

ולא טיפשה, כך גילה, כשאמרה, חוזרת על מה שאמר לה, "אבל אולי זה צריך להיאמר?"

הוא דחף את השמיכה והתיישב לצדה. הרעמים עדיין התגלגלו, אבל נראה שהם מתרחקים. הגשם עדיין ירד, אבל הוא היה הרבה יותר קל עכשיו. איך נכנסתי לזה? מצא את עצמו תוהה, והביט סביב בחרטה מסוימת, ואז במכנסי הטרנינג השאולים ובחולצה שלבש.

"אני לא מזדעזעת בקלות," ברידג'יט מלמלה. "היא ברחה עם גבר אחר?"

הוא הסתכל עליה ושריר קפץ בלסתו. אז חייך, חיוך קטן ואירוני שלא נגע בעיניו. "איך ניחשת?"

"טוב, כשאישה מעורבת, זה הרבה פעמים המקרה. בכל מקרה..." ברידג'יט השתתקה וקימטה את מצחה. "בטח היה לו הרבה יותר מה להציע מאשר לך מבחינה חומרית, אחרת היא בטח מטורפת!"

"למה?"

ברידג'יט מצמצה והסמיקה. אחר צחקה על עצמה בדממה והבינה ששחררה את לשונה יתר על המידה. אז, איך תיסוג מהסיטואציה עם כמה שפחות מבוכה? אולי פשוט עם האמת...?

"אתה נראה לא רע, אתה יודע. לא רק שאתה בעל תושייה, אתה חזק ואני לא יכולה לחשוב על מישהו שהייתי מרגישה איתו יותר בטוחה."

"תודה," אמר אדם ברצינות. "זה לא הספיק כדי להחזיק אותה, בכל מקרה. אבל אני מוכרח להודות שהתחרות הייתה דיי צמודה."

ברידג'יט קימטה את מצחה. "אבל זה הופך אותה לדי חשודה, הייתי אומרת, ואולי אפילו לא ממש ראויה ליותר מדי חרטה?"

הוא המתין בשלווה והיא הטתה את ראשה לצד אחד והביטה בו בשאלה. "סיימת, גברת סמית'?"

ברידג'יט מייד חשה חרטה עצומה. "אני מצטערת," אמרה ברוך. "אני מניחה שזה עדיין כואב. שנשנה נושא?"

אדם קילל כשירד מהמיטה והלך לשים את הקומקום על הכירה.

ברידג'יט הביטה בו מהמיטה כששטף את הספלים בדלי. אור מנורות השמן ריכך את קווי המתאר של ערימות החציר, אבל לא גירש את כל הצללים מהצריף. לפחות החלק הכי קשה של הסופה כבר חלף.

הוא שם בספלים קפה נמס ומזג פנימה את המים הרותחים. "סוכר?"

"אחד, תודה." היא היססה. "תראה, אני מצטערת. אני בטח נשמעתי לך ממש חטטנית."

הוא משך בכתפיו והושיט לה ספל, אז התיישב על הרצפה ליד המיטה כך שיוכל להישען עליה. "לפחות לא חשבת על הסופה."

"כן. ואני כן סיפרתי לך את סיפור החיים שלי, אז אני מניחה שציפיתי למשהו בתמורה. אנחנו גם הצלנו את החיים זה של זה."

הייתה דממה, מלבד התפצחויות האש והרעם שניצת מחדש.

"היא זרקה אותי בשביל אחי הגדול," אמר. "את צודקת. היא לא שווה את זה. אבל היא – " הוא השתתק. "אח שלי זה עניין אחר, ויום אחד הוא יקבל את מה שמגיע לו." הוא לגם מהקפה. "זה רק עניין של למצוא את המנוף הנכון."

ברידג'יט הביטה בצדודיתו, עיניה פעורות ומבוהלות – הוא נראה כאילו נחצב מסלע. היא בלעה ואמרה את הדבר היחיד שהצליחה לחשוב עליו. "אתה חם על מנופים, אה?" ואז, "אני לא חושבת שזה רעיון טוב. הרבה יותר טוב בשבילך להמשיך קדימה ו – "

"עזבי את זה, ברידג'יט," הזהיר אותה ושלח לעברה מבט כחול ומצוברח. "תסיימי את הקפה שלך."

"בסדר, מצטערת," אמרה בחרטה ושתתה את הקפה שלה בדממה.

הוא לקח ממנה את הספל שלה והניח אותו ביחד עם שלו על מדף ליד המיטה. אחר נכנס בחזרה למיטה ואסף אותה בזרועותיו שוב. "לכי לישון," אמר ברוך.

ברידג'יט נרגעה וחשבה כמה טוב זה מרגיש. כמה מרגיע, כמה חמים ונעים וטבעי והיא החלה להירדם.

אדם, מצד שני, מצא את עצמו מביט בה לאורה של האש ותוהה מה יש בנערה הזאת שגרם לו לספר לה דברים שלא סיפר לאיש מעולם.

מפני שהייתה לחלוטין בלתי מאיימת? מפני שלא היה לה מושג מיהו? כן, אבל זה היה יותר מזה. נכון יותר, הוא הרגיש משהו מעבר לברידג'יט סמית', חשב באירוניה.

הוא הרגיש שהוא צריך לגונן עליה, והיה עליו להעריץ את התמודדותה עם כל מה שהטבע זרק לעברם, אבל, שוב, זה היה יותר מזה.

כשהביט בה מצא את עצמו תוהה איך זה ירגיש לעשות איתה אהבה. להפריד את השפתיים הוורודות והיפות האלה שנעו מעט כשישנה – על מה היא חולמת? – ולנשק אותה. איזו הבעה תחלוף בעיניה הירוקות אם הוא, ממש לאט ובעדינות, יגרה אותה לתענוג המין וימחק את הזיכרונות שאיזה דביל השאיר אותה איתם?

זו לא תהייה הכאה על חטא, הבין, והוא חש את גופו נע. זה יהיה ההיפך. הוא הרגיש כאילו נועדה להתאים לזרועותיו, כאילו הגוף הקטן והענוג הזה אמור להיות רכושו...

ואז ריסיה התרוממו, הפתיעו אותו, ולרגע ארוך וקפוא הם בהו זה בעיני זה. הוא עצר את נשימתו כשההבעה בעיניים הירוקות הפכה לשאלה עצומה, כאילו ניחשה את מחשבותיו.

אבל היא נעלמה כמעט מייד, ההבעה, התפוגגה עם תזוזה קלה שבקלות של ראשה, כאילו גירשה אותה למחוזות הבלתי אפשריים או כאילו הייתה חלום, והיא שבה ונרדמה.

הוא שיחרר את נשימתו לאט וחייך ביובש.

לא, זה בלתי אפשרי, ברידג'יט סמית', חשב, וזה גם לא חלום. אבל זה לא הולך לקרות. בגלל המון סיבות.

הוא שכב שם זמן מה, מקשיב לגשם על הגג, מתרכז בו בכוונה, ובעובדה שנדמה שהוא נחלש. אבל למעשה הלילה לא סיים איתם...