ניצוץ של אור

המרכז שכן בפינת הרחובות ג'וניפֶּר ומונפורט מאחורי שער ברזל מחושל, כמו בולדוג זקן המגן על הטריטוריה שלו. בשלב מסוים היו רבים כאלה במיסיסיפי — בניינים צנועים ולא מתבלטים שסיפקו שירותים וענו על צרכים. ואז הגיעו ההגבלות שנועדו לסלק את המקומות האלה: המסדרונות נדרשו להיות רחבים דיים להכיל מעבר של שתי אלונקות. כל מרפאה שלא עמדה בזה נאלצה להיסגר או להשקיע אלפי דולרים בשיפוצים. הרופאים נאלצו לקבל אישור לאשפז מטופלים בבתי חולים מקומיים — אף שרובם הגיעו מחוץ למדינה ואי־אפשר היה לקבל אותם — אחרת המרפאות שבהן עבדו עמדו בסכנת סגירה. המרפאות סגרו את החלונות ונעלו את הדלתות בזו אחר זו. עכשיו היה המרכז כמו חד־קרן — מבנה קטן בצורת מלבן צבוע בכתום זרחני צעקני, כמו דגל לעיני מי שנסעו מאות קילומטרים כדי למצוא אותו. צבע הבטיחות. צבע האזהרה. משמעו: אני כאן אם אתם זקוקים לי. משמעו, עשו בי כרצונכם. אני לא זז לשום מקום.

המרכז סבל צלקות עקב קיצוצי הפוליטיקאים ודוקרני המפגינים. הוא ליקק את פצעיו והחלים. בשלב מסוים הוא נקרא "המרכז לבריאות האישה והפריון". אבל אנשים סברו שאם לא קוראים לדבר בשמו, הוא חדל מלהתקיים, ולכן שמו נגדע, כמו פצוע מלחמה. אבל הוא שרד בכל זאת. בתחילה הוא הפך ל"המרכז לבריאות האישה". ואחר כך נקרא "המרכז" ותו לא.

התיוג הלם אותו. "המרכז" עמד בלבה של סערה אידיאולוגית. הוא היה שמש היקום עבור נשים שלא נותרו להן עוד זמן ואפשרויות, נשים שנזקקו למגדלור לשאת עיניים אליו.

וכמו דברים אחרים שזוהרים בלהט, הוא משך אליו אנשים כמו מגנט. אלה שנזקקו לו ראו בו אבן שואבת ויעד לניווט. אלה שתיעבו אותו לא הצליחו להסב ממנו את מבטם.

היום, חשבה רֶן מֶקֶ'לרוֹי, לא כדאי למות. היא ידעה שנערות אחרות בנות חמש־עשרה טיפחו את הרעיון הרומנטי למות למען האהבה, אבל רן קראה את "רומיאו ויוליה" בשנה שעברה בשיעור ספרות בכיתה ח', ולא הבינה מה קסום כל כך בלהתעורר לצד החבר שלך באולם תת־קרקעי ואז לתקוע לעצמך פגיון בצלעות. ו"דמדומים" — תשכחו מזה. היא הקשיבה למורים מתארים את סיפוריהם של גיבורים שמותם הטראגי העצים את חייהם משום־מה במקום לצמצם אותם. כשרן היתה בת שש, סבתא שלה מתה בשנתה. זרים אמרו לה שוב ושוב שמוות בשינה הוא מבורך, אבל היא הביטה בננה שלה, חיוורת כסיד בארון הקבורה הפתוח, ולא הבינה למה זה נחשב מתנה. מה אם סבתא שלה הלכה לישון בערב וחשבה לעצמה, בבוקר אשקה את הסחלב. בבוקר אקרא את סוף הרומן. אתקשר לבן שלי. כל כך הרבה דברים נשארו לא גמורים. לא, אין שום דרך בעולם להפוך מוות לדבר חיובי.

סבתא שלה היתה המת היחיד שרן ראתה מימיה, עד לפני שעתיים. עכשיו היא ידעה לומר איך נראית גסיסה לעומת סתם מוות. רגע אחד אוליב היתה שם והביטה ברן במבט עז — כאילו יכלה להיאחז בעולם לו עיניה נשארו פקוחות — ואז, בן רגע, העיניים האלה חדלו לשמש חלונות והפכו למראות, ורן ראתה את הבהלה שלה משתקפת בהן ותו לא.

היא לא רצתה להביט עוד באוליב, אבל היא הביטה בה. האישה המתה שכבה כאילו היא מנמנמת קלות עם כרית ספה מתחת לראשה. החולצה של אוליב היתה ספוגה דם, אבל קרע בצד חשף את צלעותיה ומותניה. עורה היה חיוור למעלה ואז בצבע לוונדר, עם קו דק בצבע סגול עמוק במקום שבו גבה פגע ברצפה. רן הבינה שזה מפני שהדם של אוליב הצטבר בפנים, שעתיים בלבד לאחר מותה. לרגע היה נדמה לה שהיא עומדת להקיא.

היא גם לא רצתה למות כמו אוליב.

אם כי בהתחשב בנסיבות, זה העיד שרן אדם איום ונורא.

הסיכויים היו לא סבירים, אבל אם עמדה בפני רן האפשרות לבחור, היא היתה מעדיפה למות בבור שחור. המוות יקרה בן רגע, מוות אֶפּי. כאילו ממש להתפרק ברמה האטומית. להפוך לאבק כוכבים.

אבא של רן לימד אותה את זה. הוא קנה לה את הטלסקופ הראשון בגיל חמש. בגללו היא רצתה להיות אסטרונאוטית כשהיתה קטנה, ואסטרופיזיקאית ברגע שהבינה במה מדובר. הוא עצמו חלם לפקד על מעבורת חלל שתסייר בכל פינה ברחבי היקום, עד שהוא הכניס בחורה להיריון. במקום ללמוד באוניברסיטה הוא התחתן עם אמא של רן, הפך לשוטר ואז לבלש, וסייר בכל פינה ברחבי ג'קסון, מיסיסיפי. הוא אמר לרן שהעבודה בנאס"א היא הדבר הכי טוב שמעולם לא קרה לו.

בנסיעה חזרה מההלוויה של סבתא שלה ירד שלג. רן — ילדה שמעולם לא ראתה מזג אוויר כזה במיסיסיפי קודם לכן — נחרדה לראות את העולם מסתחרר ומתנתק מאחיזתו. אביה החל לדבר איתה: המומחית מק'לרוי, להפעיל דחפנים. כשלא הפסיקה לבכות, הוא החל ללחוץ על כפתורים אקראיים: המיזוג, אורות האיתות, בקרת השיוט. ואז הוא הפעיל את האורות הגבוהים, והשלג הפך למנהרה של כוכבים בתאוצה, ומרוב השתאות רן שכחה לפחד.

הלוואי שיכלה ללחוץ על מתג ולחזור בזמן.

הלוואי שהיתה מספרת לאבא שלה שהיא באה לכאן.

הלוואי שהיתה מאפשרת לו לשכנע אותה שלא לבוא.

הלוואי שלא היתה מבקשת מדודתה להביא אותה.

דודה בֶּקס אולי שוכבת עכשיו בחדר מתים כמו אוליב, וגופה הפך לקשת בענן. והכול באשמתה של רן.

אַת, אמר האיש עם האקדח וגרר את רן בחזרה אל הכאן ועכשיו. היה לו שֵם אבל היא לא רצתה אפילו לחשוב עליו. השם הפך אותו לאנושי והוא לא היה אנושי. הוא היה מפלצת. בזמן ששקעה במחשבות הוא בא ונעמד מולה. כעת הוא טילטל מולה את האקדח. קומי.

נשימתם של השאר נעתקה יחד איתה. בשעות האחרונות הם הפכו לגוף אחד. מחשבותיה של רן גלשו ויצאו מראשן של שאר הנשים. הפחד שלה הצחין על עורן.

דם עדיין פיעפע בתחבושת שכרך האיש סביב ידו. ניצחון זניח. בזכותו הצליחה רן לעמוד, אף שרגליה רעדו.

היא לא היתה צריכה לבוא לכאן.

היא היתה צריכה להישאר ילדה קטנה.

כי עכשיו היא לא תזכה להיות שום דבר אחר.

רן שמעה את נקישת הפטיש ועצמה את עיניה. היא הצליחה לראות בעיני רוחה רק את פניו של אביה — העיניים הכחולות, העיקול העדין של חיוכו — כשנשא את מבטו אל שמי הלילה.

כשג'ורג' גוֹדרד היה בן חמש, אמא שלו ניסתה להצית את אבא שלו. אבא שלו שכב ללא הכרה על הספה כשאמא שלו שפכה את נוזל הבעירה על הכביסה המלוכלכת שלו, הדליקה גפרור והשליכה עליו את הסל הבוער. האיש הגדול קם על רגליו בצרחות ונאבק בלהבות בידיו העבות. אמא של ג'ורג' עמדה במרחק־מה עם כוס מים. מייבל, צרח אבא שלו. מייבל! אבל אמא שלו שתתה בנחת כל טיפה וטיפה ולא השאירה אפילו אחת לכיבוי הלהבות. כשאביו של ג'ורג' יצא מהבית בריצה כדי להתגלגל בעפר כמו חזיר, אמו פנתה אליו. תלמד מזה לקח, אמרה.

הוא לא רצה לגדול ולהיות כמו אבא שלו, אבל כשם שזרע תפוח יגדל בעל כורחו לעץ תפוח בלבד, גם הוא לא הפך לבעל השנה. עכשיו הוא ידע זאת. לכן הוא גמר אומר להיות אב השנה. לכן הוא נסע הבוקר כל הדרך אל המרכז, אל מרפאת ההפלות היחידה שנותרה במיסיסיפי.

בתו לעולם לא תחזיר לעצמה את מה שגזלו ממנה, בין שהבינה את זה עכשיו ובין שלא. אבל זה לא אומר שהוא לא יכול לנקוב במחיר.

הוא העיף מבט ברחבי חדר ההמתנה. שלוש נשים הצטנפו בשורת כיסאות, ואחות כרעה לידן ובדקה את התחבושת של הרופא. ג'ורג' הזדעף. רופא בתחת שלי. אי־אפשר לקרוא ריפוי למה שהוא עשה, גם אם מותחים את ההגדרה עד לקצה. הוא היה צריך להרוג אותו — והיה הורג אותו — אילולא הפריעו לו כשהגיע והתחיל לירות.

הוא חשב איך הבת שלו ישבה באחד הכיסאות האלה. הוא תהה איך הגיעה לכאן. אם נסעה באוטובוס. אם חברה הסיעה אותה או (הוא לא היה מסוגל להעלות את זה בדעתו) הבחור שהכניס אותה לצרות. הוא דמיין את עצמו ביקום אלטרנטיבי, פורץ את הדלת ונכנס עם הרובה, רואה אותה יושבת בכיסא ליד העלונים לזיהוי מחלות מין. הוא היה תופס לה את היד ומוציא אותה משם.

מה היתה חושבת עליו אילו ידעה שהוא רוצח?

איך יוכל לחזור אליה?

איך יוכל לחזור, נקודה?

לפני שמונה שעות הוא נראה כמו צלבן קדוש — עין תחת עין, חיים תמורת חיים.

לפצע שלו היה דופק. ג'ורג' ניסה לסדר את כריכת התחבושת סביבו בעזרת שיניו אבל היא השתחררה. היה צריך לקשור אותה טוב יותר, אבל מי יעזור לו כאן?

בפעם האחרונה שהרגיש ככה, כאילו הקירות סוגרים עליו, הוא לקח את בתו הפעוטה — אדומה וצורחת וקודחת מחום שלא ידע שיש לה ולא היה לו מושג איך לטפל בו — והלך לבקש עזרה. הוא נסע עד שהדלק אזל במשאית — כבר היה אחרי אחת בלילה, אבל הוא התחיל ללכת — והמשיך עד שמצא את הבניין היחיד שדלק בו אור בפנים, ודלתו לא היתה נעולה. הגג היה שטוח והמבנה לא נראה מרשים — הוא לא ידע שזו כנסייה עד שנכנס פנימה וראה את הספסלים ואת תחריט העץ של ישו על הצלב. האורות שראה מבחוץ היו נרות שהיבהבו על מזבח. תחזרי, אמר בקול לאשתו, שכנראה כבר היתה בקצה השני של ארצות הברית. אולי הוא היה עייף, אולי הוא הָזה, אבל הוא ללא ספק שמע תשובה: אני כבר איתך. הקול לחש מתחריט העץ של ישו ובה־בעת מהאפלה שהקיפה אותו.

עד כדי כך היתה החזרה בתשובה של ג'ורג' פשוטה וחובקת כול. איכשהו הוא ובתו נרדמו על הרצפה המכוסה שטיח. בבוקר העיר אותו הכומר מייק משנתו. אשת הכומר הימהמה אל התינוקת. שולחן ערוך בשפע וחדר פנוי באורח פלא חיכו להם. באותה תקופה ג'ורג' לא היה אדם דתי. לא ישו חדר ללבו באותו יום. אלא תקווה.

יוּ מק'לרוי, מנהל המשא ומתן על בני הערובה שאיתו דיבר ג'ורג' במשך שעות, אמר שבתו של ג'ורג' תדע שהוא ניסה להגן עליה. הוא הבטיח שאם ג'ורג' ישתף פעולה, הכול יסתיים בטוב, למרות שג'ורג' ידע שמחוץ לבניין הזה מחכים אנשים עם רובים המכוונים אל הדלת ורק ממתינים שיגיח.

ג'ורג' רצה שזה ייגמר. באמת ובתמים. הוא היה מותש נפשית וגופנית והתקשה לחשוב על דרך לסיים את העניין. נמאס לו מהבכי. הוא רצה לדלג לחלק שבו יֵשב שוב לצד בתו, והיא תישא אליו את עיניה בפליאה כמו תמיד.

אבל ג'ורג' ידע שיו יגיד הכול כדי שיסגיר את עצמו לידי המשטרה. לא רק מפני שזה התפקיד שלו. יו מק'לרוי היה צריך שהוא ישחרר את בני הערובה מאותה סיבה שג'ורג' שבה אותם מלכתחילה — כדי להציל את המצב.

אז ג'ורג' הבין מה הוא עומד לעשות. הוא סחט את הפטיש שברובה. "קומי. את," אמר והצביע אל הבחורה עם שם הציפור, זו שדקרה אותו. זו שבה ישתמש כדי ללמד לקח את יו מק'לרוי.

הנה הכלל העיקרי בניהול משא ומתן על בני ערובה: אסור לפשל. ככה אמרו המדריכים כשיו הצטרף לראשונה לצוות האזורי. אסור לקחת מצב גרוע ולהחמיר אותו. אסור להתווכח עם השובה. אסור להגיד לו הבנתי, כי סביר להניח שלא הבנת. צריך לתקשר באופן שמרגיע או מצמצם את האיום ולהבין שלפעמים התקשורת הכי טובה היא לא לדבר בכלל. הקשבה פעילה עשויה להשיג לך הרבה יותר מבלבולי מוח.

יש כל מיני שובים של בני ערובה. ישנם אלה שלא מאופסים בגלל סמים, אלכוהול, שכול. ישנם אלה שיוצאים לשליחות פוליטית. ישנם אלה שמפיחים רוח בגחלים של נקמה עד שהיא ניצתת ושורפת אותם חיים. וישנם הסוציופתים — שנטולי כל אמפתיה לפנות אליה. ובכל זאת לפעמים איתם הכי קל להתמודד כי הם מבינים מי שולט במצב. אם מצליחים לגרום לסוציופת להאמין שידו לא תהיה על העליונה, יש סיכוי להשיג משהו. אפשר לומר, אנחנו כאן כבר שעתיים (או שש, או שש־עשרה) ואני מבין מה עובר לך בראש. אבל הגיע הזמן לעשות משהו חדש. כי יש כאן חבורת גברים שחושבת שהזמן תם ורוצה לטפל בעניין בכוח. סוציופתים מבינים כוח.

מצד שני, הגישה הזאת נכשלת חרוצות עם אדם שמרוב דיכאון מוכן להתאבד ולהרוג אחרים איתו. כל העניין ביצירת מערכת יחסים עם שובה הוא לוודא שאתה מקור המידע היחיד ולאפשר לך את הזמן לברר מידע חיוני משלך. עם איזה שובה אתה מתמודד? מה האיץ את העימות החזיתי, הסכסוך האלים, נקודת האל־חזור? אולי תנסה ליצור מערכת יחסים בעזרת שיחה לא מזיקה על ספורט, מזג אוויר, טלוויזיה. בהדרגה תגלה מה הוא אוהב ומה לא, מה חשוב לו. האם הוא אוהב את הילדים שלו? את אשתו? את אמא שלו? למה?

אם תצליח לברר את הלמה, תוכל לקבוע מה אפשר לעשות כדי לנטרל את המצב.

יו ידע שמנהלי המשא ומתן הטובים ביותר קראו למשימה בלט, הליכה על חבל דק, מחול עדין.

הוא גם ידע שזה בולשיט.

אף אחד מעולם לא ראיין את מנהלי המשא ומתן שהמצבים שלהם הסתיימו במרחץ דמים. רק אלה שהשיגו תוצאות מוצלחות זכו שיתחבו להם מיקרופונים מתחת לאף והרגישו מחויבים לתאר את מלאכתם כמעין אמנות מיסטית. במציאות, מדובר בהימור. מזל ותו לא.

יו מק'לרוי חשש שמזלו עומד לאזול.

הוא סקר את הזירה שעמד בראשה בשעות האחרונות. מרכז השליטה שלו היה אוהל אירועים שהמשטרה השתמשה בו לפני כמה שבועות ביריד קהילתי כדי לקדם מתן טביעות אצבע של ילדים בצורה בטוחה. שוטרי מקוף הוצבו בהיקף הבניין כמו שרשרת של חרוזים כחולים. התקשורת התגודדה מאחורי מתרס משטרתי (אפשר היה לחשוב שהם יתרחקו בתבונתם מזירה שפועל בה מטורף עם רובה, אבל לא, פיתוי הרייטינג כנראה גדול מדי). על המדרכה פוזרו כמו איומים ריקים כרזות עם תמונות ענקיות של תינוקות ברחם או סיסמאות בכתב יד: אימוץ, לא הפלה! ילד לא בוחרים.

אמבולנסים צפרו, מאוישים בחובשים עם שמיכות אלומיניום ועירויי נוזלים ניידים. צוות החילוץ עמד בהיכון והמתין לאות. המפקד שלהם, קפטן קנדט, ניסה לסלק את יו מהאירוע (מי היה מאשים אותו?) ולהסתער על היורה בכוח. אבל יו ידע שקנדט אינו מסוגל לעשות כלום במצפון נקי, לא אם יו עמד לגרום לג'ורג' גודרד להיכנע.

על זה בדיוק יו סמך כשהפר את הכלל השני במשא ומתן על בני ערובה לפני חמש שעות, כאשר צרח בתוך הזירה במכונית הלא מסומנת, נובח פקודות אל שני שוטרים ברחוב שהיו המגיבים הראשונים.

הכלל השני במשא ומתן לחילוץ בני ערובה היה שאסור לשכוח שזאת עבודה.

משא ומתן לחילוץ בני ערובה אינו מבחן גבריות. הוא אינו הזדמנות להיות האביר על הסוס הלבן או לזכות בחמש־עשרה דקות של תהילה. ייתכן שיצליח לך וייתכן שלא, לא משנה כמה התגובות שלך מתנהלות לפי הספר. אסור לקחת ללב.

אבל יו ידע מהרגע הראשון שזה לעולם לא יתאפשר, לא היום, לא הפעם, כי המצב היה שונה בתכלית. אלוהים יודע כמה גופות מתות היו במרפאה הזאת, לרבות חמישה בני ערובה שעדיין בחיים. ואחת מהן היא הילדה שלו.

מפקד צוות החילוץ פתאום עמד מולו. "אנחנו נכנסים עכשיו," אמר קנדט. "אני רק מודיע לך."

"זאת תהיה שגיאה," ענה יו. "אני רק מודיע לך."

קנדט הסב את מבטו והחל לדבר אל תוך הווקי־טוקי שבכתפו. "אנחנו נכנסים בעוד חמש...ארבע..." פתאום קולו נשבר. "עצוֹר! אני חוזר... קבלו ביטול!"

ואלה המילים שהתניעו את האסון. ראשו של יו התרומם בחדות, והוא ראה את מה שקנדט הבחין בו.

דלת הכניסה למרפאה נפתחה פתאום, ושתי נשים יצאו החוצה.

כשאמא של רן עדיין גרה אצלם, היה לה עציץ של ירקה שאותו החזיקה על כוננית ספרים בסלון. אחרי שעזבה, רן ואביה לא זכרו להשקות אותו, אבל עציץ הירקה קרא תיגר על המוות. הוא החל לגלוש מהמכל ולצמוח במעין תסרוקת ירוקה של הלוואה וחיסכון אל עבר החלון בהתעלם מחוק ההיגיון או כוח המשיכה.

רן הרגישה ככה עכשיו כשהתנודדה על רגליה לעבר האור בכל פעם שהדלת נפתחה, נמשכת אל מקום עומדו של אביה במגרש החניה שבחוץ.

אלא שלא רן היא זאת שיצאה מהבניין. לא היה לה מושג מה אמר אביה לג'ורג' במהלך שיחת הטלפון האחרונה ביניהם, אבל זה עבד. ג'ורג' הרפה מההדק ואמר לה להעביר את הספה שבה השתמש כדי לתמוך בדלת. למרות שבני הערובה לא יכלו לדבר בחופשיות בלי שג'ורג' ישמע אותם, זרם עבר ביניהם. כשהורה לרן לפתוח את המנעול, היא אפילו החלה לחשוב שאולי תצא מכאן בחתיכה אחת.

ג'וי וג'נין יצאו ראשונות. ואז ג'ורג' אמר לאיזי להוציא את ד"ר וורד בכיסא הגלגלים. רן חשבה שאז ישחררו אותה, אבל ג'ורג' לפת את שערה וגרר אותה לאחור. איזי הסתובבה במפתן בפנים קודרות, אבל רן ניענעה קלות בראשה לעברה. זאת אולי ההזדמנות היחידה של ד"ר וורד לצאת, והוא היה פצוע. היא חייבת לקחת אותו. היא אחות. היא ידעה. "רן..." אמרה איזי, אך אז ג'ורג' טרק את הדלת מאחוריה והחזיר למקום את בריח המתכת. הוא הרפה מרן די זמן שתוכל להחזיר את הספה אל מול הפתח.

רן נתקפה פאניקה. אולי ככה ג'ורג' מתנקם בה על מה שעוללה לו. עכשיו היא כאן לבד עם החיה הזאת. טוב, לא ממש — עיניה גלשו לאורך הרצפה אל גופתה של אוליב.

אולי דודה בקס נמצאת עם אוליב, במקום שאליו הולכים כשמתים. אולי שתיהן מחכות לרן.

ג'ורג' שקע בספה מול הדלת וטמן את ראשו בידיו. הוא עדיין אחז ברובה. כלי הנשק קרץ אליה.

"אתה מתכוון לירות בי?" פלטה.

ג'ורג' נשא את מבטו כאילו הופתע שהיא בכלל שואלת אותו את השאלה הזאת. היא הכריחה את עצמה להישיר מבט אליו. אחת מעיניו נמשכה מעט ימינה, לא במידה שתשווה לו מראה מוזר, אבל כך שיהיה קשה להתרכז בפניו. היא תהתה אם עליו לבחור במודע במה להסתכל. הוא שיפשף את ידו החבושה על לחיו.

כשרן היתה קטנה, היא נהגה להצמיד את ידיה אל פניו של אביה כדי למשש את הזיפים. הם השמיעו צליל שיוף. הוא חייך כשהיא ניגנה על הלסת שלו כמו בכלי נגינה.

"אם אני מתכוון לירות בך?" ג'ורג' נשען לאחור על הכריות. "תלוי."

הכול קרה מהר מאוד. רגע אחד ג'נין דגר היתה בת ערובה, ובמשנהו היא ישבה באוהל הרפואי ונבדקה על ידי חובשים. היא הביטה סביבה לאתר את ג'וי, אבל בת הערובה השנייה שאיתה יצאה החוצה לא נראתה בשום מקום.

"גברתי," אמר אחד המגיבים הראשונים, "את יכולה לעקוב אחרי האור?"

ג'נין השיבה את תשומת לבה אל הבחור שמן הסתם לא היה צעיר בהרבה ממנה, עשרים וארבע. היא מיצמצה אליו כשנופף בפנס קטן אנה ואנה מול פניה.

היא רעדה. לא מקור אלא מהלם. הרקה שלה ספגה מכת אקדח קודם לכן, וראשה עדיין דאב. החובש כרך שמיכה מטאלית כסופה סביב כתפיה, מהסוג שנותנים לאצני מרתון בקו הסיום. טוב, אולי היא רצה מרתון מטאפורי. אין ספק שהיא חצתה קו.

השמש עמדה נמוך והפיחה חיים בצללים, כך שהיה קשה לקבוע מה אמיתי ומה תעתוע עיניים. לפני חמש דקות אפשר היה לומר שג'נין נתונה בסכנה החמורה ביותר בחייה, ובכל זאת כאן מתחת לאוהל פלסטיק, מוקפת חובשים ואנשי משטרה, היא הרגישה מבודדת. עצם חציית המפתן החזירה אותה לנקודת המוצא: בצד השני.

היא שירבבה את צווארה וחיפשה שוב את ג'וי. אולי לקחו אותה לבית החולים כמו את ד"ר וורד. ואולי ג'וי אמרה ברגע שג'נין יצאה מטווח שמיעה: תרחיקו ממני את הכלבה הזאת.

"אני חושב שכדאי להשאיר אותך כאן להשגחה," אמר הפרמדיק.

"אני בסדר," התעקשה ג'נין. "באמת. אני רק רוצה ללכת הביתה."

הוא הזדעף. "יש מישהו שתוכלי להישאר איתו הערב? רק ליתר ביטחון?"

"כן," היא שיקרה.

שוטר כרע ברך לידה. "אם את מרגישה בסדר," אמר, "נחזיר אותך קודם לתחנה. אנחנו צריכים תצהיר."

ג'נין נבהלה. הם יודעים עליה? היא תצטרך לספר להם? זה כמו ללכת לבית משפט ולהישבע על התנ"ך? או שהיא יכולה, רק עוד רגע, לזכות באהדה?

היא הינהנה וקמה על רגליה. ידו של השוטר הנחתה אותה בעדינות, והיא התחילה לצאת מהאוהל. היא הצמידה את השמיכה המטאלית לגופה כמו גלימת פרווה. "רגע," אמרה. "מה עם כל השאר?"

"נביא את השאר ברגע שהם יהיו כשירים," הוא הרגיע אותה.

"הילדה," אמרה ג'נין. "מה עם הילדה? היא יצאה?"

"אל תדאגי, גברת," אמר.

נחיל של כתבים קרא אליה, צעק שאלות שהסתבכו זו בזו. השוטר צעד והפריד בינה לבין התקשורת כמו מגן. הוא הוביל אותה לניידת שהמתינה לה. כשהדלת נסגרה, החום היה מחניק. היא הביטה אל מחוץ לחלון כשהשוטר התחיל לנסוע.

בדרך לתחנה הם חלפו על פני שלט חוצות. ג'נין זיהתה אותו כי היא עזרה לגייס כסף להקמתו. תמונה של שני תינוקות מחייכים — אחד לבן, אחד שחור. הידעתם, נכתב בו, שהלב שלי מתחיל לפעום שמונה־עשר יום מרגע ההתעברות?

ג'נין ידעה המון עובדות כאלה. היא גם ידעה איך דתות ותרבויות שונות התייחסו להיווצרות האדם. הקתולים האמינו שהחיים מתחילים בהתעברות. המוסלמים האמינו שאחרי ארבעים ושניים יום מההתעברות אללה שולח מלאך כדי להפוך את הזרע והביצית למשהו חי. תומס אקווינס אמר שהפלה היא רצח אחרי ארבעים יום לעוּבּר זכר ושמונים יום לנקבה. היו גם החריגים — אנשי יוון העתיקה אמרו שלעוּבּר יש נפש "צמחית", והיהודים שאמרו שהנשמה מגיעה בלידה. ג'נין ידעה איך לנווט ביודעין את הדעות האלה במהלך דיון.

ובכל זאת, זה לא נשמע ממש הגיוני, נכון? איך ייתכן שיש מחלוקות לגבי רגע תחילתם של החיים, לפי השקפת העולם? איך ייתכן שהחוק במיסיסיפי אומר שעוּבּר הוא יצור אנוש, ואילו החוק במסצ'וסטס חולק עליו? האם לא מדובר באותו תינוק, בין שנוצר במיטה בג'קסון או בחוף בננטקט?

המחשבות גרמו לג'נין כאב ראש. אבל בעצם, כל דבר עכשיו גרם לזה.

עוד מעט יחשיך. רן ישבה על הרצפה בשיכול רגליים והביטה בג׳ורג' שהשתופף על הספה ואיזן את המרפקים על ברכיו. הרובה היה אחוז ברפיון בידו הימנית. היא פתחה את האריזה האחרונה של חטיף התמרים — מה שנשאר מסלסילת החטיפים שנלקחה מחדר ההתאוששות. הבטן שלה רטנה.

פעם היא פחדה מהחושך. היא היתה מכריחה את אביה להיכנס עם האקדח בנרתיק ולבדוק בכל החדר שלה — מתחת למיטה, מתחת למזרן, על המדפים הגבוהים שמעל השידה. לפעמים התעוררה בבכי באמצע הלילה, משוכנעת שמשהו איום עם ניבים יושב למרגלות המיטה ומביט בה בעיניו הצהובות.

עכשיו היא ידעה: מפלצות קיימות באמת.

רן בלעה רוק. "הבת שלך," שאלה. "איך קוראים לה?"

ג'ורג' הרים את עיניו. "תסתמי את הפה," אמר.

להט המילים שלו גרם לה להתרחק ממנו כמה מטרים, אבל אגב כך רגליה התחככו במשהו קר ונוקשה. היא ידעה מיד במה מדובר — במי מדובר — ובלעה צרחה. רן הכריחה את עצמה להתקדם סנטימטר וכרכה את זרועותיה סביב ברכיה הכפופות. "אני מתערבת שהבת שלך רוצה לראות אותך."

צדודיתו של היורה נראתה מחוספסת ולא מסבירת פנים. "אין לך מושג על שום דבר."

"אני מתערבת שהיא רוצה לראות אותך," חזרה רן. אני יודעת, חשבה, כי זה כל מה שאני רוצה.

היא שיקרה.

ג'נין ישבה בתחנת המשטרה מול הבלש שתיעד את התצהיר שלה ושיקרה. "מה הביא אותך למרכז הבוקר?" שאל בעדינות.

"משטח פאפ," אמרה ג'נין.

כל שאר הדברים שאמרה לו היו אמת לאמיתה ונשמעו כמו סרט אימה: קול הירי, כובד משקלה של עובדת המרפאה שהוטחה בה והפילה אותה ארצה. ג'נין החליפה לחולצת טריקו נקייה שהחובשים נתנו לה, אבל היא עדיין הרגישה את דמה החם של האישה (המון דם) נספג בשמלתה. גם עכשיו כשהשפילה מבט אל ידיה, ציפתה לראות אותו.

"ואז מה קרה?"

התחוור לה שהיא אינה יכולה לזכור ברצף. במקום רגעים מחוברים היו רק הבזקים: גופה רועד ללא שליטה תוך כדי ריצה, ידיה צמודות לפצע הירי של אישה פגועה. היורה מנופף באקדחו מול ג'נין בשעה שאיזי עומדת לידו עם ערימת אספקה בזרועותיה. הטלפון מצלצל וכולם קופאים כמו בובות תצוגה.

ג'נין הרגישה כאילו היא צופה בסרט, סרט שעליה לשבת לכל אורכו אף שמעולם לא רצתה לראות אותו.

כשהגיעה לחלק שבו היורה חבט בה באקדח, השמיטה את הסיבה. שקר מֶחדלי, כך קראו לזה כשהיתה ילדה קטנה והלכה לווידוי. גם שקר כזה הוא חטא אבל בדרגה אחרת. ובכל זאת, לפעמים משקרים כדי להגן על אנשים. לפעמים משקרים כדי להגן על עצמנו.

מה זה כבר עוד שקר אחד ברשימה?

היא בכתה תוך כדי דיבור. היא לא קלטה את זה עד שהבלש רכן אליה עם קופסת טישו.

"אפשר לשאול אותך שאלה?" אמרה.

"בוודאי."

היא בלעה רוק. "לדעתך אנשים מקבלים את מה שמגיע להם?"

הבלש הביט בה במשך דקה ארוכה. "אני לא חושב שמגיע לאף אחד לקבל יום כזה," אמר.

ג'נין הינהנה. היא קינחה את אפה וקימטה את הטישו בידה.

פתאום נפתחה הדלת, ושוטר במדים תחב את ראשו פנימה. "יש אדון בחוץ שאומר שהוא מכיר אותך...?"

מאחוריו ראתה ג'נין את אלן — הלחיים הסמוקות שלו, בטנו הרחבה, הבטן שבגללה התלוצץ שהוא יודע איך מרגישים בהיריון. אלן היה המנהיג המקומי של קבוצת "הזכות לחיים". "ג'נין!" קרא ודחק את השוטר כדי שיוכל לאמץ אותה אל זרועותיו. "אל אלוהים," נאנח. "מתוקה, התפללנו עלייך."

היא ידעה שהם התפללו על כל אישה שעברה בדלתות המרכז. אבל זה היה שונה. אלן לא היה מסוגל לסלוח לעצמו לו קרה לה משהו, כי הוא זה ששלח אותה לשם בתור מרגלת.

אולי אלוהים הטה אוזן כי היא שוחררה. אבל גם ג'וי ואיזי וד"ר וורד. ומה לגבי אלה שלא יצאו משם בחיים? איזה מין אלוהים גחמני מטיל ככה את הקובייה?

"תני לי לקחת אותך הביתה ולעזור לך להתארגן," אמר אלן. ולבלש, "אני בטוח שמיז דֶגֶר זקוקה למעט מנוחה."

הבלש הישיר מבט אל ג'נין, כאילו ביקש לבדוק אם מקובל עליה שאלן מנהל את העניינים. ולמה לא? היא עשתה מה שביקש מהרגע שהגיעה לעיר, נחושה לשרת את מטרתו בכל צורה שתוכל. והיא ידעה שכוונותיו טובות. "אנחנו נשמח מאוד להקפיץ אותך לכל מקום שתצטרכי," אמר לה הבלש.

הוא הציע לה ברירה; וזו תחושה משכרת ורבת־עוצמה.

"אני צריכה לשירותים," היא פלטה, שקר נוסף.

"כמובן," הבלש הצביע אל המשך המסדרון. "שמאלה בסוף, הדלת השלישית מימין."

ג'נין החלה ללכת, שמיכת האלומיניום עדיין לפותה על כתפיה. היא רק היתה צריכה מרחב לשנייה.

בסוף המסדרון שכן חדר חקירות נוסף, דומה מאוד לזה שבו ישבה. מה שנראה מבפנים כמו מראָה, היה מנקודת המבט הזאת חלון. ג'וי ישבה לשולחן עם בלשית.

מבלי משים דפקה ג'נין על החלון. כנראה בקע קול כי ג'וי פנתה לכיוונה, גם אם לא יכלה לראות את פניה. דלת חדר החקירות נפתחה, וכעבור רגע בלשית הביטה בה. "יש בעיה?"

דרך הדלת הפתוחה היא פגשה במבטה של ג'וי.

"אנחנו מכירות," אמרה ג'נין.

כעבור רגע ג'וי הינהנה.

"רק רציתי... רציתי לבדוק..." ג'נין היססה. "חשבתי שאולי את צריכה עזרה."

הבלשית שילבה את זרועותיה. "אנחנו נוודא שהיא מקבלת את כל מה שהיא צריכה."

"אני יודעת אבל..." ג'נין הביטה בג'וי. "אסור לך להיות לבד הלילה."

היא הרגישה שעיניה של ג'וי מרצדות אל התחבושת שברקתה. "אסור גם לך," ג'וי אמרה.

בחדר בית החולים, נייר דבק היה מוצמד לפתחי האוורור של המזגן שלמעלה. הוא התנפנף כמו סרט, כמו חגיגה לא סבירה, בשעה שאיזי שכבה על גבה והעמידה פנים שאינה מרגישה את ידי הרופא נוגעות בה.

"הנה," אמר הגינקולוג. הוא הזיז את המקל שמאלה וימינה ואז הצביע על הצג המטושטש, אל קצה האמבה השחורה של הרחם של איזי, שם הצטנף לו הבוטן הלבן של העוּבּר. "קדימה... קדימה..." משהו בהול נשמע בקולו. ואז שניהם ראו את זה — הבהוב של פעימות לב. משהו שהיא ראתה המון פעמים באולטרסאונד של נשים אחרות.

היא פלטה נשימה שלא ידעה שאצרה בתוכה.

הרופא עשה מדידות ותיעד אותן. הוא ניגב את הג'ל מבטנה והסיט את הווילון כדי לכסות אותה שוב. "מיז וולש," אמר. "יש לך מזל. את יכולה ללכת."

איזי התקשתה להתרומם על מרפקיה. "חכה... אז... זהו זה?"

"תרצי כמובן לוודא שאין לך התכווצויות או דימומים בימים הבאים," הוסיף הרופא, "אבל בהתחשב בעוצמת פעימות הלב הייתי אומר שהילדון — או הילדונת — מתכננים להישאר בחיים. אין ספק שבעקבות האמא."

הוא אמר שיכתוב מכתב שחרור ויצא מהווילון שהפריד את התא שלה בחדר המיון משאר התאים. איזי שכבה על האלונקה והכניסה ידיים מתחת לשמיכה המגרדת. היא פרשה אותן על בטנה.

ברגע שיצאה מהמרפאה, חובש השכיב אותה על אלונקה ליד ד"ר וורד למרות שניסתה לומר להם שהיא לא נפגעה. הוא לא היה מוכן לשמוע. "היא בהיריון," התעקש. "היא צריכה בדיקה רפואית."

"אתה צריך בדיקה רפואית," טענה.

"שוב היא מתחילה," ד"ר וורד אמר לחובש הצעיר שבדק את חסם העורקים שלו. "לא מניחה לי לרגע." הוא הישיר מבט אליה. "ועל כך," אמר בשקט, "אני אסיר תודה מקרב לב."

זו היתה הפעם האחרונה שראתה אותו. היא תהתה אם הוא בניתוח. אם הרגל תישאר. היתה לה תחושה חיובית.

אולי יש אנשים שפשוט נועדו לשרוד.

היא גדלה עם אבא מובטל תמידית ואמא שהתקשתה לטפל באיזי ובאחיה התאומים בבית קטן עד כדי כך, ששלושה ילדים לא חלקו חדר אלא מיטה. אבל במשך תקופה ארוכה אפילו לא ידעה כמה היא ענייה. אִמה היתה לוקחת אותם לחיפושים אחרי כסף קטן. הם היו נוברים בכל פינה כדי לקנות ארוחת ערב. לפעמים הם חגגו את שבוע המושבות — שבו היו משתמשים בנרות במקום בנורות חשמל.

כשאיזי חשבה על חייה, היתה הפרדה מוחלטת בין אז לעכשיו. עכשיו היא גרה עם פרקר בבית גדול פי שלושה מבית ילדותה. הוא היה, על הנייר, נסיך למשפחה אמידה שהתאהב בסינדרלה סטודנטית לסיעוד שקועה בחובות. הם נפגשו כשהוא היה בגבס עם רגל שבורה. הוא נהנה לספר שהדייט הראשון שלהם כלל רחצה באמבטיה עם ספוג.

פרקר למד בייל כמו אבא, סבא וסבא־רבא שלו. הוא גדל באיסטוֹבֶר, השכונה הכי סנובית בכל המדינה. הוא למד בבתי ספר פרטיים ולבש בלייזרים זערוריים ועניבות גם בתור ילד. הוא נָפש בקיץ. אפילו העבודה שלו — במאי סרטים תיעודיים — התאפשרה רק בגלל קרן הנאמנות שלו.

איזי עדיין הזמינה את המנה הכי זולה בתפריט כשהם יצאו לאכול. המקפיא שלהם היה עמוס באוכל, לא מפני שהיא יכלה להרשות לעצמה לקנות מצרכים, אלא כי אף פעם לא מפסיקים לחשוש מתקופות צנע נוספת.

הם באותה מידה יכלו להגיע מכוכבי לכת שונים. איך בשם אלוהים הם אמורים לגדל יחד ילד?

איזי שאלה את עצמה אם עכשיו — סוף־סוף — קו השבר של חייה לא יהיה עוד היום שבו הרוויחה משכורת. זה יהיה הירי שהתרחש היום: היא תחלק הכול ללפני ואחרי.

אחות נכנסה לתא. "איך את מרגישה?"

"אני בסדר," אמרה איזי ושמחה שידיה הרועדות תחובות מתחת לשמיכה.

"קיבלתי מידע על המטופל ששאלת לגביו..."

"דוקטור וורד?" איזי הזדקפה.

"לא. האישה. בקס משהו? היא יצאה בשלום מהניתוח," אמרה האחות. "היא בטיפול נמרץ."

איזי הרגישה שדמעות נקוות בעיניה. תודה לאל. "מה לגבי דוקטור וורד?"

האחות ניענעה בראשה. "עדיין לא שמעתי כלום, אבל אפקח אוזן." היא הביטה באיזי באהדה. "אני מתארת לעצמי שכולכם עברתם סיוט."

ללא ספק. בניסיון להציל את חייה של בקס, איזי דחפה את אצבעה לתוך קיר החזה שלה. היא גיששה אחר כרית ריאותיה המאומצות. היא היתה מכוסה בדמו של ד"ר וורד.

"המשטרה רוצה לדבר איתך," אמרה האחות. "הם מחכים. אם את לא מרגישה מוכנה, אשמח להגיד להם."

"אפשר להשתמש בשירותים קודם?"

"ברור," ענתה האחות. היא עזרה לאיזי לרדת מהאלונקה והובילה אותה מבעד לווילון אל שירותים ליחיד. "צריכה עזרה?"

איזי ניענעה בראשה. היא סגרה את הדלת ונעלה אותה, נשענת על העץ. הרעד נדד מידיה אל שאר חלקי גופה. שיניה נקשו עכשיו.

הלם לפי הספר.

"תתעשתי," פקדה על עצמה, פתחה את זרם המים בכיור והתיזה אותם על פניה. היא ניגבה את עורה במגבת נייר והביטה במראה שבשירותים, ומיד הצטערה על כך. שֹערה חמק מזמן מהצמה, וקִרזולים אדומים לוהטים עיטרו את פניה. המדים שקיבלה במקום הבגדים המדממים שלבשה כשהובאה לבית החולים היו גדולים מדי, והחלוק גלש מאחת הכתפיים כמו גרסה עלובה במיוחד של פנטזיה על אחות סקסית. למרות ששטפה את רוב הדם מזרועותיה וצווארה, היא ראתה מקומות שפיספסה.

היא קירצפה את עצמה עד שעורה האדים וחזרה אל התא הקטן שלה. מחוץ לווילון חיכה שוטר. "מיז וולש? אני השוטר תיבּוֹדוּ. קיוויתי שתוכלי אולי למסור תצהיר קצר?"

היא הסיטה את הווילון והתיישבה על האלונקה. רגליה התנדנדו. "איפה אתה רוצה שאתחיל?"

תיבודו גירד בעט מעל לאוזנו. "טוב, אני חושב שבהתחלה," אמר. "הלכת למרפאה הבוקר?"

"כן."

"כמה זמן עבדת שם?"

לפני שהיא הספיקה לענות, נשמע קול שתבע לדעת איפה איזי נמצאת.

פרקר.

רגליה של איזי גלשו מהמיטה, והיא צעדה קדימה כשהוא הזיז הצדה את האחות והמתמחה שניסו להרחיק אותו מאזור המטופלים המאובטח.

"פרקר!" צעקה, וראשו הסתובב אליה.

"איזי, אלוהים!" הוא צעד שלושה צעדים ענקיים ומחץ אותה אל זרועותיו. הוא חיבק אותה כל כך חזק שהיא כמעט לא הצליחה לנשום. רק כשנגעה בו, סוף־סוף התחילה לרעוד, היא הבחינה.

כשהחובשים הביאו את איזי והאחות שקיבלה אותה שאלה מי האדם הכי קרוב אליה, שמו של פרקר חמק מפיה. זה אומר משהו, לא?

אולי יש דרך להפסיק לדאוג לגבי מה שעלול להפריד ביניהם ולהתמקד במה שמחבר ביניהם.

"את בסדר?" שאל.

היא הינהנה אליו.

"לא נפצעת?" פרקר התנתק ואחז בה ממרחק קצר. עשרות שאלות הופיעו בתווי פניו, והוא הביט לתוך עיניה כאילו ניסה למצוא את התשובות. או את האמת. ואולי לשם שינוי הן אותו הדבר.

לא ככה — או כאן — חשבה שיסתיים היום הזה. אבל איכשהו שם בדיוק היה עליה להיות. "אני בסדר," אמרה איזי. היא נטלה את ידו ופרשה אותה על בטנה בחיוך. "אנחנו בסדר."

פתאום עתידה של איזי כבר לא נראה בלתי אפשרי. היא הרגישה כאילו החתימה דרכון בכניסה לארצה, והבינה שנסעה רק כדי להיזכר בתחושה של בית.

כשאחד הבלשים הזוטרים הביא את החדשות שאחותו הגדולה בקס יצאה מהניתוח, שלח יו תודה חרישית לאלוהים שבו הפסיק להאמין מזמן. החלק הזה במוחו שחשש לה התפנה לחזור ולהתמקד ברן, שעדיין היתה בפנים עם רוצח.

קודם שוחררו שתי הנשים. ואז האחות ורופא ההפלות הפצוע.

יו חיכה. וחיכה. ו... שום דבר.

הוא פסע במרכז הפיקוד שממנו קיים את השיחה שבה נתן ליורה עוד כמה דקות, בתקווה שיקיים את הבטחתו לשחרר את כל בני הערובה. השאלה היתה, האם קיבל החלטה גרועה? החלטה קטלנית מבחינתה של רן?

קפטן קנדט התקרב שוב וחסם את דרכו של יו. "או־קיי, סיימתי לחכות. הוא שיחרר את הרוב. אנחנו מחסלים אותו."

"אסור לך לעשות את זה."

"מותר ועוד איך," אמר קנדט. "אני מנהל את העניינים, לוטננט."

"רק על הנייר." יו התקרב אליו ועמד במרחק סנטימטרים ספורים ממנו. "יש עדיין בת ערובה. גודרד לא מבדיל בינך לבין חור בקיר. אם תיכנס לשם, שנינו יודעים איך זה ייגמר."

מה שיו לא אמר זה שכנראה זה ייגמר ככה בכל מקרה. מה אם ג'ורג' הסכים לשחרר את בני הערובה ותיכנן לאורך כל הדרך לחזור בו מהבטחתו? מה אם רצה לצאת במטח כדורים ולקחת איתו את רן? האם זה הולך להיות ה"לך תזדיין" האולטימטיבי כלפי יו?

קנדט הישיר אליו מבט. "שנינו יודעים שאתה קרוב מדי לסיטואציה ולא יכול לחשוב בהיגיון."

יו המשיך לעמוד בלא זיע ובזרועות שלובות. "כן. ההיגיון אומר שלא תפציץ את הדלת המחורבנת הזאת."

המפקד צימצם את עיניו. "אתן לך עוד עשר דקות לשחרר את הבת שלך. ואז אעשה כל מה שבסמכותי כדי לוודא שהיא בטוחה...אבל אנחנו נסיים את זה."

ברגע שקנדט הסתלק, יו הרים את הטלפון הנייד והתקשר למספר הטלפון של המרפאה, אותו מספר שהתקשר אליו בשעות האחרונות כדי לדבר עם ג'ורג'. הטלפון צילצל וצילצל וצילצל. תענה, חשב יו. הוא לא שמע שום יריות, אבל זה לא אומר שרן בטוחה.

אחרי שמונה־עשר צלצולים הוא עמד לנתק. ואז : "אבא?" אמרה רן. הוא לא הצליח לעצור את עצמו וברכיו כשלו.

"הי, חמודה," אמר וניסה להרגיע את הרגש שגאה בקולו. הוא נזכר איך נפלה כשהיתה פעוטה. אם יו נראה מודאג, רן נהגה לפרוץ בבכי. אם הוא לא נראה מוטרד, היא התרוממה והמשיכה הלאה. "את בסדר?"

"כ... כן."

"הוא פגע בך?"

"לא." שהות. "דודה בקס...?"

"היא תהיה בסדר," אמר יו למרות שלא ידע זאת בוודאות. "אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך," הוסיף ושמע בבירור את בהלתה של בתו גוברת.

"אתה אומר את זה כי אתה חושב שאני הולכת למות?"

"לא אם זה תלוי בי. תבקשי מג'ורג'," אמר ואז בלע רוק. "תבקשי ממנו לדבר איתי?"

הוא שמע קולות מוחרשים ואז קולו של ג'ורג' נשמע בקו. "ג'ורג'," אמר יו בענייניות. "חשבתי שהגענו להסכמה."

"הגענו."

"אמרת לי שתשחרר את בני הערובה."

"שיחררתי," אמר ג'ורג'.

"לא את כולם."

השיחה נקטעה לרגע. "לא נקבת בשמות," ענה ג'ורג'.

יו הרכין את גופו סביב הטלפון כאילו הוא לוחש למאהבת. "אתה רוצה להסביר לי מה קורה כאן, ג'ורג'?" הפסקה. "אתה יכול לדבר איתי. אתה יודע את זה."

"הכול שקר."

"מה שקר?"

"ברגע שאשחרר את הילדה שלך, מה יקרה לי?"

"נדבר על זה כשתצא החוצה, אתה ואני," אמר יו.

"בולשיט. החיים שלי נגמרו, ככה או ככה. או שאלך לכלא וארקב שם לנצח או שיירו בי."

"זה לא יקרה," הבטיח יו. "אני לא ארשה שזה יקרה." הוא השפיל מבט אל הרשימות ששירבט אחרי השיחה האחרונה עם ג'ורג'. "זוכר? תגמור עם זה ותעשה את הדבר הנכון. הבת שלך — לעזאזל, כל העולם — יסתכל, ג'ורג'."

"לפעמים כדי לעשות את הדבר הנכון," אמר ג'ורג' בשקט, "צריכים לעשות משהו רע."

"לא חייבים," אמר יו.

"אתה לא קולט," קולו של ג'ורג' היה מתוח ומרוחק. "אבל אתה תבין."

היה כאן איום. הוא בהחלט שמע איום. יו הביט אל מפקד יחידת החילוץ. קנדט הביט בו מפינת האוהל. הוא הרים את זרועו והצביע על השעון.

"שחרר את רן," התמקח יו, "ואני אדאג שתצא חי מהסיפור."

"לא. הם לא יירו בי כל עוד היא אצלי."

יו היה צריך להציע חלופה מעשית, חלופה שאינה כרוכה ברן אבל תגרום לג'ורג' להאמין שהוא מוגן.

ובן רגע הוא ידע מה עליו לעשות.

יו הביט בקפטן. אין מצב שקנדט יסכים. מסוכן מדי. יו יאבד את העבודה שלו — אולי את החיים שלו — אבל בתו תינצל. באמת שלא היתה ברירה.

"ג'ורג'," הציע, "קח אותי במקומה."

בקס מתה. היא בטח מתה כי הכול לבן והיא רואה אור בוהק, והאם זה לא מה שכולם אמרו שיש לצפות לו?

היא סובבה את ראשה קמעה שמאלה וראתה את עמוד האינפוזיה, את תמיסת המלח מטפטפת לתוך גופה. האור שמעליה היה ניאון.

בית חולים. היא לגמרי ההיפך ממתה.

גרונה נשנק כשחשבה על רן ועל יו. האם האחיינית שלה בסדר? היא ראתה בעיני רוחה את רן, כפופת ברכיים, מושכת את הסוליה הלבנה של נעל הספורט. היא דמיינה את יו רוכן עליה באמבולנס. ככה בקס ראתה את העולם, בתמונות. לו שיחזרה את זה בסטודיו שלה, היתה קוראת לזה אומדן מצב. היא היתה מדגישה את המתח במיתרים של יו, את רטט ראשה הנע של רן. הרקע יהיה בצבע חבורה.

בקס הציגה תערוכות עם אספנים אפילו בשיקגו ובקליפורניה. יצירותיה היו בגודל קיר שלם. אם עומדים במרחק רואים יד נשית על בטן הריונית. תינוק מושיט יד למובייל מעל ראשו. אישה בצירי לידה. אם מתקרבים, רואים שהדיוקן עשוי ממאות דבקיות משומשות בשלל צבעים שהורכבו בקפידה למקומן על רשת.

אנשים דיברו על הפרשנות החברתית של יצירותיה של בקס. הן הנושא — הורות — והן הכלי — רשימות מטלות שהושלכו ותזכורות חד־פעמיות — היו חמקמקים. אבל האופן שבו שינתה את הפעימה, את אותה שנייה אחת ויחידה, הפך אותה לעל־זמנית.

היא התפרסמה לרגע קצר לפני עשר שנים כשהניו יורק טיימס כלל אותה בכתבה על אמנים מבטיחים (לפרוטוקול, היא מעולם לא הבטיחה שום דבר לאחר מכן). הכתבת שאלה: כיוון שבקס רווקה וללא ילדים, האם היא בחרה בנושא הזה כדי להתמחות באמנות חמקמקה כל כך מבחינה אישית?

אבל בקס לא נזקקה מעולם לנישואים או לילדים. היה לה את יו. היה לה את רן. נכון, היא האמינה שכל האמנים חסרי מנוח, אבל לא תמיד הם רדפו אחרי משהו. לפעמים הם ברחו מהמקום שבו היו.

אח נכנס. "שלום לך," הוא שאל. "איך את מרגישה?"

היא ניסתה להתיישב. "אני צריכה ללכת," אמרה.

"את לא הולכת לשום מקום. רק לפני עשר דקות יצאת מניתוח." הוא קימט את מצחו. "אפשר לקרוא בשבילך למישהו?"

כן, בבקשה. חשבה בקס. אבל שניהם כרגע בלב עימות חזיתי של בני ערובה.

לו רק היה פשוט כל כך להציל את רן. היא לא העלתה בדעתה מה עובר על יו עכשיו, אבל היא היתה מוכרחה להאמין בו. הוא ימצא תוכנית. ליו תמיד היתה תוכנית. אליו התקשרה כשכל השירותים בביתה הפסיקו לעבוד בעת ובעונה אחת, כמו מזימה קוסמית. הוא זה שלכד את הבואש שהתנחל מתחת למיני קוּפֶּה העתיקה שלה. הוא זה שרץ לעבר זעקותיה של אזעקת פריצה כשכל השאר ברחו. דבר לא עירער אותו, אף אתגר לא ריפה את ידיו.

פתאום היא נזכרה בו, בן חמש־עשרה או שש־עשרה, מרותק לחוברת קומיקס ומתעלם ממנה לחלוטין. רק כשבקס לקחה אותה ממנו הוא הרים את המבט. לעזאזל, אמר יו, מילה אחת שהכילה הלם, יראת כבוד ועצב בו־זמנית. הרגו את ספיידרמן.

מה אם איבדה אותו? מה אם איבדה את שניהם?

"תוכל להדליק את הטלוויזיה?" שאלה.

האח לחץ על כפתור בשלט־רחוק ואז הניח אותו מתחת לכף ידה של בקס. בכל ערוץ מקומי הופיע דיווח בשידור חי מהמרכז. בקס הביטה במסך, בטיח הכתום של הבניין, בסרטי המשטרה שחסמו אותו.

היא לא ראתה את יו.

לכן היא עצמה את עיניה וציירה אותו בדמיונה. השמש עטפה את קווי המתאר שלו. הוא היה גדול מהחיים. בקס עדיין זכרה את הפעם הראשונה שבה הבינה שיו גבוה ממנה. היא עמדה במטבח והכינה ארוחת ערב וגררה כיסא לעבר הארון כדי להוציא בזיליקום מיובש מהמדף הגבוה ביותר. מאחוריה, יו פשוט קטף אותו מהמדף.

באותו רגע הבינה בקס שהכול השתנה. יו גדל, ומשום־מה במקום לדאוג לו היא הפכה לזאת שדואגים לה.

"טוב," אמרה. "שימושי."

הוא היה בן ארבע־עשרה. הוא משך בכתפיו. "אל תתרגלי," אמר יו. "לא אהיה כאן לתמיד."

בקס הסתכלה עליו עולה במדרגות לחדרו. ואז, זמן קצר לאחר מכן, צפתה בו הולך לקולג', מתאהב, עובר לבית משלו.

לא משנה כמה פעמים משחררים מישהו, זה אף פעם לא נעשה קל יותר.

יו ניתק את הטלפון. "אני נכנס," הכריז. "לבד. הוא רוצה בן ערובה? שיקבל אותי."

"בשום פנים ואופן לא," אמר קנדט ופנה לאחד מחברי צוותו. "ג'ונס, תגיד לצוות שלך ל..."

יו התעלם ממנו והתחיל ללכת. קנדט תפס בזרועו וסובב אותו.

"אם תסתער על המקום, יהיו בוודאות פצועים," אמר יו. "רק עלי הוא סומך. אם אצליח לגרום לו לצאת יחד איתי, ניצחנו."

"ואם לא?" התווכח המפקד.

"לא אתמוך באף פעולה שתסכן את הבת שלי," התרגז יו. "אז איפה אנחנו עומדים?" זעמו היה מסך מנצנץ, אבל אפשר היה להציץ במה שהסתתר מאחוריו.

שני הגברים עצרו והביטו זה בזה, עימות חזיתי. לבסוף יו הסיט את מבטו. "ג'ו," אמר בקול שבור. "יש לך ילדים?"

מנהיג צוות החילוץ השפיל מבטו ארצה. "באתי לבצע משימה, יו."

"אני יודע," יו ניענע בראשו. "ואני יודע שהייתי צריך להסתלק ברגע שגיליתי שרן בפנים. אלוהים יודע שזה מספיק קשה גם כשלא מעורב סיכון אישי. אבל יש כאן סיכון. ואני לא יכול להשקיף מהצד, לא כשהיא שם. אם אתה לא מוכן לעשות את זה בשבילי, אתה מוכן לעשות את זה בשבילה?"

קנדט נשם עמוק. "בתנאי אחד. אני שם כמה צלפים בהיכון, קודם כול," אמר.

יו הושיט את ידו והגברים לחצו ידיים. "תודה."

קנדט פגש במבטו. "אלי וקייט," אמר בקול רם דיו שיו ישמע. "תאומות."

הוא הסתובב וקרא לשניים מאנשיו, והצביע על גג בניין בצד השני של הרחוב ועל מקום מעל המרפאה. בעודם בונים אסטרטגיה, יו חזר אל מתחת לאוהל. הוא ראה את הבלשית הצעירה שבישרה לו על בקס. "קולינס," קרא אליה. "בואי לכאן."

היא מיהרה אל אוהל הפיקוד. "כן, המפקד?"

"המטופלת בבית החולים — בקס מק'לרוי, אחותי? אני צריך שתמסרי לה פתק."

הבלשית הינהנה וחיכתה בזמן שיו התיישב לשולחן המאולתר שלו. הוא לקח עט וקרע דף מלוח הכתיבה שלו.

מה אומרים לאישה שלמעשה גידלה אותך? לאישה שכמעט איבדה את חייה היום רק מפני שניסתה לעזור לבת שלך?

הוא חשב על עשרות דברים שהוא יכול להגיד לבקס.

שהיא היחידה שצחקה מבדיחות הקרש האיומות שלו, הבדיחות שגרמו לרן להתכווץ. שאם הוא היה נידון למוות, הארוחה האחרונה שלו היתה העוף בפרמזן שהכינה. שהוא עדיין זוכר אותה מציגה תיאטרון צלליות על הקיר בחדר השינה שלו בניסיון לשחד אותו ללכת לישון. שבגיל שמונה הוא לא ידע מה זה סוואנה קולג' לאמנות — או אפילו שוויתרה על המלגה שלה כדי לבוא ולטפל בו כשאִמם יצאה לגמילה מאלכוהול — אבל הוא הצטער שלא אמר לה תודה.

אבל יו מעולם לא הצטיין בניסוח רגשותיו במשפטים. כך הגיע למקום הזה, לרגע הזה ממש.

לכן הוא כתב מילה אחת והעביר אותה לבלשית.

להתראות.

לואי ווֹרד היה מחוסר הכרה, ובאוקיינוס זיכרונו הוא לא היה גינקולוג בן חמישים וארבע אלא נער שגדל תחת חופת חזזית וניסה לתפוס סרטני נהרות לפני שהם יתפסו אותו. הוא גדל לאהוב את ישו ואת בנות המין היפה, לפי הסדר הזה בדיוק. בדרום לואיזיאנה גידלו אותו שתי נשים — סבתא ואמא שלו — והם גרו בבית קטן שהיה, כפי שציינה סבתו, עדיין ארמון אם אלוהים שכן בו יחד איתך. הוא היה קתולי פעיל כמו כל מכריו, תוצאה של בעל אדמות לבן שמת מזמן, שהגיע מצרפת עם מחרוזת תפילה בכיסו והטביל את כל עבדיו. לואי היה ילד חולני, רזה מדי וחכם מהראוי. ריאותיו חירחרו ומנעו ממנו להשתרך עם שאר הילדים שהתגנבו בחצות הלילה לבתים סמוכים, שלפי השמועות היו רדופי רוחות, כדי לבדוק מה ימצאו. במקום זאת הוא הלך עם סבתו למיסה כל יום ועזר לאמו במלאכת התכשיטנות. הוא השתמש בפינצטה כדי ליצור קישורים זעירים בשרשראות זהב שנענדו סביב צוואריהן של נשים לבנות עשירות.

לואי מעולם לא פגש את אביו וידע שמוטב לא לשאול אודותיו כיוון שסבתו קראה לו החוטא, אבל החלל שפערה היעדרותו של אביו בלבו נאטם היטב עד גיל תשע.

לואי ידע לפתוח דלתות לנשים ולהגיד בבקשה ותודה וכן גברתי. הוא ישן במיטה במטבח והציע אותה בסדין מתוח ועזר לשמור על סדר בבית, כי כפי שסבתו לימדה אותו, ישו עשוי לבוא בכל רגע ועדיף שהם יהיו מוכנים. לאמו היו ימי שפל שבהם לא הצליחה לאזור כוח לצאת מהמיטה, ולפעמים התחפרה בתוכה בבכי במשך שבועות. אבל גם כשלואי היה לבד, הוא מעולם לא היה ממש לבד. היה זה ילד שגודל על ידי קהילה.

מיס אֶסי הזקנה באה וישבה במרפסת כל יום. היא סיפרה ללואי על אבא שלה, עבד שברח מהמטע בשחייה בזרוע הנהר, מתריס מול התנינים כי אם יחליט להקריב להם את גופו, לפחות זו תהיה החלטה שלו. לא זו בלבד שהוא שרד עם כל איבריו, הוא גם הסתתר לאורך דרך נאצֶ'ז ונע רק באור הירח ולפי הוראותיהם של הקדושים האקראיים שעזרו לו לצאת לחופשי. לבסוף הוא הגיע לאינדיאנה, נשא אישה והוליד את מיס אסי. היא היתה רוכנת קדימה בעיניים בורקות ומכריזה על מוסר ההשכל של הסיפור. ילד, אמרה ללואי, אל תיתן לאף אחד לקבוע לך מי אסור לך להיות.

מיס אסי ידעה הכול על כולם, ולכן אין פלא שיכלה לספר אגדות על סֶבּי צֶ'ריס המכשפה, שלפי השמועה היתה צאצאית של כוהנת הוודו מארי לאבוּ. מה שהפתיע זה שאמא של לואי היא זו ששאלה שאלות. אפשר היה לחלק את זרוע הנהר בין אלה שהאמינו בקמיעות לבין אלה שהאמינו באלוהים, וסבתא שייכה את משפחתה למחנה השני באופן חד־משמעי. ללואי לא היה מושג מה יש לאמו לחפש אצל סבי צ'ריס.

אמו היתה האישה הכי יפה בעולם, עם עיניים עצובות שאפשר היה ליפול לתוכן, וקול שריכך את כל הקצוות המחוספסים. במהלך החודשים האחרונים הוא שם לב שהיא לא בוכה ובמקום זאת מרחפת כאילו הליום זורם בעורקיה. היא זימזמה מבלי משים, מנגינות נשזרו בצמותיה. לואי רכב על פאתי מצב רוחה המרומם.

כשאמא כרעה ברך לידו ושאלה אם הוא יכול לשמור סוד, הוא היה מוכן ללכת בעקבותיה לגיהינום ובחזרה. דבר שהסתבר כי לא היה ממש רחוק ממה שקרה.

הקיץ ההוא היה צחיח, וכשלואי ואמו הלכו לביתה של המכשפה, בגדיו הפכו לעור שני. סבי צ'ריס גרה בזרוע הנהר בבקתה עם מרפסת מעוטרת בפרחים מיובשים. שלטים כתובים בגסות הורו לשמור מרחק.

סבי צ'ריס סחרה בניסים. צמח הג'ימסונוויד, חתוך עם דבש וגופרית לאחר שחתול שחור חלף עליו, היה יכול לרפא סרטן. בושם האהבה של דיקסי היה יכול ללכוד ברשת את הגבר שהתגנב לחלומותייך. דשא בגובה חמש אצבעות הגן על ביתך ושמר עליו מכל משמר. לואי תהה אם בזכות שיקוייה או מרקחותיה של סבי, אמו שרויה לאחרונה במצב רוח עליז.

הוא גם ידע מסבתו ומהכומר שהעסקאות שכורתים עם השטן מתנקמות בך לבסוף. אבל בדיוק כמו שאמו גילתה נכונות להתעלם מכך, גם לואי היה מוכן לעשות זאת אם פירוש הדבר שהיא תישאר במצב רוח כזה.

אמו הורתה לו להישאר על המרפסת, ולכן הוא זכה רק למבט חטוף בסבי צ'ריס עם החצאית האדומה הארוכה והצעיף הכרוך סביב ראשה. היא היתה בת עשרים או אולי מאתיים. היא סימנה לאמא להיכנס, והצמידים שעל זרועותיה זימרו. קולה נשמע כמו ציפורניים על עץ.

הפגישה לא נמשכה זמן רב. אמא יצאה ובידיה חבילה קטנה על חוט. היא ליפפה אותו סביב צווארה ותחבה את החבילה מתחת לשמלה, בין שדיה. הם הלכו הביתה, ובאותו אחר צהריים לואי הלך למיסה עם סבתא שלו והתפלל שאמא שלו קיבלה את מה שהיתה צריכה, ושישו יסלח לה על שלא פנתה אליו במקום זאת.

כעבור שבוע היה חם כל כך, שסבתא נשארה בכנסייה בין מיסת הבוקר למיסת הערב. אמא אמרה ללואי שהיא הולכת לנוח. כשהתקרב הערב לואי ניגש להעיר אותה, אבל היא לא ענתה לנקישתו. כשסובב את הידית הוא מצא את אמו שוכבת על הרצפה, משולש מתרחב של דם נקווה בין רגליה. עורה היה כמו שיש, המשטח הקריר היחיד בעולם.

התפרצות הרצון הטוב לאחר מותה של אמא התחלפה בהתלחשויות שלואי שמע כשחלף על פני מתפללים בכנסייה או צעד ברחוב ונצמד לסבתו. משהו לגבי אמא ומר בּוּפֶה, ראש העיר, שלואי הכיר רק מניצוחו על מצעד המרדי־גרא עם אשתו הבלונדינית והיפה ובנותיהם הבלונדיניות התואמות שעמדו לצדו. ועוד משהו לגבי הפלה: מילה שלא שמע מימיו.

סבתא שלו היתה לוחצת את ידו כדי למנוע ממנו להסתכל על אנשים שמילמלו מאחורי כפות ידיהם והביטו בהם.

היא לחצה את ידו הרבה בימים אלה.

היא לחצה אותה עכשיו.

עיניו של ד"ר לואי נפקחו, והוא מיד נאבק בסביבותיו — הצפצוף העדין של מוניטור הלב, נחש הצינורות באינפוזיה. הוא לא הרגיש כאב ברגלו כפי שציפה, אבל אם הוא בבית חולים כנראה שמו לו חסם עצבי. הדבר היחיד שהסב לו כאבי תופת היה היד, שנלפתה על ידי בחורה רזה ורודת שיער, שטבעת של חישוקים טיפסה על תנוך אוזנה השמאלית. "רייצ'ל?" הוא אמר בצרידות, וראשה הזדקף.

למנהלנית במרפאה היו תווי פנים מקומטים שתמיד הזכירו ללואי גירית. "סליחה, דוקטור וורד," התייפחה. "אני כל כך מצטערת."

הוא הביט ברגלו וחשב לרגע בבהלה שאולי היא נקטעה, וזה מקור ההיסטריה של רייצ'ל — אבל לא, היא היתה שם כמו עטופה בענן של צמר גפן מתוק. תודה לאל על האחות ההיא במרפאה. "רייצ'ל," אמר והרים את קולו מעל בכייה. "רייצ'ל, אני כבר מרגיש כאילו דרסה אותי משאית. אל תעשי לי גם כאב ראש."

אבל לא ניכר בבחורה שהיא עומדת להשתתק. הוא לא הכיר אותה היטב — הוא טס למרפאות רבות ברחבי ארצות הברית ולא הצליח להבחין בין אנשי הצוות. הוא היה בטוח למדי שרייצ'ל היא סטודנטית לתואר שני באוניברסיטת ג'קסון. היא עבדה במשרה חלקית במה שמתנגדי ההפלות כינו "מסלול המוות" — הובלת נשים ממגרש החניה אל תוך המרפאה. היא גם עזרה לווֹניטה, בעלת המרפאה, בעבודה משרדית. העבודה במרכז היתה עמוסה כל כך שכולם נרתמו לכל משימה.

"אני מצטערת," חזרה רייצ'ל וניגבה את אפה בשרוול.

לואי היה רגיל לנשים בוכות. "אין לך על מה להצטער," אמר. "אלא אם כן האלטר אגו שלך הוא מתנגד לבן בגיל העמידה שנושא רובה."

"ברחתי, דוקטור וורד," רייצ'ל אזרה אומץ להביט בו אבל מבטה שוב חמק. "אני פחדנית."

הוא לא ידע אפילו שהיא היתה בבניין בזמן שהירי החל. די ברור שהיא היתה בחזית והוא מאחור בחדר הטיפולים. ומטבע הדברים היא ביקשה להאמין שתנהג כגיבורה ברגע האמת. אבל אף פעם אין לדעת לאן תבחר ללכת עד שתגיע אל פרשת דרכים. האם לואי לא שמע זאת אלפי פעמים קודם לכן ממטופלות שהגיעו למרכז ונראו המומות מכך שנקלעו לשם, כאילו התעוררו אל חיים של מישהי אחרת?

"שרדת כדי לספר מה קרה," אמר. "זה מה שחשוב." לואי היה מודע לאירוניה גם תוך כדי דיבור. הוא הפך את המילים במחשבותיו. פחם, בעזרת זמן וחום ולחץ, תמיד יהפוך ליהלום. אבל אם תקפאו למוות, את מי מהשניים תחשיבו לאבן יקרת ערך?

לא ניקיתי את הבית, חשבה ג'וי כשפתחה את דלת דירתה. דגני ארוחת הבוקר התייבשו לקרום בקערה שעל שולחן המטבח. כוסות ריקות עמדו על שולחן הקפה מול הטלוויזיה. חזייה התנודדה ממסעד הספה. "הבית מבולגן," התנצלה באוזני ג'נין.

ושוב, ג'וי לא ציפתה שתכניס הביתה פעילה נגד הפלות ביום שבו הלכה להפסיק את הריונה שלה.

כשהדלת נפתחה התפזר דואר על הרצפה. ג'וי החלה להתכופף בלהט אבל ג'נין הקדימה אותה. "תני לי," אמרה.

תני לי להסיע אותך הביתה.

תני לי לעזור לך להתארגן.

ג'נין כירכרה סביבה כמו אמא תרנגולת, עניין מוזר בהתחשב בכך שהן כנראה קרובות בגילן. היא הביטה בג'נין אוספת את החשבונות ואת העלונים. "פֶּרי," אמר ג'נין וחייכה קצת. "לא ידעתי מה שם המשפחה שלך."

ג'וי הביטה בה. "גם אני לא את שלך."

"דֶגֶר," ענתה ג'נין. היא הושיטה את ידה. "נעים להכיר. רשמית."

ג'וי חייכה במבוכה ובאי־נוחות נוכח הקִרבה הכפויה. ג'וי רק רצתה להתפשט, ללבוש פיג'מה ולגרוב גרביים צמריריים, לשתות כוס יין ולבכות.

ג'נין הניחה את הדואר על השולחן המטבח והסתובבה. "מה אפשר להגיש לך? רעבה? צמאה? בא לך תה?" היא עצרה. "יש לך תה?"

ג'וי לא התאפקה וצחקה. "כן. בארון מעל הכיריים."

בזמן שהמים רתחו ג'וי ניגשה לשירותים. היא היתה צריכה להחליף את הפד, אבל כעבור רגע מבוהל הבינה שאין לה פדים. אמרו לה להביא איתה למרכז כי הם לא סיפקו פדים, וזה היה האחרון בחבילה. היא תיכננה לעצור בדרגסטור בדרך הביתה.

ברוב תסכולה היא פתחה את ארון התרופות לרווחה ופיזרה גלולות ושמנים וקרמים.

הדבר האחרון שהוציאה מירכתי המגירה שמתחת לכיור היה בקבוק מאובק ומלוכלך של תמיסת קלמין. תמיסת קלמין. בשם אלוהים. יש לה תמיסת קלמין אבל לא תחבושת?

ג'וי לקחה את הבקבוק והטיחה אותו במראה שבשירותים. המראה התנפצה.

דפיקה חרישית נשמעה על הדלת. ג'נין עמדה שם והחזיקה את התרמיל שלה.

היא השאירה אותו נעול בתא המטען של המכונית הבוקר, ולכן בניגוד לשאר מיטלטליהם של בני הערובה, הוא לא היה חלק מזירת פשע. "חשבתי שתצטרכי את זה," אמרה והושיטה לה קופסה קטנה ומרובעת של תחבושות קוטקס.

ג'וי לקחה אותה, סגרה את הדלת וניגשה לשירותים. היא כעסה שהמושיעה שלה — שוב — היתה ג'נין. היא שטפה ידיים והביטה במראה השבורה. הנמשים שלה בלטו בהקלה מעורה החיוור. שֹערה נראה כאילו חיה קטנה התנחלה בו. היה דם על צווארה. היא שיפשפה אותו במטלית. היא המשיכה לשפשף עד שכאב לה מבחוץ כמו שכאב לה מבפנים.

כשג'וי יצאה מהשירותים, ג'נין סידרה את הסלון כך שהעיתונים היו מונחים בערימה יפה והכלים המלוכלכים הועברו לכיור. היא אמרה לג'וי לשבת והגישה שני ספלי תה מהבילים. כל שקית היתה מתויגת בציטוט מעורר השראה. "'מי ייתן והיום הזה יביא איתו שלווה, נחת והרמוניה'," קראה ג'נין. היא נשפה על פני התה. "טוב. זין על זה."

ג'וי הביטה בתג שלה. "הבחירות שלך ישנו את העולם". היא הביטה במילים עד שהחלו לצוף. גל הקלה הציף אותה.

החדר היה שקט להכאיב. גם ג'נין הרגישה בכך. היא הושיטה יד אל שלט הטלוויזיה. "מה לדעתך קורה?"

התמונה הבזיקה וניעורה לחיים בערוץ האחרון שבו צפתה ג'וי והציג את המרפאה מבחוץ. שרר חושך, אבל פנסי המשטרה המשיכו להאיר. כתב אמר משהו על צוות חילוץ, והוצגה תמונה מגורענת של צלף על גג רחוק. ג'וי הרגישה שהיא נחנקת. "תכבי את זה," אמרה בבוטות.

המסך כבה. ג'נין הניחה את השלט ביניהן. "רק עברתי לכאן. אני לא ממש מכירה אף אחד במיסיסיפי," הודתה פתאום. "חוץ מאת יודעת... האנשים שהייתי איתם."

"מה עושים עכשיו?" פלטה ג'וי.

"מה זאת אומרת?"

"מחר, זאת אומרת. איך חוזרים לשגרה?" ג'וי ניענעה את הראש. "שום דבר הוא לא שגרתי."

"מן הסתם מעמידים פנים," אמרה ג'נין. "עד ששוכחים שמעמידים פנים." היא משכה בכתפיה. "כנראה אעשה בדיוק מה שעשיתי קודם. אניף שלטים. אתפלל."

הלסת של ג'וי נשמטה. "את תמשיכי להפגין?"

מבטה של ג'נין חמק. "מי יודע אם המרפאה תיפתח שוב."

אם אחרי כל זה נשים אחרות לא יזכו בהזדמנות לעשות את מה שג'וי עשתה, למה היא שרדה הכול?

ג'וי הרגישה פרץ של חום. איך ייתכן שג'נין לא מזהה שהדיבורים שהתיזו היא וחבר מרעיה הובילו לאלימות? כשהם מתחו ביקורת על אנשים כמו ג'וי, אחרים קיבלו רשות לעשות זאת. והפעם, האיש שעשה זאת נשא אקדח.

"למרות מה שקרה היום," אמרה ג'וי בחוסר אמון. "את עדיין חושבת שאת צודקת?"

ג'נין הישירה מבט אליה. "את יכולה לשאול את עצמך אותה שאלה."

ג'וי הביטה באישה שהאמינה בהיפך הגמור ממנה ובכל זאת באותה רמת שכנוע. היא שאלה את עצמה אם הדרך היחידה לברר במה אנחנו תומכים היא לגלות לְמה אנחנו מתנגדים.

"אולי כדאי שתלכי," אמרה ג'וי בעצבנות.

ג'נין קמה. היא הביטה סביבה, מצאה את התרמיל וניגשה בשקט אל הדלת.

ג'וי עצמה את עיניה ונשענה על הספה. אולי אין מכנה משותף.

האם לכל התינוקות מגיע להיוולד?

האם לכל הנשים מגיע להחליט על גופן?

באיזו דיאגרמת וֶן הם חופפים?

היא שמעה את הידית מסתובבת ואז את קולה של ג'נין. "טוב," אמרה במורת רוח, כאילו היא זאת שמוסריותה הותקפה. "שיהיו לך חיים יפים."

ג'וי תהתה איך אפשר לגרום למישהו שהוא עיוור בעיניך, לראות כמותך.

אין ספק שזה לא קורה כשעומדים משני צדיה של חומה.

"חכי," אמרה ג'וי. היא תחבה את ידה לכיס הטרנינג שלה. "אפשר להראות לך משהו?" היא לא חיכתה שג'נין תגיב. במקום זאת היא יישרה תמונת אולטרסאונד על שולחן הקפה. אצבעותיה נגעו בשוליים הלבנים.

היא שמעה את ג'נין סוגרת את הדלת וחוזרת אל הספה. ג'נין הביטה בתמונה המגורענת, עדה אילמת.

"זה... זה היה בן," מילמלה ג'וי.

ג'נין שקעה לצדה. "אני לא מבינה מה את רוצה שאני אגיד."

ג'וי ידעה שזה לא נכון, שלג'נין יש עשרות תשובות, כולן וריאציות על העובדה שג'וי עשתה את הבחירה שלה. שלא מגיע לה להתאבל. היא רצתה להגיד לג'נין שכן, היא קיבלה את מבוקשה, אבל היא גם הרגישה את כאב האובדן, ושאין סתירה בין השניים.

"אולי כדאי שאף אחת מאיתנו לא תגיד כלום," הציעה ג'וי.

ג'נין כיסתה את ידה של ג'וי בידה שלה. היא לא הגיבה.

היא לא היתה צריכה.

היא פשוט היתה צריכה להימצא כאן, אישה אחת שמחבקת אישה אחרת.

כמעט שלוש שעות מצפון לעימות בני הערובה, באוקספורד, מיסיסיפי, נערה התכרבלה על הצד במיטה בבית החולים בַפטיסט ממוריאל ושאלה את עצמה איך ייתכן שהיא מרגישה בודדה להפליא בעולם גדוש בני אדם. בֶּת הסתובבה כשהדלת נפתחה — לבה התרחב בתקווה שאולי אביה חזר להגיד לה שהוא מצטער, שהוא סלח לה, שהוא נותן לה הזדמנות שנייה. אבל זאת היתה רק עורכת הדין שמינה לה בית המשפט.

בת הביטה במאבטח המשטרתי שעמד בדלת ואז במנדי דוּביל. "מצאתם את אבא שלי?" שאלה.

מנדי ניענעה בראשה אבל זאת לא היתה ממש תשובה. בת ידעה (כי מנדי סיפרה לה) שאסור לה לדבר עם הלקוחה שלה בנוכחות השוטר כי אין חיסיון עורך דין־לקוח. ממילא זה לא היה משנה כי בת לא היתה צריכה לשמוע עוד חדשות רעות. האישומים לא יבוטלו. התובע רוצה לרכוב על הסיפור הקטן והעצוב של בת כל הדרך אל יום הבחירות. בת היתה נזק משני בלבד.

ומה בדיוק היה פשעה? היא היתה נערה בת שבע־עשרה שלא רצתה להיות אֵם, ובגלל זה עמדה לאבד את מה שנשאר מילדותה. היא ניסתה לקבל אישור משפטי כי ידעה שאביה לא יחתום לעולם על מסמכי האישור — אפילו שעד שתלד את התינוק היא כבר תהיה בת שמונה־עשרה. אבל תאריך המשפט שלה נדחה בשבועיים, ועד אז כבר יהיה מאוחר מדי לעבור הפלה במיסיסיפי. היא נאלצה לנקוט צעדים נואשים.

אולי אם היו פחות חוקים, חשבה בת, היא לא היתה צריכה לעבור עליהם. בהתחשב בעובדה שהיא התקשתה לעבור הפלה חוקית, למה עליה להיענש על שעברה הפלה לא־חוקית?

פתאום המציאות עצרה את נשימתה. היא הרגישה כמו אז, כשאביה לקח אותה לחוף ג'ורג'יה לראות את הים. בת היתה ילדה. היא רצה לעבר הגלים בזרועות פתוחות ובסוף נפלה וכמעט טבעה. אביה שלף אותה מהגלים לפני שהספיקה להיסחף.

מי יציל אותה עכשיו?

"אני הולכת לכלא," אמרה בת חרש. היא התחילה להבין ששום דבר שעשתה, שום דבר שמנדי דוביל היתה יכולה לעשות, לא יחלץ אותה מהבלגן. כאילו ניסתה למחוק טעות ולבסוף קרעה את כל הנייר. "אני באמת הולכת לכלא."

מנדי הביטה בקצין שהסתובב להביט בהן. היא הרימה אצבע אל שפתיה והזכירה לבת לא לדבר בנוכחות השוטר.

בת התחילה לבכות.

היא קיפלה את ברכיה אל חזהּ והרגישה מרוקנת מבפנים. היא היתה קליפה, מעטפת, מעטה. עד כדי כך היא פישלה. היא נפטרה מהתינוק, נכון, אבל היא גם איכשהו השילה מעליה את היכולת להרגיש. אולי הצעד השני היה הדרך היחידה לסלק מעליה את הראשון. ואולי זה הגורל: אם האהבה היחידה שידעת היתה על תנאי, כך גם היעדרה. היא תירקב מאחורי סורג ובריח, ואיש לא יתגעגע אליה. גם אם אביה יחזור, הוא לא יתנצל. הוא יבוא כדי להגיד לבת כמה הוא מאוכזב ממנה.

כעבור רגע היא הרגישה זרועות עוטפות אותה. מנדי היתה רכה והדיפה ריח אפרסקים. צמותיה דיגדגו את לחייה של בת. ככה זה אמור היה להיות, חשבה בת.

לאחר כמה דקות יפחותיה הפכו לשיהוקים. בת שכבה על הכרית ושילבה אצבעות עם מנדי. "כדאי שתנוחי," אמרה עורכת הדין שלה.

בת רצתה להירדם. היא רצתה להעמיד פנים שהיום הזה לא התרחש. טוב, לא. היא רצתה להעמיד פנים שהיום הזה התרחש אחרת. "את יכולה להישאר?" שאלה בת. "אין לי... אין לי אף אחד אחר."

מנדי הישירה מבט אליה. "יש לך אותי," אמרה.

כשיו החל לצעוד אל עבר דלת הכניסה למרפאה, הוא חשב על היום שרן נולדה. הוא ואנבל ישבו בבית וצפו במרתון סרטי הארי פוטר כשהתחילו לה צירים. הצירים הלכו ותכפו אבל אנבל סירבה לצאת עד סוף "חדר הסודות". במהלך כתוביות הסיום ירדו לה המים. יו נסע כמו מטורף לבית החולים, השאיר את המכונית באזור פריקה והכניס את אשתו למחלקת יולדות. כבר היתה לה פתיחה של תשע ושלושה רבעים, ומבחינת אנבל זה היה אות.

אני לא קורא לה הֶרמיוני, אמר יו אחרי הלידה.

אני לא קוראת לה על שם אמא שלך, השיבה אנבל.

(כבר אז הם רבו).

האחות שעקבה אחרי השיחה פתחה חלון. אולי כולנו זקוקים לקצת אוויר צח, הציעה בדיוק כאשר ציפור נכנסה. היא ריפרפה בכנפיה אל שולי העריסה שבה ישנה התינוקת, הפנתה את הראש והביטה בה בעין נוצצת.

טוב, זה סימן, אמר יו.

רן היתה הדבר הכי טוב שאי־פעם קרה לו.

הוא קנה לה את החזייה הראשונה. הוא הרשה לה לשים לק. הוא אמר לה שילדים הם שמוקים כשלא הזמינו אותה למסיבת יום הולדת של ילדה מקובלת, ואז נתן לאמא של הילדה דוח על חציית כביש כדי להתנקם.

בכל אוגוסט הם טיפסו למקום הכי גבוה בג'קסון וחיכו לראות את הפרסאידים, מטר המטאורים שבו השמים נראו בוכים. הם היו נשארים ערים כל הלילה ומדברים על הכול, החל באיזה פאוור ריינג'רס אינו חיוני ואפשר בלעדיו, וכלה באיך מוצאים את האדם שאיתו רוצים לחיות עד היום האחרון.

ליו היה קשה עם העניין האחרון. ראשית, השיפוט שלו היה לקוי. אנבל גרה עכשיו בצרפת עם בחור צעיר ממנה בעשור, מאסטר באפייה שהתחרה באולימפיאדת הלחם, כאילו היה בזה קטע. ושנית, מי שהוא רצה לחיות איתה עד יומו האחרון, הונחה בזרועותיו על ידי מיילדת לפני חמש־עשרה שנה.

עכשיו יו הביט לאחור. קפטן קנדט הטה את ראשו ודיבר לתוך מכשיר קשר. "אם לא תפגוש אותו באמצע הדרך, הצלפים שלי לא יוכלו לדייק בירי," אמר ליו.

"זאת לא הבעיה שלי," ענה יו והתקדם.

"יו!"

הוא עצר.

"אתה לא חייב להיות גיבור," אמר קנדט בשקט.

יו הישיר מבט אליו. "אני לא. אני אבא."

הוא יישר את כתפיו והמשיך לצעוד לכיוון דלת המרפאה. האוויר מאחוריו היה מעופש מחום. נשמע רק רחש היתושים.

הוא דפק. עבר רגע, והוא שמע ריהוט מתחכך ברצפה.

הדלת נפתחה ורן עמדה שם, "אבא," היא בכתה וצעדה לעברו אבל נגררה חזרה פנימה. יו התיק ממנה את עיניו בעל כורחו כדי להסתכל לראשונה באיש שאיתו דיבר זה חמש שעות.

ג'ורג' גודרד היה איש קטן, בסביבות מטר וחצי. היה לו צל מוארך ותחבושת עטופה סביב ידו שהצמידה אקדח לרקתה של רן. עיניו היו בהירות עד כדי שקיפות. "ג'ורג'," אמר יו ברוגע, וגודרד הינהן.

יו היה מודע לדופק שפעם בצווארו. הוא ניסה להרגיע את עצמו, לא לתפוס את רן ולברוח, צעד שעלול להיות הרה אסון. "למה שלא תצא החוצה ותשחרר אותה?"

ג'ורג' ניענע בראשו. "תראה לי את הנשק."

יו הרים את ידיו. "אין לי."

ג'ורג' צחק. "נראה לך שאני מטומטם?"

כעבור היסוס יו הושיט יד, הפשיל שרוול מכנס אחד וחשף את האקדח שהצמיד לשם. הוא לא הוריד את עיניו מג'ורג' כל אותה עת, שיחרר את הנשק והרים אותו הצדה.

"זרוק אותו," פקד ג'ורג'.

"שחרר אותה ואזרוק אותו."

לרגע לא קרה דבר. חרקי יוני עצרו במעופם, הרוח הקלה גוועה. לבו של יו החסיר פעימה. ואז ג'ורג' דחף את רן קדימה. יו תפס אותה בזרועו השמאלית והשאיר את הימנית מושטת כשהנשק מתנדנד ממנה. "הכול בסדר," לחש אל שערה של בתו.

היא הדיפה ריח של פחד וזיעה, כמו בילדותה כשהתעוררה מחלום רע. הוא נסוג לאחור ושילב את אצבעות ידו הפנויה באצבעותיה. בשולי כף ידה השמאלית הופיע כוכב שחור קטן, מוטבע כמו קעקוע במפגש האגודל והאצבע המורה. היה נדמה שזה אות. "רן," יו חייך אליה כמיטב יכולתו. "לכי עכשיו. לכי אל השוטרים שמתחת לאוהל שם."

היא הסתובבה והביטה במרכז הפיקוד ואז פנתה שוב אליו. באותו רגע הבינה שהוא לא בא איתה. "אבא, לא."

"רן. תני לי לסיים את זה."

היא נשמה והינהנה. אט־אט היא החלה לסגת ממנו לעבר האוהל. אף אחד מהקצינים האחרים לא צעד קדימה כדי למשוך אותה אל מקום מבטחים כפי שעשו עם שאר בני הערובה. זו היתה הפקודה של יו. קודם לכן ג'ורג' התחבא מאחורי הדלת הבטוחה, אבל עכשיו הוא הרגיש פגיע. אם יראה שוטר מתקרב הוא עלול להיבהל ולירות לשם הגנה עצמית.

כשרן התרחקה כמה צעדים, ג'ורג' דיבר. "תניח את האקדח." הוא הרים את נשקו וכיוון אותו אל חזהו של יו.

יו התכופף והניח לנשק לחמוק לאיטו מבין אצבעותיו. "בסדר, ג'ורג'," אמר. "מה אתה רוצה לעשות עכשיו? בחירה שלך."

הוא ראה את עיני היורה מרצדות על פני הגגות והתפלל שאם הצלפים במקום, הם מוסתרים היטב.

"אמרת לי שתעשה הכול בשביל הבת שלך," אמר ג'ורג'.

יו הרגיש שגרונו מתכווץ. הוא לא רצה שג'ורג' ידבר על רן. הוא אפילו לא רצה שיחשוב עליה. הוא הסתכן ושלח מבט הצדה. היא היתה באמצע הדרך למרכז הפיקוד.

"אתה כל הזמן אומר שאין הבדל בינינו," המשיך ג'ורג'. "אבל אתה לא באמת חושב ככה."

לא משנה מה יו אמר כדי לזכות באמונו של ג'ורג', הוא היה מודע לכך שתמיד ישרור הבדל משמעותי ביניהם בסוגיית המוסר. יו לעולם לא ייטול חיי אדם בגלל אמונותיו.

הוא הבין בהלם קל שהתפיסה הזאת בדיוק הביאה לכאן את ג'ורג' היום.

"ג'ורג', זה עדיין יכול להיגמר בטוב," אמר יו. "תחשוב על הבת שלך."

"היא בחיים לא תסתכל עלי אחרי מה שקרה. אתה לא תופס."

"אז תסביר לי."

הוא ציפה שג'ורג' יושיט לו יד וימשוך אותו אל תוך המרפאה, שם יוכל להעמיד מתרס על הדלת ולהשתמש ביו כקלף מיקוח. או לחסל אותו.

"בסדר," אמר ג'ורג'.

אור הדמדומים דימם, התפר בין יום ללילה. יו ראה את האקדח זז. הוא הושיט יד לאקדח שלו אך נזכר שאינו חמוש.

אבל האקדח של ג'ורג' כבר לא היה מכוון אל יו. הוא היה מכוון אל רן — עדיין במרחק עשרים מטרים מהאוהל — מטרה נעה שיו האמין ביהירותו שהצליח להגן עליה.

כשבתו היתה קטנה, ג'ורג' הקריא לה מהתנ"ך במקום מסיפורי אגדות. יש סיפורים, הוא ידע, שפשוט אין להם סוף טוב. עדיף שלִיל תבין שאהבה עניינה הקרבה. מה שנראה כמו טֶבח מזווית מסוימת, עשוי להיות מסע צלב.

כולנו מסוגלים לעשות דברים שמעולם לא העלינו בדעתנו.

טוב, בלש, חשב, ביקשת ממני להסביר לך והסברתי. אתה ואני, אין הרבה הבדל בינינו.

לא הגיבור והנבל, לא הפָּעיל בעד החיים ורופא ההפלות, לא השוטר והרוצח. כולנו טובעים לאיטנו בסחף דעותינו, לא מודעים לכך שאנחנו בולעים מים בכל פעם שאנחנו פותחים את הפה.

הלוואי שהיה יכול להגיד לבתו שהוא הבין את זה עכשיו. הוא לחץ על ההדק.